קרובים, רחוקים: עושים סדר במוסר מלחמה

מנהרה-מנהרות-חמאס

בשעות אלו לב כולנו עם החיילים האמיצים שלנו, המוסרים את נפשם בחזית להלחם את מלחמתנו ולשמור עלינו. מרגשת היא אף התמיכה הכבירה שהם זוכים לה מהעורף, המתבטאת במשלוחי המכתבים והממתקים הבלתי פוסקים וברבבות הבאים ללוות את הנופלים בדרכם האחרונה.

הכאב על החללים ועל משפחותיהן, בד בבד עם הבקורת שאנו סופגים מבחוץ ומבית לגבי מספר ההרוגים בצד השני, מביאים אותנו אל אחד הנושאים הבוערים והחשובים ביותר על סדר היום שלנו: שאלת מוסר המלחמה שעלינו לפעול לפיו. לצה"ל יש קוד אתי, המכונה "רוח צה"ל", אך מעטים מכירים אותו, ומעטים עוד יותר מנהלים דיון ביקורתי לגבי סולם הערכים שהוא משקף. הגיעה השעה שרבים יותר יעסקו בכך.

"הצבא המוסרי בעולם" – לפי איזו הגדרה?

שגורה על פי רוב הישראלים האמירה כי "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". אנשים רבים מתגאים בכך, מתקוממים כנגד גורמים המעיזים לערער על כך, ומביאים דוגמאות רבות לדאגת צה"ל לאוכלוסיית האויב כהמחשות לכך.

הבעיה באמירה חוזרת ונשנית של משפט זה היא, שהוא מחזק הנחת יסוד בעייתית ביותר לגבי מהי מוסריות ומה הוא הדבר המוסרי ביותר בשעת מלחמה. הנחת היסוד הרווחת היום היא, שמוסריות פירושה דאגה לרחוק ממני. האדם הרחוק, השונה, האחר – הוא-הוא מושאה של המוסריות, ודוקא בדאגה אליו היא נמדדת. הדאגה לקרובים, לפי השקפה זו, היא משהו טבעי ומובן אליו; אך המוסר, המתעלה מעל הנטיה הטבעית של האדם, רואה גם את הרחוק והשונה, ואם כן ההתחשבות והדאגה לאלו היא המופת המוסרי.

אי לכך, כאשר אנשים אומרים ש"צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר", המובן המקובל של אמירתם הוא שצה"ל דואג יותר מכל צבא אחר לאזרחי האויב ועושה כל שביכולתו למזער את ההרוגים בהם. אם מסתבר שהוא לא יוצא מגדרו לשמור על אזרחי האויב הדבר נתפס כמערער על מוסריותו, ולהפך – אם רואים מקרים בהם הוא כן עושה זאת (כבנוהל "הקש בגג", בהתראות לאזרחים להתפנות לפני הפגזה, בתמונות המופצות ברשתות בהם רואים חיילים דואגים לערבים זקנים וכדומה) הדבר נתפס כמעיד על מוסריותו.

חייל חמאס יורה לצד ילדים המשמשים לו כמגן אנושי. לפי הקוד האתי של צה"ל לא ברור אם מותר לירות בו חזרה, ומשמעות הדבר סיכון גבוה של חיילינו בשל שמירה על חיי ילדי האויב.
חייל חמאס יורה לצד ילדים המשמשים לו כמגן אנושי. ההכרעה המוסרית אם מותר לירות חזרה תלויה בשאלה מי קודם למי – אזרחי האויב או חיילינו שלנו? לפי הקוד האתי של צה"ל זה לא ברור, והתפישה המזהה מוסריות עם דאגה לרחוק מטה את הכף לטובת אזרחי האויב.

גישה זו אל המוסרי מובלעת גם בקוד האתי "רוח צה"ל". הסעיף הששי מבין עשרת סעיפיו, שהוא גם הארוך שבהם, מכונה "טוהר הנשק", וקובע ש"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם".

על פניו, הסעיף נראה הגיוני וסביר. אך אי אפשר להתעלם מהשימוש החריג שהוא עושה – היחידי בכל הקוד ולמעשה בכל מסמכי צה"ל הרשמיים בכלל – במונח הדתי המובהק "טוהר". השימוש במונח זה יוצר זיהוי בין ערך השמירה על חיי האויב לבין קדושה וטהרה, כלומר מטעין אותו במטענים הנעלים והעוצמתיים ביותר. אמנם, לערך "טוהר הנשק" קודם סעיף המדגיש את ערך חיי החיילים ומורה שלא לעשות פעולות פזיזות המסכנות את חייהם לשוא; אך העובדה שסעיף זה מכונה בשם הכללי "חיי אדם" (ולא, נאמר, "חיי חיילינו") ואין לו את המטען הדתי של המלה "טוהר", מחלישה את קדימתו וממשיכה לשדר שבעומק, ערך "טוהר הנשק" הוא הנעלה יותר.

לאהוב את הקרוב

אבל האם הנחת היסוד לפיה מוסר עניינו בראש ובראשונה דאגה לרחוק בכלל נכונה? ברצוננו לטעון שלפחות בכל הנוגע למוסר מלחמה ההפך הוא הנכון: הדאגה לקרוב על פני הרחוק היא המוסרית יותר, והיא טובה בסופו של דבר הן לקרוב והן לרחוק גם יחד. כאשר צבא יוצא להלחם, מחויבותו הראשונית, הרבה לפני כל דבר אחר, היא הגנה על העם או המדינה השולחים אותו, ונצחון במערכה באופן המלא, האפקטיבי והיעיל ביותר. הדאגה לשלום האזרחים בצד השני צריכה לתפוס מקום משני ביותר במצב זה, ובוודאי שאין להטעינה בערכים נשגבים כ"טוהר" שממש הופכים את הסולם על פיו. הצבת סיום המלחמה במהירות וביעילות האפשרית אינה כדאית רק עבור הצד הנלחם אלא גם עבור הצד השני: ככל שהמלחמה תגיע לקצה מהר יותר, כך ייחסך – בטווח הרחוק – יותר אובדן חיים בשני הצדדים.

על מה מתבססת התפישה המזהה מוסריות עם דאגה לרחוק? דומה שיש לה שלושה גורמים:

  • אנלוגיה למישור הפרט, שבה מקובלנו שאדם הדואג רק לעצמו (אגואיסט) פחות מוסרי מאדם הדואג לאחרים (אלטרואיסט). כפי שהחסיד המופתי אומר "שלי שלך, שלך שלך", כך גם הקבוצה המוסרית צריכה לצאת מגדרה לחשוב על הקבוצה הנגדית.
  • תגובת נגד למוסר שבטי ברברי שאינו מייחס שום ערך לחיי האויב, ומוכן לטבוח בבני עמים אחרים ללא הבחנה. אל מול ברבריות כזו השטופה בתאוות רצח, מורגש בעליל כי לחימה 'עניינית' שאינה שופכת דם יותר מהנדרש היא מוסרית ומתקדמת יותר.
  • בעומק יותר, יש כאן גם נסיון לתרגם לשדות הפוליטיקה והקרב את תפישת העולם הנוצרית, הדוגלת באוניברסליות מופשטת שאין בה עוד הבדלים בין לאומים, והמטפחת עמדה של "אהבה ללא תנאי" ו"הפניית הלחי השניה" כלפי אויבך הסוטר לך.

יש לחשוף את הבסיס המעורער של שלושת עמודי התווך האלו:

האנלוגיה למישור הפרט אינה נכונה משום שהנלחם למען עמו אינו אגואיסט אלא אלטרואיסט, הוא פועל כחלק מקבוצה ומוכן למסור נפשו למענה; רק שהאלטרואיזם שלו מדורג ונטוע במציאות: הוא מתחשב במעגלי זהות ומחויבות ומתקדם מהמרכז לשולים. זהו אלטרואיסט הזוכר כי יש לו מחויבות ראשונית לבני עמו ביחס לבני עמים אחרים, ובוודאי עם אויב.

הטיעון ממוסר המלחמה הברברי חזק יותר, אך אינו לוקח בחשבון את דרך האמצע המאוזנת בין הברבריות לבין מוסר המלחמה הדואג לאויב: לחימה שמצד אחד נאבקת באויב בכל הכוח הנדרש, מבלי שהדאגה לו תסכן את חיילינו או תעכב את סיום המלחמה; אך מצד שני מגדירה לעצמה שסיום מהיר של העימות הוא גם לטובת האויב, ויש לה שאיפה לטווח הרחוק לראות ברווחתו הגשמית והרוחנית של האויב (לאחר שויתר על שאיפותיו הלוחמניות) ואף לתרום לה.

ההשפעה הנוצרית אינה מתרחשת באופן מודע, אך יש לזהותה, להכיר בכשל שלה ולעקור אותה. הגישה האוהבת והסלחנית של הנצרות נשמעת טוב, ושובה את לבם של רבים המעוניינים בעולם של חסד וחמלה ומקווים להגשימו ללא שימוש בדין וגבורה. אך היא אינה עומדת במבחן ההתמודדות המציאותית עם אויבים אכזריים כאיסלם הפונדמנטליסטי הזוקף ראשו ברחבי העולם. אכן, אף הנוצרים עצמם מעולם לא אימצו אותו במלחמותיהם ומסעות הצלב שלהם, אלא ידעו שמקומו בתוך כתלי הכנסיה בלבד.

העובדה שיהודים 'קונים' מוסר זה אף יותר מהנוצרים עצמם נובעת מהערצה סמויה למערב. התגברות על הערצה זו תאפשר לשוב למוסר היהודי המקורקע הרבה יותר, לפיו "הבא להורגך השכם להורגו" (על מנת שלא יהרוג אותך ואחרים אחריך, ובכך מיזערת את שפיכות הדמים בעולם), "כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (החל מכך שמשחרר את האכזרים לחופשי ובכך מתיר להם לממש את אכזריותם) ו"עמי ונכרי – עמי קודם… עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין" (הקדמת הקרוב לרחוק משום שדרגת המחויבות שלנו כלפיו גבוהה יותר).

עולם הפוך ראיתי

מוסר מלחמה מתוקן מציב איפוא במוצהר את הקרוב לפני הרחוק. ביתר פרטות, המדרג הנכון צריך להיות כזה: עלינו לדאוג יותר מכל לשלום אזרחינו הנמצאים בעורף; לאחר מכן עלינו לדאוג לשלום חיי חיילינו היוצאים להלחם בחזית בשביל להגן על העם שבעורף; לאחר מכן ובהפרש ניכר עלינו לחשוב על שלום אזרחי האויב, שהרי אין לנו שום עניין סתם להשמידם ואיננו מצווים עוד במחיית עם כלשהו; לבסוף, בקצה המדרג ישנם חיילי האויב, שעד שמושג הנצחון הרצוי לא צריכה להיות למעשה שום דאגה לשלומם אלא להפך.

האיור ממחיש היטב את המדרג המופיע כאן, אזרחינו-חיילינו-אזרחיהם-חייליהם, אך לא את צורת ההתמודדות הנכונה עמו. אם רובה הגליל של החייל הישראלי ימשיך להיות מכוון לשמים, ימותו החייל והאזרחית.
האיור ממחיש היטב את המדרג המופיע כאן – אזרחינו-חיילינו-אזרחיהם-חייליהם – אך לא את צורת ההתמודדות הנכונה עמו. אם הרובה של החייל הישראלי ימשיך להיות מכוון לשמים, ימותו קודם כל הוא והאזרחית שמאחוריו מהרובה של החמאסניק, ולאחר מכן במתקפת הנגד של צה"ל גם החמאסניק והערביה. לעומת זאת, אם החייל יירה בערבים הוא אמנם יהרוג אם בלתי-חמושה ותינוק, אך ימלא את מחויבותו הראשונית לבני עמו, ובטווח הרחוק יביא לסיום מהיר יותר של המלחמה ויפחית גם את כמות ההרוגים בשני הצדדים, כולל הערבים.

במקרים מסוימים, כמו כרגע כשחמאס משתמש באזרחי עזה כמגן אנושי, אזי בלית ברירה יש לאחד בין שני המעגלים האחרונים ולהניח לערך הדאגה המיידית לאזרחים. במקרים אלו עלינו להזכיר לעצמנו, ומתוך כך גם להסביר לעולם, שדבר זה הוא באשמת החמאס בלבד ועליו מוטלת האחריות לשנות זאת.

כעת שימו לב, שיחסי הקדימה בין המעגל הראשון והשני ובין השני והשלישי טושטשו בחברה שלנו עד מאד, עד שבמידה מסוימת נהפכו על פיהם. כך למשל, כאשר משחררים תמורת חייל שבוי אחד אלפי מחבלים שאנו יודעים בבטחון רב שישובו לפגוע באזרחים, יצרנו מצב בו חיי החייל קודמים לחיי האזרח. כואב וקשה לומר זאת, אך החייל יוצא לקרב על מנת לסכן את חייו בעבור שמירה על האזרח שמאחוריו, ופירוש הדבר שהוא עלול לההרג או ליפול בשבי.

שנית, וחמור הרבה יותר, במקרים לא מעטים מסכנת המדינה את חיי חיילינו על מנת לגונן על חיי אזרחי הצד השני. כך היה בפסילת "נוהל שכן" (בו במקום שחייל יכנס לבית העשוי להיות ממולכד וימות, נותנים לערבי לעשות זאת), כך בכניסה קרקעית לשטח בלי להפגיזו קודם לכן ולסכל אפשרות של צלפים, וכך ב"הפסקות אש הומניטריות" שבהם הצד השני יורה ואף הורג בנו בעוד אנו נוצרים את נשקינו, ובהן אנו מתירים כניסת אמבולנסים שאנו יודעים בודאות שמבריחים בהם אמצעי לחימה. בכל מקרים אלו מקדימה המדינה את חיי אזרח האויב לחיי החייל שלנו, כאילו מדרג המחויבות שלנו אינו עובר מהצד שלנו לצד שלהם, אלא מ'אזרחים' באשר הם ל'חיילים' באשר הם.

* * *

עלינו להפוך את הראש: הלחימה הדואגת קודם כל לקרוב (אזרחי וחיילי הצד שלנו), גם על חשבון הרחוק (חיילי ואזרחי האויב), אינה בלתי מוסרית ביחס ללחימה הנזהרת מפגיעה באזרחי האויב אלא להפך – היא המוסרית באמת. עלינו להוציא מהראש את התפישה האומרת, שבכך שאנו שולחים חיילים לשטח בלי להפגיזו קודם, מכניסים אותם לבתים העשויים להיות ממולכדים בשל החשש מפגיעה באזרחים השוהים בהם, או דוחים ירי חזרה אל עבר מבנים אזרחיים – מקרים שבכולם אנו מסכנים בבירור את חיי חיילינו, והם אכן משלמים בחייהם – אנו מוכיחים כי "אנו צבא מוסרי והומני" או ש"זה הההבדל בינינו לביניהם". למעשה, אנו מתנהגים בצורה בלתי מוסרית ובלתי הומנית, המביאה למות חיילינו לשוא ובטווח הרחוק גם למספר הרוגים רב יותר בצד השני.

צה"ל באמת צריך להיות הצבא המוסרי בעולם, אך לא לפי אמת המידה המשובשת הרווחת היום, אלא לפי אמת המידה הישרה והמתוקנת, שבמקרה זה משותפת הן לתורה והן לשכל הישר.

מאמר זה הוא גרסה מורחבת של מאמר השער מעלון "גל עיני", פ' דברים

25 comments

  1. ניר אמרתי זה פעם ואני אגיד את זה עוד עשר פעמים, אין הבדל בין כדור אמ-16 לכדור של קלצ', מה לעשות צה"ל עובד על פי ההגדרות, שניתנו על ידי הדרג המדיני וביחס ישר אל האמנות השונות שמדינת ישראל חתומה ואישררה אותה. יש צורך להבין שבמלחמה אנשים נהרגים, אם כל הכאב והצער שבדברים ובמיוחד, שמדובר בלחימה שטח בנוי שהוא מכיל בתוכו אלמנטים של מלחמה א-סימטרית, שבה מעורבים אזרחים חפים מפשע שנחטפו על ידי הקיצונים.
    שלא נדע עוד מלחמות, או כמו שנאמר שלא תדע עוד צער הברכות שאף פעם לא הבנתי אותן כתור ילד ואני עדיין לא מבין אותן, מלחמה וקרבות הן עסק רע אנשים משני הצדדים נהרגים ובלי קשר למוסר או לא, זה בגלל תורת לחימה שנגזרת בגלל הסכמים חברתיים מסוימים. עכשיו השאלה האם אתה רוצה לזרוק את כל ההסכמים האלו ולבנות חדשים או לבנות על גביהם הסכמים אחרים.

    אהבתי

    1. אמנות בינלאומיות אינן קודש. העובדה שישראל בחרה לחתום עליהן מקורה לאו דווקא מוסרי אלא בעיקר מדיני-פוליטי, ולא תמיד מוצדק מבחינה מוסרית. בהחלט יש מקום לערער על הנכונות והמוסריות של אמנות כאלו ולהציע להן חלופות ותיקונים. באופן כללי, עם ישראל צריך לצאת מהמנטליות הגלותית של השתלבות במשפחת העמים המערביים ולחשוב על עצמו כמוביל ומנהיג מוסרי-מדיני, לפחות כמו שארה"ב תופסת עת עצמה. זהו ייעודנו, וחבל שאנו כה משתהים מליישם אותו לאחר שיש לנו מדינה כ"כ חזקה ומפוארת. על היגררותנו אחרי אמנות ותפיסות נוצריות-מערביות אנו משלמים כיום בחיי אזרחינו וחיילינו, כפי שציין נכון ניר. הגיע הזמן להפוך מ'יעקב' העוקב ל'ישראל' השר, המנהיג ומורה הדרך. הגיע הזמן להיות באמת 'מדינת ישראל' ולא 'מדינת יעקב', כפי שאנו עד עתה.

      אהבתי

      1. אודליה רק שתדעי האמנות האלו מבוססות גם על מסורות יהודיות ולא רק נוצריות, לדעתי דווקא הצורך של אנשים לחזור אל תורת הלחימה של עם ישראל בשיא גדלותו הינה תפיסה גלותית. ישראל תמיד היה זה השר המורה והמנהיג לאומות העולם ולכן הוא תמיד זה שיבחן בצורה קפדנית יותר מאשר אומות העולם בכל הנוגע לסוגית המוסר ולכן כאשר אנחנו באים לדון בסוגיה הזאת, של מוסר הלחימה נשאלות שאלות רבות וכדי שנהיה מדינת ישראל לדעתי האישית עלינו לנסות ולא ליפול אל התהום של יעקב כי אחרת לא נשרה עם האל וזאת בשל גחמות ליבנו ורצונותינו האישיים

        אהבתי

  2. ועוד דבר ניר הגיע האלימות כמו מלחמה זו דרך למשוך אנשים לדיפלומטיה, ולא דרך להשמיד את העולם ויש לה תפקיד מסוים בחברה לטוב ולרע, הייתי רוצה שזה יהיה כמה שפחות אבל זה חלק מהמשחק

    אהבתי

  3. ניר, הצלחתי אמנם למצוא כמה אמירות שאני יכול להזדהות אתן אבל הפעם זה היה ממש קשה. הדבר היחיד שאני אמת מסכים לו הוא שיש יתרון למכה חזקה ומהירה בחתירה לניצחון מוחץ על פני לחימה מהוססת ונעדרת מטרות ברורות. אכן, אם זה לא נעשה זה יכול לחזק את התוקפן והאכזר.
    אבל… הנחת היסוד שלך היא שגויה, שכן לא מדובר בדאגה יתרה לאחר אלא בהתייחסות לאחר כאל אדם שווה ערך. מה שהופך את האחר לפחות ערך ביחס אליי הוא רק התוקפנות שלו נגדי. לכן זכותי המלאה להילחם במי שתוקף אותי (הבא להרגך השכם להרגו) אך אין לי ולו הזכות הקטנה ביותר לפגוע במי שאינו תוקף אותי. פגיעה באזרחים, לפיכך, יכולה להיות מובנת כל עוד היא כרוכה באופן בלתי נמנע בפגיעה בתוקפן עצמו, אך לא מעבר לכך.
    למרות זאת, ניר, אני חושב שאתה יכול להיות רגוע יחסית: תוצאות המלחמה עד כה משקפות הרבה יותר את סולם הערכים שלך מאשר את סולם הערכים שלי – מסתר שכמעט בכל המקרים צה"ל אכן מאפשר פגיעה נרחבת באזרחים, ואני נחרד מלדמיין מה היה קורה לו הוא היה מחליט לפגוע פגיעה מוחלטת בכל האזורים האזרחיים שבהם נמצאים לוחמי חמאס. משמעות הדבר הייתה מחיקה מוחלטת של עזה ותושביה.
    לגבי ערכי החמלה והאהבה, אני מקווה שכל הדתות והתרבויות ישכילו לאמצם ולפתחם, ומאמין שזו חובתנו הראשונה במעלה כיהודים וכני אדם גם ועיקר בימים טרופים אלה.

    אהבתי

    1. איפה ראית אצלי היתר לפגוע במי שאינו תוקף אותי סתם כך? הנקודה היתה הצבת סדר קדימה ברור בין חיילינו לאזרחיהם, שפירושו שבמקרה של התלבטות בין השניים אז בגדול חיילינו קודמים. למעשה, ההבחנה בסולם בין אזרחיהם לחייליהם מראה שאני כן מבחין בין השנים ושואף למינימום אבדות בין אזרחיהם, רק שיש מצבים כמו עכשיו שהם גוררים את אזרחיהם לסיפור.

      דוגמא אקטואלית מעכשיו ממש: http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/602/921.html?hp=1&cat=875&loc=1. כאן מתו חיילים כי הלכו לעזור לילדים ערבים ולמעשה היתה זו מלכודת. כאן חמאס ניצל את ה'הומניות' ו'טוהר הנשק' המעוותים שאני מצביע עליהם כן כדי להרוג אותנו, ואנו נפלנו בפח הזה.

      אתה צודק שצה"ל והמדינה יותר ויותר מבינים את זה, אך תקרית זו ואחרים – ובעיקר הקונספציה השלטת המזהה מוסריות עם דאגה לרחוק לפני הקרוב – מלמדים אותי שעדיין צריך לסדר את הדברים בראש כפי שניסיתי כאן.

      אהבתי

      1. ניר, אני לא מבין איך הדוגמה מוכיחה את הנקודה שלך. יש ממש מעט פרטים, אבל נראה שהבניין היה ממולכד בכל מקרה והחיילים היו עשויים להיכנס אליו גם בסיטואציה אחרת. הדוגמה הזו מחווירה לעומת מאות ההרוגים – ילדים, נשים, משפחות – שנפגעו כתוצאה מכך שצה"ל לא הבחין בינם לבין מחבלים (ואני לא נכנס לשאלה אם זה כתוצאה מחוסר ברירה, חוסר ירידה לפרטים או חוסר אכפתיות. די ברור לי שאם נבדוק כל מקרה לגופו נמצא דוגמאות לכל האפשרויות הללו). אני גם לא מדבר על האפשרות לפעול באופן אחר מלכתחילה כדי להימנע בכלל מלהיות בסיטואציה של הרג אזרחים.
        סולם הערכים שלך אינו אפשרי ללא הנחת המוצא שיש היררכיה נתונה מראש בין בני אדם שונים. אני מסכים אתך שמדינת ישראל וצה"ל פועלים יותר ויותר לפי סולם הערכים שלך, ואני מסכים אתך שזה נעשה לא בתודעה מלאה ועדיין מתוך התנגשות עם עולם ערכי שבו כל בני האדם שווים. אני מבין את הצורך שלך לעגן זאת בהבנה ברורה יותר של ההיררכיה. אני נחרד מזה ואף כמעט מיואש.
        כדי לא לחסל כל אפשרות לדיאלוג בינינו, אני מציע לפתוח דיון שבו יש הבדל בין תחום הזכויות והחובות, המבוסס על ערך השוויון, לבין תחום ההתפתחות והעבודה הרוחנית, המבוסס על חוסר שוויון – ולנסות להבין מה שייך לכל תחום וכיצד הבנה טובה יותר של התחומים הללו יכולה לתת מענה מלא לצרכינו האנושיים הקונקרטיים (נוכל להוסיף גם את תחום הצרכים הכלכליים, שבו שיתוף פעולה יהיה הערך המוביל).

        אהבתי

        1. אם מסקנתך היא שסולם הערכים המוצע במאמר "אינו אפשרי ללא הנחת המוצא שיש היררכיה נתונה מראש בין בני אדם שונים", כנראה שלא הובנתי, אולי כי המאמר שלי לא מספיק ברור. האתיקה הצבאית המוצעת כאן מיועדת עקרונית לכל צבא בכל מלחמה. כל קבוצה צריכה לדאוג לנאמנות הולכת ויורדת לאזרחיה-חייליה-אזרחי אויביה-חיילי אויביה. הגישה כאן כאן אינה מבוססת כלל על היררכיה אבסולוטית בין בני אדם, אלא על היררכיה יחסית של מעגלי זהות ואחריות, היוצאת מנקודת הנחה שקיומן של קבוצות בעלות זהות וסולידריות הוא נתון, ולא מנסה לדלג ממנו להומניזם מופשט המנוכר לזהויות הללו.

          בתורה אכן יש היררכיה אבסולוטית כזו, אך מכיוון שיש פער מוחלט כרגע בין השיח התורני והנחות היסוד שלו לבין השיח הציבורי והנחות היסוד שלו (אולי לטובה, עד שהשיח התורני יתברר דיו ויוכל לתקשר עם המציאות, או שהיא תשתנה לכיוונו), אני בכוונה מפריד בין השניים וכאן ניסיתי להתבסס על טיעונים רציונליים ולא תלויי-אמונה.

          אהבתי

          1. אני מבין את הניסיון, הוא נראה לי קצת רחוק מהמציאות בשטח. כאמור המציאות מוכיחה שסדר העדיפויות שקבעת הוא זה שמתקיים בפועל, וזה גם הגיוני כאשר צבא נמצא בפעולה ממש. הרי בסיטואציה כמו בעזה לחייל בדרך כלל אין מושג אם הוא מול אזרח או מחבל, הכל נראה מאיים וגם התגובה בהתאם. אם אני לא טועה גם לדין הבינ"ל אין בעיה עקרונית עם זה – מותר לפגוע באזרחים אם מתבצעת לחימה מכיוונם (אם יהיה לי כוח אבדוק בדיוק את הנושא). השאלה עולה לנוכח פגיעה ספציפית – גם בכמות הפגיעה וגם במידת הזהירות או ההגזמה. זה לדעתי מחזיר לוויכוח הבלתי נגמר האם נוקטים נגדנו סטנדרטים כפולים, דעות קדומות אנטישמיות/אנטי ישראליות וכו', או שאנו עיוורים למידת הכוחניות וההרס שאנו מפעילים.

            אהבתי

  4. תודה. כבר זמן מה שאני מנסה לנסח את הדברים האלה על מעגלי הזהות, ההזדהות והקרבה. אני אמשיך לנסות, אבל מה שעשית ממש עזר לי.

    אהבתי

  5. בס"ד
    ישר כוח גדול. עושה רושם שככל שהעולם יותר "מתקדם" ככה הנטייה שלו היא להגיע לאבסורדים פילוסופיים ולנסות ליישם אותם. משהו בשכל הישר נפגם. משהו באינסטינקטים הטבעיים והפשוטים הלך לאיבוד בפרט ובהתייחסויות שלו למעגלים שהוא משתייך אליהם. הראש המערבי הוא חולה והתאבדותי. והלוואי שכבר נזכה להיות אחרי כל החולי הזה ולחיות חיים יהודיים ראויים.

    אהבתי

  6. נוהל שכן פסול לגמרי. זה שונה מהותית מאשר מקרה של אזרח שהאויב מסתתר מאחוריו. זהו אזרח שאתה הוא זה שמכניס לסכנה. לא ברור לי איך אפשר להצדיק זאת

    אהבתי

      1. צר לי שבכלל עולה על דעתך המחשבה להשתמש באזרח במקום חייל. באיזה אופן אתה יכול להצדיק זאת?
        אין לי כל בעיה עם הרעיון השני, לקחת מחבל שתפסת בתור בשר תותחים.

        אהבתי

        1. בס"ד
          מה שמתברר כמרכז הבעיה הוא הנסיון של כל צד בקונפליקט לעשות הלבשה של הרעיונות והמחשבות שלו על אלה של הצד השני. דוגמה מקסימה שתמחיש את העניין, בריג'יט גבריאל, נוצריה לבנונית שגדלה במרחב התקשורתי של מדינות האסלאם, ראתה את היהודים בתור ילדה כשדים, רוצחים ואנסים שרק מחכים לשעת כושר להניח יד על מי שאינו יהודי. כמה גדולה הייתה הפתעתה במפגש הבלתי אמצעי הראשון עם יהודים בבי"ח זיו בצפת כשיהודים טיפלו באימה, אזרחית של מדינת אוייב במסירות רבה ותהתה מה היה קורה לאזרח ישראלי אם הוא חלילה היה זקוק לטיפול רפואי באחת מארצות האסלאם.
          עכשיו…
          מי לא שמע את הטיעון הבא:
          "הם בני אדם כמונו. בטוח שרובם רוצים לחיות את חייהם בשלום בדיוק כמונו".
          אלא אם כן מישהו מהדוברים כך ניחן בטלפתיה, מספיק פשוט לשמוע את השיח היומיומי הנסב סביב שנאה, את הדיבור הכפול של מנהיגיהם שכלפי המערב מדברים בשפה שהמערב רוצה לשמוע ובערבית מדברים על להציף את רחובות ירושלים ותל אביב בדם יהודי, כדי להבין שלא צריך הרבה דמיון כדי לראות שאנחנו נמצאים פה במלחמת השרדות.

          אהבתי

        2. זה יכול לעלות על דעתו של הכותב מסיבה טקטית: האויב בעתיד לא ימלכד בתים אם ידע שהם יפגעו בבני עמו. זה בהנחה שהוא פועל לפי שכל ישר ודואג לבני עמו ושכניו

          אהבתי

          1. מסיבה "טקטית" אפשר גם להטיל פצצת אטום על עזה או להכנס ולרסס את כולם, גברים נשים וטף.
            המונח "טקטי" אינו רלוונטי כאן בדיון על מוסר.
            ושוב אני שואל: איזו הצדקה מוסרית יכולה להיות לשימוש באזרחים (ילדים? תינוקות?) כבשר תותחים שיתפוצץ במקומך?

            אהבתי

  7. המאמר הארוך אפילו יותר חזק מהמאמר בעלון,

    אבל אין מה לעשות. אנחנו חיים בסוד הצמצום.

    אהבתי

  8. זוטה בעניין הפרשנות לפסוק "ואהבת לרעך כמוך"
    אנו רגילים לקרוא את הפסוק בעיניים המורות ש"ואהבת לרעך כמוך" הוא כדברי הלל: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך. וחברך הוא כל אדם באשר הוא אדם.
    קריאה כזו מבינה שהמלה כמוך מוסבת על המלה ואהבת (בעיניים לשוניות: המלה רעך היא משלימת פועל [תיאור אופן]), והיא מלמדת אותי שעלי לאהוב את רעי באותו אופן בו אני אוהב את עצמי. ומיהו רעי? קשה לדעת.
    ישנה קריאה אחרת בה המלה כמוך מוסבת על המלה רעך, ואז אני קורא: ואהבת את רעך אשר כמוך, כלומר, את היהודי. ולראיה תחילתו של הפסוק: לא תקם ולא תטר את בני עמך ואהבת לרעך כמוך. הרי לפנינו תקבולת המוכיחה שזוהי כוונת הפסוק.
    משמעותו אם כך שהוא מכוון לאהבת היהודי דווקא, ונראה שכך קרא אותו רבי עקיבא. בן עזאי יכול היה לקרוא אותו כקריאתו הראשונה או כקריאתו של הלל, ולכוון למסר אוניברסלי.
    ג. כאן ניתן להרחיב על שני מסרים מרכזיים בבתי המדרש של התנאים.
    המסר של רבי עקיבא שהשתקף בדרשת פסוק זה שהוא מסר לאומי ופרטיקולרי.
    לעומתו, ישנו מסר של רבי ישמעאל ובית מדרשו שהוא יותר אוניברסלי.
    הדגמה באשר לסוגיית גזל הגוי.
    איך נזכור צדדי מחלוקת זו? חשבו על שמו של ישמעאל. (מי היה קורא היום כך לבנו?)
    שמו מעיד (על דרך הדרש ובדיחות הדעת) שהוא אוניברסלי בגישתו

    אהבתי

  9. יש במאמר הזה מן הנחה משונה שצה"ל מתייחס כיום לאזרחי מדינת אויב באותה חשיבות שהוא מתייחס לחיי חייליו.

    המציאות כיום רחוקה מזה- רוב ההרוגים העזתים במלחמה האחרונה הם אזרחים וכמותם גדולה הרבה יותר מכמות החיילים והאזרחים ההרוגים שלנו.

    אהבתי

    1. צה"ל אכן פועל במידה רבה לפי מה שהסברתי במאמר, אך מספר משמעותי מההרוגים שלנו נובע מכך שבפעמים רבות מדי הוא נמנע מכך, כםי שרואים בקישורים שצירפתי לעיל. כנ"ל לגבי הפסקות האש החוזרות והנשנות שבאופן עקבי גובות חיים אצלנו. בנוסף, השפה והתפיסה המזהות מוסריות עם דאגה לרחוק על פני הקרוב עדיין רווחות ובעיקר אותן ביקשתי לשרש.

      אהבתי

  10. יישר כוח גדול על מאמר חשוב זה! צריך הרבה לכתוב על העיוותים שבקוד האתי של צה"ל כמו גם באמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן. זה אחד התיקונים החשובים שצריכים לעשות במדינה בדרך למדינה יהודית ולא רק מדינת היהודים (הבנויה על ערכים מערביים).
    יש להוסיף על הדברים שנכתבו, שסיכון מיותר של חיילים, שברור לי שקרה רבות במלחמה זו כמו גם בקודמותיה, מחליש את רוח הלחימה בטווח הארוך, מוציא את הרוח מהמפרשים ואף גורם לרבים מהחיילים תחושה של בגידה עמוקה של המערכת בהם, וניצול של מסירות הנפש התמימה והטהורה שלהם למטרות מזויפות של "איך אנו נראים בעיני העולם". בטווח הארוך זה ייצור חיילים עם מוטיבציה נמוכה ו"ראש קטן", ומכאן הדרך קצרה לכשלונות שיסכנו אזרחים רבים, ובהמשך גם את כלל המדינה.

    אהבתי

  11. יש להבדיל בין סיטואציות לחימה שונות:
    במצב בו נורות רקטות על אזרחי ישראל, או שחיילי צה"ל נמצאים בחיכוך עם אנשי חמאס – הפעלת הכח, גם אם ייפגעו אזרחי אויב, אכן מוצדקת.

    אך מאות אזרחים עזתיים חפים מפשע נהרגו כאשר ישראל הפציצה בתי מחבלים לצורך ענישה (כאשר ברור שהמחבל לא נמצא שם), בד"כ ניתנה התראת "הקש בגג" של 80 שניות, אך הרבה מאד אנשים לא הספיקו לאסוף את ילדיהם וזקניהם ולצאת ומתו בהמוניהם, משפחות שלימות.
    בסיטואציה כזאת אין חשש של ירי על אזרחינו או חיילינו, ולא ברור איך הרג אזרחים כאן הוא לגיטימי.

    סיטואציה חמורה לא פחות היא אותו נוהל "חניבעל" מפורסם שחזינו בו במלוא עוצמתו ואכזריותו בשישי האחרון. כאן,שוב, אין יומרה להציל חיים, אלא להיפך – יש אינטרס ישראלי לסכל חטיפת חייל חי, גם במחיר הריגת החייל עצמו.
    לטובת האינטרס הישראלי הנ"ל (שאני מבינה את חשיבותו), הופצצו שכונות שלמות של אזרחים חפים מפשע ללא כל התראה. נהרגו כ-150 אנשים נשים וטף ונפצעו רבים נוספים.
    אין כל ספק בלבי שמדובר בפשע מלחמה מובהק על פי הדין הבינלאומי ובפשע מוסרי על פי מערכת הערכים בה אני מאמינה.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s