נפש הטבע וטבע הנפש: הרהורים על פרחים ועל פרשת קֹרח

מהו סוד הקסם שמהלך הפרח על נפש האדם?

בינות העושר העצום של עולם הצומח, אין יצור הצד את עין האדם כפרח. יש עצים עצומים ופירות מפוארים, אבל הם לא מעוררים ציירים ומשוררים לדמותם בעיון רב כל-כך, או מחזרים לשזור מהם זר לאהובתם. יש שירים וציורים לאלפים על פרחים ועל האביב בכלל, תערוכות פרחים, מקצוע של סידור פרחים, ואפילו משחק וידאו. אין להשוות את העיסוק האנושי בפרחים לשימוש בכל צמח אחר.

יש בפרח שילוב שאי אפשר לעמוד בפניו של יופי חזותי עם ריח. מבחינה חזותית, הפרחים מפזרים שלל אדיר של כתמי צבע מרהיבים בתוך נוף שבלעדיהם (או אבולוציונית, לפניהם) היה מורכב מפלֶטה כרומטית מוגבלת יחסית. ובאמת מבחינה ביולוגית הפרח הוא כל כולו מכשיר חיזור: הוא אבר הפריה ורביה של הצמח הפורח. הפלא הוא שהפרח, שנועד למשוך דבורים ופרפרים, מושך גם בני אדם. כנראה בכל אחד מאתנו יש דבורה או פרפר הנמשכים אל הפרח כעש אל אש.

פרח מתוך קֶרַח

מהו איפוא סוד הקסם של הפרח? נראה לומר שהפרח הוא הנפש של הטבע.

החורף (ששורשו מורכב מאותיות פ.ר.ח) קשור בחרפה, שזה בושה ובזיון, בבחינת מוות (כבביטוי "חרף נפשו למות"[1], שאחד מפירושיו הוא שביזה את נפשו עד שהיה נכון למסור אותה). בחורף מסתלקים הפרחים מהנוף, כהסתלקות הנשמה מהגוף. כשלבסוף בוקע הפרח מתוך הקרח הרי זוהי תחיית המתים: נשמת הטבע שהיתה גנוזה מתגלה פתאום. זו הסיבה שבאגדות עמים רבים ביאת החורף משולה למיתה והאביב לתחיית המתים: הפרחים 'חוֹרְפּים' בחורף ופורחים באביב. בפרט, הריח שהפרח מפיח לחלל האויר הוא בבחינת רוח ונשמה (המלה 'ריח' היא מלשון 'רוח').

קשר נוסף בין פרחים לנשמות הוא שלפרוח פירושו גם לעוף. המלה "יעופף" המוזכרת בבריאת העולם[2] מתורגמת לארמית "יפרח"[3], ובנוסף השורש פרח מורכב מאותן אותיותיו של ר.ח.ף, קשר מובהק בין פריחה לרחיפה. פעולת העפיפה מזוהה בין השאר עם הנשמה, המתוארת כפורחת מתוך הגוף בסוף חייו, או ברגעים מיוחדים – במהלכם (ראו ספר יחזקאל, המספר על נביאות שקר שהיו "מְצֹדְדוֹת שָׁם אֶת הַנְּפָשׁוֹת לְפֹרְחוֹת"[4]).

כאשר אנו מביטים בפרחים אנו מרגישים שהם מוציאים מתוכנו את הנפש שלנו. הטבע מדבר אלינו בפרחים, ו"נפשי יצאו בדברו"[5]: הפרחים מעוררים בנו את הנפש המסתתרת, שאף היא דומה לפרח, והיא פורחת החוצה. פרח, אפשר לדרוש, הוא נוטריקון של פינה רחוקה: כל פרח ופרח מעורר פינה רחוקה אחרת בנפש. בנוסף, ריח הפרחים מעורר את ריח הנשמה. חוש הריח הוא העדין והפנימי מכל החושים, ומשקף את כל מה שדק וחמקמק בנפש, מה שלא ניתן להגדרה ולניסוח. על המשיח נאמר ש"לֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיח" אלא "וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'"[6]. הריח קשור לשורש הנשמה, שלעד חומק מהמודע.

פרחחים ופְרֵחות

כמובן שלא כל הפרחים יפים וריחניים, לא בטבע ולא בנפש.

יש פרחים קוצניים שאין לקטוף אותם. פסוק בספר משלי מדבר על "צִנִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם"[7]. 'צינים' פירושו קוצים – הפסוק רומז לקוצים הטומנים פח למי שאינו הולך בדרך הישר, ושמי שרוצה לשמור על פרחי נפשו האמיתיים צריך להתרחק מהם. המלה פחים מסתתרת בתוך המלה פרחים: כנראה ישנם פרחים הנראים טובים ומלטפים אך בעצם הם פחים דוקרניים.

יש גם פרחים שהם פשוט קוצים בעצמם, אף ששמם מתחרזים עם פרחים: חוחים או חחים. כשפרח הנפש מוזנח הוא מצמיח חח והתוצאה היא פרחח. ואם לא דואגים לנכש את קוצי הפרחחים ולטפחם כראוי הם גדלים ונעשים עזים ובוטים יותר – הופכים ל'פְרֵחִים' ו'פְרֵחוֹת'…

פרחי הנפש המוזנחים אינם נותרים סמויים מן העין אלא מופיעים על העור בדמות פְּרִיחָה. בתורה מדובר על שתי פריחות על העור – פריחת השחין ופריחת הצרעת. בשני המקרים מוסבר שהפריחה על העור חושפת חטאים סמויים מן העין.

פרח מתוך קֹרַח

הציור דלעיל של פרח המגיח מן הקרח מוצא הד מפתיע בתורה בפרשת קֹרח, שגם שם מופיעה יציאת פרח. אחרי חטא קֹרח והעונשים המסתעפים ממנו מורה ה' שכל נשיא שבט יביא מטה ששמו חקוק עליו, להם יצרפו מטה לשבט לוי שעליו יכתב שם אהרן, וישימו את כל המטות באהל מועד, "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח"[8]. כצפוי, מטהו של אהרן הוא הזוכה: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים"[9].

הפעם לא יוצא הפרח מקֶרח אלא מקֹרח – מהמחלוקת שלא לידי שמים שלו, שערערה על סדר המעמדות בישראל בטענה "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?"[10] אם ברוח החסידות מתרגמים את הסיפור לתחום הנפש, הופכת המחלוקת בין קֹרח למשה לשאלה בדבר כוחות הנפש – האם כולם שוים בערכם (כדעת קֹרח), או שמא ניתן להבחין בין מעלה ומטה בנפש – בין רבדים נמוכים וארציים לרבדים נעלים ורוחניים יותר? המעמדות כהן, לוי וישראל משקפים בחינות הקיימות בנפשו של כל אחד מישראל בפרט, ותחרות המטות היא השוואת נטיות הנפש, לבדוק אם הן רק שונות זו מזו או מהוות דרגות בסולם.

התורה פוסקת כדעה השניה. דעת קרח המשווה את כוחות הנפש משטיחה את האדם ושוללת ממנו יכולת לצמוח מבחינה רוחנית, משום שאין ביכולתו להצביע על נקודה בתוכו הגבוהה מחברתה. מבחינה זו הריהי הופכת את הנפש למישור קֶרַח שדבר אינו צומח בו. מתוך קֶרַח קֵרֵחַ זה עולה ופורח מטה אהרן מעל שנים-עשר המטות האחרים, ללמדנו  מלמדת שישנן מדרגות בנפש, ומדרגה אחת שהיא הנעלית ביותר – שורש הנשמה הנסתר המשול לפרח.

פרח, ציץ, שקדים

יציאת הפרח מתוך מטה אהרן כוללת שלושה שלבים: "וַיֹּצֵא פֶרַח", "וַיָּצֵץ צִיץ", "וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". העובדה שמצד אחד פריחת המטה מתרחשת במהירות על-טבעית ומצד שני אינה פוסחת על אף שלב, מלמדת אותנו על שילוב מיוחד בין נס וטבע: לפנינו נס טבעי – נס שאינו משדד את מערכות הטבע אלא מתלבש בתוכן. בחסידות מוסבר, שלמרות שנס כזה הינו ארצי יחסית לנס על-טבעי לגמרי (כדוגמת קריעת ים סוף), הוא נעלה ממנו: בעוד הנס העל-טבעי מתנוסס מעלה מעלה מהמציאות, הנס הטבעי מחבר את הטבע עם מה שמעליו.

בהקשר לכוחות הנפש, נמצאנו למדים שזיהוי 'מטה אהרן' בתוכנו מאפשר את האצת התגלותו. את שלושת שלביו ניתן לקרוא כשלושה שלבי התגלות שורש הנשמה בתוכנו[11]:

שלב ה"יֹצא פרח" מזכיר את פרחי הכהונה – ילדי הכהנים העתידים להיות כהנים בעצמם. בשלב הראשון מופיעה הנשמה הנעלית בצורה ילדית. אכן, בעולם חומרני וציני (קרי, מלא צינים הבזים לפרחים) טיפוח פרח הנשמה נתפס כילדותי ומושם ללעג (חשבו על הנסיך הקטן והשושנה שלו…).

שלב ה"ויצץ ציץ" רומז להתבגרות פרח הכהונה עד לדרגה הגבוהה ביותר – הכהן הגדול החובש לראש את ציץ נזר הקדש. אם מצליחים להתגבר על נאצות הציניקנים זוכים לראות את הפרח מתפתח ועוטה דמות בשלה ובוגרת, המסוגלת לגשת לכל צדדי החיים ולהאירם באור חדש וגבוה יותר. על ציץ הכהן כתוב "קדש לה'" – הוא מוקדש כולו לעבודת ה' והפצת אורו בעולם.

לאן אפשר להתקדם מכאן? מה גבוה מהכהן הגדול? שלב ה"ויגמל שקדים" עורך תפנית מפתיעה: הוא רומז לכללות בני שבט לוי, השוקדים על עבודת המקדש (כרמוז ב"אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם"[12]). כיצד יתכן שהלויים נעלים מהכהן הגדול? בחסידות מוסבר שלעתיד לבוא תתקיים מדרגה בשם "הכהנים הלויים" – הלויים יהפכו לכהנים ויהיו גדולים מהכהן הגדול, משום שהם שוקדים ממנו על עבודת המקדש בפועל (על דרך מעלת הנס הטבעי על הנס העל-טבעי). שלב זה מסמל את ירידת אור שורש הנשמה להאיר את החלקים הנמוכים יותר בנפש ולהפעיל אותם, ומשם להתפשט החוצה ולגעת בנשמות אחרות עד שיוצא שבט שלם של משוררים המאירים את העולם. לאחר ששורש הנשמה פרח כילד ובגר ככהן גדול, שיא התפתחותו היא ב'ירידה אל העם' והפרייתו.

הדבר המעניין ביותר בפירוש זה הוא שהשלב האחרון סוגר מעגל עם עמדתם של קרח ועדתו, לפיה "כל העדה כֻּלם קדֹשים". קרח (משבט לוי) חתר להשוואת הכל, מבלי לקבל את עול שרשרת הפיקוד שה' העמיד. אך כשמטפסים לראש השרשרת, היא משתלשלת מטה ומגשימה את חלומו באופן נעלה יותר: כל המדרגות מוארות באור המדרגה הגבוהה ביותר. אם מבקיעים דרך מישור הקרח ומוצאים את פרח הנשמה האבוד, הקרח כולו מפשיר ושדה פרחים שלם מתגלה תחתיו.

—

מבוסס על דברים שנשאתי בפתיחה לתערוכה "פרחים" של האמן יצחק גלעדי, באור לי"ח חשוון תשע"ה. התמונות הם אלמנטים מהציורים בתערוכה.

הערות:

[1] שופטים ה, יח.

[2] "ועוף יעופף על הארץ", בראשית א, כ.

[3] תרגום אונקלוס, שם.

[4] יחזקאל יג, כ.

[5] שיר השירים ה, ו.

[6] ישעיהו יא, ג.

[7] משלי כב, ה.

[8] במדבר יז, כ.

[9] שם כג.

[10] במדבר טז, ג.

[11] הדברים הבאים מבוססים על: הרב יצחק גינזבורג, התוועדות כ"ח סיון תשע"ג (בתוך שיעורים והתוועדויות תשע"ג, כרך ד, עמ' קמ והלאה).

[12] משלי ח, לד.