הבנים האבודים של ההגדה

מדי שנה, אנו מסבים לשולחן הסדר עם ארבעה בנים: "אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". רביעיה זו בהחלט עשירה ומגוונת, אבל גם מול הרשימה הרב-גונית ביותר יש תמיד לשאול: אלו גוונים עדיין לא כלולים בה? אלו בנים (ובנות) אינם נכללים ברביעיית הבנים המפורסמת? עם כל גיוונם, ארבעת הבנים המוזכרים בהגדה בסופו של דבר לוקחים כולם חלק בליל הסדר, גם אם בדרכים עקיפות כמו עימות (הרשע) או של התעלמות (שאינו יודע לשאול); אבל מה עם אלו שכלל לא נמצאים בסדר, או שאינם מחוברים לחג? עלינו לצאת למסע חיפוש אחר בנים אבודים אלו ולפנות להם מקום של כבוד סביב שולחן הסדר.

הבן האובד

הרבי מליובאוויטש היה הראשון להסב את תשומת לבנו לבן שאינו מוזכר בהגדה. הבן החמישי, הוא הסביר, הוא הבן האובד של היהדות, מי שכל-כך התרחק ממנה שהוא כלל לא מעוניין להגיע לסדר, ואולי אפילו אינו יודע על קיומו. הוא חי לו אי-שם בעולם הגדול, שקוע בענייניו, מנותק לגמרי ממורשתו וחגיו. על כל מי שחוגג את ליל הסדר לחפש את אותם 'בנים חמישיים', ובהרבה אהבה וכבוד לקרב אותם ולהזמינם להצטרף לסדר.

פירוש ידוע על ארבעת הבנים מסביר שהם מייצגים ארבעה דורות בעם ישראל, המבטאים תהליך של התרחקות הולכת וגוברת מהיהדות: החכם הוא סמל כל הדורות הותיקים בהם כולם היו קשורים באופן זה או אחר ליהדות, ובמובן זה היו סוג של 'תלמידי חכמים'; הרשע מבטא את הדור שמרד ביהדות ובאופן מופגן התרחק ממנה והפסיק לשמור מצוות; התם מבטא את ילדי הדור המורד, שאינם מתנגדים ליהדות באותה חריפות של הוריהם וגם אינם יודעים עליה הרבה, אלא הם פשוט תמימים; ולבסוף מי שאינו יודע לשאול הוא הדור הבא, שלא גדל אפילו על רקע המרידה ביהדות, והינו כה מנותק ממנה שהוא לא יודע איך להתחיל לשאול עליה שאלות.

אפשר לצרף פירוש זה לדברי הרבי ולהסביר שהבן החמישי הוא בנו של הבן שאינו יודע לשאול. הבן שאינו יודע לשאול עדיין קשור ליהדות דרך סבו, ה'רשע', שאף כי מרד ביהדות הרי סוף-סוף הוא גדל בתוכה וכל חייו עמדו בסימן המרידה בה. אולם הבן החמישי הוא כבר נכדו של התם, דור שלישי לנתק מהיהדות, ואין דבר שיקשור אותו אליה. לכן הוא מתרחק אף יותר מאביו ואפילו לא טורח להגיע לסדר.

עם כמה שהבן החמישי רחוק, מוסבר בחסידות שבחמישי יש את היסוד הכי משיחי. דוקא דור רחוק זה ניחן באיכויות עוצמתיות השייכות לעידן הנעלה והגאולתי ביותר. כאשר הבן החמישי מגיע סוף סוף אל שולחן החג, הוא מביא אתו את כל המטענים והכחות שלו ובאמצעותן מרומם אותו – מעלה את ליל הסדר לסדר חדש.

הבן החוקר

דומה שהבן החמישי מגלם בתוכו את כל הנעדרים מליל הסדר, ואין צורך להוסיף עליו. אך אם נהרהר ביתר תשומת לב, נבחין שישנו סוג נוסף של טיפוס, שאינו בדיוק משתתף בסדר כמו ארבעת הבנים הראשונים, אך גם אינו ממש נעדר ממנו כמו הבן החמישי.

בן ששי זה הוא הבן החוקר, שאמנם מגיע לסדר, אך כמשקיף חיצוני העורך עליו מחקר מדעי. הבן הששי הוא אקדמאי המתמחה באנתרופולוגיה, במדעי היהדות או בהשוואת דתות, והמעוניין לעשות עבודת מחקר על החג ועל משתתפיו – חמשת הבנים הקודמים. לשם כך הוא מגיע לסדר, מיסב לשולחן ואף משתתף בקריאת ההגדה ובאכילת המאכלים המיוחדים; אך בשל מחויבותו לאובייקטיביות של מחקרו, הוא עושה כל זאת כצופה מן הצד, ובכל עת שומר על עצמו שלא להשתתף ולהזדהות יותר מדי, פן 'יאבד את עצמו' במושא מחקרו. הבן הששי הוא איפוא מין 'נוכח-נעדר', ועל כן אינו משתייך לארבעת הבנים הראשונים ולא לבן החמישי, ומהווה קטגוריה בפני עצמו.

ניתן לכנות את הבן הששי ה'מֶטַא-בן', על דרך המינוח האקדמי המתאר התייחסות למשהו ממבט-על, בפרט התייחסותה של מערכת כלשהי לעצמה (כמו 'מטא-תיאוריה', שהיא תיאוריה על תיאוריות, וכדומה). המטא-בן הוא הבן החוקר את כל הבנים המשתתפים בסדר (כולל את עצמו).

אף שהבן הששי נוכח בגופו בליל הסדר, בעומק הוא מרוחק ממנו עוד יותר מהבן החמישי שכלל לא מגיע אליו. בעוד הבן האובד יודע בוודאות שהוא לא משתתף בסדר – ולכן אפשר בפשטות להזמינו לשם – לבן החוקר נדמה שהוא כן נוכח בו (אכן, בהיותו ה'משכיל' שבחבורה, שהוא נוכח בו יותר מכולם…), ולכן קשה לו מאד לקלוט עד כמה הוא נמצא מחוצה לו. על מצבים כאלו פירש הבעש"ט את הפסוק "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" (דברים לא, יח) כאומר שההסתרה הגדולה ביותר הוא כאשר הסתתרותה של האלוקות מפנינו בעצמה נסתרת מאתנו, כאשר אנו מדמיינים לעצמנו שאנו קרובים אליה.

אך כמו הבן החמישי גם לבן הששי תקנה. יתרה מכך: כמו הבן החמישי, במצבו המתוקן עולה הבן הששי על כל קודמיו. לאחר שמצליח הבן החוקר להחלץ מהגלות החמקמקה בה הוא נמצא, הוא יושב לכתוב פירוש על ההגדה. אף כאן הוא מאמץ מבט-על ביחס לחג ולמשתתפיו ומבקש להכלילם במבנים סדורים; אך הפעם אין הסתכלותו חיצונית ליהדות אלא פנימית לה: הוא מבקש לעמוד על טעמם הפנימי של הפרטים השונים, לא רק לאפיין אותם מבחוץ או לעשות להם רדוקציה לתהליכים נסיבתיים חיצוניים.

נשים לב שכעת שהוספנו את שני הבנים, ניתן להשלים כביכול את רצף הבנים שבהגדה באופן זה: "אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול"… ואחד אובד ואחד חוקר. והנה, אם עושים גימטריה של ששת מלות ה'אחד' שנוצרו לנו – כלומר, אחד אחד אחד אחד אחד אחד – התוצאה המתקבלת היא 78, ערך המלה ידידים, שהיא בדיוק הכינוי של עם ישראל בשעת יציאת מצרים וקריעת ים סוף: "וזדים טִבַּעְתָּ וידידים הֶעֱבַרְתָּ" (תפלת יוצר של שחרית): הידידים שעברו את ים הסוף הם-הם ששת הבנים.

ששה בנים, ששה קצוות

בהשראת הבן הששי, ננסה כעת למקם את ששת הבנים שנוצרו לנו לפי מבנה קבלי. בכל פעם שנוצרת לנו בפנימיות התורה מערכת בת ששה מרכיבים, הדגם הקבלי שמתבקש לנתחה באמצעותו הוא מבנה בשם ו' קצוות, המהווה חלק ממערכת עשר הספירות הקבליות. כל עוד היו לנו רק ארבעה בנים, לא היה יסוד להַקבלה זו, ודגמים אחרים היו מתאימים יותר ממנה; אך כעת שהוספנו את הבנים החמישי והששי ההשוואה ל-ו' הקצוות נעשית מתבקשת. לא זו אף זו: ו' הקצוות מומשלות בקבלה לששה 'בנים', בלי קשר לבנים מההגדה! הם מייצגים את מידות הלב ה'נולדות' מ'הוריהן' – הספירות השכליות הקודמות להן.

שמות שש הספירות המהוות את ו' הקצוות הן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. כפי שמיד נראה, ששת הבנים מקבילים לספירות אלו בדיוק לפי הסדר בו הם נמנים בהגדה ואותו פיתחנו כאן הלאה. כך נראה מבנה ו' הקצוות בהקבלה לששת הבנים:הבן החכם מקביל לספירת החסד, מכיוון שהחסד לפי הקבלה משתלשל מתוך ספירת החכמה הנמצאת בדיוק מעליו. אפשר לומר שחכמת אמת תמיד מולידה מתוכה מעשי חסד (ספירה זו מזוהה בקבלה עם אברהם אבינו, דמות ששילבה בתוכה חכמה גדולה עם חסד גדול).

הבן הרשע ממוקם כנגד ספירת הגבורה, הנקראת גם ספירת הדין בשל אופיה התקיף. כאשר אין מטפחים כראוי מידה זו, היא עלולה להוליד מתוכה מעשים שליליים. הבן הרשע מבטא את בחינתה השלילית של מידה זו (ספירה זו מזוהה עם יצחק אבינו, כאשר במקרה זה הרשע מסמל את בחינת עשו שביצחק, הבן הרשע שיצא ממנו).

הבן התם שייך לספירת התפארת, המאזנת בין החסד והגבורה. התם מתגלה כאן כמי שמאזין לחכם ולרשע ומאזן ביניהם (ספירה זו מזוהה עם דמותו של יעקב אבינו, עליו נאמר "ויעקב איש תם יֹשב אהלים", בראשית כה, כז).

הבן שאינו יודע לשאול מקביל לספירת הנצח. ספירת הנצח מבטאת בטחון פעיל ויכולת לנצח. במצבה השלילי הופך הבטחון לבטחון עצמי נצחני, הרגשה שאנו יודעים הכל, וממילא לחוסר יכולת לשאול אחרים שאלות (ספירה זו מקבילה למשה רבינו, היחידי שיכול לעשות "את פתח לו" לבן שאינו יודע לשאול).

הבן האובד שלא בא לסדר מקביל לספירת ההוד. אחד הפסוקים הנדרשים רבות על ספירה זו הוא "והודי נהפך עלי למשחית" (דניאל י ח), שאפשר לפרשו כאומר 'יהדותי נהפכה עלי למשחית' – היא דוחה ומרחיקה אותי (ספירת ההוד מקבילה לאהרן הכהן, המפורסם באהבת ישראל הגדולה שלו, שהיא המקרבת את הבן האובד).

לבסוף, הבן החוקר שייך לספירת היסוד. כפי שהחוקר בהתחלה כותב בביקורתיות על הבנים ולבסוף מחבר ביניהם, כך גם היסוד נעוץ בשורשו בספירת הדעת היודעת את כל הששה מלמעלה, ולבסוף מקשר ומכליל אותם מלמטה (ספירה זו מזוהה בקבלה עם דמותו של יוסף הצדיק, דוגמא מובהקת לאח קטן המשגיח על אחיו הגדולים).

המיסבים והמסתובבים

כעת שימו לב לדבר מעניין: הוספת שני הבנים החדשים שלנו והקבלת כל הששה למבנה שלפנינו יצרה חלוקה חדשה ומפתיעה של הבנים לשתי קבוצות של שלוש: שלושת הבנים הראשונים מהווים שלישיה אחת, ושלושת הבנים הבאים שלישיה נוספת, המקבילה לה. בנוסף, בתוך כל שלישיה נחלקים הבנים לפי מבנה של צד ימין, צד שמאל ואמצע. חלוקות אלו מגלות לנו כמה דברים חדשים על הבנים שלנו, הן הותיקים והן החדשים:

ראשית כל, מוסבר בקבלה ששלוש הספירות הגבוהות הן פנימיות יחסית, ואילו שלוש הספירות הנמוכות הן חיצוניות יחסית. והנה, חלוקה זו משקפת במדויק את היחס בין שלושת הבנים הראשונים לשלושת האחרונים: שלושת הבנים הראשונים – החכם, הרשע והתם – הם הנוכחים והפעילים ביותר בתוך הסדר. אפשר לומר, בהתאם לאופן סידורם בתרשים, שהחכם לומד ומלמד את ההגדה, הרשע ניצב מולו ומקשה עליו קושיות, ואילו התם ניצב בתווך, מאזין לשניהם ומנסה לשפוט ביניהם. לעומת זאת, שלושת הבנים השניים – שאינו יודע לשאול, האובד והחוקר – הם אלו הנמצאים באופן זה או אחר מחוץ לסדר. הבן שאינו יודע לשאול, אף שהוא כלול ברביעיה המקורית, נמצא למעשה כבר 'רגל אחת בחוץ' בכך שאינו משתתף בשיחה, הבן האובד הינו לגמרי מחוץ לסדר, והבן החוקר נוכח-נעדר כפי שהסברנו. הראשונים מיסבים לשולחן הסדר, האחרונים מסתובבים סביבו.

דבר שני שההקבלה ל-ו' קצוות מגלה לנו הוא, שכל אחד משלושת הבנים האחרונים מקביל לאחד משלושת הבנים הראשונים, זה הניצב בדיוק מעליו במבנה. ההסבר המסתבר ביותר הוא שהבנים האחרונים מהווים מעין גרסאות נפולות של הראשונים: הבן שאינו יודע לשאול המתנצח מבלי להקשיב הוא גרסא נפולה של החכם, שמעלתו העיקרית היא שהוא יודע לשאול ("איזהו חכם, הלומד מכל אדם", אבות ד א); הבן האובד, שכלל לא נמצא בסדר, הוא גרסא נפולה של הרשע, שעם כל רשעותו לפחות מתעמת עם החכם; ואילו הבן החוקר המראיין את כולם לצורך עבודתו הוא גרסא נפולה של התם, שאף הוא האזין לכולם במידה שוה, אך במטרה ללמוד מהם, לא ללמוד אותם.

דבר זה מלמד אותנו, שתהליך התשובה של שלושת הבנים האחרונים הוא קודם כל להידמות לבנים שמעליהם: על שאינו יודע לשאול להתבגר לידי החכם השואל ולומד, על הבן האובד להכנס לנעליו של הרשע המקשה קושיות, ועל החוקר להחדיר לתוכו מנה גדושה של תמימות שתאזן את שכלתנותו. לאחר צעדים ראשונים אלו, על כל הששה להמשיך ולטפס עד ליעדם המתוקן בתכלית: להיות "כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה" (אך מצווים עדיין לספר ביציאת מצרים – להמשיך ולהתקדם בתשובתנו תמיד).

הבת השובבה

ציינו לעיל כי ו' הקצוות מתוארים בקבלה כששה 'בנים'. ובכן, לבנים אלו יש אחות – ספירה שביעית הנחה מתחתיהם, למטה מספירת היסוד, והמכונה ספירת המלכות. יחסם של שש הספירות לספירת המלכות הוא כיחס ששת ימי החול ליום השבת: הם הרוב והיא המעוט, אך היא העיקר והם טפלים לה. ששת ימי החול מכרכרים סביב יום השבת כעבדים סביב מלכה, המשרתים אותה וניזונים ממנה.

הקבלת ששת הבנים ל-ו' הקצוות לא תהיה שלמה ללא שנוסיף להם את הבת השביעית שכנגד המלכות. ספירת המלכות משלימה את ו' הקצוות ובלעדיה אין להם אחיזה אמיתית במציאות. למעשה, אם מחשבים כמה זה 6 פעמים בן ועוד בת – כלומר, בן בן בן בן בן בן בת – התוצאה היא בדיוק 7 פעמים בנים (כלומר בנים זה הממוצע של שבעת המלים).

אך מי היא הדמות המיסתורית אותה מגלמת הבת השביעית? מי נותר בחוץ לאחר ששרטטנו את שני מעגלי המיסבים והמסתובבים של ליל הסדר?

פסוק מופלא בספר ירמיה העוסק באחרית הימים בא לעזרתנו: "עד מתי תתחמקין הבת השובבה", אומר הפסוק, "כי ברא ה' חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר" (ירמיהו לא כא). פסוק זה מתאר מציאות עתידית בה עם ישראל, שכל השנים בורח מה' ונמנע מלהיעתר לחיזוריו, מסתובב על עקביו ויוצא לחפש את ה' על דעת עצמו, שלא מתוך כפיה או הכרח. מ"בת שובבה" ילדותית המתחמקת מאביה, הוא הופך לאשה בוגרת המסובבת-מחזרת אחר אישהּ. תהליך התבגרותי זה הוא משל לתשובה אל ה' שהיא רצונית וחופשית בתכלית, "תשובה מאהבה" ללא שמץ של יראה חיצונית ושלילית.

הבת השביעית היא-היא הבת השובבה. הבת השובבה אינה מיסבה לשולחן הסדר וגם לא מסתובבת סביבו; היא משחקת מתחתיו. היא הילדים הבאים לסדר כדי לשחק באגוזים, לגנוב את האפיקומן, להסתובב בין הרגליים של הגדולים ולשגע את כולם. השאלות והתשובות של הבנים הגדולים, כל מסעות התשובה הנפתלים והמסובכים שלהם, כל אלו אינם מעניינים אותה. אם המבוגרים יקראו לה לשבת עמם ולהשתתף בקריאת ההגדה, היא תתפתל מאחיזתם ותברח חזרה אל מתחת לשולחן. היא נמצאת בליל הסדר בשביל הכיף.

הבת השובבה היא לכאורה הרחוקה מכולם, השלב האחרון בתהליך ההתנתקות מההשתתפות המעורבת בסדר. אך עם הזמן רואים שדוקא אצלה "ברא ה' חדשה בארץ": סופה לעלות מעל כל האחרים. בזכות השעשוע והחופש של ילדותה היא זוכה, בבגרותה, לעשות תשובה אמיתית מבחירה. אגב כך היא מפנימה ומטמיעה את תכונות כל הבנים האחרים עד שהם משתובבים בקרבה באחווה ובשלמות. בעוד הבן הששי כותב פירוש חדש על ההגדה, הבת השביעית חיה אותו.

[מבוסס על שיעור של הרב יצחק גינזבורג. פורסם לראשונה באתר גל עיני]