"ושמן על ראשך אל יחסר": על מצרים ופרעה של הקדושה

לפני כשלוש שנים הזדמן לי לצפות בקטע מראיון טלויזיוני עם ד"ר צעיר למחשבת ישראל, שדיבר על הרמב"ם. לפי הרמב"ם,  הסביר הד"ר בהתרגשות אמיתית, צלם האלוקים שלנו מתבטא בהיותנו רציונליים. היום, הוא אמר, מקדשים את האי-רציונלי, את המיסטי והמיסתורי, ולא מבינים שמדובר באיבוד צלם האלוקים שלנו. כדי להמחיש את דבריו הוא סיפר את הסיפור הבא:

פעם אחת יהודי אחד, שאינו שומר תורה ומצוות ואינו מכיר את מנהגי ישראל, נקלע לבית כנסת. הוא האזין לתפילה ועיין קצת בסידור, אך דבר לא דיבר אליו. לפתע, כשכבר עמד לצאת, הגיע לאוזניו קול שליח הציבור הקורא את ה"קדיש": "יתגדל ויתקדש שמֵה רבא, בעלמא די בְרא כרעותֵה וימליך מלכותֵה ויצמח פורקנֵה ויקרב משיחֵה…". מלים סתומות אלו ששטו בחלל החדר נשמעו לאותו אדם כאיזה כישוף מיסתורי, מעין לחש שמאני מעולם אחר, והן שהצליחו סוף-סוף לעורר בו התפעלות. בעקבות חוויה רוחנית זו החל היהודי להתקרב ליהדות עד ששב בתשובה שלמה.

אנשים חושבים, סח הד"ר הצעיר, שאותו אדם עבר חוויה רוחנית נעלית. אך לפי הרמב"ם הם טועים. עבור הרמב"ם אין שום מעלה בכך שאיננו מבינים משהו. מעלתנו טמונה בדיוק בהפך מכך – בכך שאנו מסוגלים ללמוד ולהבין. הרמב"ם מאמין בנו וביכולתנו ללמוד ולהבין! אילו היה אותו אדם לומד את תוכן הקדיש – כפי שודאי עשה מאוחר יותר – היה רואה שכל אותן מלים בארמית אינן מיסתוריות או קסומות, אלא בעלות פשר המובן לכל בר-דעת. חווית התפכחות זו היא-היא הנעלית והמרוממת, לא הפליאה שקדמה לה. כל זאת אמר הד"ר בעינים נוצצות, כמתפעם מחדש מהמעמד הנעלה שמעניק הרמב"ם לשכלנו.

עד כאן שמעתי בטרם נאלצתי להמשיך בדרכי. יכולתי לזהות את האמת שבדברי הד"ר הצעיר, והיה ניכר שהוא מאמין בהם ומתפעם מהם. בכל זאת, מצעד לצעד הלכה וגברה בקרבי תחושת מיאוס מהם. בדרך פירושו את סיפורו של אותו יהודי, הרגשתי, הוא כמו כובש במים קרים לפיד בוער ויקר-ערך החיוני להתקשרות שלנו כיהודים עם התורה ועם ה'. והוא אינו עושה זאת רק אצלו, אלא גם בקרב ציבור הצעירים הגדול ההולך בעקבותיו.

רזין דרזין

סיפורו של הד"ר נגע בי כל-כך משום שגם אני, כמה שנים קודם לכן, הייתי בדיוק בנעלי אותו אדם בסיפור שלו. אף אני לא ידעתי דבר על היהדות והייתי מלא ניכור כלפיה, ואף התעניינותי ניצתה בראשונה דוקא דרך מלים, ביטויים ודימויים מתוך ספרות הקבלה – ובפרט ספר הזוהר, על הארמית רווית המיסתורין שלו. נכון, בהמשך הדרך אף אני ישבתי ללמוד אותם, והבנתי את פשרם המילולי, ובכך חווית המיסתורין הראשיתית אל מולם חלפה לה; אבל, בניגוד להתפתחות הרצויה אליבא דאותו ד"ר, יחסי לעצם תחושת המיסתורין הראשונית לא השתנה. תחושה זו, היה ברור לי, היא עמוקה וחשובה מאין כמוה בנפש האדם, ואם התוכן הסתום שעורר אותה בראשונה פוענח והובן, הרי שמוכרחים לעוררה מחדש באמצעות תוכן בלתי-מפוענח חדש.

מאותו רגע הסתובבתי בתחושה שאני מוכרח למצוא את המענה המדויק לדבריו של אותו ד"ר, לשים את האצבע על הפסוק או המימרה החסידית המשיבים לו. תפילתי נענתה: אותה השגחה פרטית שזימנה אותי למקלט הטלויזיה בשעת הראיון, זימנה אותי זמן קצר מאוחר יותר לשיעור של מורי ורבי הרב יצחק גינזבורג, שכמו קרא את מחשבותי והשיב עליהם.

הרב פירש את הפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים, ושמן על ראשך אל יחסר" (קהלת ט, ח). בתורת החסידות מקובל להסביר שלחם, יין ושמן ("דגנך, תירושך ויצהרך") הינם סמלים של תורת הנגלה, תורת הקבלה ותורת החסידות, בהתאמה. הקבלת תורות הנגלה והנסתר ללחם וליין היא מן המפורסמות: הנגלה שבתורה הוא כמו הלחם המזין ובונה אותנו, ולאחר שמילאנו כרסנו בה, הנסתר שבתורה משמש כיין המבשם ומרומם אותנו (יין בגימטריה סוד, כנודע). מה שפחות מפורסם הוא משל השמן. השמן אינו מרומם כיין (אם כי יש בו מידת אצילות אחרת – הוא צף מעל המים), אלא מעלתו טמונה דוקא בכך שהוא מפעפע מטה, מעשיר ומרווה את המזון. השמן הצלול, החשאי והחרישי מסמל את הסודות הגבוהים ביותר, הנקראים "רזין דרזין", סודי הסודות. מהו הסוד המפתיע אפילו את תורת הסוד? שביכולתה להתאחד עם תורת הנגלה ועם החיים המעשיים. מצד אחד אלו הסודות הגבוהים והדקים ביותר, אך מצד שני הם מפרים את עולם המעשה. בהלצה אפשר לומר שהשמן מסוגל להחדיר את ה"סוד" לתוך ה"דוס": להוסיף ממד עומק לחיי ההלכה והמצוות.

מה אם כן פירוש הפסוק "ושמן על ראשך אל יחסר"? שתמיד-תמיד אנו צריכים להסתובב עם הרגשת פליאה ומיסתורין מול סודי הסודות של התורה. גם אם למדתי כבר את פירוש מילות הקדיש, הרי שאני מוכרח למצוא חידות חדשות שיוצקו כשמן על ראשי, אל מנת להחיות את התחושה שישנן סודות הנשגבים מבינתי. צריך לאכול את לחם הנגלה ולשתות את יין הנסתר – שני אלו מופנמים לתוכנו; אך העיקר והתכלית היא ללמוד, לכתחילה, סודות שהם "על ראשך", נעלים מהשכל ואינם נקלטים לגמרי. עם כמה שהדבר מרתיע רבים, הוא חיוני כדי להשלים את תיקון הקומה השלמה שלנו. כל אחד חייב לחוש טפטוף תמידי של רזי הרזים מעל ראשו.

מצרים דקדושה

רעיונות אלו מובילים אותנו למושג המרכזי שברצוננו לבחון כאן, והנוגע לענייני הזמן הזה – חג הפסח והנסיון לספר מחדש ביציאת מצרים.

האדמו"ר הראשון של חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל ה"תניא", או אדמו"ר הזקן בפי אנשי חב"ד – טבע מונח מרכזי בחסידות, שגם הרבי מליובאוויטש האחרון הרבה לצטטו: מצרים דקדושה. מה היא מצרים דקדושה? את המלה מצרים מפרשים תמיד מלשון מיצרים – קשיים צרים ומגבילים החונקים את הנשמה ומונעים אותה מלהתגלות. סבלי העולם הזה, ובמובן מסוים גם תענוגות העולם הזה, כולם משמשים כמיצרים מהם אנו מבקשים להחלץ בחג הפסח, ובעצם בכל יום ויום (אדמו"ר הזקן אף הדגיש שלא רק "בכל דור ודור" חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, אלא אף בכל יום ויום – שעל כן אנו קוראים את שירת הים מדי בוקר).

אך מיצרי העולם הזה הארצי הם כולם רק "מצרים דקליפה" – מצרים החומרנית והגסה שניתן לזהותה בקלות וממרחק רב; ישנה גם בחינה דקה יותר של מצרים, המתקיימת בתוככי עולם הקודש והמצוות, בתוך מה שנקרא ה"דתיות". זוהי "מצרים דקדושה", שקשה יותר לזהות אותה ולהחלץ ממנה. המצרים דקדושה הם המיצרים של הדתיות עצמה – האופן בו שגרת המצוות, וכן לימוד התורה בכלים שאנו מורגלים בהם, חדלים להיות רק מסגרת התוחמת ומארגנת את חיינו באופן חיובי, והופכים גם לסד המצמצם ומכבה את תשוקת נשמתנו לגדול, להתפתח ולשאוף למדרגות קדושה נעלות יותר.

מיצרי הקדושה מתבטאים הן במישור הרגשי וההתנהגותי והן במישור השכלי (בלשון החסידות, במישורי ה"מידות" וה"מוחין" בהתאמה). במישור הרגשי וההתנהגותי המיצרים הם הלך הרוח האומר ש"די לי במדרגת עבודת ה' שאני רגיל בה, אין לי מה לכסוף ליותר מכך; כפי שיש להסתפק במועט מבחינה חומרית כך אסתפק במועט מבחינה רוחנית – העיקר שאני דתי". במישור השכלי – וכאן הדברים מתקשרים לנושא עמו פתחנו – מיצרי הקדושה הם ההסתפקות בלימוד אך ורק באופן המתקבל על שכלי ומתיישב על דעתי, באופן של "טעם ודעת", ללא כל שמן-רזין-דרזין בשערות (או אפילו קצת לגימות של יין-רזין סתם). גישה שכלתנית זו מצמצמת אף היא את תודעת האדם המאמין (אכן, דומה כי ממנה משתלשלים המיצרים של מישור הרגש וההתנהגות).

מצד אחד שייכת המצרים דקדושה, כפי ששמה מעיד, לעולם הקודש החיובי: מדובר בגבולות שפויים ומיטיבים, המהווים גרסא מתוקנת של המיצרים הארציים; אך מצד שני אלו עדיין מיצרים, שגם מהם עלינו לצאת אם ברצוננו למלא בשלמות את המצווה לראות עצמנו כמי שיצא ממצרים.

פרעה דקדושה

אז כיצד יוצאים ממיצרי הקדושה? ובכן, כפי שעל מצרים דקליפה מולך מלך, הלא הוא פרעה, כך גם על מיצרי הקדושה יש להמליך מלך – פרעה דקדושה (נא לא לבלבל עם פרה קדושה).

בעוד המלה "מצרים" מבטאת צרוּת, ב"פרעה" יש משהו פרוע. פרעה הוא הראש פְּרוע השיער המולך על המצרִים הממושמעים והמסורקים. כך למשל בספר יחזקאל (כט, ג) מתואר פרעה כ"הַתַּנִּים [=התנין, הנחש] הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו, אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי": הוא מאלִיהַ את עצמו לכדי בורא העולם ובורא עצמו, כמו אותו נחש עקלתון מפורסם המוליד את עצמו מתוך פיו. לא כל מצרי ירשה לעצמו מחשבה פרועה שכזו – רק פרעה.

בגרסת הקליפה פרעה גרוע ממצרים. בעוד הם מייצגים מסגרות שליליות, פרעה מייצג שבירת מסגרות, אנרכיה ותֹהו. בעוד למצרִים יש איזשהו ראש על הכתפיים, פרעה מבקש לערוף את כל הראשים (כולל, אם לשפוט לפי 'משימת ההתאבדות' שהוא יוצא אליה לאחר המכה העשירית, את ראשו שלו). לכן קשיות-עורפו של פרעה בלתי-הגיונית כל-כך, עד שאין הוא שועה אף ליועציו הקרובים ביותר. פרעה אינו הגיוני, הוא מופרע.

יהושע הפרוע
פרעה דקליפה, זקוק דחוף לקצת שמן על הראש

אך לפי תורת הקבלה לכל דבר בעולם – איפה שהוא, איך שהוא (וצריך כמובן לברר בדיוק איך ואיפה) – יש גרסא מתוקנת, גרסא של קדושה ממנה הוא השתלשל. אחרת מאיפה הוא הגיע לכאן? זה גם אומר שמכל דבר יש מה ללמוד ולשלב בעבודת ה'. ופרעה אינו יוצא מן הכלל. יש מקום גם לאיזו מופרעות ופראות של קדושה. היא לא צריכה לפרוע את סדרי העולם, אך גם לא להותיר אותם בצמצומם ובצרותם. היא צריכה להחדיר אורות גבוהים של תֹהו לתוך כלי התיקון.

המושג פרעה דקדושה מופיע לראשונה בספר הזוהר על פרשת ויגש (זוהר חלק ב, רי ע"א) הזוהר מפרש את הביטוי "בית פרעה" כ"ביתא דאתפרעו ואתגליין מנֵיה כל נהורין וכל בּוּצינין" – הבית ממנו נפרעים ומתגלים כל האורות וכל הניצוצות. בגרסאתו הקדושה, בית פרעה אינו מוקד השעבוד הגדול ביותר, אלא מוקד החירות הגדולה ביותר, מקור הגילוי של כל האורות הרוחניים הגבוהים ביותר בבת אחת.

מיהו פרעה דקדושה? בראש ובראשונה אין זה אלא הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, הנמצא מעל כל ההגדרות והגבולות. אך מעבר לכך, פרעה דקדושה הוא גם רובד הנמצא בתוך כל אחד מאתנו. זהו רובד שאינו מרגיש כבול בידי מיצרי העולם הזה, רובד המשתוקק וכוסף להתעלות מעל הגבולות המדודים של חייו ולחתור אל האין-סוף. אין הוא מסתפק במדרגת עבודת ה' הנוכחית שלנו, אלא רוצה להתקדם ממנה; אין הוא מסתפק בלימוד על-פי טעם ודעת, אלא מבקש לחוש את ה"שמן על ראשך" שלמעלה מטעם ודעת. ללא טיפות אין-סוף אלו הנוקשות על חלונו, חייו אינם חיים.

לאחר שיצאנו ממיצרי הקליפה והכנסנו עצמנו בעול מיצרי הקדושה, אנו צריכים להמליך עליהם את פרעה של הקדושה. מסגרת החיים הדתית, המתבטאת בלימוד שכלי מאומץ ובמשטור תמידי של מידות ההתנהגות, אינה כדאִית – ואדרבה, מחטיאה את לב הברית עם ה' אותה מגלמת התורה – אם היא לא משמשת כסולם אל אותם כיסופים שמעל המסגרות, החשים בפלא האין-סוף וחותרים אליו.

בין מילה לפריעה

רמז לכל הדבר הזה ניתן למצוא בכלל הנודע, הנאמר בקשר לברית מילה (אחת המצוות שניתנו כבר במצרים), האומר כי "מל ולא פרע, כאילו לא מל". המילה היא כריתת הערלה הגסה, הגלויה יותר, והפריעה היא ההסרה הזהירה של הערלה הדקה, הסמויה ממנה. כאשר רק מלים את הערלה הגסה ולא פורעים גם את הדקה, כאילו לא עשינו דבר.

והנה, המצרים דקליפה – משיכתנו לעניינים הצרים של העולם הזה – הם כמו הערלה הגסה אותה יש למול. כאן אין מה לפרוע בעדינות, כי הדבר רק יתן פתחון פה נוסף לפרעה – לשון פריעה – של הקליפה, שינצל כל הססנות מצדנו על מנת לשמר את שעבודנו אליו. אך במקרה של המצרים דקדושה המצב הפוך: זו מהווה את הערלה הדקה, אותה דוקא יש לפרוע בזהירות, פן נאבד את מה שטוב בה. כאן הפריעה חיובית משום שכאן אנו רוצים את פרעה – את פרעה דקדושה, שדוקא משחרר אותנו משעבוד.

נמצאנו למדים דבר חשוב על אודות 'אופיו' של פרעה דקדושה: הוא אינו מופרע ומשתלח כלל, אלא ממש ההפך מכך; הוא אמן הפריעה העדינה, מלאכתו הזהירה ביותר של המוהל, שכל עניינה להסיר את מחיצת הערלות והגסות המכסה אותנו ולהגדיל את רגישותנו.

על-מודע

הרעיון העומד בלב כל מה שדובר כאן מגולם במושג הקבלי "ספירת הכתר".

חכמת הקבלה עושה כידוע שימוש במבנים שונים, באמצעותם ניתן לראות כי תופעות שונות בתורה ובעולם הן למעשה מקבילות זו לזו (אכן, הפועל ק-ב-ל מופיע  בתורת משה רק במובן של להקביל, כאשר המשמעות של לקבל מופיעה רק בחלק ה"כתבים" המאוחר יותר). המבנה הראשי של הקַבלה הוא מערכת עשר הספירות, שהמבנה והיחסים המסועפים ביניהם מהווים לפי הקבלה את ה'שלד' של כל המבנים והתהליכים המורכבים בעולם.

מערכת הספירות מקבילה, בין השאר, למבנה של גוף האדם, וכן למבנה של חלקי הנפש שלנו. אין כאן המקום לפרוש הקבלה זו לפרטיה, אלא נתמקד בחלק המעניין ביותר בה מבחינתנו. בעוד כל אחת מהספירות מקבילה בצורה ברורה לאבר בגוף, וכן לכח מוגדר בנפש, הספירה הראשונה, היא ספירת הכתר, יוצאת מן הכלל. הדימוי של כתר המונח על הראש בא לבטא רובד בנפשנו השורה כביכול מעל שכלנו, היכל בלתי-נראה ובלתי-מורגש שכמו מקיף את המחשבות שלנו. אפשר לומר שהמנהג הקדום והאוניברסלי להציב כתרים ומגבעות על בעלי משרות חשובות בא לבטא את אותה תחושה: שלאדם החשוב יש קומה נוספת מעל ראשו, אותה יש להמחיש בדמות כתר.

על מנת להמחיש את רעיון קיומה של ספירת כתר בנפש, הדרך הטובה ביותר היא לקחת את המושג המפורסם שטבע פרויד, "תת-מודע", ולעשות וריאציה עליו. אם ישנו תת-מודע בנפש – רובד של מאווים וחרדות שאנו מדחיקים מתודעתנו כדי לא להתמודד אותם – הרי שעל אותו משקל אפשר לדבר על "על-מודע": רובד השורה כביכול 'מעל' המודעות, ושתכניו לא הודחקו, אלא פשוט טרם התוודענו אליהם. העל-מודע הוא מה שמכונה שורש הנשמה, שכמו שורש העץ אינו ניכר על פני השטח, אך מהווה את מקור ההשראה וההתפתחות שלנו.

הפרעה של הקדושה, השמן של סודי הסודות שצריך תמיד להיות משוח על ראשנו – שני אלו הם דימויים שונים לספירת הכתר ולעל-מודע. למרות שאיננו מודעים אל הכתר ואיננו מסוגלים לתפוס אותו, אנו מסוגלים, וצריכים, לפתוח לו צוהר על מנת שאורו יחדור אלינו. חשבו על חדר עם חלון בתקרתו (מה שמכונה באנגלית skylight) דרכו חודר לחדר אור מהשמים. כזה צריך להיות חדר חיינו. אנו חיים כאן, בעולם הזה הארצי והמעשי, אך על מנת שנשמור על קשר עם שורש הנשמה שלנו עלינו להשאיר תמיד את צוהר התקרה פתוח, דרכו יחדור אלינו אורה.

הדרך לפתוח את הצוהר לאור הכתר הוא דרך טיפוח תחושה המכונה הפלאה: הזכרון שמקור נשמתנו באור האין-סוף האלוקי. רגש ההפלאה אינו דמיון במוחו של הנבער, אלא מעין אבר-חישה הרגיש לכך שישנם דברים הנשגבים מהשגת השכל. לכן זוהי תחושה שאין לאבד אותה, אלא יש להזין אותה כל פעם מחדש בידי מושאי-פליאה חדשים: "שמן על ראשך אל יחסר".

חיוניות ההפלאה להתפתחותנו מומחשת בהתבוננות מילולית יפה. אם נתבונן בביטוי בו אנו מתארים את ה' בקריאת שמע, יהוה אחד, נשים לב כי משבע אותיותיו ניתן ליצור את צמד הביטויים היפה הוא חידה ו-היא חדוה. מה זה אומר? שככל שאנו חשים עד כמה ה' הוא חידה, עד כמה הוא רחוק בלתי נתפס, כך באופן פרדוקסלי נהיים אנחנו – כנסת ישראל, "היא" – יותר בחדוה, כלומר חווים יותר את נוכחותו בחיינו. מחול זוגי זה מהווה את מהות האמונה ב"ה' אחד".

שורשי אויר

אנו חיים בעידן פרוע. סדרי החיים נפרעים, מרקם החברה נפרע, המשפחה נפרעת. זהו עידן רגשי ורגשני, המתקומם כנגד שלטון השכל ומדמה לחשוב כי אם נחליפו בשלטון הלב הכל יסתדר מעצמו. אך כפי שהפתרון אינו טמון בכניעה לרגשנות הכללית ובנסיון לבנות עולם דתי שכולו לב, כך הוא אינו טמון בשמרנות שפויה וכבויה, שרק מדגישה מחדש את מעלת השכל על הרגש.

היער נכרת בידי גרזן שנחצב מהיער עצמו. מה שמסוגל לחלחל לתוככי הלב ולהפנותו אל הקדושה אינו רציונליזם שכלתני, אלא משהו בעל טבע דומה ללב. מענה לסערות המתחוללת בלב הצעירים במישורים שמתחת לשכלם נמצא במישורים שמעליו – בתורה הרוויה בשמן החרישי של סודותיה, באורותיו של פרעה דקדושה. נדרש שכל בריא ואיתן שישמש גשר ביניהם; אך זהו בדיוק תפקידו – להיות גשר, לא יעד אליו כל הגשרים מובילים.

טיפוח רגש ההפלאה, הפותח את הצוהר לעל-מודע, נדרש מהגיל הרך ביותר. חינוך יהודי המבקש לזקוף את הילד למלוא שיעור קומתו צריך לשלב את תכניה, רוחה וניגוניה של פנימיות התורה מגיל אפס, בנוסף לבנין המידות והשכל. אך בל נחשוב שאנחנו, הבוגרים והיגעים, ששכלנו מבצרנו, פטורים מכך. גם אם זו עבודה קשה עבורנו, הרי אמר פרעה, והדבר תקף גם לגבי פרעה דקדושה, "תכבד העבודה על האנשים". פתיחת הצוהר אל העל-מודע חיונית מאין כמוה על מנת שאור האמונה יחדור ללבנו ויהיה חלק ממרקם חיינו.

דימוי נפלא לבקשה אחר חידוש הקשר עם רגש ההפלאה בגיל בוגר ניתן למצוא בעולם הצומח, בתופעה מיוחדת הנקראת "שורשי אויר".

כידוע, עץ רגיל ניזון מהאדמה דרך השורשים שבבסיסו. אך ישנם עצים שאינם מסוגלים כבכול להפרד מהאדמה, ולכן אפילו כשהם מיתמרים לגבהים גדולים, הם ממשיכים לשלשל מטה שורשים דקים מענפיהם. חלק משורשים אלו אינם מגיעים לאדמה, והם מידלדלים מהענפים כשערות שמוטות; אך אלו שמצליחים מתעבים, מתקשים והופכים להיות שורשי אויר – עורקים חסונים המחברים את העץ לאדמה, מבחוץ. שורשי האויר יוצרים בהדרגה סבך מופלא המשתרך מסביב לעץ ומשמש עדות חיה ופועמת להזדקקותו הגדולה לאדמה.

שורשי אויר
שורשי אויר

השורשים הרגילים שבבסיס הגזע הם כמו החיבור שלנו לקרקע נשמתנו בשעת ילדותנו, ולאחר מכן ברבדים הילדותיים של נפשנו, אלו הסמוכים אל מקורם. אלו קיימים אצל כל עץ, אצל כל אדם. אך ביטוי לאהבה יתירה למקור נשמתנו מעניקים לנו העצים המיוחדים, בעלי שורשי האויר. שורשים אלו, הנשלחים אל הקרקע מתוך הענפים הגבוהים אף שנים רבות לאחר שהתרחקו מהאדמה, הם כמו נסיונות לחדש קשר עם מקור הנשמה אף בגילאי הבגרות, ומתוך הרבדים הבוגרים והמתוחכמים של נפשנו.

לא משנה כמה מפותח שכלנו, לא משנה כמה אנו זקנים ורחוקים ממקור חוצבנו, אל לנו לחדול מלנסות ולחדש עמו מגע – לשלוח שורשי אויר אל קרקע נשמתנו.

—–

התפרסם במוסף פסח תשע"ב של "מקור ראשון", בשם "פראות של קדושה". 

14 comments

  1. אשרייך. מרגש ומעורר. ועוד יותר שמחתי שכתוב בסוף שהמאמר יופיע במקור ראשון.
    למה זה שימח אותי? הרי מה זה משנה – האם זה נותן יותר תוקף לדברים, עצם העובדה שזה מתפרסם בעיתון? לא זאת הסיבה. אלא שימחה בכך שהדברים יופצו ויגיעו לעוד לבבות, יגעו בעוד מיתרי לב רוטטים המחפשים את האמת – גם אם שבויים בתוך מצרים דקדושה.

    דרך אגב – דבר מעניין שראיתי שכתב הרב יצחק מאיר מורגנשטרן שליט"א בשם המגיד הגדול הוא שיציאת מצרים היא יציאה מאין סוף לתוך המציאות המצומצמת. זה ממש היה מהפכני ומחריד בו זמנית ואז קראתי שמבחינה היסטורית – למיצרים היו 10 ימים בשבוע ולא 7! יציאת מצרים היא הצמצום ממציאות של 10 למציאות של 7. הצמצום לתוך שבע הספרות וג"ר נסתרות. חשבתי שאספיק לפני פסח לעיין בזה אבל לא הספקתי כל כך… יש לזה נגיעה להרבה דברים בחסידות כמו רצה הקב"ה לעשות דירה בתחתונים – שהעניין ביציאת מצרים הוא להביא את האינסופי לתוך הסופי, את הבלתי בעל גבול לתוך הגבול. יוצא שהמושג בין חורין קשור לצמצום שמאפשר את היצירתיות בתוך הבריאה ולא בריחה לעולמות חסרי גבולות וחסרי ממשות. ואכן השיא ביציאת מצרים הוא מעמד הר סיני שבו מצד אחד התגלה האינסופי, נפתחו הרקיעים ודווקא בו נתנה התורה, החוקים, המגבלות והצמצום! המשך המהלך הוא מעבר ממצרים שבו עבדות מוחלטת, שהיא למעשה חוסר אחריות מוחלטת (לפרט אין אחריות על מעשיו), לתוך המדבר – שבו אדם מקבל את המן לפי טהרת ליבו וקדושתו (רשעים צריכים ללכת לחפש רחוק וצדיקים ליד האוהל שלהם) ועד לכניסה לארץ ישראל שבה יש עוד יותר הסתרה שהאדם מקבל אחריות מלאה למעשיו וכביכול האוכל קשור ישירות ליגיעה. שם – במקום הנמוך, הגשמי ורב ההסתרות , שהוא למעשה כאן ורק כאן – אפשר באמת לבחור. וזאת אחת המשמעויות אולי של בן חורין שהוא עבד של השם יתברך – היכולת לבחור בטוב, באמת, היכולת להביא את הבלתי בעל גבול לתוך הגבול. (אוף. אני צריך להפוך את זה לפוסט אבל גם להכין מיונז לפסח, שריפת חמץ ועוד ועוד…)

    פסח שמח וכשר אח וירטואלי.

    אהבתי

    1. רן, שלום

      מאד יפה. לא ידעתי על ענין שבוע 10 הימים במצרים. עכשיו בדקתי וזה באמת נכון: הם חילקו כל חודש ל-3 'שבועות' של 10 ימים כל אחד. לאור זאת אתה באמת צודק שהמעבר ממצרים לקבלת התורה הוא מעבר מ-10 ספירות גלויות, "מיניה אתפרעו כל נהורין", ל-7 ספירות גלויות ו-3 נסתרות – שהן בעצם הראש. כך שזה מתחבר מאד יפה לרעיון של פרעה דקליפה ופרעה דקדושה.

      אשריך, החכמת אותי והעשרת את המאמר. תודה ושבת שלום!

      אהבתי

  2. מרתק, אשריי שזכיתי לקרוא את הפוסט היפה הזה.
    נשגב מבינתי כיצד אנשים כל כך חכמים לא רואים את המורכבות של המציאות כדוגמת אותו ד"ר. כנראה מחלת הדור לא לראות את המורכבות הפנימית של המציאות.
    אגב, קשה לי הדיבור על תורתו של פרויד באותה נשימה עם תורת הקבלה וספירת הכתר. הגותו של פרויד עסקה בנפש הבהמית ותורת הקבלה עוסקת בנפש האלוקית ואכמ"ל.

    אהבתי

  3. יפה דרשת, מעמיק ומחדש. תודה. פסח שמח וכשר לך ולבני ביתך, מי יתן ותזכו לצאת מהמיצרים הפנימיים שלכם ולפרוע את כל המניעות המעכבות אתכם בדרך לחירות אמיתית.

    אהבתי

  4. אולי לכן מיד אחרי ליל הסדר נכנסים לשבועות אפופי סוד – "חסד שבחסד", "גבורה שבחסד", "תפארת שבחסד"… (אפילו בסידורי רינת ישראל וקורן!). אני די בטוח שלרוב הילדים זה המפגש הראשון עם המושגים הללו.
    רשומה יפה מאוד. מועדים לשמחה!

    אהבתי

  5. יפה מאוד.
    רק הערה- עצם הרציונל עצמו, היכולת להבין, החוויה שהאדם חווה ברגע שמשהו שהיה נסתר הופך למשהו גלוי ומובן היא עצמה סוג של חוויה 'מיסטית'. גם הבחירה ברציונל מבוססת בסופו של דבר על רצון (סתום) ולא על הרציונל ה'קר' עצמו (יעידו על כך העיניים הבוערות). מי שהתשוקה הזו באמת קיימת אצלו בעצם גם "על ראשו" לא חסר שמן, הוא חייב כל הזמן להתקדם כדי לחוות את חווית ה'התפכחות', את חווית ההבנה, להפוך דברים שאינם מובנים עדיין למובנים ומוסברים. אני מסכים איתך שחייב תמיד להיות משהו שעדיין לא מובן אבל דרך ה"פיענוח" של הנסתר הזה יכולה (ואף ראוי לה) לעבור גם ברציונל. ההסתמכות על הרציונל לא מונעת את הפליאה שבסופו של דבר קיימת בעצם הקיום עצמו.
    חג שמח.

    אהבתי

  6. באיחור רב (פסח היה מתיש ותובעני…) – תודה רבה לכל המגיבים! מאד שמחתי ונהנתי מהתגובות.

    בינתים, הגיעו שתי תגובות גם לעתון "מקור ראשון" בו התפרסם המאמר, אז אני מצרף אותן כאן, ואחריהן את התשובות שלי אליהן (כל זה התפרסם גם בעתון של היום). בבקשה:

    אהבתי

  7. תגובתו של צבי כרמלי:

    במרכז מאמרו של ניר מנוסי מוצג רעיון פסיכולוגי-פילוסופי חשוב: הרוח האנושית זקוקה להתחדשות מתמדת ולכן אמונה לפיה "הכל מובן וברור" מסוכנת לה. האדם חי חיי רוח יצירתיים ומתחדשים כאשר הוא מניח כי מעבר לכל "ידוע" קיים "נסתר" נוסף, וחייו הרוחניים מתנוונים כאשר הוא בטוח כי הכל כבר מובן וברור. דא עקא, מנוסי משבץ רעיון (רציונלי לעילא) זה בתוך מתקפה חריפה כנגד תפיסה דתית רציונלית אותה זיהה אצל "ד"ר צעיר". מנוסי סולד מתפיסתו הדתית של ד"ר זה שכן הוא סבור שזו מבטלת את ממד הנסתר שבחיים הרוחניים אך בכך הוא שוגה בהבנתה בשני אופנים. ראשית, ממד ה"נסתר" קיים בדתיות רציונלית גם ברגע התובנה עצמו, שכן גם כאשר המציאות נחווית כמובנת ומוסברת, קיימת בתודעתו של המאמין פליאה והתפעמות מעצם קיומה ככזו, בבחינת "כך גזרה חכמתו" של האל. שנית, תפיסתו הדתית של אותו ד"ר גם אינה שוללת את קיומה של חתירה אינסופית ומתמדת להבנת הנסתר (ואני ממליץ למנוסי לקרוא את ספרו על מורה נבוכים) שכן הלה אינו טוען (אפילו לא בדברים שמנוסי מצטט) ש"הכל כבר מובן לחלוטין". הוא רק מתנגד לערך שמייחסים רבים, ל"לא מובן" לכשעצמו ורואה את מרכז החוויה הדתית בשאיפה להארה ותובנה. בנקודה זו לא קיימת מחלוקת משמעותית בין מנוסי לבין הד"ר שכנגדו הוא יוצא, שהרי גם מנוסי אינו תומך במצב סטטי של אי הבנה אלא רואה את ה"נסתר" כמסמן של קוטב דינמי שהנו הכרחי לשם קיומה של התפתחות רוחנית מתמדת.

    אך מעבר לשגיאות אלה אני רוצה להעיר על בעיה מהותית אף יותר בעיני במאמרו של מנוסי. שזירת הרעיון ביחס לחשיבות הממד הנסתר בתוך הֶקשר של מתקפה כנגד הדתיות הרציונלית של "אותו ד"ר" קשורה להתעלמות של מנוסי ממה שאותו ד"ר באמת מבקר – היינו קיומם של חלקים גדולים והולכים בעם שמקדשים חוויה דתית שבמרכזה אי הבנה, חלקים שעבורם עצם השאיפה לתובנה רציונלית נתפסת כמיותרת, בזויה ואף מנוגדת לאמונה ולרוחניות. מנוסי מתעלם מן הסכנות שבדתיות לא רציונלית והֶקשר הדיון שלו יוצר רושם של יחס סלחני ואולי אף תומך בה. בכך הוא חותר בלי משים תחת אפשרות קיומו של אותו מתח רוחני שכה חשוב לו שכן מתח זה לא יוכל להתקיים כאשר קוטב ה"נסתר" מפסיק לסמן יעד אינסופי דינמי והופך למרכזה של האמונה והחוויה.

    צבי כרמלי,
    אפרתה

    אהבתי

    1. אני מודה למר כרמלי על תגובה נאה ומאוזנת. כרמלי צודק שאינני תומך בקידוש האירציונלי באשר הוא או בבוז לרציונליות באשר היא. בראשית ספרו היסודי של הבעש"ט "כתר שם טוב" מצוטטת האימרה "תכלית הידיעה שלא נדע". מדיוק בלשונה עולה כי לאותה אי-ידיעה נעלית ניתן להגיע רק באמצעות חתירה מתמדת לידיעה. מובן שכל נסיונות לקצר את הדרך לאי-הידיעה בלי להתייגע לדעת הם אשלייתיים. הדגשת מעלת הרציונליות משלימה איפוא את מאמרי.
      עם זאת נראה מתגובתו שטענתי במאמר לא הובנה או לא הובהרה מספיק. טענתי כלפי הרציונליזם הדתי לא היתה שהוא מבטל מכל וכל את ממד הנסתר שבחיים הדתיים. ברי לי שממד זה קיים בכל רציונליסט שלב בשר פועם בו, בשני האופנים אותם תיאר כרמלי יפה. אילו רק להכרה בעלמא בקיום הנסתר התכוונתי, הרי שבאמת אין מרחק משמעותי בין דברי לבין הרציונליסטים, ואין מקום לביקורתי עליהם. אך אני דיברתי על התקשרות עם הנסתר שהיא – איך לומר זאת? – מעובה יותר. המאמר עסק בקיומו של רובד על-מודע בנפש, ובחשיבות של הנכחתו בחיים דרך לימוד, לכתחילה, של סודות התורה, אפילו כשלא מבינים אותם. לא דובר שם רק על פליאה כללית וסבילה, אלא על עוררות פעילה שלה, החיונית כדי להתנער משגרה מדודה ומוגבלת של עבודת ה' ולימוד התורה, המכונה בחסידות "מצרים דקדושה".
      לפיכך אני חולק ממש על האמירה שאותו יהודי שהתעורר לתשובה בעקבות שמיעת הקדיש, או דומים לו המתפעלים מדיבורים המדיפים ניחוחות מיסתורין מבלי להבינם, עוברים חוויה חיצונית או רדודה. חוויתם היא לדעתי אמיתית ועמוקה מאד, שכן אותם דיבורים נוגעים ברבדים העל-מודעים שלהם. בהמשך לאימרה דלעיל מה"כתר שם טוב", תתכן הארה מוקדמת של אי-הידיעה גם לפני הידיעה, לא רק אחריה, על מנת לעורר את האדם לדעת. אלא שצריך למצוא דרך להסביר למי שמסתפק בפליאה ראשונית זו ואינו מתייגע להבינה, שכל מטרתה של הפליאה היא לפתותו לפענחה, ואל לו לחשוש לאבדה – סודות התורה אינסופיים ובלתי-מתכלים ואם לבו ומוחו פקוחים הוא ימשיך לחוש אותה לעד.

      אהבתי

  8. תגובתו של נדב שנרב:

    מאמרו של ניר מנוסי, "פראות של קדושה" עורר אצלי כמה נקודות שאולי ראוי להציגן בקצרה.
    ישנו איזה מתח מובנה, באדם, בדת ואולי גם בעולם, בין הקוטב הרציונלי או המחקרי-מדעי לבין הצד הלא רציונלי ואף האנטי רציונלי. צד נסתר זה כולל איזו שהיא "היפתחות" לעולם הרמז והסוד, איזו שהיא הסתכלות יותר הוליסטית ופחות מנתחת-אנליטית הן על האדם והן על המציאות. מקובל גם להניח כי כדי להשיג התקדמות באותו פן של ההכרה הקשור לאותו צד רזי של ההויה יש צורך לוותר על הגישה האנליטית החמורה של, נאמר, מדעי הטבע, ולהיות מסוגל להתבשם מניחוחן של מלים ומושגים גם אם משמעותם אינה מוגדרת בתכלית. זהו סוג הדברים שדימיתי לראות במאמרו של מנוסי ובעקרון מצאתי את עצמי מסכים עמם. עם זאת, נראה כי צריך להעלות כמה הערות.
    התרופה הדתית או הרוחנית לחולאי הדור עליה ממליץ לנו מנוסי, אם הבנתי נכונה את דבריו, היא למסוך את הבשר של מציאות החולין בשמנו של הנסתר, כלומר להחזיק בגישה רציונלית של שכל ישר כלפי המציאות שתחת השמש, ולשלב בה איכשהו פתיחות והקשבה למה שלמעלה ממנה. גישה זו קרובה מאד ללבי (למרות שאיני בטוח כלל בסיכויי הצלחתה), ודוקא משום כך חשוב גם להדגיש את גבולות הגזרה שלה.
    שכן אנשים רבים אשר מדברים על היפתחות כלפי הנסתר, או על קשב העולמות העליונים, משתמשים במלים הללו כמסווה לכוונתם האמיתית: ביטול מוחלט של השכל והתפרעות רוחנית-אקסטטית שאינה רחוקה מהוללות שיכורים בטכסים פגאניים למיניהם. א-רציונליות, או הנכונות לבחון ולחוש גם מה שאינו נכנס בכלי הניתוח המדעי, מתחלפת מהר מאד עם אנטי רציונליות, עם הנסיון לעשות "דווקא" לתבונה ולחסל את הצד השכלי שבו ראה הרמב"ם את צורת האדם.
    לא צריך ללכת לשבטי קניבלים בפפואה ניו-גיני כדי להביא דוגמאות. הנה המשיחיזם החב"די: האמונה בדבר ההבל שאפילו קשה להביעו במלים, כי הרבי מנחם מנדל שניאורסון חי ומתפקד כמלך המשיח למרות שהוא מת ונקבר, הנסיעות "אליו" לכתובתו בברוקלין וכדומה. כל המלים היפות שינפיקו לנו לא יכולות לטשטש את העובדה כי מדובר בבעיטה פראית, בהמית, בשכל הישר ובהגיון האלמנטרי, וכי ההוזים המכריזים "יחי" [שהם ודאי חלק נכבד בחסידי חב"ד, וככל הנראה רוב מנין ורוב בניין] שואבים עונג מיוחד מעצם ההתפראות הזו, מההכרזה המעידה על טירוף הדעת ועל קדושת השגעון. כל הקושיות שעולות לגבי עובדי עבודה זרה בימים הקדמונים, כיצד אנשים היו מסוגלים להאמין בעץ ואבן, די נפתרות כאשר מתבוננים בתופעה, ונדמה שהתירוץ המקובל על אנשי כנסת הגדולה ששחטו את יצר העבודה הזרה הופך מיותר במקצת.
    [במאמר מוסגר ניתן להביע תמהון על כמה וכמה ישיבות הסדר, אשר מנסות לשבור את השממון הרוחני השורר בהן באמצעות מיקור חוץ לגופים כמו "מעיינותיך" ודומיהם. גם אם נאמין לראשי התנועה שהם אישית אינם משיחיסטים, עדיין מותר לשאול מה במשנתם של אדמור"י חב"ד יצר את הבסיס לגלישתם של חלק גדול מחסידיהם לשגעון הפגאני. דומה כי תנועה שחלק גדול מחסידיה אוכלים חמץ בפסח לא היתה זוכה לקבל במה דומה].
    בנוסף ניתן לצפות כי מי שמחזיק באמת בדרך אותה מציע מנוסי לא יגיע דרכה לקיצוניות פוליטית. (בזאת לא אמרתי שהוא צריך להיות מתון, אלא שאת המסקנות הקיצוניות לא יגזור מתוך תורתו המיסטית) מי שמחפש פליאה ומסתורין, מי שכאשר נפתרת לו חידה רוחנית הוא מחפש פלאים חדשים, אמור לכאורה להיות מודע יותר מאחרים הן לסובייקטיביות של עמדתו והן לעובדה שהוא רחוק מלהבין הכל. אדם כזה ודאי אמור לענות אמן אחר דבריו של ג'והן לוק:
    "כי היכן יימצא האיש שבידו הוכחות שאין לערערן לאמיתותו של כל מה שהוא מאמין בו, או לשקריותו של כל מה שהוא פוסל, או האיש שיוכל לומר כי בחן עד תום את כל השקפותיו ואת כל השקפות זולתו? מכיוון שבמצב המתחלף של פעולה ועיוורון שבו אנו שרויים, בהכרח אנו מאמינים בלא ידיעה, ולעיתים קרובות מטעמים קלושים ביותר, מן הראוי שנקפיד ונטרח יותר להשכיל את עצמנו, מאשר להצר את צעדי זולתנו."

    אהבתי

    1. מספר הערות ביחס לתגובתו של נדב שנרב.

      ראשית כל, הופתעתי ושמחתי על ההסכמה העקרונית!

      שנית, השוואה להוללות שיכורים פגאניים היא בעיני פוגענית ולא יפה. אין שום זרם ביהדות שניתן לדמותו כך, ואפילו פרטים המתקרבים לכך (בשם רוחניות יהודית, שבה עסקינן) קשה למצוא. ראוי לדעתי לעדן את דימויינו ביחס לאחינו בית ישראל.

      לא אכנס כאן לדיון שלם לגבי המשיחיות החב"דית מהזן שצוין, פשוט כי קצרה היריעה. רק אציין שהגם שאיני מזדהה עמה, וחושב שהיא מסיחה את הדעת מתורת חב"ד עצמה, אני סבור שיש להמתיק מעט את הדיוקן המבעית שצויר כאן לגביה, וזאת באמצעות ההבחנה בין אלו הדוגלים בה בפשטנות מוחלטת לאלו הדוגלים בה בקריצה מודעת לעצמה של מעין 'הפוך על הפוך'. בכל תופעה חברתית בעולם יש גרסת אליטה וגרסת המון, והמשיחיות בחב"ד אינה יוצאת מן הכלל. לדעתי, יש תמיד לשפוט תופעות חברתיות לפי גרסת האליטה (ההמון, בכל מקום, תמיד פשטני), ואף כאן זאת פחות גרועה וניתן לדעתי לראותה כחיננית (וממילא אף לראות ביתר סלחנות את גרסת ההמון המשתלשלת ממנה).

      לגבי ההתעניינות המבורכת לטעמי של ישיבות ההסדר בתורת חב"ד: האם ניתן לבטל שבעה דורות של הגות תורנית מהענפות, העשירות, העמוקות והדקות ביותר שניתן למצוא ביהדות, וזו בשל תופעה חברתית בת פחות מעשרים שנה?! השאלה כיצד צמחה תופעה זו היא חשובה ומעניינת, אך אינני יכול לדמיין שום תשובה שמשמעותה המעשית תהיה התעלמות מקורפוס עצום ויקר ערך זה.

      הערה אחרונה לגבי ההשוואה לאכילת חמץ בפסח: אני חושב שחלק מהותי מגדולתה של היהדות (לאפוקי מהנצרות למשל) הוא ששמירת ההלכה המעשית היא המקודשת בעיניה, ואילו בענייני אמונות ודעות יש חופש מחשבה – "שבעים פנים לתורה". כמובן שגם חופש זה ניתן לניצול לרעה וכו' וכו', אך עדיין טוב שלא מנדים קבוצות על סמך כך.

      אהבתי

  9. חבל ששני המגיבים (בעיתון) לכתבתך לא קראו, כנראה,
    את המאמר הקודם אודות גברת עמלק, הם היו מקבלים
    שם מענה לרוב הטענות והחששות שלהם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s