הרב יצחק גינזבורג ופניה הרבים של האמת: תגובה למבקרים

במאמרו "נקמה קדושה" (מוסף "הארץ", 21.2.2014, אפשר לקרוא גם כאן) ביקש תומר פרסיקו לנתח את הקונטרס "ברוך הגבר"[1] של הרב יצחק גינזבורג, ועל בסיסו להגיע למסקנות מרחיקות לכת לגבי משנת מחברו ביחס לנושאים כלאומיות, טבע, אלימות ועוד. ברם, ניתוקה של חוברת בודדה זו מתוך הקורפוס העצום של הגותו ופועלו של הרב גינזבורג, בצירוף עם קריאה שגויה ולעתים סלקטיבית שלה, הובילו לציור דיוקן כוזב ומטעה של הרב ומשנתו. בכך מצטרף פרסיקו לקודמו ד"ר שלמה פישר (שפרסיקו נשען עליו ומצטטו), למחזאי מוטי לרנר שכתב מחזה על הנושא, ולאחרים. הדברים הבאים נכתבו כתגובה מרוכזת לכל המקטרגים על נושא זה, ולתוהים העומדים בתווך.

אפתח בגילוי נאות, שיוביל לעיקרי דברי: אני תלמיד קרוב של הרב גינזבורג ובין עיסוקיי עובד עמו על ספרים המנגישים את תורתו לציבור הרחב. אפשר להסיק מעובדה זו כי אני חסר את האובייקטיביות הנדרשת לעמוד על דמותו והגותו, ובודאי יהיה בכך מן האמת; אך מצד שני אני חושב שהיא מקנה לי את היתרון המשמעותי של היכרות ישירה וקרובה עם האדם ועם מכלול יצירתו, בכוחה אני יכול להעיד עליהם מכלי ראשון. בנוסף, בניגוד לרוב תלמידיו של הרב גינזבורג, לא גדלתי בעולם הדתי או הימני, והנחות היסוד שלהם אינן נקודת המוצא שלי. גדלתי בבית חילוני ושמאלני אידיאולוגי, ואבי היה פובליציסט מוכר של מחנה זה. נקודת המבט של השמאל מוכרת לי איפוא מאד – היא חלק ממני.

מסימן קריאה לסימן שאלה

הרב יצחק גינזבורג
הרב יצחק גינזבורג

כיצד הצלחתי להגיע אל הרב גינזבורג בלי שהידיעה שהוא חתום על "ברוך הגבר" תהדוף אותי אלף קילומטר אחורה? פשוט מאד: בתקופה הראשונה לא שיערתי שמדובר באותו האדם. למדתי לתואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטה העברית כשהכרתי סטודנט שעשה עלי רושם עצום. מעבר לכך שהוא היה אחד האנשים המרתקים ביותר שפגשתי, הוא גם היה איש טוב ושופע חסד, ואף שהיה דתי מאד היה בן בית בתרבות המערב כפי שהיה ביהדות (ועל הדרך גם פמיניסט, מה שבכלל כבש את לבי…). לכן כשציין שלרבו קוראים יצחק גינזבורג, לא העלתי על דעתי, לא הייתי יכול לחלום בכלל, שמדובר באותו הרב גינזבורג שחיבר את הקונטרס הידוע לשמצה במחוזותיי, "ברוך הגבר". בתודעתי צמח חיבור זה מעולם אלים ואכזרי, שחברי מהאוניברסיטה היה האנטיתזה שלו.

כשגיליתי שמדובר באותו האדם, הרגשתי שקיבלתי אגרוף לבטן, והאינסטינקט שלי היה לברוח. רציתי לשים הכל מאחורי ולחזור לחיקה החם של סביבתי המוכרת. אך הרושם החיובי העמוק שחברי הספיק להותיר בי גזל ממני את הלוקסוס לעשות זאת מבלי לחוש שאעשה שקר בנפשי. בהדרגה, הפכה המועקה בקרבי מסימן קריאה לסימן שאלה: כיצד מאותו רב יוצאים תמיכה באלימות כה קיצונית מצד אחד, ותלמיד כה נבון ומלא חן וחסד (לא רק ליהודים) מצד שני? אמרתי לעצמי שאם במסגרת לימודי הפילוסופיה שלי אני לומד בעיון את הגותו של היידגר, שהיה חבר המפלגה הנאצית, תהיה זו צביעות מצדי לא להקדיש את אותו מאמץ לבן עמי ושפתי החי כאן לידי, ושחיי גלגלו אותי להתחבר עם תלמידו.

זה לא היה קל וזה לא היה מהיר, אך לאט לאט – דרך שיחות, קריאת ספרים, ביקור בשיעורים ולבסוף, היכרות אישית עם הרב גינזבורג עצמו – החלה קושייתי לקבל מענה.

הדבר הראשון שעמדתי עליו הוא שהרב גינזבורג הינו מאחרוני ההוגים רחבי הדעת, שלא רק מקיפים נושאים רבים אלא גם מתבוננים בכל נושא ממספר נקודות מבט. שמעתי פעם משפט האומר, שלגבי כל אמירה של הוגה גדול ניתן למצוא ברחבי כתביו אמירה הפוכה; כך גם אצל הרב גינזבורג. אך נשיאת ההפכים הזו אינה נובעת מהפכפכוּת או מסתירות עצמיות, אלא פשוט מעושרה ורב-גוניותה של החשיבה (על דרך אמרת חז"ל, "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה"). יש נחת בהגותו של הרב גינזבורג, וכן שעשוע, המאפשרים לו לשוטט בין מושאי מחשבתו ולהסתכל בדברים פעם מזוית זו ופעם מאחרת ולשקול כל נקודה בהתאם להקשר שלה.

אכן, אם רוצים לשים את האצבע על המאפיין העיקרי בתורת הרב גינזבורג, יהיה זה נסיונו לעשות אינטגרציה בין שלל הדעות הקיימות לכל נושא שהוא עוסק בו. אם הנושא הוא פסוק בתורה – הוא יפרוש את כל הפירושים עליו וינסה להרכיבם לכדי מערכת כוללת; אם הנושא הוא תורה ומדע – הוא ילמד את שתי הפרספקטיבות בפני עצמן ואז יתחיל למצוא נקודות הפריה הדדית ביניהן; אם הנושא הוא פוליטי – הוא יפרוש את קשת הדעות מימין ומשמאל, ולא ינוח עד שיצייר הסבר המקיף את כל נקודות המבט. ברוח זו הוא גם מציג את כל זרמי היהדות כמשלימים זה את זה, וכן מאריך בהשלמה ההדדית של חכמות הקודש והחול. גישה זו אינה מופיעה מפעם לפעם בשיעוריו או כתביו; היא חוט השני השזור בכולם ומאחדם.

דבר נוסף שהבנתי לגבי הרב גינזבורג הוא שמדובר באדם ישר בתכלית, שהגותו אינה נגועה בשיקולי דעת קהל או מציאת חן. הוא משתדל להסביר את עצמו ולהתנסח במדויק, אך אינו מנסה להטות מילותיו כך שיסברו כל אוזן. כמו רבים מהשקועים בלימוד התורה, הוא תמים וישר מדי עבור כך. יהיו שיאמרו שמדובר בחסרון, ואין שאלה שהוא שילם על תכונה זו מחיר כבד[2]. אך בעיני צריך לראות את המעלה הגדולה שבכך: בעולם תקשורתי בו רבים כל כך, כולל לא מעט רבנים, שוקלים מילותיהם לפי שיקולי דעת קהל, אדם שתוכו כברו הוא מבורך. במובן זה מזכיר הרב גינזבורג את הרב פרומן ז"ל, שאף הוא לא היסס לומר בדיוק את דעותיו, גם אם הן עוררו עליו חימה מימין (יחסו לערבים) ומשמאל (יחסו להומואים). לא במקרה, ידידות והערכה הדדית אמיצה שררו ביניהם.

שתי הבנות אלו נתנו מענה ראשוני לקושייתי: הוגה רב פנים ומעמיק, שאינו חושש לשיקולי תדמית, יפיק מתוכו תורה עשירה ורוחנית ויקבץ תלמידים מן המעלה הראשונה; ובמקביל יוכל גם, נוכח אירוע מטלטל כטבח מערת המכפלה, להגיב באופן שאינו תואם את התגובה המקובלת.

אך היה זה מענה ראשוני בלבד. על מנת להבין טוב יותר איך אחרי מעשה כמו של גולדשטיין יכול הרב גינזבורג להוציא חוברת בשם "ברוך הגבר" הייתי חייב להפגיש עצמי עם החוברת עצמה ועם נסיבות היווצרותה.

בין הרב כהנא לרב גינזבורג, בין לכתחילה לבדיעבד

אף כאן, נגד ציפיותי ואפילו תקווֹתי, נאלצתי להכיר בכך שהסיפור המלא – הן של הקונטרס "ברוך הגבר" והן, אפילו, של הטבח עצמו – מורכב מכפי שהייתי רוצה לחשוב.

נפתח בקונטרס. החוברת "ברוך הגבר", התברר לי, מסכמת שיעור אחד שהעביר הרב גינזבורג לבחורי ישיבה קצת לאחר הטבח, ואף שהוא חתום עליה, לא הוא כתב אותה. כמו רוב ספריו, היא מהווה סיכום מעובד שאחד מתלמידיו – במקרה זה, ישראל אריאל – כתב בלשונו. הרב בהחלט אישר את החוברת וחתם עליה, אך בחירת המלים והסגנון (וכן שם החוברת) אינם שלו[3]. נקודה זו משמעותית כאשר מנסים לגזור מסקנות לגבי החיבור על סמך התרשמות מסגנונו ועל סמך ניתוח מדוקדק של כל מלה. בכל תורות הרב שלא נכתבו בלשונו יש לזקק את תוכן הדברים מהצורה בה הלביש אותם כותבם.

דבר חשוב שני הוא, שברוך גולדשטיין לא היה תלמיד של הרב גינזבורג והרב לא הכיר אותו. גולדשטיין היה קשור ברב סולובייצ'יק מצד אחד וברב כהנא מצד שני (כן, מחוץ למתח המְקַטֵב של הפוליטיקה ישראלית שילוב כזה אפשרי). לשמאל נוח למזג את כל אנשי 'הימין הקיצוני' זה עם זה, אך במקרה של הרב כהנא והרב גינזבורג זה לא עובד: דרכו של הרב כהנא הושתתה במידה רבה על מידת הדין והגבורה, כפי שהתבטא למעלה מכל בלוגו האגרוף של תנועתו; דרכו של הרב גינזבורג מושתתת על מידת החסד, והמוטו של תנועת החסידות הוא, ש"לא נלחמים בחושך במקלות אלא בריבוי אור". חסידותו של הרב גינזבורג מתבטאת ברובה ככולה של תורתו: היא מעיינת באופן מעמיק ופנימי בכל נושא, ומבקשת לראות את "ניצוץ הקדושה" בכל דבר תוך התעלמות, או לפחות אי-הדגשה, של הצד השלילי.

העובדה שברוך גולדשטיין לא היה תלמיד של הרב גינזבורג חשובה, משום שהנתונים מצביעים על כך שאילו היה, כמעט בטוח שלא היה עושה את מה שעשה. איך אני יודע? כי הרבה לפני פורים תשנ"ד והרבה אחריו, מסביר הרב גינזבורג לתלמידיו באופן עקבי שדרכו אינה דרך "כך", ושהוא מתנגד לנקיטת פעולות עצמאיות או מחתרתיות (בסגנון "המחתרת היהודית") של תקיפה או נקמה נגד ערבים, ולו מהסיבה שאין להן גיבוי מצד רוב עם ישראל וממילא רק גורמות להחרפת הסכסוך הפנימי בין יהודים[4]. בקשתו, הוא מסביר, היא להפיץ את תוכן פנימיות התורה לכולם, וכשקרבת דעת תשרור בין יהודים מהימין והשמאל נמצא את הדרך הנכונה להתמודד עם סוגיית הערבים[5]. אילו גולדשטיין היה תלמיד של הרב גינזבורג והיה מתייעץ אתו אם לבצע את הטבח, אין ספק שהוא היה מורה לו שלא לבצעו.

אם הרב גינזבורג מורה לתלמידיו שככלל אין לצאת לפעולות פרטיזניות נגד ערבים, מדוע מסר את השיעור שהפך להיות החוברת "ברוך הגבר", המתייחס באור חיובי למעשה של ברוך גולדשטיין?

כאן עלינו להכיר את הצד השני של גישת הרב גינזבורג לנושא זה, גם אם לא להסכים אתה: אף שלכתחילה הוא מורה שלא לנקוט בפעולות אלימות עצמאיות, אם בדיעבד קם יהודי ועשה פעולה כזו באופן שניתן לייחס לו מניעים חיוביים, אזי הוא סובר שאין לגנותו ואף להיפך, יש לעמוד לצדו (כך אף הדריך אותו מורו ורבו, הרבי מליובאוויטש[6]). מדוע? קודם כל, כי גם אם מעשהו לא היה רצוי, הרי שכוונתו – להלחם את מלחמתנו – קרוב לודאי היתה רצויה; ושנית, כי במציאות שלנו גינוי מבצע הפעולה פירושו הפקרתו לתקשורת ולרשויות, המוטות לחלוטין לכיוון דעת הקהל העולמית. במציאות רוויית פיגועים והתנכלויות יומיומיות כלפי מתיישבי יהודה ושומרון – שרובן המוחלט, יש לציין, אינן מדווחות כלל בתקשורת הכללית אלא רק באתרי המתיישבים עצמם (הרשימה השלמה המתעדכנת מדי יום בימינו שלנו תדהים את הקורא) – כל גינוי והתנערות משחקים מיידית לידי הצד הערבי, מחלישים את המתיישבים היהודיים והצד היהודי בכלל, ובעקיפין אף פוגעים בהם.

אפשר להתווכח עם גישה זו (אני עצמי, עם כל הכבוד לרב גינזבורג, חולק עליו בנקודה זו וסובר שיש לגנות פעולות כאלה), אך לא ניתן לדעתי לגזול את מורכבותה: הטיה לכף לזכות רק לאחר מעשה אין דינה כתמיכה לכתחילאית בו. יש כאן הבנה שדברים אינם מתנהלים תמיד כפי שהיינו רוצים, ועם זאת שגם במציאות הבלתי-מושלמת טמונה אמת שיש לחשוף.

רקע ולימוד זכות

לגישה בסיסית זו מצטרפות כמה עובדות לגבי טבח מערת המכפלה עצמו. איש מתוקפי החוברת, ואפילו ערך הויקיפדיה על הטבח, לא יספרו לכם שהיה רקע מאד ספציפי למעשהו של גולדשטיין. אך הדברים מתועדים ומפורסמים, כולל בדו"ח ועדת שמגר שחקרה אותו: בתקופה שקדמה לפורים תשנ"ד (25.2.94) היו התראות ברורות לפיגוע ענק העומד לצאת מחברון (זאת מעבר למספר העצום של פגיעות ביהודים ברחבי יו"ש בתקופה זו, ברמה של אלפי תקריות בחודש, מזריקות אבנים ועד פיגועי ירי ובקבוקי תבערה). ארבעה ימים לפני פורים כונסו אנשי ציבור בחברון בידי מפקד אוגדת איו"ש דאז האלוף שאול מופז על מנת להכינם לפיגוע, וגולדשטיין, שהיה רופא, קיבל התראה להכין את מרפאתו לפצועים הצפויים ממנו. יומיים לפני פורים חולקו ברחבי העיר כרוזים בערבית הקוראים לתושבים הפלסטינים להתכונן לעוצר שיוכרז על העיר בעקבות הפיגוע (תוכן הכרוז התפרסם בידיעות אחרונות בבוקרו של אותו פורים). בנוסף לכל זאת, מתוך מערת המכפלה בקעו בימים אלו מספר פעמים – כולל ברמת שיא בזמן קריאת המגילה בלילה שלפני הטבח – צעקות רועמות של "אטבח אל יהוד". פחד מוות כפשוטו רבץ על היישוב היהודי בחברון (שבזכרון ההיסטורי שלו כבר רשום בדם טבח ענק בו), שהמתין בחיבוק ידיים לפיגוע שהוא ידע שמתקרב ושאיש אינו מנסה למנעו. לנסיבות אלו מצטרפת העובדה שחודשיים וחצי בלבד קודם לכן נרצחו בפיגוע ירי בטרמפיאדה חברו הטוב של גולדשטיין מרדכי לפיד ובנו שלום, ועוד מבני משפחתם נפצעו – פיגוע שלצד רבים אחרים לא זכה לשום פעולת תגמול של המדינה. ברור למדי שגולדשטיין – אדם שלפי כל העדויות היה איש חסד שהוערך מאד בקהיליית הרופאים ושטיפל במסירות גם בערבים – רצה לתקן את עוול אי-התגובה על רצח בני משפחת לפיד, ולמנוע את פיגוע הענק שתוכנן בחברון.

האם משהו מהדברים האלו מצדיק את נטילת החוק והרובה לידיים וירי בלתי-מובחן בהמון? אין שאלה שלא. אך הם מספקים רקע, הקשר ומניע שאיש אמת מוכרח לשקללם בפסק דינו. השמאל עמו נמניתי עשה 'קריירה' ממציאת נסיבות מקילות לטרור הפלסטיני, אז מדוע כאן זה נעצר? העובדה שכל ההתייחסויות לטבח גולדשטיין, כמו דף הויקיפדיה עליו, מעלימות עובדות אלו באופן שיטתי, מהווה עיוות מוטה ומטעה של הסיפור המלא – דבר שכל מי ששואף לחברה צודקת צריך להתקומם נגדו ולתקנו בלי קשר לדעותיו הפוליטיות.

בכל אופן, העובדות הללו היו חלק מנתוני הרקע שעמדו לנגד עיני הרב גינזבורג באותו זמן[7]. מיד לאחר הטבח הוא שלח לרבו הרבי מליובאוויטש את השאלה אם לתמוך בגולדשטיין או לאו, והלה השיב בחיוב (הרב גינזבורג מעיד שאלמלא תשובה זו לא היה מוסר את השיעור[8]). בעקבות כך החליט הרב גינזבורג לעשות את מה שהוא תמיד עושה: לנתח את המעשה בכלים תורניים, תוך חיפוש אחר הנקודות הטובות בו. במלים פשוטות, נוכח הקטגוריה הגורפת והעוורת כמעט מכל הצדדים, הוא החליט לנסות ללמד סנגוריה על ברוך גולדשטיין, מתוך הנחה שבודאי התכוון לטובה ושניתן למצוא נקודות טובות במעשהו. זה היה תוכן השיעור שסוכם בחוברת: נסיון להצביע על חמש נקודות חיוביות לפי התורה שניתן למצוא במעשהו, חמישה מניעים חיוביים שאולי הניעו אותו[9].

האם החוברת פוסקת באופן מוחלט שהדברים הללו היו במעשה? התשובה שלילית: בסעיף "דברי סיום" החשוב שבסוף החוברת כתוב בפירוש שלגבי כל אחת מחמש הנקודות ניתן לטעון שההפך ממנה הוא שהתקיים. כך למשל כנגד הטענה שגולדשטיין עשה מעשה של קידוש ה' כתוב שבהחלט אפשר לומר שנעשה כאן חילול ה' גדול; כנגד הטענה שהיתה כאן הצלת נפשות בכך שנמנע פיגוע, כתוב שאפשר לטעון שהיתה כאן העמדת נפשות בסיכון, בשל פיגועי הנקמה שבודאי יבואו בעקבות הטבח; וכן הלאה.

יהיו שיזדעזעו ממלים אלו: ללמד זכות על ברוך גולדשטיין?! אך לדעתי ההתעקשות על לימוד זכות על כל אדם מעידה על אומץ ויושרה. בהנתן עובדות הרקע על המציאות בחברון שקדמה לטבח, בשילוב עם אופיו של גולדשטיין עצמו, שגוי לראות בו אחד מאותם מטורפים הצצים אחת לכמה שנים בארה"ב ויורים ללא הבחנה באיזה קולג', או לחילופין טרוריסט מרושע. היו כאן רקע והקשר המשנים את התמונה. גם מי שמגיע בסוף למסקנה שטבח גולדשטיין היה פסול לחלוטין מחויב להתייחס אליהם[10].

רומנטיקה ימנית, רומנטיקה שמאלנית

הרב יצחק גינזבורג עוסק בהוראה ובכתיבה למעלה מארבעים שנה, והוא מחברם (בסיוע צוות כותביו) של קרוב למאה ספרים, כאשר מספר רב עוד יותר של ספרים רובץ בכוננים קשיחים בשלבים שונים של פיתוח. הוא חדשן עצום ביהדות, והניח מספר אבני דרך יסודיות בהתפתחות הקבלה והחסידות, וכן בתחום החשוב של יצירת חיבורים בין הספרות התורנית לבין תחומי ידע של "חולין", כגון מדע, מתמטיקה ופסיכולוגיה. כל אדם בעל הבנה בעולם התורה והקבלה שנפגש עם תורתו מזהה כי הוא אחד ההוגים החשובים והמקוריים של דורנו בתחומים אלו, וכי תורתו תיזכר לימים כבעלת השפעה מכרעת על התפתחות תורת הסוד. כאמור לעיל, הגותו מאופיינת ברוחב הסתכלות נדיר, המפגיש ומאחד שלל נקודות מבט לגבי כל נושא ונושא.

בארבעים השנים שהוא מלמד, מסר הרב יצחק גינזבורג שיעור אחד ויחיד על ברוך גולדשטיין. בחישוב גס שעשיתי, תופס השיעור הזה כמאית אחוז משיעוריו, כאשר יחס רק מעט גבוה יותר קיים בין החוברת הכתובה למכלול כתביו. נכון, אין זו ההזדמנות היחידה בה הוא עסק בנושאים ה'קשים' של מלחמה, נקמה או ההבדלה בין ישראל לעמים; אך גם אם אנו מצרפים לחוברת את כל הדברים שאמר על נושאים אלה, עדיין לא הגענו לאחוז.

אך לא זה הרושם העולה מקריאת מאמריהם של רוב החוקרים והמבקרים שביקשו לעסוק ברב גינזבורג. הללו עטו על החוברת הקטנה הזו כאילו היא "A Rabbi Ginsburgh Reader" – אנתולוגיה תמציתית המסכמת את כל הגותו. מקריאת מאמריהם ניתן לראות מיד שהם כלל לא העמיקו, או אפילו קראו, עשירית מהגותו הכללית[11]. במקום זאת, הם עקרו את החוברת מהפרדס רחב הידים בו היא נטועה, והחלו הופכים והופכים בכל מלה בה כאילו תלי תלים של השקפתו תלויים בה. אף שאיש מהם לא יגדיר עצמו כפוסטמודרניסט מובהק, הם אימצו במקרה זה בשתי ידים את שיטת הפוסטמודרניסטים לבודד "טקסט" נתון מכל הקשריו – דמות מחברו, שאר יצירתו ואף אמירותיו על אודות אותו טקסט עצמו – ולנתחו כעצמאי ומוכל בעצמו[12].

מעבר לנקודה זו, ישנה בעיה מובנית יותר בנסיון של חוקרים אקדמאיים לנתח הגות תורנית, ובפרט זו הקבלית והחסידית. עולם המחשבה הקבלי-חסידי והעולם האקדמי הם שני יקומים בעלי חוקיות, שפה, סגנון חשיבה ואוירה כה שונים, שהנסיון לגשת אל הראשון באמצעות כלי הניתוח של השני כמעט בטוח נידון לכשלון. חוקרי הקבלה והחסידות צועדים להיכלות ההגות היהודית הפנימית בחליפות מגן מסורבלות ובכלי ניתוח מגושמים, שפשוט אינם תואמים את אופיה של ההגות שהם מנסים להבין. בנסיונותם לנתח את ה"תיאולוגיה", ה"אתוס" וה"קוסמולוגיה" של רב פלוני הם מפספסים את עולם המושגים בו הוא באמת חי. ניתוחיהם מזכירים אדם המנסה לפרק קיפולי אוריגמי עם כפפות אגרוף.

דוגמא חוזרת ונשנית לכך במקרה שלפנינו היא ההשוואה בין הגותו של הרב גינזבורג לבין הרומנטיקה הגרמנית, והטענה כי האחרונה השפיעה על הראשונה, ולכן זו מהווה 'יבוא' של מטעניה הזרים ליהדות. נושא זה דורש מאמר מקיף בפני עצמו, שכן למעשה טענה זו היא גלגול של טענה כללית יותר, הרואה בחסידות בכלל תופעת-בת של הרומנטיקה. אך נסתפק בהסבר קצר מדוע מדובר בקפיצה נמהרת למסקנה פשטנית ושגויה.

אכן, ישנן נקודות דמיון בין הרומנטיקה הגרמנית לחלקים בתורת הרב גינזבורג, כמו גם בין הרומנטיקה בכלל לחסידות בכלל; אך במסגרת החסידות, ובפרט זו החב"דית וזו של הרב גינזבורג, מעוגנות נקודות אלו בהקשר כה שונה ואף הפוך מזה של הרומנטיקה, שהדבר מחייב להגדיר מחדש את היחס ביניהן. חוקר שיחדור באמת לעולמה של החסידות יזהה כי מראשיתה (היא התהוותה בד בבד עם ההגות הרומנטית: הבעל-שם-טוב וז'אן-ז'אק רוסו היו בני אותו זמן) היא מבקשת, בלשונה, לעשות "תיקון" של הרומנטיקה: להוות גרסה מאוזנת ובוגרת שלה, שכנגד שיבתה החד-ממדית לטבע, הכופרת בחשיבות הבקורת השכלית, מציבה גישה מורכבת המשלבת בין שחרור וריסון, ומעוגנת במסגרת הלכתית שהיא אנטי-רומנטית בעליל[13]. הגותו של הרב גינזבורג מהווה המשך ישיר ורציף של מגמה זו בחסידות.

הסיבה למסקנתם השגויה של החוקרים פשוטה: הם בעצמם נטועים במרחב תרבותי המשתלשל במישרין מהרומנטיקה הגרמנית. מהרומנטיקה הגרמנית התפלגו שני זרמים – זרם 'ימני' ולאומני שהוביל לגיבוש הלאומיות הגרמנית ובסופו של דבר הנאציזם, וזרם 'שמאלני' ואינדיוידואליסטי-אוניברסלי, שדרך שורת אינטלקטואלים בולטים שהיגרו לארצות הברית הוביל להיווצרות אסכולת פרנקפורט והשמאל החדש. התרבות של השמאל היום – מהאקדמיה דרך הספרות ועד לתרבות הפופולרית – חושלה בכור המצרף של פלג זה של הרומנטיקה, באפיק שהוא הרבה יותר ישיר מכל השפעה משוערת של הפלג השני על מישהו ביהדות הדתית[14].

ראיה להלך הרוח הרומנטי של המגיבים נמצא במוטיב החוזר במפתיע אצל שלושתם, של שחזור קונקרטי ומלודרמטי של הטבח של גולדשטיין – אצל פישר ופרסיקו בתיאור המפורט של הלחיצה על ההדק, ואצל לרנר בהמחזת גולדשטיין היורה. אך במאמר עצמו, ובהגותו של הרב גינזבורג בכלל, אין זכר לתאוות אלימות אקסטטית כזו; להפך: הם מבקשים להתרחק מהאירוע האלים ולנתח היבטים בו באופן הרבה יותר מופשט ושכלי. שיטת ההמחשה הגרפית – שנועדה לעורר תגובה רגשית בקורא/צופה ולהטיח את עיניו מראיית המשתנים העושים את הנושא למורכב יותר – היא מאפיין מובהק של הרומנטיקה, ומעידה על קרבת הנוקט בה אליה הרבה יותר מאשר על מושאה.

ברור שמי שהרומנטיקה הגרמנית היא כח פעיל בתרבותו יראה את עקבותיה בכל מקום; אך עקבת הרומנטיקה אין בהכרח פירושה שהיא עצמה דרכה כאן. יתכן שצעדה כאן חיה אחרת לגמרי, שיש בה תכונה מתכונות הרומנטיקה, אך זו משולבת במכלול שונה לגמרי ואולי אף הפוך. זהו בדיוק המקרה עם תורת החסידות, עד וכולל הרב גינזבורג; אך בכך יכול להבחין רק מי שניגש לקראתם בפתיחות והקשבה, לא במטרה מוגדרת מראש לשפוט ולהרשיע.

נקמה במושג הנקמה

נתייחס כעת לנושא המרכזי שמבקרי החוברת עסקו בו: נושא הנקמה. שוב ושוב עסקו המבקרים בהתייחסות המאמר לנקמה כתגובה טבעית, שלכאורה מתירה את הרסן מעל תגובות הבטן האגרסיביות הקמאיות ביותר. ברם, האופן בו הציגו זאת הינו שוב שגוי ומטעה.

נושא הנקמה אכן נידון בחוברת: הוא אחד הנקודות החיוביות שהיא מציעה למצוא במעשהו של גולדשטיין (שהיווה כאמור בין השאר נקמה על יהודים שנרצחו). אך בניגוד חריף לאמירות בנוסח "על פי הרב גינזבורג הנקמה היא הרגע שבו השכל מסולק הצדה והאדם מאפשר לטבעיות הפראית שבו להתפרץ", הדיון המתנהל בה מורכב ומאוזן הרבה יותר, וממש 'יאכזב' מי שרוצה למצוא בה מניפסט הקורא למסע נקמה פראי.

נקדים ונציין שעבור האוזן המודרנית המלה "נקמה" שייכת למשפחת המלים שניתן לכנותן 'מחרישות אוזניים' – מלים המפוצצות את השיחה התרבותית ומשליכות אותה לאזורים פראיים ואפלים. זו מלה שכמעט אסור לומר, ומי שאומרה מצטייר אוטומטית כאדם אלים ומסוכן. אכן, אפשר לומר שהיא מעוררת באדם המודרני, ובפרט באיש השמאל, רתיחת דמים המקבילה במדויק לזו המתעוררת באנשים היוצאים למסעות נקמה, אך מכוונת לחיסול רעיון הנקמה במקום למימושו (או שמא: לנקמה במושג הנקמה).

אך כל מי שמיישב דעתו מעט ומוכן להכניסה בנושאים הקשים של מלחמה ומוסר מלחמה, שבהכרח חורגים מהשיח היומיומי ה'נעים', יודע שמושג הנקמה אינו פשוט כלל ועיקר. איש מאתנו אינו רוצה לחיות בחברה מאפיונרית בה כל עוול אמיתי או מדומה נענה ב'סגירת חשבונות' נקמנית (וגם התורה אוסרת זאת בתחומי עם ישראל באומרה "לא תִקֹם ו[אפילו]לא תִטֹר את בני עמך"[15]). אך בעוברנו ממישור הפרט למישור הכלל הדברים משתנים ואפילו מתהפכים. כאשר מדינה נפגעת ואינה מגיבה, היא עורכת שגיאה אסטרטגית ממדרגה ראשונה: היא משדרת, הן כלפי חוץ והן כלפי פנים, שדם אזרחיה הפקר, ומזמינה את הפגיעה הבאה. לכן כל מדינות העולם, כולל המפותחות ביותר, נוקמות כל הזמן, רק שהן לא קוראות למעשיהן נקמה אלא "פעולת תגמול". השם הסטרילי חדש, אך הנקמה עצמה אינה: היא חלק הכרחי וחיובי מהתנהלותן של חברות בעולמנו, והיא תשאר כזו עד שיתקיים חזון הנביא "לא ישא גוי אל גוי חרב".

למעשה, אף המלה "נקמה" עצמה, לאחר ששוטפים אותה מהאסוציאציה השלילית שלה ומשיבים אותה למקורותיה, מתגלה כניטרלית מכפי שאנו רגילים לחשוב. כך למשל על אמירת התלמוד כי המלה "נקמה" יכולה להתייחס הן ל"מדת פורענות" והן ל"מדה טובה"[16], כותב רש"י כי נקמה היא בעצם "תגמול" באשר הוא, ויכולה להתייחס הן לעונש והן לפרס[17]. מרבית הופעותיה של המלה נקמה הן בהקשר של פורענות ועונש, אך היא יכולה לשמש גם במובן השני.

אני מציין כל זאת כדי להדגים שכל מושג הופך למורכב ורב-פנים ברגע שניגשים ללמוד אותו, ולא סתם זורקים אותו לחלל האויר כדי ליצור אוירת סנסציה או להעמיד מאן דהו על דוכן הנאשמים. ובדיוק דיון מורכב כזה מתנהל בחוברת "ברוך הגבר", לא משנה כמה ינסו להפוך אותה ל"תנ"ך כת השטן" של הימין הקיצוני. בניגוד לדברי המבקרים כי המאמר מקדש את התגובה האלימה הספונטנית ברוח הרומנטיקה הגרמנית, הוא דוקא פותח את הדיון בציינו לשבח את תגובתו המאופקת של דוד לשמעי בן גרא, שנוכח קללותיו וזריקת האבנים שלו אמר לאנשיו הרוצים לנקום, "הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'"[18]. מתגובה זו, לומד המאמר כי,

כאשר אדם "חוטף אגרוף", בדרך כלל מוטב שתגובתו הראשונית לא תהיה ספונטנית, אלא יבין שה' הכה אותו, וישיב אל לבו כי ה' רוצה ליסרו. סימן ראשון ליראת ה' הוא היכולת להפנות את הנפש מנטייתה הטבעית להאשים את כל העולם (ואפילו את בוראו) ולהצדיק בזה את עצמך, אל ההבנה כי אני אשם, ואין העונש ורפואתו תלויים אלא בי… לפי מצבי כעת ראוי לי העונש[19].

רק לאחר מכן ממשיך המאמר ולומד, שכפי שעל ערש דווי הורה דוד לשלמה בנו לנקום בשמעי[20], כך גם לאחר חשבון הנפש והזיכוך שהוא תובע מגיעה שעה בה ניתן וראוי לממש את הנקמה.

האם לפנינו גלגול של הרומנטיקה הגרמנית של "הסער והפרץ", המקדש ומעלה על נס את יצר הנקמנות הפראי? פראות היא לטעון כך. מה שיש כאן הוא בדיוק ההפך מזה – נסיון ל"תיקון" של הרומנטיקה הזו כנזכר לעיל: נטילת נקודת האמת שבה, הוצאתה מהקשרה המקורי והגס (שאכן מקדש את הספונטניות הראשונית), והצבתה מחדש בהקשר מאוזן יותר הכולל גם את המשתנה ההפוך – קרי, ישוב הדעת השכלתני (ובמקרה זה גם האמוני, המזכיר לאדם כי הזולת הפוגע בו הוא גם שליח הא-ל).

אדגיש שוב: האם הדברים הללו מוכיחים שנקמתו של ברוך גולדשטיין היתה מבוררת או מוצדקת? בהחלט לא, והם גם לא מתיימרים לעשות זאת. כפי שכתוב בדברי הסיום, בהחלט ניתן לטעון שנקמתו היתה פסולה, וכי "אדרבא, הריהי דחיקת קץ ודחיקת האדם את עצמו להתפרץ ולבלוט, ונראית כנסיון 'לכופף' כביכול את ה'… אל ה'אני', ה'כאן' וה'עכשיו'"[21]. כלומר המאמר בעצמו מודה בפה מלא שאפשר לראות את מעשהו של גולדשטיין כנקמה רומנטית שלילית; אך מכיוון שהוחלט בו ללמד עליו זכות הוא מטה את הכף לאפשרות השניה. אפשר כאמור להתווכח עם זה, אך לטעון שיש כאן קידוש של הנקמנות היצרית זה פשוט עיוות מכפיש של הכתוב[22].

קיצוני לשני הכיוונים

טענה נוספת השבה ועולה כלפי הרב גינזבורג היא היותו "גזען" העושה הבדלה חריפה בין יהודי וגוי ומייקר את דמו של היהודי מדם הגוי.

סוגיה זו רחבה ביותר, ודורשת לכל הפחות מאמר למדני ופילוסופי רציני ומקיף, אם לא ספר שלם, היורד לעומקה במקורות התורניים לדורותיהם ורבדיהם, פורש מבחינה פילוסופית את מושג הגזענות על תצורותיו, ועוד. כאן ברצוני רק לעמוד על נקודה אחת, על מנת להעמיד על דיוקה את עמדת הרב גינזבורג ביחס לנושא זה.

אכן, הרב גינזבורג יוצא דופן בנוף הרבנים האורתודוקסיים של ימינו ביחסו אל אומות העולם, אך לא באופנים בהם מציגים אותו. הוא נבדל בשני אופנים, הפוכים ומשלימים, ורק עמידה על שניהם כאחד מציגה אותו נאמנה.

ראשית כל עלינו להכיר בכך שישנם מקורות מבדילים ו'גזעניים' ביהדות ביחס ליהודים וללא-יהודים, ותמיד היו. זה לא עניין שולי ביהדות, והוא חדור בכל רבדיה של הספרות התורנית, מפשט המקרא הפשוט ביותר, דרך ההלכה ועד לטקסטים הקבליים האזוטריים ביותר. גם הפוסלים את כל המרכיב הזה ביהדות על הסף – תגובה שטחית ושגויה בעיני – לא יכולים להתעלם ממנו (במשפט אחד ומבלי להכנס לנושא כאן, אני חושב שרעיון עם הסגולה היהודי מהווה תיעול של הדחף הגזעני באדם לאפיק חיובי ומיטיב לאנושות כולה; אלא שכאשר ניגשים אליו ממקום בלתי-מבורר יכול להדרדר לאותם שפלים אפלים של הגזענות הלאומנית הרגילה).

מבקריו של הרב גינזבורג מציגים אותו כמין הוגה מקורי המייצר את ההבדלה הזו, ש"לפיו" היהודי נעלה מהגוי וכן הלאה. אך זו פשוט הצגה בלתי מלומדת של הדברים, שאינה מכירה את המקורות עליהם הוא מתבסס, או לחילופין (סביר יותר) אינה מעריכה את מחויבותה של האורתודוקסיה למקורות התורניים ואת האופן בו היא צומחת מתוכם, וחושבת שכל אחד רשאי להתנער מהם ולהמציא את היהדות כרצונו.

לאמיתו של דבר, האופן בו הרב גינזבורג שונה מרבנים אחרים הפועלים היום בשדה התקשורתי, הוא שבכל הנוגע למקורות המבדילים הללו אין הוא הולך באחת משתי הדרכים הקלות שרבים מהם בוחרים בהן: א) טיוח שלהם (דרכם של רבים מהרבנים המודרניים האוהבים להציג את היהדות כליברלית בתכלית וכעולה בקנה אחד עם דת "זכויות האדם" החילונית); ב) התנערות מהם (דרכם של הרפורמים והקונסרבטיבים לסוגיהם, הפוטרים מעליהם כמיושן כל מרכיב ביהדות שאינו מתיישב עם השקפת עולמם). הרב גינזבורג נאמן ביושר לדרך האורתודוקסית, שייחודה, ובעיני סוד עוצמתה, הוא שהיא מכירה בכל חלקי התורה כרכיבים מהשלם אליו היא מחויבת, מעיינת בהם ומבקשת לצמוח מהם. הרב גינזבורג לא המציא אף אחד מדעותיו או אמירותיו על היחס בין ישראל והעמים; הוא פשוט רואה בהם חלק בלתי נפרד מהתורה, שיש להציבו בהקשר של חלקיה האחרים (שגם אותם הוא לומד ומלמד באריכות).

עד כאן נקודת השוני הראשונה המאפיינת את הרב גינזבורג. הנקודה השניה – וזה צד שהתקשורת אינה מציגה כלל אך מוכר לכל תלמידיו – היא שהרב גינזבורג נבדל מרוב הרבנים האורתודוקסיים היום במידת ההשקעה שלו בחיבור בין ישראל לעמים. בעוד הגישה הרווחת בין רוב רבני תקופתנו ביחס לעמים היא של "חיה ותן לחיות" ללא הפריה הדדית משמעותית, חלק מהותי מפועלו של הרב גינזבורג מוקדש ל'יבוא' המדעים והחכמות של אומות העולם לתוך היהדות, ומהכיוון השני, 'יצוא' התורה לאומות העולם. נושא מרכזי בהגותו הוא חזון "איחוד התורה והמדע" בו הידע המדעי והחברתי של אומות העולם הופך להיות חלק אינטגרלי מהתורה[23], ונושא מרכזי אחר הוא לימוד תורה וקבלה לכל העמים (הוא אף חיבר ספר חלוצי בנוף האורתודוקסי המלמד קבלה לגויים[24], ומשיב לעתים קרובות על שאלות בנושאים רוחניים שמפנים אליו גויים[25]). הרב גינזבורג קיצוני בהפרדה בין יהודים ללא-יהודים, אך קיצוני באותה מידה בחיבורם. כלומר, הוא קיצוני לשני הכיוונים – מה שנוטל לחלוטין את העוקץ האלים משתי הקיצוניויות ומפגישן בקו האמצע[26].

האחר האמיתי

שיהיה ברור: כשאני גוזר את התמונה של גולדשטיין הטובח בבאי מערת המכפלה באותו יום, אני מזדעזע. הציור של אדם בודד הטובח בהמון ללא הבחנה, שלא בהקשר של שדה קרב בו שני הצדדים חמושים, מבהיל ומבחיל אותי. אך שכשאני מדביק את המגזרת חזרה לתמונה הרחבה ממנה נלקחה, הבטן שלי צריכה להתמודד עם כמה דקירות מציאות המכריחות אותי לשכלל את תגובתי. מעבר לכל האמור לעיל בדבר הרקע הקשה בחברון, ישנה העובדה הפשוטה שלדעתי, בפרספקטיבה רחבה, הפשע הגדול האמיתי שבוצע לפני עשרים שנה היה מסירת הנשק הסיטונאית לאש"ף במסגרת הסכמי אוסלו. החלטה זו הובילה במישרין למספר עצום של הרוגים יהודים בפיגועים, ובעקיפין למספר גדול עוד יותר של הרוגים ערבים בפעולות תגמול של צה"ל עליהן. קומץ המקרים היוצאים מן הכלל של יהודים שפגעו בערבים בשנים האחרונות מהווה לדעתי נסיון נואש להתקומם מול העוול הממוסד הזה, שהעמיד אוכלוסיה יהודית שלמה במצב של סכנת נפשות.

אותו הדבר תקף לגבי החוברת "ברוך הגבר". שמה של החוברת בלבד מעביר צמרמורת בשמאלני שבי (אפילו שאני יודע שהיא לקוחה מהפסוק "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" ולא מתכוונת ל"אחלה גבר" של הסלנג הישראלי), ודבר זה תקף לגבי משפטים נוספים בחוברת. אך היכרות עם הרב והאדם יצחק גינזבורג, ועם חלק גדול מהגותו, מציבה את החוברת בהקשר הנכון עבורי: כנקודה אחת בתוך מכלול ענק ורב-פנים, שבהקשרה הנכון אינה כצעקתה, ושבגלל שילוב של תקשורת מוטה, מחקר בלתי מאוזן – וכן, גם התנהלות נאיבית ו'גולֶמית' משהו של עושיה – קיבלה ייצוג מעוות. זו לא החוברת החביבה עלי מבין כתביו של הרב גינזבורג, ממש לא, אך כמכלול פועלו היא מהווה חלק מהתייחסותו הישרה והמעמיקה לשלל סוגיות התורה והחיים.

אפשר להתווכח עם דעותיו של הרב גינזבורג – אני בעצמי עושה זאת בדברים מסוימים כנ"ל. אך בשום אופן לא ניתן להציגו כאדם אלים ומסוכן המקדש את האלימות ומטיף לה. לא מאמינים? אתם מוזמנים להכיר וללמוד. אין לכם פנאי, חשק או יכולת? אני מקווה שכתבתי די כדי שתשימו בסוגריים שמנים את מאמרי מבקריו.

אסיים באמירה כי באופן כללי ומנסיוני האישי, אני חושב שכאשר איש השמאל מספר לעצמו כי ה"אחר" שלו, אותו עליו להתאמץ ולהכיר, הוא הפלסטיני, הוא מרמה את עצמו. האחרים האמיתיים של השמאל אינם הערבים אלא הדתיים, הימנים, המתנחלים. אלו הם הציבורים אותם הוא מכיר אך בקושי ודרך זכוכית עבה של דעות קדומות, אותם הוא משטיח ומפשט, שלסכנה הנשקפת לחייהם ולכאבם הוא יחסית אדיש, ושלגביהם הוא מסתפק בדיווחים של כלי התקשורת של מגזרו כדי לצאת ידי חובת הכרתם. איש אמת לא יתיימר להבין את עולמם, ובכללו את הרב יצחק גינזבורג ותורתו, על סמך מאמרי מבקריהם, אלא ישאף לעמוד על קנקנם בכוחות עצמו.

[גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה במוסף "הארץ" (15.3.2014)]

[1] גל עיני, תשנ"ד. אין לבלבל בין חוברת זו לבין ספר הזכרון באותו שם שחיברו אנשים אחרים (אם כי המאמר של הרב גינזבורג נכלל בו).

[2] בעקבות פרסום "ברוך הגבר" איבד הרב גינזבורג את התורם הגדול ביותר לעמותתו.

[3] תמצית האירוע ותוכן החוברת מסוכמים בלשונו של הרב בספר טיפול שורש, עמ' לז-מ. טוב היו עושים המבקרים אילו היו משווים בין לשון החוברת ללשון הרב בראיון המובא בספר זה.

[4] כך למשל, בהקלטה משיעור משנת תש"ן, ארבע שנים לפני טבח מערת המכפלה, ניתן לשמוע את הרב גינזבורג מתווכח בעקשנות עם תלמידיו בנוגע לפעולות המחתרת היהודית, מסביר להם שוב ושוב שפעולות מסוג זה בסופו של דבר רק מזיקות, שכן הן מפלגות את העם. "נדמה לך שאתה פועל נגד הערבים בזמן שבעצם אתה רק גורם עימות עם היהודים", מסביר הרב. המאמצים צריכים להיות מוקדשים לשיטתו להפצת החסידות: "מה החסידות רוצה לעשות מאז ומתמיד? … 'יפוצו מעינותיך חוצה', השייכת גם לגבי אומות העולם. מה רוצים בסופו של דבר מהערבי כאן – להרוג אותו או שיהיה גר תושב?" (שיעור ה כסלו תש"ן).

גם בראיון שנתן לעתון מספר שנים לאחר הטבח הסביר הרב גינזבורג למראיינת את עמדתו: "תלמיד של הרב כהנא ניזון ומקבל קפסולות במשך שנים רבות מרבו, וזה מכיל אנרגיה מסוימת. לעומת זאת, אם את תאכלי את הקפסולות שלנו או של הרבי מליובאוויטש במשך זמן מספיק אז לא יצא מהן שום דבר מעין זה" (טיפול שורש, עמ' סב). בהמשך מדגיש הרב כי אינו קורא לפעולות נקמה פרטיות בהן כל אחד לוקח את החוק לידיו, אלא רק לפעולות תגמול של החברה ככלל, כאלו שכל מדינה עושה תמיד: "אני קורא לנקמה, אבל לנקמה של הצבא, של העם. מהי נקמה? פעולת תגמול מרתיעה"(שם, עמ' סו).

[5] למשל: שיעור יט כסלו תש"ע, סימן ד.

[6] כחמש שנים לפני מקרה גולדשטיין ירה תלמיד ישיבת "עוד יוסף חי" רפי סלומון בערבים בצומת גהה ופצע כמה מהם. הרב גינזבורג עמד אז על סף נסיעה לחו"ל, והרבי הורה לו לבטל נסיעתו שמא ישתמע ממנה הפניית עורף כלשהי לסלומון, וציין שהוא יכול לתמוך בו בשמו.

[7] בנוסף לעובדות אלו הסתובבה שמועה בקרב יהודי חברון בתקופה שלאחר הטבח, לפיה גולדשטיין קיבל מידע כי הפיגוע המתוכנן עומד לצאת ממערת המכפלה, ואם כן ראה עצמו כמקיים את "הקם להורגך השכם להורגו" וכמונע את הפיגוע באופן ישיר. לכך הצטרפו דיווחים ושמועות בדבר נשק שנמצא במערה לאחר הטבח. איני יודע על מה התבססו טענות אלו וסיכוי סביר שהן בלתי נכונות; אך בתקופה שלאחר הטבח רבים מאד האמינו בהן, והן היוו חלק מהנתונים שהיו לנגד עיני הרב במוסרו את השיעור.

(במאמר מוסגר, כדאי לדעת שזוהי גם הגרסה בה אוחזים עד היום תומכי גולדשטיין המציינים מדי שנה את יום הטבח, לזעזוע חלקים גדולים מהציבור הרחב. דבר זה משמעותי, כי גם אם גרסה זו שקרית לגמרי, היא מלמדת שעבור תומכי גולדשטיין הטבח היה קודם כל פעולת מנע ולא רק או בעיקר נקם, ואם כן אהדתם כלפיו נשענת פחות על השמחה במות ערבים ויותר על ההנחה שהציל נפשות מבין היהודים.)

[8] יש להסביר את נסיבות שאילת השאלה: מאז כ"ז אדר תשנ"ב היה שרוי הרבי מליובאוויטש בשיתוק חלקי שנטל ממנו את יכולת הדיבור. עם זאת, במשך כל תקופה זו הוא המשיך להשיב על שאלות בהנהון לחיוב או לשלילה, והשיב לגמרי לענין, שעל כן המשיכו חסידיו לשלוח לו שאלות כבעבר. ככל הנראה, שאלתו של הרב גינזבורג לגבי גולדשטיין היתה האחרונה שהרבי נשאל, או אחת האחרונות, בטרם נכנס לתרדמת ממנה לא התעורר. המחשבה שהרב גינזבורג הסתמך אך ורק על הנהונו של הרבי עשויה בהחלט להטריד, אך עובדה זו הצטרפה באופן עקבי למקרה סלומון הנזכר לעיל (הערה 6), בו הורה הרבי לרב גינזבורג לעמוד לצדו של יהודי שעשה פעולה דומה.

[9] חמש הנקודות הן: א. המלחמה על אחיזה בארץ ישראל; ב. ביעור הרע; ג. נקמה; ד. הצלת נפשות; ה. קידוש ה' (בנכונות למסור את הנפש).

[10]דבר חשוב נוסף להבין לגבי החוברת הוא, שתכליתה העיקרית לא היתה לעסוק בגולדשטיין עצמו. כאדם מאמין, גישתו של הרב גינזבורג לכל אירוע אקטואלי המתרחש בעולם (או בחיים הפרטיים), היא לראותו כנועד לעורר אותנו ללמוד משהו חדש בתורה. לשם כך הוא התרחש, וזו התועלת האמיתית וארוכת-הטווח שבו. כל שיעור שהוא מעביר על אירוע אקטואלי משתמש באירוע כתירוץ לדון בסוגיה שיש לה חשיבות משל עצמה, ולומר עליה משהו חדש בעל ערך לדורות. לכן כאשר מגיעים לשלב של עיבוד השיעור והכנסתו לאחד הספרים, כל האלמנטים הקשורים באירוע הספציפי שהניב אותו מושמטים, ועל תלו נותר רק עצם הרעיון, השייך למקומות וזמנים נוספים.

כך גם עם השיעור שהודפס בחוברת "ברוך הגבר". השיעור ביקש להשתמש במה שקרה כדי לדון בסוגיה עצמאית בתורה: הצגתן של חמש מצוות הקשורות זו בזו ומבליטות את מידת הגבורה. בחוברת הנושא נידון בצורה השלובה לגמרי עם התייחסות לברוך גולדשטיין, אך החוברת היא בעצם רק טיוטה של הגלגול המאוחר והעיקרי של המאמר, הזהה לו כמעט מלה במלה למעט הפסקאות העוסקות בגולדשטיין. הללו לא הוסרו כדי לטשטשו, אלא פשוט מפני שמהתחלה עיקר המאמר כלל לא עסק בו. לראיה, בעוד החוברת המקורית אינה מודפסת או מופצת עוד, הגלגול השני והעיקרי של המאמר מודפס באחד הספרים וזמין לכל דורש (מלכות ישראל ג, "מצות מסירות הנפש", עמ' נז-קיג). כמו כל מאמריו של הרב גינזבורג, הוא מהווה חיבור תורני יסודי וחשוב המחדד נקודות בסוגיה בתורה.

[11] הפליא לעשות שלמה פישר, שבמאמר העוסק באריכות ב"ברוך הגבר" ("טבע, אותנטיות ואלימות בהגות הציונית הדתית הרדיקלית", בתוך דורות, מרחבים, זהויות: מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל, מכון ואן ליר, 2007), ביסס את רוב נתוחו של "התאולוגיה של הרב גינזבורג" על ספר שהרב כלל לא כתב, אלא נכתב בידי ישראל אריאל בשמו והרב אינו חתום עליו. למרות זאת, מציג פישר את ציטוטים אלו כאילו היו דברי הרב. מהמאמר נראה שמחוץ ל"ברוך הגבר" לא קרא פישר אלא את עמודיו הראשונים של ספר אחד נוסף של הרב גינזבורג ותו לא.

[12]דבר זה מגיע לשיא במחזהו של מוטי לרנר, "דוחקי הקץ". מעבר לכך שמורכבות, התלבטות ורפלקסיביות מופגנות במחזהו רק על-ידי הדמויות השמאלניות, בעוד הימנים כולם פולטים משפטים פלקטיים וסיסמאתיים, המחזה נוטל משפטים גזורים של הרב גינזבורג ורבנים אחרים ומקרין אותם בענק מאחורי השחקנים במהלך ההצגה. ההצגה שיעשעה אותי בענין זה, כי ימים מספר לפני שראיתי אותה חיפשתי בראשי דרך לאפיין מהי "דמגוגיה", ותיארתי אותה כגזירת כל הנקודות המחזקות את עמדתך והקרנתם במסך ענק, תוך התעלמות מכל שאר הנקודות – והנה באה ההצגה והמחיזה את הגדרתי במדויק!

[13] ראו נסיוני שלי לעשות זאת: "והייתם כא-להים": רוסו והחסידות על האדם ועל הא-ל.

[14] באירוניה נהדרת, בגליון מוסף "הארץ" בו הופיע מאמרו של פרסיקו הוקדש מאמר השער ליוזמת "שלום" חולמנית שמקיים מרכז אסלן (Esalen) בקליפורניה – מהמרכזים הבולטים ביותר להפצת ההגות הרומנטית-האינדיוידואליסטית שייבאו האינטלקטואלים הגרמנים לארה"ב.

[15] ויקרא יט, יח.

[16] בבלי סנהדרין צב, א. בדיון על הפסוק "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע" שואלת הגמרא, "שתי הופעיות הללו [של המלה 'נקמות' בפסוק] למה?" ומשיבה, "אחת למדת טובה ואחת למדת פורענות".

[17] שם, רש"י. על לשון הגמרא "אחת למדת טובה" מסביר רש"י:"של ישראל, שסילק שכינתו מאומות העולם ובא על ישראל. וקרי ליה [=וקורא לכך הפסוק] "נקמות" משום דתגמול טוב הוא שזכו לשכינה על שאמרו נעשה ונשמע, ונקמה היינו תגמול" (הדגשות שלי).

[18] שמואל ב טז, יא.

[19] עמ' יט (הדגשות שלי).

[20] מלכים א ב, ח-ט.

[21] עמ' מה.

[22] עיוות דומה קיים בציטוט כותרת המשנה של החוברת המתייחסת לברוך גולדשטיין כ"קדוש". בעולם האסוציאציות המערבי כינוי אדם "קדוש" פירושו שהוא saint או a holy man. אך אין זה השימוש שנעשה כאן במלה. במסורת היהודית כל יהודי שמת על קידוש ה', ובכלל זה יהודי שמת כחלק ממלחמות ישראל, מכונה מיידית "קדוש". לכן בלי קשר למעשהו של גולדשטיין, העובדה שמת במסגרת המלחמה על ארץ ישראל מזכה אותו לפי ההלכה בתואר "קדוש", ורק לכך כיוונה כותרת החוברת.

[23] ראו למשל סמינר ה-ו מנחם-אב תשס"ו, ומקומות רבים אחרים.

[24] ראו: (Rabbi Yitzchak Ginsburgh, Kabbalah and Meditation for the Nations (Gal Einai, 2007.

[25] ראו: (Rabbi Yitzchak Ginsburgh, A Sense of the Supernatural (Gal Einai, 2008.

[26]במאמרו "גוי קדוש", עוסק הרב גינזבורג ביחס הנכון לעולם הלא-יהודי. הוא משתמש בשלישיית המושגים של הבעל שם טוב "הכנעה-הבדלה-המתקה" כמודל לתיקון היחס לאומות העולם: ראשית כל צריכה להיות הכרה כנועה וצנועה בכך שכל הבריות שוות לגמרי מול הא-ל (הכנעה); שנית צריכה להיות אמונה בכך שעם ישראל נבחר לקבל התגלות א-לוהית ייחודית בדמות התורה (הבדלה); ולבסוף צריכה להיות הפריה הדדית בין ישראל והאומות, בה ישראל מלמדים את הגוים תורה ולומדים מהם את דברי החכמה שלהם, בבחינת "חכמה בגוים תאמן" (המתקה). כפי שניתן לראות, רק השלב האמצעי הוא 'לאומי' באופיו בעוד שני השלבים האחרים מצביעים על הממד ההפוך והמשלים: שויון וכבוד הדדי. המאמר כולו נועד להראות שאם מבודדים את השלב האמצעי הוא הופך ללאומני ומסוכן, ולכן חייבים 'לעטוף' אותו בשני השלבים האחרים: שויון אוניברסלי כנקודת ראשית, וגאולה אוניברסלית כנקודת אחרית.

27 comments

  1. ניר, קראתי בשקיקה ובנשימה אחת. היטבת לחשוף אמת בכמות מספקת כדי להרגיע את הנפש שתהתה מעט (מעט). תודה רבה!

    אהבתי

  2. שמחתי לקרוא ולראות מענה נאות. ההמשך הטבעי המתבקש למאמר דיעבדי שכזה הוא מאמר או סדרת מאמרים שיהוו מעין מבוא לתורת הרב יצחק, על שלל גווניה וכלי ביטוייה המיוחדים, בהסברה לקהל האינטליגנציה הצעירה בישראל. חוברת שכזו יכולה למנף את הפרסום שמקבלת תורת הרב, לרווי הסקרנות אצל מי שטרם פגש אותו, וככל שתהיה רחבה יותר, תוכל לשמש פתח תשובה שיהפוך את הפגיעה והעוות לכלי מחזיק ברכה. לכתחילה. ניר לך ניר, והמשך לחרוש בשדות הרוח.

    אהבתי

  3. מאמר תגובה חשוב מאוד.
    אודה על עצמי שקראתי ועדיין נהנה מדברים שאתה כותב, בשלב מסויים הבנתי את החיבור העמוק שלך עם הרב גינזבורג ולאחר גוגל פשוט, הזדעזעתי. למרות ההבנה ההולכת ומתבהרת על המגמתיות שבמידע שאנחנו נחשפים אליו עדיין קשה לחשוב אחרת כשאין אלטרנטיבה כתובה. לא ידעתי מה לענות לעצמי כשקראתי בגוגל שהרב גינזבורג כתב את ברוך הגבר ובעצם קיצוני ומעודד אלימות. ידעתי לומר לעצמי שאולי זה לא בדיוק כך ושבטוח הדברים הוצאו מפרופורציה. אבל בגלל הדברים האלה, אפילו ברמה התת מודעת נמנעתי מלהתעמק בדעותיו ובשיעוריו מחשש קל שמדובר באדם בעל דעות לא טובות בעליל.
    לכן כל כך חשובות התגובות שלך כדי להסביר גם את הנקודות המורכבות והקשות שהשמאל והמדיות בכלל מנסות להתעלם מהן.
    תודה רבה!

    אהבתי

  4. תודה על עוד מאמר מעשיר, מחכים ובהחלט נחוץ
    אני משער שגירסה מקוצרת שלו תוכל להופיע באתר הארץ.

    אהבתי

  5. "שפתים ישק משיב דברים נכוחים".

    להלכה ולמעשה, בפסוק דלעיל אני יכול לסכם את כל מה שאני חושב על המאמר הנפלא הזה. לבד מן הנימוקים וההסברים המפורטים יש בו גישה חדשה ויפהפיה של עולם מושגים אחד בבואו לדון עולם מושגים שונה בתכלית. בכל המחלוקות בין החילוניות הישראלית לבין הדתיות בישראל, ואין זה משנה באיזה מן הפלגים שבשני המחנות עסקינן – נעשה שימוש בכלים התקפיים או הגנתיים ומעצמם נעשים אלה כלי "ניגוח". במקרה הזה בחר הכותב, שלא צמח בעולמה של תורה, להשמיע את דבריו "בנחת" וזהו חידוש של ממש.

    לאחר נאום הבכורה המביך של ח"כ רות קלדרון בכנסת, נסיתי להסביר לה שאין רשות בעולם ההלכה להמציא פירוש בעלמא. בבואנו לדון בסוגייה תלמודית – כל התורה כולה משתתפת בדיון. הכל קשור זה בזה. אי אפשר לדון בתרומות ומעשרות אם אין מכירים את ברית בין הבתרים ואת מעשה פלגש בגבעה. אין לדעת מנין יבואו סמך ותמך אלא אם כן נוברים ומתעמקים ומפשפשים בכל השדות והמטעים.

    זו הנקודה המרתקת ביותר במאמר של מנוסי. הוא פונה בנימוס אין דומה לו וברצון כן לברור ולהבהיר ומבקש לראות את היריעה בכללותה. התנפלות על תמונה כלשהי, קריעה של טלאי ממנה, התרכזות בפיסה אחת והשתתת תיזה שלמה על בדל של קוץ עם קורטוב של זנב אינה עושה הבנה. בוודאי לא פרשנות. כל הנסיונות של השמאל בישראל לתרץ את שאט הנפש שלו מחזקת את אמירתו של מנהיג מפ"ם האגדי יעקב חזן – "רצינו לגדל כאן דור של אפיקורסים וגידלנו דור של עמי ארצות."

    והנה מה שכתבתי אני במלאת 20 שנה לטבח הנורא:

    אירוע הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה הוא הוכחה ניצחת למוסריותו של העם הישראלי. אין יהודי בישראל שלא מכיר את שם הרוצח ואת רוב פרטי הטבח שבו נרצחו 29 גברים ונפצעו 125. בוודאי שכל פרטי הפרטים הקטנים והקטנטנים מוכרים לכל זוטר בקרב אנשי התקשורת. מלבד קומץ מבוטל – מדינת-ישראל וכל העם בישראל גינה, מגנה ויגנה בחריפות אין דומה לה את המעשה השפל שעשה הרוצח במתפללים. רוב מכריע באוכלוסייה שלנו, בלי הבדל, מתבייש באופן אישי לגמרי במעשהו המביש והמבייש שיבייש אותנו לעולמי עולמים ולעד. הטבח הזה מהדהד בראשנו כל הזמן ומוזכר בכל שיח ודיון וכינוס ועצומה. אנחנו חיים את הבושה והכלימה והחרפה הזאת ויחיו אותה דורות רבים אחרינו. עד כאן.

    אני הייתי מוכן לעמוד בהיכל התרבות מול 3000 עיתונאים ופרשנים וחכמי השמאל כולם ולשאול אותם – מה אומר לכם השם עַבְּד אְל בַּאסְטְ עוּדָה? עכשיו, כולם יבדקו, אבל בזמן אמיתי לא הייתָ מוצא איש אחד ויחיד שמכיר את השם הזה. זהו המחבל שרצח 30 אנשים, נשים וטף בליל הסדר במלון פארק בנתניה. למעלה מ- 160 נפצעו. בין הנרצחים היו ניצולי שואה שקראו באותו לילה נורא על כל דור ודור שקמים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא לא הצילם מידי עַבְּד אְל בַּאסְטְ עוּדָה.

    עוּדָה הוא רק אחד מתוך 53 מחבלים מתאבדים שעשו בנו שמות מול נסיונות נואשים ואינסופיים של מנהיגויות בישראל להגיע לאיזשהו פיתרון לשפיכות הדמים. איש ברשות הפלסטינית לא גינה את מעשהו. הוא נחשב לגיבור לאומי. בכל שנה ושנה נערך טורניר כדורגל על שמו. "מפעלו המבורך" נלמד עד היום בכל בתי הספר כדוגמה ומופת לדרך שיש להתמודד נגד היהודים. שום שלום! שום בטיח'! בל נתנשא עליהם ונכניס במוחותיהם רעיונות שלום שאינם מקובלים עליהם מכל וכל. בלי לכבד את מורשתם ותרבותם אין לנו שום סיכוי להתחיל להבין מול מה אנחנו עומדים.

    אהבתי

  6. צר לי שאינני יכול להצטרף למשבחים את המאמר.
    קראתי את דברייך במוסף "הארץ", וכקורא סקרן בבלוג התאכזבתי קשות לגלות שזו עמדתך. בהתחלה שקלתי לצלול לנבכי הפילוסופיה והטיעונים כדי להתמודד איתם בנפרד, אך הרגשתי שבכך אפול לבור שאתה נפלת בו לטעמי, אותו בור שמאפשר את הבלבול בין מטאפיזיקה מעורפלת למוסר בסיסי. לפיכך, אגיד את הדברים בפשטות ובהדגשה:

    שום דבר, שום דבר שבעולם, אינו יכול להצדיק טבח חפים מפשע. כל הררי המלל וההצדקות, ההגות המוסרית לכאורה והפלפולים לא שווים כלום, אם בסופו של דבר לא עומד האדם ואומר בקול צלול שמדובר קודם כל בתועבה, ברצח מזעזע ובכתם מוסרי מדרגה ראשונה שמכתים את מדינת ישראל בכלל ואת הציבור הדתי/חרדי בפרט. רק אחרי שאומרים את זה כדבר ראשון ובהבלטה[1], אפשר לנבור בדברי הרב גינזבורג ובפלפוליו, או לשאול אם באמת כוונתו של ברוך גודלשטיין היתה למנוע פיגוע עתידי (דבר שאני מטיל בו ספק רב), או שמא הוא סתם עוד רוצח שטוף שנאה. המאמר שלך, עם כל הכוונות הטובות שאני בטוח שיש לך, בסופו של דבר משמש שופר לאלה שתומכים בטבח. וחבל.

    צר לי אם נימת דברי אינה נעימה, באמת שאין לי כוונה לפגוע. אני פשוט מוטרד עמוקות מהניסיונות להצדיק רצח המונים באמצעות ההגות היהודית, שאותה תמיד תפסתי כרחומה ושוחרת שלום, בסופו של דבר. כעת אני מתחיל לתהות אם בטעות ייחסתי לה רמה מוסרית גבוהה מידי.

    [1] ולא בשפה רפה ובספק קריצת עין המרמזת על הסכמה, כמו במשפט: "האם הדברים האלו מצדיקים את נטילת החוק והרובה לידיים וירי בלתי-מובחן בהמון? לדעתי לא; אך הם מספקים רקע, הקשר ומניע שאיש אמת מוכרח לשקללם בפסק דינו". בניגוד לניסוח המעודן-מידי הזה, אני סבור כי שלילת המעשה צריכה להיות באל"ף רבתי, נחרצת וזועקת לשמיים.

    אהבתי

    1. אסף, שלום וסליחה על העיכוב בתגובה

      צר לי שהתאכזבת, אם כי שיערתי שיהיו אנשים שיגיבו כמוך. אני לוקח את הדברים לתשומת לבי, ואף ערכתי שינוי מסוים בפסקה שציטטת, אתה מוזמן להסתכל. הצד השני הוא שאני באמת חושב שהאמת מורכבת יותר מכפי שאתה מציג, ולכן שלא היה נכון מצדי להציג את הדברים כפי שהצעת.

      אני אספר לך משהו מעניין. כתבת שהיית מצפה שהייתי מגנה את הטבח דבר ראשון ובהבלטה. ובכן, כך באמת התחלתי לכתוב את כל התגובה הזו: כשניגשתי לכתוב את התגובה, כתבתי קודם כל את הפסקה המופיעה לקראת הסוף, בה אני מביע את זעזועי וחלחלתי מהטבח (והיא היתה יותר קיצונית בגינויה מכעת). רק אחרי שכתבתי אותה הצלחתי לכתוב את השאר.

      למה לא שמתי אותה בהתחלה ובהבלטה כלשונך? האמת שבהתחלה התכוונתי לעשות זאת. אך הגעתי למסקנה, והדבר התחדד לי עוד יותר במהלך הכתיבה, שאף כי זה היה 'נראה טוב' לעשות זאת, זה לא היה מספיק ישר. כפי שניסיתי שיעלה מהמאמר, והדגשתי עוד יותר לקראת הסוף (במשפט נוסף שהוספתי רק אחרי שהגבת), קונצנזוס הגינויים עושה עוול לא קטן ליהודים בחברון ולמתנחלים בכלל. הפשע הגדול ביותר שבוצע לפני 20 שנה היה מתן הנשק לאש"ף, שהציב את המתנחלים בסכנת חיים ממשית, יצר במישרין גל פיגועים ובעקיפין גרם גם למוות של ערבים רבים בפעולות תגמול של צה"ל. יהודי חברון חיו במציאות מטורפת, עם ידיעה ודאית של פיגוע המוני הקרב ובא, וכאשר בלילה קודם היו צריכים להפסיק את קריאת המגילה כי כל המתפללים המוסלמים צעקו בפה אחד "איטבח אל יהוד" שוב ושוב ושוב. גולדשטיין ירה שעות ספורות אחרי זה באותו קהל שצעק זאת – כלומר שהסית לטבח ביהודים. אתה אולי רואה פה מציאות של שחור ולבן, אבל אני לא. אני רואה פה מציאות מאד אפורה ומאד קשה, של אנשים החיים בצל פחד מטבח (עם תקדים מזוויע בהיסטוריה הקרובה), ושאחד מהם קם ומנסה להפך את המציאות על בסיס "הקם להרגך השכם להורגו" (אני מסכים שלא בטוח שזה היה "הקם להרגך", אבל תסכים אתי שזה גם לא היה ההפך המוחלט מזה; לדעתי זה היה מאד קרוב לזה).

      אני מקווה שאתה ושאר המתאכזבים תצליחו לשוב בכם מאכזבתכם ולהצליח לראות את האמת הבאמת מורכבת שיש כאן, ולהעריך את זה שניסיתי לשקף אותה.
      חג שמח!

      אהבתי

      1. שלום ניר, ותודה על תגובתך.

        ראשית אני שמח על התיקון לפסקה שציטטתי ועל ההסבר שנתת לה. אני סבור שזה כבר מאיר את הדברים באור קצת פחות שלילי ממקודם. לעניין הדברים שכתבת בהמשך, אני חושב שאתה משייך אותי בטעות לזרם השמאל הקיצוני, שבדיוק כמו הזרם הימני קיצוני (מטבע הדברים, בהיותו קיצוני) רואה את הדברים בראיה דיכוטומית של שחור ולבן. האמת היא שהשקפתי הפוליטית נוטה אל האמצע, משום בדברים מסויימים אני מעט יותר ימני ובדברים אחרים מעט יותר שמאלני. בכל מקרה אני נזהר מהשוליים הקיצוניים בשני הצדדים. אם יש צורך להרחיב מעט, אומר שכמי שמגדיר את עצמו יהודי ציוני וישראלי, אני רואה חשיבות עליונה בקיומם של שני היסודות הבסיסיים של מדינת ישראל ברוח מגילת העצמאות: מדינה יהודית ודמוקרטית. שני ערכים אלה שווים בערכם בעיני, ואף כי המילה "יהדות" מתייחסת אצלי בעיקר להיבט הלאומי ולא להיבט הדתי (שכן אינני מאמין כלל), אין זה כלל גורע מחשיבותה בעיני. אבל זה כבר סוטה מהנושא.

        אמנם, אני יודע בקווים כללים עד כמה שבריריים חייהם של היהודים בחברון. אני מודע לכך שהיישוב היהודי נעלם לחלוטין לאחר מאורעות תרפ"ט, וזאת אחרי 400 שנים של ישיבה בעיר. אני יודע שהמיעוט היהודי שחי שם היום מאויים על ידי ההמון הפלסטיני העויין אותו ושסכנת החיים שם אינה פוסקת לעולם. עם זאת, אני גם מודע לניסיונות ההשתלטות של יהודי חברון על העיר בית אחר בית, תוך אמונה מטורפת שאיכשהו שאר תושביה הערבים פשוט יקומו וילכו, או שצה"ל יגרש עשרות אלפי תושבים מביתם, למען ייהוד העיר חברון. אני יודע שהצבא והמשטרה מגנים אך ורק על יהודי העיר מפני הערבים, ולא על ערבים המותקפים לעיתים גם הם על ידי יהודים. אני יודע שהחיים של שני הצדדים בעיר הזו בעייתיים מאוד, בלשון המעטה, ומסוכנים. אני סבור שדווקא מכיוון שאני לא שמאלני ולא ימני במובהק, אני מסוגל להביט על הצדדים השונים והמורכבים של אותה בעיה בצורה יחסית הוגנת, ולומר בשורה התחתונה שהסברך לגבי חששותיהם של יהודי חברון פשוט אינו מספיק כדי להצדיק טבח.

        למרות שהמאמר המקורי דיבר על הרומנטיקה של הנקמה, מתגובתך אני מבין שאתה סבור שברוך גולדשטיין פעל ממניעים של הגנה עצמית גרידא. אם כך הוא הדבר, יש מקום לשאול שאלות רבות: מדוע הוא לא ביקש את עזרת הצבא? מדוע לא העביר מידע מודיעיני שהיה לו (ככל שהיה) לשירותי הביטחון? מדוע לא הזהיר את שאר יהודי חברון? האם הוא באמת האמין שהמתפללים במערת המכפלה עומדים לבצע פיגוע בכל רגע, ואין מנוס בלתי אם לרצוח עשרות מהם, באמצעות ירי ללא הבחנה על אנשים חסרי מגן? ועוד, האם זו הדרך המקובלת במדינתנו (או הדרך המקובלת במדינה מתורבתת, או שמא הדרך המקובלת על פי היהדות) לסכל את מזימות האוייב? יתרה מזאת, האם הוא לא לקח בחשבון שתוצאות הטבח רק יגבירו את האלימות עשרות מונים, ובכך ישיגו את האפקט ההפוך מהרצוי?

        אני סבור שכל אדם בר דעת יודע את התשובה לשאלות הללו (מלבד השאלה השניה בסוגריים, אולי). ברוך גולדשטיין לא פעל כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע יהודים. להפך, הוא פעל כדי לפגוע ככל האפשר בחפים מפשע ערבים, אך ורק בשל לאומיותם ודתם. מניעיו היו זדוניים ונקמניים, והאנשים שמהללים אותו ואת מעשיו גם היום יודעים זאת ושמחים על כך (די לקרוא את הכתוב על קברו: "מסר נפשו למען עם ישראל תורתו וארצו". אם זו התורה של עמי, אני מוותר עליה.) לאור כך, אני חוזר על דברי הקודמים ואומר, שלמרות כל המורכבות והקושי של היישוב היהודי בחברון, טבח מערת המכפלה אינו אלא תמונת ראי של הפיגועים הפלסטינים. לא יותר, לא פחות. ומכיוון שאני מנסה להיות חסר פניות בנושאים מוסריים, אני מגנה בתיעוב את כל העוסקים ברצח, ויהיה שיוכם הלאומי והדתי אשר יהיה.

        אגב, זו אירוניה עצובה שאת דברי אני כותב דווקא בערב יום השואה. אולי אפשר להפיק מזה לקח כלשהו.

        אהבתי

        1. בסופו של יום זה נראה שאתה לא מבין את המורכבות… ועל זה אמרו חזל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו"… לך בתור אחד שלא היה אפילו במציאות דומה לזה אין את היכולת הבסיסית להבין את המורכבות שעומדת מאחורי הקונפליקט שעמד ברוך גולדשטיין. כמו ששמת לב במאמר ניר ציין שמקרי אלימות ערבים ביהו"ש הם נפוצים מאד… כנראה שממשלת ישראל והתקשורת בישראל לא רק שלא פועלת מספיק לעצרם אלא מטאטאת אותם מתחת השטיח… אפשר להבין למה ברוך לא לקח את הצ'אנס על חיי משפחתו וקהילתו… כלומר יש פה מציאות ומורכבות שאתה לא חי אותה… יש אלפי משתנים שהשפיעו על ברוך ואתה בכלל לא יכול להתחיל להיות מודע אליהם אם לא תדבר בשיח אמיתי עם מישהו שחי במציאות כזו… או אז אולי תוכל להתחיל לצייר איזה ציור של המורכבות הזו… בקיצור, אמנם הודית שזה מורכב, אך לצערי לא הראית נכונות להתייחס אל זה כאל סוגיה מורכבת.

          אהבתי

          1. מורכבות, מורכבות… החיים מורכבים והתירוצים קלושים. צר לי, זוועת עולם כמו טבח של עשרות חפים מפשע אי אפשר להצדיק באמירה כללית על כמה שהמצב מורכב. אני בהחלט דן את ברוך גולדשטיין, ואני דן אותו לכף חובה, כמו שאמור לעשות כל אדם עם חוש מוסרי מינימלי ביותר. כל מי שמנסה להצדיק את המעשה שלו בתירוצים של "אינך מבין עד כמה הדברים מורכבים", מוטב יבהיר היטב למה הוא מתכוון, תוך התייחסות לשאלות שהעליתי בתגובתי הקודמת.

            רק כדי לחדד את נקודתי, אני מכיר אך ורק במורכבות של החיים היהודיים בחברון, לא ברצח של חפים מפשע. אין שום דבר מורכב בטבח הזה, שהוא חטא נתעב ללא כפרה ותו לא.

            אהבתי

            1. אני מאוד מסכים עם אסף. על פי גישתו של שון וגם של ניר לדעתי, אז אפשר לומר ש "אם מישהו לא חושב כמוני סימן שהוא לא רואה את התמונה האמיתית. אני קובע קביעות בעקבות בירור מעמיק ורחב. אחרים קובעים קביעות מתוך פשטנות ושטחיות". אולי אתה שון הוא זה שלא רואה את המורכבות? אולי ניר אתה הוא זה ששטחי? איזה עוולה ופשע אי אפשר להצדיק בסגנון ובגישה כזו של תלי תילים של פלפולים וצדקנות? יש לנו הרבה צוררים מההסטוריה הקרובה והרחוקה שהיו שמחים לסנגור כמוך ניר. אני לא רוצה לציין שמות אבל אני בטוח שכל אחד יכול לבחור לו איזה צורר לדוגמא שאפשר ללמד עליו זכות. מתחת לכל הפלפולים יש רצח וזו השורה התחתונה עם כל הכבוד לאיצטלה, ליומרה, להתנשאות וליוהרה של ראיית מורכבות וברורים מעמיקים כביכול. היכן שאין אנשים היה איש.

              אהבתי

  7. ניר תודה רבה על מאמר מצויין!
    נהנתי מאוד לקרוא את דברייך. גם אני כמוך צמחתי בשמאל ורוב משפחתי וחבריי שייכים לצד הזה. אני משום מה
    מצאתי שדרך השמאל שגויה בהרבה מובנים וגיליתי אמת רבה דווקא בצד השני של המתרס.
    רוב אנשי השמאל ניזונים מדיעות קדומות ומתקשורת מוטה וקשה מאוד ל"פתוח להם את הראש" לכיווני חשיבה אחרים, הם מאוד דוגמטייים (הייתי כזה גם פעם), ולכן חשוב שיכתבו מאמרים כגון אלה שיאירו קצת את החושך.
    עוד דבר הוא שהשמאל אוהב להאשים את הימין בשנאת האחר, אבל מפליא כמה רגשות שנאה יש בהם כאשר הם שומעים את המילה מתנחל. הבורות היא האוייב הכי גדול שלנו והשמאלן חוטא בה בלי סוף, והבעיה היא שאין לו מושג שהוא כזה (הוא חי באשליה שהוא נאור).
    דבר אחר,
    במאמר דיברת על כך שהיו התרעות לפני הטבח על פיגוע המוני, האם יכול להיות שברוך גולדשטיין היה מודע לכך שבעצם הוא עושה נהפוך בפורים?
    אגב, גם אני רואה ברצח דבר מאוד קשב ומחריד, אך מכיוון שעשה אותו אחד מבני עמי יש צורך לחקור ולהבינו לעומק, והרב גינזבורג בהחלט עושה את זה.
    יישר כוח ניר!!

    אהבתי

  8. תודה לך ניר
    בתור אחד שהכיר אישית את ד"ר ברוך כאדם נעים הליכות, מוסרי ואוהב אדם, ובתור אחד שהיה באותו פורים בקרית ארבע, קל לי מאוד לקבל את ההנחה שמעשיו של ד"ר ברוך מעידים על שמו -הוא בא ל‏רפא ולהציל, להיות לברכה לעולם.רבים מדברים גבוהה גבוהה על פתיחות ונאורות ורק לנחלת אבותיהם ומקום מגורי אחיהם הם סולדים להגיע. חבל.

    את חטא מכירת יוסף ושנאתו, חטא שהחל באותה מערת מכפלה בה טמונים יסודותינו הלאומיים, נותר לנו עדיין לתקן.
    בואו נלמד יותר ונתווכח קצת פחות. נתחבר אל סלעי היסוד ולא לכל עלה נידף.
    מנחם גורדון

    אהבתי

  9. יש כאן בעיה פנימית שאשמח שתבהיר לי. קראתי בעיון (!) את כל המאמרים והתגובות, ואף את שלך בבלוג ולא בהארץ (בגרסה המלאה). חזרת ואמרת שהאמת היא לא תמיד מתאימה לדעות המוקדמות שלנו ולדעתך אדם חייב לדבוק באמת גם כשהיא יותר מורכבת עבורו ומאתגרת את דעותיו ואת נטיותיו הפוליטיות. אני מסכים ומודה שגם אני לעתים מועד בזה, אם כי מסכים ושותף לשאיפה הזו. אלא מה, שמדבריך עולה שגינצבורג עצמו אינו נוהג כך. שכן אם הסיבה להתיר את הטבח בדיעבד היא בעיקר סיבה פוליטית, כדי לא להפקיר את הנושא לידיו של השמאל, כלומר בעיקר סיבה מגזרית ולא נובעת מן האמת לאמיתה של תורת הצדק והמוסר (גם התורני!) – אז רבך לא עומד בסטנדרטים שאתה בעצמך מציב לעצמך כשאתה מסכים לקבל את טיעוניו. ואם אכן זה העניין (ואולי תצליח להסביר שלא כך הוא, אבל לא ברור לי איך) עליך גם לקבל את האמת הזו, שיש סתירה פנימית בגיבוי שלך מטעמים של ערכה של אמת. ובקיצור, בדיוק כפי שאתה הגדלת לעשות ולפגוש את ה"אחר" ולהיכנס איתו לדיאלוג משמעותי, אתה בעצמך מעיד שרבך אינו נוהג כך. הוא נותר נאמן ל"מיטת הסדום" של התמונה והפסל הפוליטיים.

    אהבתי

  10. חבל ניר,אך שיקולים כאלו להצדיק את מעשהו של גולדשטיין,תמוה!!!
    כמה יהודים הורחקו מדרך היהדות והתורה,כמה חושך וסילוף של התורה הדבר גרם!
    ובכלל חוברת שיוצאת מתחת הרב ,ממש אין זה משנה אם כתבה,הוא אחראי על שמה והסגנון.
    מצער לשמוע תירוצים כאלו תמיד תחת כותרת דתית!

    אהבתי

  11. בס"ד
    שלום ניר, תודה רבה על המאמר המרתק. לכל אלה שהחליטו בכל זאת לצאת נגד דבריך אומר זאת: שוו בנפשכם שהייתם מגלים ב"רוח הקודש" שמישהו מהמתפללים היה אחראי על שחיטת ילדכם ב"עיר מוגנת" בתוככי הארץ. האם אז בעיניכם היה זה הרג מוצדק? אל תיגררו לספקולציות. עיצמו את העיניים ודמיינו לרגע קט את בתכם שסופת גרון מתבוססת בדמה. הצדקנות לא תמיד עומדת במבחן המציאות. אם היה דבר אחד ששכנע אותי במאמר (והיו דברים רבים!), היה זה דווקא ההסבר על הנקמה, אותה פעולת תגמול שאומרת לי כאזרח המדינה שדמי אינו הפקר. מי יותר מסוכן לנו? רב כמו הרב גינזבורג המחפש בדיעבד נקודות אור במעשהו של ברוך גולדשטיין, או ממשלה שמשלחת בהסכם חד צדדי מחבלים עם דם על הידיים? רק להזכירכם, בבית משפחת פוגל הי"ד זה לא היה קטשופ!!!

    אהבתי

  12. קראתי את דבריך בעיון רב.

    אוי לרב ואוי לתלמידו. מכאן כלב טמא שרוממות אהבה בגרונו וקצף נירנברג על שפתיו ומכאן סניגור נוטף דבש ושמן-זית המסלף את דבריו, בין בידיעתו ובין שלא, בהתפתלויות בהן השכיל מורו הקודם "להכניס יראת אלוהים בלב הפרופסורים מפרייבורג."

    נותר לי רק לחזור על דברים שאמרתי בגלי צה"ל ימים ספורים לאחר מעשהו של ד"ר ארור גולדשטיין: "ברוכה היד שרוצצה את ראש חיית הדמים הזאת." כיהודי וכאדם, אני מתבייש שמדינת ישראל טרם העניקה פרס לגיבורים האלמונים שמסרו נפשם לזחול משלוליות הדם אל מטף הכיבוי ולהציל את מי שעוד נותר להציל חי ומפרפר בחדר יצחק.

    ויתר דברי רבך כתובים בספרי "זכר עמלק וטעם החזיר" המצוי ברשת. אוי סליחה שכחתי להתייחס שם לפרשנותו העמוקה לתורת הקוונטים בור שכמותי. ואתה המשך בעקבותיו לעשות כדברי הראב"ע: ביקש לעלות בסולם חכמה בהבליו, ונגלתה ערוותו עליו.

    אהבתי

  13. ניר היקר

    קראתי את מאמרך אמנם אתה מציג את המורכבות של העניין ואכן הרב גינזבורג כידוע הוא אחד הרבנים המעמיקים בדורנו אולם כל זה אינו יכול להסביר את המשמעות אותה הציבור מייחס למאמרים הללו של הרב. הרב בעצם נותן לגיטמציה עקיפה או ישירה למעשים מסוגו של ברוך גולדשטיין ואירועי תג מחיר שנעשו על ידי רבים מתלמידיו של הרב מעידים שלא מדובר באיזשהו דיון תאורטי אלא במעשים בשטח. הכותרת של המאמר ברוך הגבר היא הנתפשת באזניו של הקורא הממוצע כמבטאת את הלך הרוח העיקרי ואת הכיוון אליו הרב חותר ומרמז, ועל כגון דע ניתן רק לצטט את המשנה בפרקי אבות "אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל" נפגשתי לא מזמן עם קבוצה של בחורים צעירים מאזור השומרון שהצדיקו את שריפת הנער הערבי אבו חדייר בכך שרבם הרב שפירא כתב בספרו דרך המלך שמותר לעשות כן כידוע שהרב גינזבורג נתן את הסכמתו לספר זה. במקרים כאלה לא ניתן להסתפק בעיון התיאורטי ולהציג צדדים שונים יש לאמר לאחר כל הדיון והמורכבות את הדברים בצורה ברורה אם הרב סובר שאסור לעשות מה שגולדשטיין עשה יש לו להבהיר זאת בצורה ברורה וחד משמעית למען לא יוסיפו לעשות עוד כדבר הזה (אם כי הוא יכול כמובן לנסות להסביר את המורכבות ואת המצב הקשה שהביאה אותו לאבד שליטה ובכך לנסות לא לפעול מתוך קיטוב ושלילת האחר במקרה הזה צד התושבים שסובלים מטירור) יש כאן אחריות ציבורית של רב שאנשים הולכים אחריו או לחלופין משתמשים בשמו למתן אישור תורני למעשיהם ואני סבור שבנקודה זו יש מקום לתשובה גדולה

    בברכה אסף

    אהבתי

  14. שלום ניר,

    לדעתי, המצווה "לא תרצח" אינה מתוחמת בזמן או מקום, ואינה מוגבלת לקבוצה בני-אדם כלשהי, תהיה דתם/תרבותם/מנהגיהם/שפתם/וכו' אשר תהא.

    כל ניסיון, ולו הקל שבקלים, להצדיק רצח בני-אדם, נובע תמיד מאוזלת ידם של בני-אדם לדור בשלום זה בסמיכותו של זה, כאשר אוזלת-יד זו מגובה, לצערי, בתילי תילים של הנמקות למיניהן, שהמשותף לכולן הינו, לדעתי, חשד וחרדה מהשונה (כביכול).

    לדעתי, התגברות על אוזלת-יד זו מתקיימת הלכה למעשה, כאשר רואה כל אדם את האדם שבאחר, ורק לאחר מכן מזהה אותו כבן/בת דת/תרבות/גזע/מין וכו' כלשהם.

    כדי שדברי יהיו עד כמה שיותר ברורים לך, מצ"ב דעותי בנושא העושות שימוש במקורות מתורת-ישראל:

    https://drive.google.com/file/d/0B3hcPBRBCzCleHdfQVoydFBtVXM/view?usp=sharing

    אודה לך (ולכל החפץ בכך) לתגובה לתוכן הקישור הנ"ל

    בידידות,

    דורון

    אהבתי

התגובות סגורות.