הפנינה היומית: קבלו טעימה יומית מפנימיות התורה לווטסאפ/טלגרם/מייל!

מזל טוב, מזל טוב! אני שמח לבשר שפתחתי קבוצת ווטסאפ + ערוץ טלגרם + בלוג בשם הפנינה היומית, בה אני שולח מדי יום חידוש קצר מפנימיות התורה על הפרשה, החגים והמועדים.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ | להצטרפות לערוץ הטלגרם| לבלוג 

(לבוחרים באפשרות הבלוג, גללו מטה כדי להרשם לקבלת עדכון יומי במייל)

למה דוקא פנינה? גם כי "פנינה יומית" משחק מלים חמוד על "פינה יומית", אבל בעיקר כי חז"ל דרשו את המלה פנינה כנוטריקון לפני ולפנים – רמז לעומקים הנפתחים, כחדר לפנים מחדר, בפני האדם המבקש פנימיות. כפי שהפנינה עצמה חבויה בתוך צדפה והצדפה חבויה בתוך הים, כך גם סודות התורה מסתתרים במעמקים, וצריך לצלול כדי לגלות ולדלות אותם.

כדי לגרות אתכם, הנה שלוש הפנינים הראשונות:

כו אדר א תשעט: חכמה מעשית – חכמה אלוקית

"וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי… עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְ־הֹוָ־ה אֶת מֹשֶׁה". בצלאל לא עשה את מה שמשה אמר לו, אלא את מה שה' אמר למשה. מה הסיפור? ה' אמר למשה לעשות קודם את המשכן ואז את כליו (המנורה, המזבח וכו'). אך כשמשה העביר את ההוראות לבצלאל הוא הפך את הסדר, והורה לו לעשות קודם את הכלים. בצלאל החכם הפך שוב את הסדר באומרו, קודם בונים משכן ואז ממלאים אותו בכלים. משה התפעל: בצלאל, כיוונת לדעת הגדול ביותר! "שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת?" (בבלי ברכות נה, א)

מה הם הכלים והמשכן? באופן יחסי, הכלים הם האור הרוחני, והמשכן הוא הכלי הארצי המכיל אותו (כן, לפעמים דוקא ה"כלים" הם האורות…). משה הוא טיפוס מאד רוחני, אחד שיכול להיות 40 יום בהר סיני בלי לאכול ובלי לשתות, ולפרוש מאשתו עד יום מותו. בעיניו האור קודם לכלי, כי הוא העיקר. אך בצלאל הוא בעל מלאכה, איש מעשי. בשבילו הכלי קודם לאור, המשכן לדברים שבתוכו. הוא לא אומר זאת כי הוא נביא, אלא פשוט כי הוא מבין את העולם הזה. אך מסתבר שלפעמים, החכמה המעשית ביותר היא גם האלוקית ביותר, ומשקפת את הרצון המקורי של ה'.

זו השיעור שמלמד אותנו בצלאל: את אור ה' קשה לתפוס, אך אפשר לתפוס את הצל שלו – העולם הזה. סתם כך העולם מסתיר את ה' ('עולם' לשון 'העלם'); אך כאשר אנו ניגשים אליו על מנת לעשותו משכן לה', מסוגל הצל גם לספר לנו משהו על האור שמאחוריו, משהו שכל האורות שבעולם (החוויות הרוחניות) לא יגלו לנו.

כז אדר א תשעט: כחותם על לבך

אחד מבגדי הכהן הגדול הוא החושן, התלוי על החזה שלו. החושן הוא בד רקום בצורת ריבוע, בו משובצות 12 אבני חן במבנה של 3 על 4. כל אבן מייצגת שבט, ששמו חרוט עליה. בפרשת תצוה מוסבר שמטרת החושן היא שאהרן ישא את שמות בני ישראל "על לבו בבֹאו אל הקֹדש", ושיהיו "לזכרֹן לפני ה' תמיד".

שמות השבטים הם כמו נשמות השבטים, ודימוי הכהן הנושא אותם על לבו את מזכיר דימוי של הורה הנושא על לבו את (נ)שמות ילדיו, או מורה הנושא על לבו את (נ)שמות תלמידיו. כל ילד ותלמיד הוא כמו אבן נדירה עם החן המיוחד שלה, ותפקיד המבוגר המגדלם להניח זאת על לבו, ולהקרין לכל ילד חזרה את החן שלו. ניתן לדרוש כי המלה חשן רומזת לחשיבות לחוש את החן של כל נשמה.

רעיון זה מתחבר לפירוש החסידי המופלא לפסוק (הקשה למראית עין), "חושׂך שבטו שונא בנו" (משלי יג כד). הפשט ידוע, אך החסידות (הסולדת מכל סוג של 'אלימות במשפחה') העניקה לו משמעות נוספת: כל החוסך-מונע מבנו את חיבורו ל'שבט' הרוחני שלו (אבן החושן השייכת אליו), הוא השונא אותו, מכיוון שהוא שולל ממנו את שורשו הרוחני.

שנזכה לשאת על לבנו את חן השבטים השונים של ילדינו, ולעזור להם להתחבר אליו.

כח אדר א תשעט: התכלת והתכלית

בתיאור בגדי הכהן הגדול חוזר ומופיע צבע התכלת – במעיל (שהוא "כליל תכלת"), באפוד, בחושן, באבנט, בציץ… מיד אחרי זה,  כשכתוב שהסתיימה עבודת המשכן, הביטוי הוא "ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד" – לשון תכלית, כמו תכלת. וכמובן, בציצית של כל גבר יהודי אמור להיות פתיל תכלת. מה הסיפור עם התכלת?

המיוחד בתכלת הוא ש"תכלת דומה לים, ים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד". צבע התכלת בא להצית את הדמיון ולכוון את להבתו למקום הנכון: אל הים (הרחב ומרחיב הלב), אל הרקיע (שהים הוא המראה הארצית שלו) ולבסוף אל כסא הכבוד (הזכרון שהבריאה כולה היא כס המלכות של ה').

התכלת מסמל את התכלית של כל עבודת ה': לזכור שהעולם כולו הוא לבוש של ה', ועלינו להמליכו בו.

---

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ | להצטרפות לערוץ הטלגרם| לבלוג 

(לבוחרים באפשרות הבלוג, גללו מטה כדי להרשם לקבלת עדכון יומי במייל)