ציונות, יהדות וישראליות – עיון בקריקטורה ישנה

חלומות ישנים וחלומות ערים

ביום שפתחתי את הבלוג, יום חמישי שעבר, רצתה ההשגחה והייתי צריך להיות במקום שלא יוצא לי להגיע לשכמותו בימינו: "המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס" בעיר חולון.

הורי, שהגיעו לגיל מכובד (אמי 'החליפה קידומת' החודש לגיל 80, שלוש שנים אחרי אבי), זכו בפרס על תרומתם הרבה ורבת-השנים לאמנות הקריקטורה בישראל – פרס "עפרון הזהב" הניתן מידי שנה על ידי איגוד הקריקטוריסטים הישראלי – ובאתי לחלוק להם כבוד בערב חגיגי במוזיאון.

(הפרס, אגב, הוא עפרון זהב כפשוטו – פסלון זהב בצורת עפרון, בתוך קופסת קטיפה מהודרת; השילוב הזה של שי מכובד עם חפץ יומיומי וצנוע בתכלית כמו עפרון מאד מאפיין את אופיה של אוכלוסיית המאיירים, שהם אנשים מאד צנועים ונטולי פוזה, לדעתי יותר מבכל 'ברנז'ה' אמנותית אחרת, ובדיוק בשל כך מפרגנים אחד לשני ברוחב לב. זו חברה של אנשים שהם עפרונות בעיני עצמם וזהב בעיני חבריהם…).

לפני מספר שנים – עשור וחצי בערך – עצם קיומו של מוזיאון כזה היה מאד מלהיב אותי. בנעורי לי ולחברי היה חלום: להחדיר את אמנות הקומיקס לתרבות הישראלית, להפוך אותו למדיום מכובד ורציני שאפשר לעשות בו יצירות אמנות, גם ובעיקר למבוגרים. ראינו עצמנו חלוצים בכך שניסינו להכניס קומיקס למבוגרים לכל עתון אפשרי וליזום עלונים משלנו. עד גיל 23 בערך, הייתי בטוח שמה שאעשה בחיי זה קומיקס אמנותי, ואם מישהו היה מספר לי שאני עתיד לעזוב לגמרי את התחום הזה לא היה שום סיכוי בעולם שהייתי מאמין לו. בכל זאת, זה בדיוק מה שקרה, והיום אין לי שום קשר לעולם הזה, חוץ מחיבה נוסטלגית כלפיו.

והנה, בעשור וחצי שחלף מאז קרה משהו מאד משונה: הצצותי החטופות לעולם התל-אביבי שעזבתי גילו לי שחלומי דאז הולך ומתגשם. עוד ועוד ספרים, חוברות, כנסים ומדורים צצים בכל מקום ובהם מגוון רחב של יצירות קומיקס המכוונים למבוגרים. והנה, אפילו מוזיאון יש – ועוד במבנה מכובד ביותר (ציפיתי לחדר במתנ"ס המקומי ומצאתי בנין גדול ומרשים מוקף ברחבה). אילו הייתי היום באותו מקום של אז הייתי ודאי מאד נרגש למחזה התגשמות חלומי, אולם כעת מילא אותי מראה המוזיאון רגש מעורב: מצד אחד זה נחמד לראות שחלום ישן שלי מתגשם, אך מצד שני הוא כבר בכלל לא חלום שלי עכשיו…

אבל ראוי לסכם נקודה זו בנימה חיובית: מראה מוזיאון הקומיקס הוכיח לי שאפשר לעשות שינוי. אנו יכולים לזרוע זרעים עכשיו ועוד פחות מעשרים שנה נראה מהם פירות. בדוק. ראיתי את זה בעינים.

יהודי, ציוני וישראלי נסעו ברכבת…

כל זה נועד בעצם לשמש הקדמה לדבר על משהו שחשבתי אחר עליו שם במוזיאון. ברחבה שהקיפה את המוזיאון היו פזורים דיקטים גדולים עליהם הודפסו ציורי קומיקס שונים. צעדתי בין הדמויות הקפואות, עד שאחד הציורים צד את עיני.

היתה זו קריקטורה של מישהו מהדור הישן של המאיירים בארץ, אני מנחש שמשנות החמישים או הששים, שלצערי אינני זוכר את שמו. הרי היא לפניכם:

"ציוני, יהודי וישראלי" – הקריקטורה בפתח המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון

המסר כמובן פשוט מאד (בכל זאת, קריקטורה…): הישראלי מחבר במציאותו בין היהדות, המיוצגת כאן בידי החרדי הזועף, לבין הציונות הלאו-דוקא ישראלית, המיוצגת בדמות הציוני האמריקאי המדושן המטייל כאן כתייר. האמריקאי והחרדי הם כמובן נלעגים, אך הישראלי הוא דמות חיובית ונעימה.

תגובתי הראשונה למראה הציור היתה של כעס וצער. כעס, על ההצגה הבלתי-מחמיאה של שתי הדמויות בצדדים, בעיקר הדמות החרדית (בכל זאת, זה נוגע לי יותר), המצוירת כאדם זעוף פנים ויהיר; וצער, על הקריקטוריסט שמוצא פגמים רק באחרים ואילו את עצמו רואה כחף מכל נגע.

אבל אז עצרתי. המתח שבתוכי כתוצאה מהמפגש המחודש עם עולם ישן עזר לי לעצור ולהתבונן שוב. שים רגע בצד את הביקורות, אמרתי לעצמי, ותנסה לחפש את נקודת האמת שמוכרחת להסתתר כאן איפה שהוא. הרי הבעל-שם-טוב לימד אותנו שבכל דבר בעולם טמון ניצוץ של קדושה, ובכל מקום שאנו נקלעים אליו יש ניצוץ כזה שאנו צריכים להעלות אותו – לחבר אותו לשורשו הנעלה והמתוקן. מה הניצוץ הטמון בקריקטורה הזו?

ואז פתאום ראיתי את זה.

קצת קבלה

אבל כדי להסביר מה ראיתי אני חייב להשתמש, טיפה, במושגים של קבלה וחסידות. רבים יודעים או שמעו על המושג "עשר הספירות". מערכת עשר הספירות היא המבנה הקבלי היסודי ביותר בו משתמשים לנתח תופעות שונות, הן בתורה והן בעולם. ה"ספירות" הן משל מופשט לכוחות באמצעותם הקב"ה בנה את העולם ומקיים אותו, ואם לומדים את אופיין ואת טיב היחסים ביניהן הדבר מספק כלי רב-עוצמה, הכי טוב שיש, לניתוח עומק של כל דבר.

עשר הספירות נחלקות לכמה קבוצות, כאשר המבנה הבסיסי של שלוש הקבוצות העיקריות מאורגן לפי עקרון של תזה-אנטיתזה-סינתזה: יש ספירה אחת מימין המייצגת בחינה אחת, מולה משמאל ספירה שניה המייצגת את הבחינה ההפוכה, ואז למטה מהן באמצע ספירה שלישית המגלמת את שילובן ואיזונן. הצורה שהן יוצרות היא כמו של ניקוד הסגול. מבנה זה ממחיש כיצד כל התפתחות מתוקנת צריכה לכלול שלושה צעדים אלו.

המשולש האחרון מבין אלו, המבטא את המישור הכי ארצי ומעשי מביניהם, מורכב מספירות הנקראות נצח, הוד ויסוד. כאשר מקבילים את הספירות לאברי גוף האדם, אז ספירת הנצח היא רגל ימין (הפעילה), ספירת ההוד היא רגל שמאל (הסבילה), וספירת היסוד היא אבר הברית שביניהם.

הספירות נצח, הוד ויסוד

העלאת ניצוצות

חזרה לקריקטורה: מה שפתאום עלה בדעתי הוא ששלוש הדמויות המצוירות שם מקבילות בדיוק ממש לשלוש ספירות אלו, נצח, הוד ויסוד. שלוש הדמויות המצוירות בה מבטאות אמנם גרסאות נפולות של הדמויות שצריכות להיות שם, אך אם אנו מבקשים את שורשן העליון – הוא נעוץ בספירות אלו.

אסביר: הציוני מתאים בדיוק לספירת הנצח. מטרתה של הציונות היתה לכבוש את ארץ ישראל ולבסס את דמותו של עם ישראל כעם חזק ומנצח. אלו הן בדיוק תכונותיה של ספירת הנצח, רגל ימין הכובשת. כמובן שכאן אנו מדברים על הציונות במיטבה, לא מה שרואים בקריקטורה.

יהדות זה מלשון הוד, ולכן היהודי מתאים בדיוק לספירת ההוד. המלה יהודי קשורה בהודאה במציאותו של בורא לעולם ובהודיה על מעשיו. היהדות החרדית מאמינה בציפיה תמימה למשיח, כמו ספירת ההוד, רגל שמאל הסבילה (ושוב, צריך לחשוב על היהדות במיטבה, לא כפי שצוירה כאן).

לבסוף, הישראלי המתיימר בקריקטורה לאחד ביניהם קשור בספירת היסוד. ספירת היסוד מחברת את ספירות הנצח וההוד כפי שהישראלי בציור מתיימר לחבר את הציוני והיהודי, ומחברת את שניהם יחד לארץ – כפי שהישראלי הוא קודם כל תושב ארץ ישראל. בנוסף, אף כי ספירת היסוד מזוהה בקבלה עם דמותו של יוסף הצדיק, היא יונקת מספירת התפארת שמעליה המזוהה עם יעקב, הלא הוא ישראל. למעשה, כל הקו האמצעי של הספירות קרוי על שם יעקב-ישראל.

הבעיה העיקרית היא כמובן עם הישראלי. בעוד הציוני במיטבו באמת מצליח לבטא משהו מספירת הנצח, והיהודי במיטבו באמת מצליח לבטא משהו מספירת ההוד, הישראלי הוא כשלון מוחלט בהגשמת ספירת היסוד.

הדבר ניכר בקריקטורה עצמה: היא מציגה את הישראלי כמתיימר לחבר שתי דמויות אלו בידיו, אך כפי שניכר מהאופן בו הן מצוירות, הוא למעשה דוחה את שתיהן: הוא לועג ליהודי התפוצות שאינו נמצא כאן אתו ב'עשיה' הישראלית (אף שהוא מממן אותה), והוא בז ליהודי החרדי, שאת עולמו ותורתו אין הוא מתחיל להבין. איזה מין חיבוק זה? איזו מין הכללה יש כאן? הרי עולמו קטן משל שני האחרים, לא גדול משלהם!

מאז שצוירה קריקטורה זו, המצב הדרדר עוד יותר, והישראלי איבד אפילו את היומרה שהיתה בה: הוא כבר פוסט-ציוני ופוסט-יהודי, וידיו אינן כרוכות אלא סביב עצמו, בחיבוק נרקסיסטי והדוניסטי (מוסבר על ספירת היסוד שבמצבה המתוקן היא מגלמת מימוש עצמי, ואילו במצבה המקולקל מישוש עצמי…). אם להשאר קרוב לעולם הקריקטורות והקומיקס, הרי שהישראלי של היום אינו מושפע מיוסף הצדיק אלא מיוסף אחר – יוסף האנטי-גיבור חסר האופי מסדרת הקומיקס של דודו גבע (למי שמכיר; מי שלא מכיר, ממש לא נורא).

תיקון

כמובן שכל ההקבלה הזו לספירות לא שווה דבר אם לא משתמשים בה כדי להציע תיקון למחזה העלוב של הקריקטורה הזו.

ובאמת היא מקפלת בתוכה את התיקון: הישראלי, היא אומרת, באמת יכול לעשות את החיבור הזה בין היהדות והציונות. זה לא צחוק. יש לו בדיוק את מה שצריך בשביל זה. העובדה שהוא לא מזוהה עם שום צד במחלוקת בין הציונות והיהדות, משחררת אותו לקחת משתיהן את מה שטוב. הוא כאן, הוא עכשיו, הוא מוכשר, ובעיקר – הוא מחפש, מחפש כל הזמן. כמו יוסף הוא סבל, וירד למצרים, ולמד שבעים שפות, והפך לאיש מצליח, אבל לא שכח את מוצאו וחשוב לו לחזור להקבר בארץ. הוא יודע להסביר לגויים את החלומות שלהם פי אלף יותר טוב מעצמם, אבל בלב לבו זוכר שיש לו גם חלום מיוחד משלו.

אך כדי שהישראלי באמת יצליח בחיבור הזה, עליו לעשות את מה שהוא מתיימר לעשות בציור: עליו להכיל באמת בתוכו את היהדות והציונות, את ההוד והנצח. עליו לאחות את הקשר עם היהדות שהוא שכח – ללמוד את חכמתה, להזכר בתפילותיה, לשיר את ניגוניה; ועליו לחבר כל זאת עם הדחף שהניע את הציונות – הדחף להגשמה, לביטוי שלם במציאות, לארציות.

מוסבר במדרשים שסוד ההצלחה של יוסף במצרים, מה שאיפשר לו לעמוד בפיתויי אשת פוטיפר ולהשמר מהיטמעות בכלל, היה שנשא לנגד עיניו את דיוקנו של אביו, ישראל. אם נצליח לעשות זאת נהיה גם אנחנו, היוסף של היום, ראויים מחדש להקרא בשם 'ישראל'.

9 comments

      1. הקריקטורה היא כמובן של בס

        חוצמיזה
        הרשימה נפלאה וחכמה
        נהנתי לקרוא
        וניר אתה עדיין חסר לנו אי שם באהלה של תורה
        קשה להגשים חלומות של אחרים
        כשהם כבר הפסיקו לחלום…..

        אהבתי

        1. יובל היקר, תודה
          אבל תדע לך שגם אתה חסר לנו כאן באהלה של תורה… איך נגשים בלעדיך את החלום של אמנות יהודית?
          אוהבך כנפשי, ניר

          אהבתי

  1. הקבלות נוספות שלא הוזכרו:
    7 היבשות מקבילות ל-7 המדות:
    אסיא – חסד
    אפריקה – גבורה
    אירופה – תפארת
    נצח – אמריקה הצ'
    הוד – אמריקה הד'
    יסוד – אוסטרליה
    מלכות – אנטארקטיקה

    וממילא יוצא שה"ציוני" פה, שעל המזוודה שלו כתוב גם (למען הסר ספק) קנדה וארה"ב (רק חסר מקסיקו) מקביל לנצח.
    וביחס ליהודי, הרי יהודי שמגיע מהשם יהודה מובנו הוד, מי שמודה בה'.
    בתור תקון הייתי מציע אפשרות אחרת לגמרי, והיא שהממוצע המחבר והמווסת בין שתי התפיסות של ציונות (אמיתית, היא הרצון לראות את התגשמות התורה והאמונה) אינו יכול להיות היסוד, אלא צריך להיות הדעת. הבעיה של היהודי הארצישראלי הוא שדוקא יש לו יסוד, אבל כל שלשת הספירות האלה כשהן עומדות לבדן, הן בבחינת מצב של עיבור (כמו עובר ברחם אמו).
    כדי להתפתח ולהתבגר ולהגיע גם למוחין, עליהן לקבל מהדעת. המשולש דעת, נצח, והוד מזוהה בחסידות כמשולש חשוב ביותר בהשגת איזון (ולו רק בגלל שהדעת בעצמה כבר מאוזנת בין שמאל לימין, שלא כמו היסוד הנוטה ברובו לשמאל).
    ודעת זהו באמת מה שתיארת, שכדי לחבר את שני הכיוונים האלה של הציונות והיהדות צריך דעת אמיתית ובוגרת.

    ישר כח על הבלוג והמשך כתיבה מבורכת
    משה

    אהבתי

  2. לא יודע איך היית באומנות הקומיקס, אבל נראה לי שבאומנות כתיבת הבלוגים מצפה לך עתיד גדול…

    אהבתי את היישום של הקבלה כשפת סמלים לפרש את המציאות (אני תמיד חשבתי על זה כאיזה מפה טופוגרפית של עולמות אחרים) ,רק צריך לדעת להיזהר לשלב בין הפרשנות הזאת לבין תפיסת המציאות הממשית והתייחסות לסוגיות (ובמיוחד לבני אדם) כממשיים ולא כגילום דהוי של עולם האידיאות,
    וגם לשים לב שאם אנחנו שוב ושוב טועים בדרך כנראה שלא באמת הבנו איך לקרוא את המפה ואנחנו 'אונסים את השטח' …

    אני חייב להגיד שאני גדלתי בחינוך שניסה לשלב בין שני הערכים אבל מה שיצא לו הוא באמת 'קריקטורה' שבה הוא לקח מהצד החרדי את האמונה הפשוטה, הדוגמטית , ומהצד הציוני
    את המליטריזם והערצת ה'כבוד הלאומי'. (וכנראה שמ'פנימיות התורה' את ההתייחסות לבני העם האחר שיושב פה כניסיון שה' מנסה אותנו בו ולא כבני אדם שצריך למצוא פתרון צודק וריאלי לעימות שיש לנו איתם).
    אולי גם בגלל זה הייתי צריך לצאת לשאלה.

    האמת שכבר הרבה זמן (בעקבות כל מכתבי הרבנים וכו' שמאד מרגיזים אותי) יש בי איזה מחשבה דומה למחשבה שלך
    "שים רגע בצד את הביקורות, אמרתי לעצמי, ותנסה לחפש את נקודת האמת שמוכרחת להסתתר כאן איפה שהוא",
    שאולי בכל זאת גם משם אני יכול ללמוד משהו שאפשר יהיה לעשות לו תיקון וליישמו גם בעולם הערכים והמושגים שלי. אולי הבלוג שלך יעזור פה….

    אהבתי

  3. צריך לתקן:
    הבעיה העיקרית היא כמובן עם הישראלי. בעוד הציוני במיטבו באמת מצליח לבטא משהו מספירת הנצח, והיהודי במיטבו באמת מצליח לבטא משהו מספירת היסוד, הישראלי הוא כשלון מוחלט בהגשמת ספירת היסוד.
    נראה לי התכוונת לכתוב: והיהודי במיטבו באמת…מספירת הוד. לא?
    תודה רות

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s