אדון וגברת עמלק

השבוע התחדש לי חידוש תורה לגבי עמלק. לא שמתי לב באותו רגע, אך זה קרה בדיוק בשבוע של "שבת זכור", היא השבת שלפני פורים. הריהו לפניכם, בתקוה שתהנו ממנו כמו שאני נהנתי.

הקדמה: עמלק הספקן המולק

"שבת זכור" נקראת כך משום שקוראים בה בעליה למפטיר את פרשת זכור מספר דברים כה, יז-יט:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח:

מיהו עמלק? העם העמלקי חלף זה מכבר מהעולם, אך ככח הרסני במציאות הוא עדיין קיים. לפעמים הוא 'מתלבש' באומה של ממש – כמו בגרמניה הנאצית של תקופת השואה, שממש כהמן העמלקי רצתה "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, טַף וְנָשִׁים" – אך לרוב היא מופיעה בדרכים חשאיות יותר, כמו בתוך הנפש פנימה.

בתורת החסידות מוסבר שבמישור הנפש עמלק הינו כח הכפירה, שמטרתו לחבל באמונת ישראל בה' ובמשה עבדו. עמלק, הצביע הבעל-שם-טוב, עולה בגימטריה ספק: עמלק הוא ספקן שבא לערער כל הזמן על יסודות האמונה, ובכך לא מאפשר לה להתפתח ולצמוח לתוך לבנו. עמלק, כך מוסבר, הוא לשון עם מולק: הוא מבקש למלוק כביכול את הראש מהגוף, כלומר לנתק בין המח לבין הלב – ה"מוחין" וה"מידות" בלשון החסידות – כך שהאמונה, הידע וההבנות של המח לא ירדו ויחדרו לחדרי הלב, וממילא גם לא למישור המעשה. אין לו בעיה עם התורה כפילוסופיה או כחכמת חיים ערטילאית; מה שהוא מתנגד לו הוא הפיכתה לדרך חיים בפועל, הפועמת בלבנו וממומשת במעשה ידינו. בהקשר זה מפרשים את הביטוי שנאמר על עמלק, "אשר קרך בדרך", כאומר שעמלק מקרר את נפשו של עובד ה' – ממלא אותו בכפור הכפירה ובצינת הציניות.

בהקשר המודרני, מקובל לזהות את עמלק עם רוח המדע המודרני, הנולד כידוע מאידאל הספקנות. הגם שהמדע לימד אותנו רבות על אודות הטבע ושיכלל עד מאד את אמצעי הטכנולוגיה שלנו וכו', בכך שהוא מציג תמונת עולם לפיה המציאות אינה אלא חומר המתנהל מעצמו באופן עוור ומקרי, ללא פשר וללא תכלית, הוא פועל בנפשנו את פעולתו של עמלק המולק. חווית העולם כפרי מקרה עוור אף היא תולדה של אותו "וקרך בדרך" עתיק יומין.

כל אלו דברים ידועים ומפורסמים מתורת החסידות. אך הנה, כלל הוא בקבלה, שלכל דבר בעולם יש גרסא זכרית וגרסא נקבית. האם יתכן שאפיון זה של עמלק הינו בכללותו רק גרסא אחת שלו – הגרסא הזכרית שלו? דמותו של הכופר הציניקן וקר-הרוח, שאינו מאמין בדבר, היא טיפוס מאד גברי. זוהי דמותו של אדון עמלק. אך מה עם אשתו, גברת עמלק? מהי דמותה, וכיצד תורמת היא את חלקה לצינון האמונה היהודית?

נא להכיר: גברת עמלק

הנה הצעה: הגרסא הנקבית של עמלק הפוכה באופיה בדיוק לעמלק הזכרי. בעוד אדון עמלק גורם לנו שלא להאמין בדבר, גברת עמלק מעודדת אותנו להאמין בהכל. גברת עמלק מקיימת את הפסוק "פתי יאמין לכל דבר" (משלי יד, טו). היא מגלמת את הנטיה בנפש להכבש בידי כל אמונה תפלה וכל שמועה פתלתלה הנלחשת באוזנה, ללא כל ביקורתיות או ספקנות. היא 'קונה' ללא הבחנה אלף ואחת שיטות של ניבוי, חיזוי וריפוי – מטארוט ועד אסטרולוגיה ומהילינג ועד סיינטולוגיה – ובלבד שיש בהן איזו הבטחה כמוסה לשיפור פלאי של החיים. במיוחד היא נמשכת לשיטות המתיימרות לעסוק בצד הנסתר של העולם – באנרגיות, בישויות, בגלגולי נשמות – וממילא, שלא ניתן להעמידן במבחן ביקורתי.

גברת עמלק מובילה לאותו תוצאה שבעלה חותר אליה, מליקת המוחין מהמידות, אך היא עושה זאת בדרך ההפוכה: בעוד בעלה שוקד על קירור המוחין, היא עמלה על חימום המידות: הלהבת הרגשות סביב שלל תורות רוחניות קסומות. אפשר לדרוש ש"קרך בדרך" נאמר דוקא על אדון עמלק מקרר האמונה, אך על גברת עמלק נאמר "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך": היא פורטת על החולשות הרגשיות שלנו, ושם מציעה לנו חום ונחמה כוזבים. אולם חימום המידות מוביל לאותו צינון של האמונה הטהורה בה' אותה מחולל קירור המוחין: הוא גוזל את האמונה מבורא העולם ומתעל אותה לשלל ברואיו, האמיתיים והמדומיינים. אמנות המליקה היא העסק המשותף של בני הזוג עמלק, והם משלימים זה את זו באופן מאד יעיל: הוא מולק מלמעלה והיא מולקת מלמטה.

אדון וגברת עמלק גם מופיעים בעולם באופנים הפוכים. אדון עמלק תוקף את עם ישראל מיד בצאתם ממצרים, ועושה כל שביכולתו למנוע אותם מלהגיע לארץ ישראל – האתר בו המוחין היהודי מתגשם במידות ובמעשה. גברת עמלק היא הפוכה: היא מאיצה בעם ישראל לעלות לארץ, ותכף ומיד להטמע בשבעת עמי כנען הדרים בה ולאמץ את מנהגיהם ואליליהם. לפי הקבלה, שבעת עמי כנען מייצגים את שבע מידות הלב של עולם הקליפה השלילי. אכן, עמים אלו נקטו ב"דרכי האמורי" המפורסמים, הלא הם ה"קֹסם קסמים, מעונן ומנחש ומכשף… ושֹאל אוב וידעֹני ודֹרש אל המתים" (גברים יח, י-יא) – אבותיהם של כל האמונות התפלות והשיטות המיסטיות בכל הדורות (ושלעומתם מציעה התורה את החלופה הפשוטה: "תמים תהיה עם ה' א-להיך").

אכן, אם רואים בעמלק כאבטיפוס של האנטישמיות בעולם, הרי שבנודע שישנן שני סגנונות של אנטישמיות, או ליתר דיוק, של דרכים למחיקת היהדות: ישנה האנטישמיות הזכרית, השואפת להשמיד את עם ישראל, וישנה כזו הפוכה באופיה, הנקבית יותר, המזמינה את היהדות בזרועות פתוחות להטמע בתרבותה והשכלתה עד שיאבד צלמה הייחודי. אם הזכרנו לעיל את גרמניה, הרי אפשר לומר שבתחילה נקטה אומה זו בשיטה הראשונה – לפתוח את שערי ההשכלה והתרבות בפני היהודים על מנת להפוך אותם ל'גרמנים' לכל דבר – ורק בשלב מאוחר יותר התעורר לפתע אדון עמלק, ובדמותו של היטלר דחף הצידה את אשתו והזעיק את עמו להדביר את 'החידק הקטלני' שהיא הכניסה לביתם.

מחבקת ומכייסת

מערכת הספירות הקבליות נחלקת ל-ג' ספירות עליונות, המייצגות את ה"מוחין", ול-ז' ספירות תחתונות, המייצגות את "מידות" הלב. הספירה המחברת בין המוחין למידות ובין שני חצאי השם, ושאותה תוקף עמלק, היא ספירת הדעת, לשון חיבור וזיווג. כח הדעת בנפש הוא הכח הקושר את נפשנו עם זולתנו, ושבו ניכרת אמונתנו. והנה, על נשים נאמר "נשים דעתן קלה". לפי החסידות אין זהו ביטוי לעגני, אלא הוא מצביע על תכונה ניטרלית בנשים: היותן נוחות יותר להיקשר (ולהנתק), הן לאנשים והן לרעיונות (גברים, לפיכך, 'דעתם קשה': קשה להם יותר להקשר). זו הסיבה שגברת עמלק גורמת להאמין-להקשר בתורות רבות בקלות, בעוד אדון עמלק מטיף שלא להאמין-להתקשר לדבר (דעתו שלו כביכול 'קשה').

כעת שימו לב: שיטת פעולתה של גברת עמלק מתוחכמת מזו של בעלה. בעוד אדון עמלק מציג עצמו כהפך האמונה, גברת עמלק מתחזה להיות חברתה הנאמנה. הרי אם יש בורא לעולם, היא אומרת, בוודאי רבים עד מאד הם שלוחיו הרוחניים! אם ממילא אנו מאמינים באור אין סוף הסובב וממלא כל עלמין, זה 'כסף קטן' בשבילנו להאמין באנרגיות וישויות המשוטטות בין העולמות. הרפואות הפיזיות מתאימות לחילונים החומרניים; את הדתי המאמין, המחובר לנשמתו, הולמות הרפואות הרוחניות.

גברת עמלק פורטת על נימים רגישים בנפשו של המאמין. היא הרי כמובן צודקת שישנם רבדים רבים למציאות מעבר לנגלה לחושים ולנמדד במכשירים. ישנם עולמות ונשמות וכוחות רבים ומופלאים. אלא שכלל נקוט בידי היהודים: "אין מזל לישראל". אכן ישנם כוחות ומזלות, אך האמונה במי שברא את כולם מסוגלת לבקוע ולעקוף אותם.

רעיון זה מאויר באופן היפה ביותר במדרש לפיו האסטרולוגים אמרו לאברהם שהוא ואשתו עקרים לעד. כתגובה אמר לו ה': "צא מאצטגנינות שלך! אברם אין לו בן אבל אברהם יש לו בן, וכן שרי לא תלד אבל שרה תלד. אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל" (רש"י על בראשית טו,ה). הפסוק "ויוצא אתו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים", מפורש שם כאומר שה' הוציא את אברהם מחלל העולם והראה לו את הכוכבים מלמעלה. הוא העלה אותו אל מעל המזלות והכוחות הרוחניים על מנת להראות לו שיש מישור מעליהם המשדד את מערכותיהם.

יש אמת בקיומם של כוחות וישויות על-טבעיים; אך מתן האמון בהם וההתמסרות אליהם גוזלים את המשאב הרוחני היקר שלנו, הנקרא אמונה. כח האמונה בתוכנו – שבשורש הנשמה הטהור הוא אמנם אינסופי ובלתי-מתכלה, אך כאן בסבך ענפי הנפש הוא קלוש וחלוש – הולך ונשתה בידי מיני כוחות אליליים, במקום להיות מוקדש למי שעומד בראשם, אדון הכל שאמר והיה העולם.

גברת עמלק אינה שודדת את האמונה לאור היום כמו בעלה; היא מחבקת אותה בחום, ואז מכייסת אותה בחשאי.

לזכור ולא לשכוח

הדבר המעניין ביותר שמוסיף לנו החידוש של גברת עמלק, הוא שהוא תורם לנו עצה חדשה כיצד להלחם בעמלק, כיצד לקיים את "זכור את אשר עשה לך עמלק… אל תשכח".

הדרך לנצח את בני הזוג עמלק היא לחבל בנישואיהם ולהמריד אותם זה נגד זה. את הספק הפסקני והמוחלט של אדון עמלק יכולה לנצח רק הנכונות הבלתי-הגיונית של גברת עמלק להאמין במשהו מעבר לחושים, ואת האמונה הפותה והפרוצה של גברת עמלק להאמין בהכל מאזנת ומיישבת הביקורתיות הסקפטית של אדון עמלק.

יוצא, איפוא, שיש בעצם גם משהו ללמוד מכל אחד מבני הזוג עמלק… יש לכל אחד מהם תכונה חיובית, המתקנת את כל מה ששלילי בבן זוגו. ואולי זו הדרך לפרש את הציווי המוזר, מצד אחד למחות את זכר עמלק, ומצד שני לזכור ולא לשכוח אותו. ואפשר אפילו לדייק ולומר, שיש לזכור את אדון עמלק הזכר, כלומר לזכור תמיד את החשיבות של הביקורתיות ביחס לשיטות מיסטיות וכדומה, ואין לשכוח את גברת עמלק הנקבה (שכחה נקראת גם נשיה, לשון נשיות), כלומר את את העובדה שהאמונה בה' ובמשה עבדו היא למעלה מטעם ודעת – אמונה פשוט מפני שזהו ה"בחרת בחיים" של היהודי.

שתהיה לכולנו שבת שלום, ואם לא נתראה כאן עד אז, פורים שמח!

13 comments

  1. מדרש מאוד יפה. באמת. ואפילו יותר מיפה: נחוץ, כלומר עונה על שאלה שלא קיבלה התייחסות. ואף מתאים גם לעובדה ההיסטורית, ועד ימינו, שנשים היו תמיד חלוצות להאמין בתנועות דתיות חדשות. יפה.

    אולם יש לי שתי שאלות: ראשית, כיצד זה מחד גברת עמלק היא ש"נמשכת לשיטות המתיימרות לעסוק בצד הנסתר של העולם – באנרגיות, בישויות, בגלגולי נשמות – וממילא, שלא ניתן להעמידן במבחן ביקורתי.", ומאידך גיסא "האמונה בה' ובמשה עבדו היא למעלה מטעם ודעת" – כלומר ממילא היא אמונה, כמו אלו הקודמות, שלא ניתן להעמיד למבחן ביקורתי. כיצד נדע שזו האמונה אינה באה מגברת עמלק? במילים אחרות, מה מבדיל בין האמונה האבסורדית בלידת הבתולין לבין האמונה האבסורדית בתקשורים לבין האמונה האבסורדית במעמד הר סיני?

    ושנית, על פי הניתוח הזה, יוצא שרוב רובה של האנושות, כולל רוב רובה של היהדות, נגועים בצורה עמוקה באחד משני בני הזוג עמלק: או שהם ספקנים ואף לא-מאמינים, או שהם דווקא מאמינים בני מאמינים, אולם לאו דווקא בתורת משה, אלא בכל מני אמונות תפלות. האם ייתכן שהקב"ה הכחיד את העם העמלקי רק כדי להפיץ את תכונותיו בצורה כל כך מקיפה ברחבי האנושות? האם ייתכן שעמלק נטוע בלבותיהם של 99.9% מבני האדם (לפחות, הרי אפילו החב"דניקים כיום מחזיקים באמונה אבסורדית שבאה הישר מגברת עמלק, וד"ל)???

    אהבתי

    1. תומר, שלום

      לגבי השאלה הראשונה: טוב, זו שאלת השאלות כמובן. אז ככה: קודם כל, עצם האמונה בדבר אחד ללא התפזרות על כל או הרבה אמונות כבר מלמדת את גברת עמלק לקח, גם אם לא מנצחת אותה לגמרי. יש איזו מידה של פריצות בנפש בהליכה על הרבה שיטות, קצת כמו לבלות עם הרבה בחורים בלי להתחתן, שההתמסרות לאמונה אחת מתקנת אותה.

      לגבי השאלה מה מעלת האמונה בתורת משה (זה הסיפור כאן, לא הר סיני, שהרי אם סיפור הר סיני מלמד אותנו משהו זה הקדמת נעשה לנשמע – קודם עושים-מקבלים עול התורה, ואז שומעים-מאמינים, או שלא, בכך שהתקיים מעמד בו נמסרה) ביחס לאמונות אחרות: אני חושב שזו נובעת ממעלתה העיקרית של תורת משה עצמה, והיא המתח המופלא שבה שבין היותה מצד אחת סופית וספציפית למראית עין, בעלת הוראות מוגדרות וסדר יום ושנה לפרט, למשפחה, לקהילה ולעם (ולפיכך אולי גם יום אחד לעולם), ומצד שני בעלת "שבעים פנים", כלומר אינסופיות של פירושים וממדים, המתגלים בתורה שבע"פ. אינני רואה נשיאת הפכים זו במתקשרים או בנצרות או בבודהיזם, והיא ש'קנתה' וקונה אותי ומאפשרת לי ללכת על המכלול הזה באופן שלמעלה מטעם ודעת ביחס לכל מה שאינני מבין בו (שזה כמובן כמעט הכל).

      לגבי השאלה השניה: אכן רוב האנושות ורוב היהדות נגועים באחד משני בני הזוג, ואיש אינו חסין, אפילו אם הוא חב"דניק חסון. אנשי האמונה בודדים, ויש לחפשם בנרות ולעשותם נר לרגלינו. אך השאלה אם הקב"ה הכחיד את העם העמלקי כדי להפיץ תכונותיו ברבים מפספסת לדעתי את הדרך להבין את סיפורי המקרא. המקרא עוסק במהויות נצחיות (לפחות ביחס לעולמנו כל עוד אינו גאול), הפושטות ולובשות צורה בכל דור. המהות העמלקית התגלתה פעם בדמות עם והיום בדמויות אחרות.

      לגבי מה שנראה לך כאבסורד שהקב"ה 'מתיר' לעמלק לשכון בלבות 99.9% מהבריות – ואפשר להוסיף, גם כ"כ הרבה שנים! – שאלה זו תקפה לגבי הרוע בכלל: הכיצד זה ה' הרחמן מתיר לרוע לשכון בעולמו בכזה קנה מידה וזמן כה רב? התחושה שלי היא שהשאלה נובעת מערבוב חשבונות אנושיים עם אלוקיים. אם אני מדמיין את ה' כדבר הכי פנימי ואמיתי, אני מבין מזה שהוא חפץ בתשובה פנימית ואמיתית של האנושות, לא חיצונית או שטחית, תקח כמה זמן אשר תקח עד ש"לא ידח ממנו נידח". עדיף לו שיעברו מיליארדי שנה בסבל ורוע ושהתיקון יהיה אמיתי, מאשר לקצר את הרוע ויחד אתה לקצר את תהליך התשובה שלנו.

      פורים שמח!

      אהבתי

  2. הרעיון יפה מאד, אבל אינני מבין מדוע לקשור את הכל בעמלק דווקא. כמו שדי עולה מדבריך שלך, קליפת הספקנות היא של עמלק וקליפת האמונה של הפתאים היא של שבעת עמי כנען. את אלה ואלה נצטווינו להכרית, אם כי יש ביניהם הבדל, שאת עמי כנען קל יותר לתקן.

    אהבתי

    1. ההבדל בין שבעת העממים לגב' עמלק הוא, שבעוד כל אחד מהעממים רוצה שתאמין רק בדת שלו (על דרך שבעת מלכי התהו שכל אחד אומר "אני אמלוך"), גב' עמלק רוצה שתאמין בכולן.

      אהבתי

  3. אני חשבתי שנוקבא דקליפה מתאימה במיוחד למצב הפוסטמודרני, שהניו-אייג' הוא רק אחד הביטויים שלו. כלומר, תביעה לרכות ופרטיות ושקיפות, שבסופו של דבר יורה ברגל של עצמה. מלחמה לא ע"י טענות ופאתוס אלא ע"י יצירת שפה וטרמינולוגיה שמהוה רשת בלתי חדירה שלא ניתן לחמוק ממנה. הדגשת חופש הפרט עד כדי הדוניזם וניהיליזם, כי אין משהו שעומד מעליו, וספקנות מובנת בגישה לכל תיאוריה – כי אני יודע שהכל נטריבים.

    אהבתי

    1. נכון, ההגדרה שלך באמת רחבה יותר. ובאמת אפשר לראות בניו-אייג' כגרסה ה'רוחנית' של התופעה הכללית יותר של הפוסטמודרניות.

      אהבתי

  4. זה יפה. אם כי תמיד נטיתי לחשוב על עמלק כעל הרע האולטימטיבי; משהו שלא פוגשים בגינה אחרי הצהריים. גם את הספק העמלקי פירשתי תמיד כספקנות קיצונית שמערערת על הנחות יסוד קיומיות, ולא כסתם קרירות זמנית או חלקית.
    אני מבין את הצורך "לרלבֵנט" את המלחמה בעמלק לחיי היום-יום, אבל יש בזה גם חיסרון: היא מעמידה את כל סוגי הרע על סקאלה אחת, עם דרגות שונות של חומרה. היא מעקרת את היכולת לזהות רע מוחלט; רע כזה שלא מנסים לתקן כי תיקונו בכליונו בלבד. למעשה, זה בעיניי אחד הכשלים הגדולים של לומדי פנימיות התורה היום, שומרי מצוות ושאינם שומרי מצוות. המחשבה הפשטנית שבכל דבר יש ניצוץ אלוקי ולכן צריך להעלות הכל. תודעת עמלק מאפשרת להשתחרר מזה: להבין שיש תופעות רוחניות שאין לך שיג ושיח אתן, שאינך מנסה להעלות, לתקן, ללקט ניצוצות – אלא להשמיד ולמחות כל זכר. זה נשמע כל כך אלים שקשה לי לכתוב את זה, אבל זו כנראה האמת.

    אהבתי

    1. אתה באמת צודק שהספק העמלקי הוא קיצוני, כזה שמשאיר אותך בידים ריקות לגמרי. היה ראוי להסביר זאת יותר.

      לגבי זה שהשוויתי כאן בין ספק זה לבין הפריצות האמונית של להאמין בהכל, זה מתחבר למה שכתב לעיל דוד ויצ'נר, שהעמלק העיקרי זה הספק, ושעליו נאמר "ראשית גוים עמלק", והנטיה להאמין זה כנגד שבעת העממים המשתלשלים ממנו. לעיל עניתי לו שגב' עמלק קצת כוללת את כל השבע, אבל אפשר להסכים שבאמת השולט הוא אדון עמלק הבעל, והיא קצת כפופה לו (עובדה שהיא אימצה את שם המשפחה שלו ולא עשתה התחכמות פמיניסטית כמו "גב' אמורי-עמלק" או משהו כזה …:)).

      פורים שמח ומבדח!

      אהבתי

  5. בני הזוג העמלקיים מצטיירים כאן כנוגדים מאוד זה את זה, אך עדיין חיים בשלום בית מופלא. נראה כאילו הם חילקו ביניהם מראש גזרות כדי להצליח במלאכת המליקה, אבל לא ניסו מעולם להכנס זה לחיי זו ולחיות בהרמוניה, כי דבר כזה לא יתכן כלל.
    לכאורה, על פי פשט היה ראוי לומר שסכסוכם זה בזה הוא להעלות ספק אצל הגברת ולהגביר אמונה אצל האדון. אבל הפירוש שמובא כאן אינו כזה, אלא – לאמץ את ספקנות האדון (ביחס לעולם) ולא לשכוח את תכונת הפתיות של הגברת (כלפי תורת ישראל).
    אך גם כך – מילא, בקשר לאדון זה עוד יכול לעבוד, שכן ידוע שהדרך היחידה לנצח את עמלק הספק הוא להטיל ספק בספקנותו (על דרך מינוס ועוד מינוס שווה פלוס). אבל להגביר את האמונה כלפי הגברת? איך זה אמור להציל את המצב?

    אהבתי

  6. אולי אפשר לנסח כך: הספק הזכרי מתנכר ולא מאמין בשום דבר. הספק הנקבי מאמין בכל, אך בזה בעצם מוכיח שאינו מאמין בשום דבר (וכמו שבקדושה, תודעות האלוקות של ה"לא זה ולא זה" וה"גם זה וגם זה" מצביעות שתיהן על מה שמעבר למומשל על ידן).
    כנגד הצמד-לא-חמד הזה נצרכת אמונה פשוטה וברורה.
    כשמכירים את תכונותיה היסודיות של גברת עמלק מובן מדוע חשובה דווקא המחיה הטוטאלית – כי היא המבטאת יותר מכל את הוודאות והברית המוחלטת עם המצווה עליה.

    אהבתי

  7. ניר,
    אכן חידשת לי כמה דברים והוספת ראייה מדויקת יותר. גברת עמלק היא נושא שעובר סביבי ביום יום וכרגע יש לי שם עבורו.
    אהבתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s