על חנוכה, רגש הנחיתות היהודי ותיקון האנטי-גיבור: הרהורים בעקבות קומיקס מאת אסף חנוכה

חלום נעוריי היה להיות יוצר קומיקס, ולעשות ספרי קומיקס למבוגרים. שני שותפים קרובים לחלום זה היו האחים התאומים תומר ואסף חנוכה, בני שכבתי בביה"ס התיכון תלמה ילין. ברבות השנים אני הלכתי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה, ואחר כך גיליתי את היהדות, ואגב כך החלפתי את הקומיקס בכתיבת מאמרים והוראת חסידות; הם לעומת זאת המשיכו בדבקות בדרכם ונהיו שניהם מאיירים וקומיקסאים המצליחים מאד בשוק הבינלאומי. כעת עשה אחד מהם, אסף, עמוד קומיקס שמאד נגע בי, והחלטתי לכתוב את המחשבות שהוא עורר בי.

חנוכה על חנוכה

רקע: מזה מספר שנים יש לאסף חנוכה טור קומיקס במוסף "כלכליסט" של ידיעות אחרונות, בשם הריאליסט. זהו טור בן עמוד, בו חנוכה מתייחס לפן או אירוע בחייו האישיים, לרוב בצורה לירית וקצת מלנכולית. השם "הריאליסט" הוא אירוני, שכן עולמו הפנימי של חנוכה גדוש בדימויים סוריאליסטיים והזויים. אך מצד שני האופן בו הוא מציג את חייו לקורא, על דמיונותיו אודות חייו, הוא מאד ישיר וגולמי, ובמובן זה הקומיקס הוא אכן 'ריאליסטי': הוא מציג את כללות מציאותו של מחברו כמות-שהיא.

אחד הטורים האחרונים, שבו עסקינן, עוסק בתיאור חופשה משפחתית רצופת אכזבות בעיר פראג. כאן אתמקד רק בשלושת הפריימים האחרונים, בהם נושא הקומיקס למעשה מתחלף, והעוסקים ביחס בין חג חנוכה היהודי לעומת חג המולד הנוצרי, כפי שאסף חנוכה מסביר אותו לבנו הקטן:

הילד התרגש מכל הקישוטים לכבוד חג המולד שראינו בדרך וכשחזרנו לחדר ביקש שסנטה יביא גם לו מתנה. הסברתי לו שאנו יהודים ויש לנו את חנוכה, שזה דומה לחג המולד רק בלי המתנות והקישוטים וסנטה קלאוס והשלג. חוץ מזה זה כמעט אותו הדבר.

הסופגניה המיותמת בפריים האחרון של הקומיקס נראית כמו הילד השמן הדחוי של הכתה, שאיש לא רוצה להצטלם אתו. היא משקפת במכוון את קישוט עץ האשוח מהפריים הקודם – כאילו היא גרסא כבדה ואטומה שלו, שנפלה ממנו בחבטה. במודעות עצמית ברורה נסיונו של האב להסביר לבנו את משמעות חגם (ששניהם קרויים על שמו) אינו מצליח לשכנע אפילו את עצמו, וניכר שסופו רק להעצים את רגש הקנאה של בנו כלפי החג הנוצרי הנוצץ.

אפשר לטעון כלפי שלא צריך להתייחס לכל דבר באופן רציני או כבד. יתכן מאד שאסף בעצמו יאמר זאת על הקומיקס הזה ועל מה שאני עומד לכתוב בעקבותיו. אך מה לעשות, שאני מרגיש שלכל דבר יש משמעות ורבדים והקשר והשלכות – אחרת למה עשינו אותו? אנחנו יכולים להתעלם מרבדים אלו, אך הם עדיין שם, ואם אנו רוצים לעצור רגע ולהתבונן בחיינו ברצינות עלינו להתעמק בהם.

במקרה זה הדבר נצרך במיוחד, שכן בקשתו התמימה של הילד בסיפור, כמו גם תשובת אביו, נוגעים לרבים וטובים מבני דורנו. עבור אינספור ילדים יהודיים החיים היום, חלב-האם הרוחני הבונה את עולמם הפנימי הוא מי הסוכר של תעשיית הבידור האמריקאית. הקנאה בסממני חג המולד הנוצרי – גם אם מדובר רק במהדורת הפלסטיק הצרכנית שלו המוצגת בסרטים – אינה אלא נדבך בהר הולך ותופח של רגשות הערצה ונחיתות ביחס למערב. רגשות אלו היו עמומים פעם, אך כפי שמדגים הקומיקס שלפנינו, הם נעשים גלויים ומודעים מדור לדור. הילד היהודי המודרני מחונך להרגיש כאילו הוא זנב של תרבות המערב, שצריך לכשכש בהתלהבות מכל דבר שמוצא חן בעיניה. חייבים להעניק לו תשובה טובה יותר.

מלחמת השמן בשומן

הדבר המרתק בעיני בשלוש המשבצות שלפנינו הוא, שהנושא שהן מעלות – ההתפעלות מסממניה החיצוניים של תרבות המערב, ותחושת הנחיתות וההערצה מולם – הוא בדיוק, אבל בדיוק, הנושא המרכזי של חג חנוכה.

שהרי חנוכה עניינו "התנגשות הציויליזציות" בין היהדות לבין היוונות, הורתה של התרבות המערבית. היתה זו מלחמת תרבות, מכיוון שהיוונים לא ביקשו להשמיד פיזית את עם ישראל או למחוק אותו מהמפה, אלא להטמיע את היהודים בתרבות יוון. הם ניסו לעקור את אמונת היהודים בבורא העולם והאדם ולטעת במקומה את אמון היוונים בעולם ובאדם עצמם. לכן יותר משעוסק חנוכה במאבק היהודים ביוונים, הוא עוסק במאבק בין החשמונאים למתיוונים. קונפליקט זה הוא פנים-יהודי, תרתי-משמע: הוא מתרחש בתוך עם ישראל, והוא מתרחש בתוך כל יהודי.

והנה, אחד המוקדים העיקריים של המאבק הזה נעוץ באסתטיקה החיצונית המרשימה של תרבות יוון, לעומת האמונה היהודית בכחו של המועט להחזיק את המרובה. יוון הביאה עמה תרבות שנראתה כלפי חוץ גדולה ומרשימה – תרבות של מקדשים מפוארים, של מופעי תאטרון מרגשים, של פיתוח גוף ושל נהנתנות גופנית בכלל. יהודים רבים מאד נמשכו לברק החיצוני הזה, קנאו בו ורצו להשתייך אליו. כידוע, חלקם היו אף "מושכים בערלתם" כדי להסוות את ברית המילה שלהם, על מנת שיוכלו להתעמל בעירום בגימנזיות כיווני בין יוונים.

כאשר החשמונאים יצאו נגד המתיוונים הם ניסו להזכיר את מה שהוא אולי העקרון היהודי היסודי ביותר: שמה שנראה גדול ומרשים כלפי חוץ אינו בהכרח אמיתי או עמוק. תרבות הפסלים, התאטרון והספורט היא אסתטית ומושקעת, ואף אצורה בה תבונה אמנותית ומתמטית גדולה; אך מה שהיא מייצגת בסופו של דבר הוא דרך חיים הנכבשת על-ידי העולם הזה ולופתת אותו, באופן המסתיר מעיני נפשנו שישנה עוד מציאות, פנימית ורוחנית יותר, בה ניתן להבחין רק כאשר מרפים מהלפיתה הזו. בעיקר, זו תרבות החוגגת את ה"אני" – האני היוצר, הכובש, המתחרה, המנצח – ובכך ממעטת בהכרח את דמות ה"אתה" – הן ה'אתה' האנושי, אותו אני מנמיך במישרין או בעקיפין כאשר אני מגביה את עצמי, ועוד יותר ה'אתה' האלוקי – ההרגשה שיש מקור נעלה ונעלם לעולם, שלו אנו חייבים את כשרונותינו ושמולו אנו נמדדים.

לכן הסיפור המרכזי של חנוכה עוסק במשהו שנדמה ברגע הראשון קטן וחלש, אך כאשר פותחים אותו מתגלה כמסוגל להביא אור גדול לעולם: פך השמן. סיפור נס פך השמן הוא משל עמוק לחכמה היהודית ומעלותיה ביחס לחכמת יוון ותרבותה. שמן הזית הוא נוזל טהור וצלול המופק בקושי רב דרך כתישה; הוא נוזל אצילי, הצף תמיד מעל כל הנוזלים האחרים; והוא נוזל חשאי, הניגר ומפעפע חרישית לתוך מה שפתוח לקבלו. איכויות אלו מסמלות את החכמה היהודית המסתתרת בתוך לימוד התורה: לעינים חיצוניות ויווניות נדמית הלמדנות היהודית כפלפול מייגע היורד לפרטי פרטים מיותרים; אך למדנות זו היא כמו כתישת הזית המחלצת ממנו את שמנו הצלול, החודר בחשאי לעומק הנפש, מרווה ומאירה אותה.

הרעיון לפיו פך השמן הכיל לכאורה כמות המספיקה להדליק את המנורה ליום אחד בלבד, אך באורח נס הספיק לשמונה ימים, היא משל יפהפה לכך שהחכמה היהודית היא בבחינת מועט המחזיק את המרובה: בהתחלה קל לזלזל בה, היא נראית קטנה וחלשה, מוגבלת ומגבילה; אך אם נאותים להאמין ולהעמיק בה אזי ניתן לגלות בתוכה אור עצום. המספר שמונה מייצג כידוע את החריגה אל מעל ומעבר למישור הטבעי, המגולם במספר שבע, כימות מחזור השבוע. היוונים לא טימאו את פך השמן הזה מפני שהוא חמק מעיניהם: החכמה היהודית חומקת מתחת למכ"ם שלהם וכלל לא נרשמת בו.

(עוד יותר בעומק, השמן הוא סמל לנשמה המסתתרת מתחת למשמני הגוף, והיוונים שלא הבחינו בו – לתרבות החוגגת את הגוף ומזניחה בכך את הנשמה. כמו השמן אף הנשמה היא טהורה, אצילה וחשאית. כמוהו, ניתן על נקל לשכוח אותה ולהזניחה, וכאשר מוצאים אותה, לחשוב בטעות שהיא קטנה וחלשה ואין בכחה להאיר את עולמנו די צרכו – עד שפותחים את הדלת אליה ומנסים.)

פך השמן מגלם איפוא את המאבק הפנימי בתוך היהדות אל נוכח תרבות יוון: האם אנו נכבשים על ידי מבטה ותרבותה, ומפנים את אותו מבט על תרבותנו ותורתנו שלנו, או שמא אנו מוצאים בחדרי חדרנו את פך השמן הקטן שלנו וחושפים את הגנוז בו? זה מאבק לא פשוט, ואני בטוח שהרבה יהודים בתקופת החשמונאים מצאו עצמם מיטלטלים בין צדדיו. אולי אחד מהם אפילו עשה קומיקס על קלף, בו הוא מתאר כיצד בנו רוצה לחגוג את חגי היוונים, והוא מתקשה למצוא לו הסבר משכנע מדוע לא לעשות זאת…

ואותו מאבק פנימי מתחולל היום, כמו כאן, בקומיקס שלפנינו, מול עץ האשוח ברחוב של פראג. העץ גדול ומרהיב ומנצנץ, בדיוק כמו פסלי יון השריריים של ימי קדם. אך האמת היא, שאין מאחריו כלום. אפשר לקשט אותו במיליון קישוטים מנצנצים – הוא ישאר חסר משמעות. הוא אפילו לא קשור לברית החדשה או לישו, שהרי מה לעצי אשוח ולארץ ישראל? האשוח הוא שריד של חג פגאני שהרומאים חגגו בדצמבר, ושכאשר הנצרות התפשטה באימפריה הרומית היא אימצה אותו, ורק המירה את משמעותו כך שישתלב במחזור חגיה. אף אחד אפילו לא טרח לתפור לו רטרואקטיבית משמעות כך שיתקשר לנצרות.

מול עץ האשוח הגדול הציב חנוכה סופגניה מסכנה מוקפת בשלכת סוכר. אבל הסופגניה הבודדה הזו, אפילו שהיא בכלל לא חלק מהותי מחנוכה, אוכלת את כל עץ האשוח בלי סוכר. שכן, המנהג לאכול סופגניות נוצר משום שהן ספוגות בשמן. אין הן אלא מעיל נפוח לשמן הגנוז בהן, שהוא זכר לפך השמן. ופך השמן הוא תזכורת לקלישאת הקלישאות, שבדיוק בגלל שהיא שחוקה צריך להלחם בשיניים נגד מכבש הציניות וכל הזמן להזכר בה: שאין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. מה שהיה אמור לככב בפריים האחרון אינו הסופגניה אלא נר החנוכה, שבלהבתו הצנועה והחרישית בולע את שלל האורות המלאכותיים של עץ האשוח.

גלמים וגיבורים

נעמיק עוד יותר. מוטיב רגש הנחיתות היהודי מול המערב אינו מופיע לראשונה בשלוש המשבצות האחרונות, אלא עולה עוד קודם לכן:

חיפשנו את הגולם ברובע היהודי, הדבר הכי קרוב לגיבור-על במיסטיקה היהודית, עד שהתחיל לרדת שלג

אסף חנוכה גדל על חוברות הקומיקס של גיבורי-העל האמריקאיים, וממספר מקומות בסדרת "הריאליסט" בהם נראה הילד כשהוא לובש חולצות סופרמן ובאטמן, ניכר שהוא מגדל את בנו על ברכי אותה תרבות. כשהוא ומשפחתו נוסעים לפראג הם מחפשים איפוא אזכורים לגולם באשר הוא מעין גיבור-על כזה.

הקומיקס מציג את השלג כסיבה להתייאשות מהחיפוש והחזרה למלון. אך בעומק ביותר, ברור שהאכזבה מתחילה עוד קודם לכן: בניגוד לגיבורי הקומיקס הנוצצים והנמרצים, הגולם הוא… גולם. אין הוא אלא גוש חימר חסר חן ושכל, ש'כוחות העל' שלו מוענקים לו מהקדוש-ברוך-הוא באמצעות שם קדוש החקוק בו. הוא אפילו לא יכול לתבל את קרבותיו במשפטי מחץ כמו גיבורי הקומיקס, פשוט כי הוא אילם.

והנה, גם כאן, נוגע אסף חנוכה בעצב החשוף של המתח בין היהדות לתרבות המערב: ליהדות, לכאורה, אין גיבורים מרשימים להציע לילדיה כמו תרבות המערב. וגם כאן, קשור הנושא לחג חנוכה. שכן, אבותיהם של גיבורי-העל האמריקאיים אינם אלא אלי המיתולוגיה היוונית, וחלק מהותי מחנוכה הוא המוטיב של "מסרת גיבורים ביד חלשים": כיצד גברה חולשתם למראית עין של החשמונאים על גבורתם למראית עין של היוונים.

זה כמובן לא מתחיל בחנוכה. ה'נעבעכיות' של הגולם היהודי לעומת גיבורי הקומיקס נטועה בלב הדנ"א היהודי. אחת האזהרות הבולטות ביותר בתורה לגבי הגבורה המתוקנת מתריעה בפני ניכוס גבורתנו לעצמנו: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח יא-יח). הדימוי העצמי המגולם בגיבורי הקומיקס הוא בדיוק של אותו "כחי ועצם ידי" שהוא לצנינים בעיני היהודי. הם מפגינים את שריריהם במלוא הבטחון, משוכנעים ומשכנעים שטוב ויפה להתרהב בכוחותיך. גם כאשר מוצגת חולשתם, והרי לכל גיבור יש חולשה, נדמה שבסופו של דבר נועד הדבר רק כדי לספק אמינות לעוצמתם, או כדי לשמש לה צבע-רקע חיוור על מנת שתבלוט ביתר שאת. בנוסף, כוחם של הגבורים נתון להם תמיד בלי כל קשר לבחירותיהם המוסריות. הם לא צריכים להיות טובים כדי להיות חזקים – הם פשוט חזקים. זה בטבע שלהם (או בטכנולוגיה שלהם), וכעת הם יכולים להשתמש בזה לטוב או לרע. לכן גיבורי-העל ונבלי-העל הינם כה דומים זה לזה.

היהדות חשה מאז ומעולם את השקר והשחץ שבדימוי עצמי זה. יש בנו כוחות, היא אומרת, אך הם אינם שלנו. הם מתנה, ועלינו להיות ראויים להם. זו הסיבה שאחד מה'תחליפים' לגיבורים אלו הוא באמת הגולם מפראג. גמלוניותו של הגולם אינה העתק חיוור של גיבורי העל, אלא התרסה רדיקלית כלפיהם: אתם חושבים שאתם משהו, אומר הגולם, אך אתם שום-דבר; אני יודע שאני שום-דבר, ולכן יש סיכוי שאהיה משהו.

מגיבור/אנטי-גיבור לגיבור-צדיק

עכשיו אנחנו מגיעים לחלק המעניין ביותר. למרות שאסף חנוכה גדל על סדרות הקומיקס האמריקאיות, הוא ממש לא נשאר שם. הוא היה יכול בקלות לעשות קריירה מצליחה בתור צייר של גיבורי-על באמריקה, אך הוא בחר שלא לעשות זאת. הוא בחר לעשות יצירות קומיקס מאד אישיות ובוגרות, שגיבורן הראשי הוא דוקא האנטי-גיבור. אם סוקרים את יצירתו של אסף אפשר לראות שמהרגע הראשון המוטיב המרכזי החוזר בהם הוא ההתפכחות מהחלום הילדותי שהחיים הם כמו קומיקס לילדים או סרט הוליוודי, וההכרה הכואבת שאיננו גיבורים, איננו מושלמים, ובכלל שהחיים מלאי פשרות ואכזבות. אפילו רק העטיפה של ספרו הראשון, "סמטאות הזעם" (שעשה בשיתוף עם חברו הקרוב אתגר קרת), המציגה נער רגיל ובלתי-מרשים צועד מתחת לפוסטר של כוכב קולנוע גדול מהחיים, משקפת זאת. גם בסדרה שלפנינו, "הריאליסט", אחד הטורים החינניים ביותר עוסק בדיוק בכך. יצירתו של אסף כולה חדורה בשפלות-רוח מאד כנה ויפה לדעתי, שעלינו להכיר בחולשות שלנו ולא לחיות בשגעונות גדלות וגבורה.

לאור זאת, מאד מעניינת העובדה שאסף, אם לשפוט לפי הקומיקס, בוחר לגדל את בנו, בכל זאת, על ברכי אותם גיבורי קומיקס מוחצנים, שכל יצירתו הבוגרת אומרת התפכחות מהם. מדוע הוא עושה זאת? אם אסף הבוגר הבין שהגבורים הללו הם עורבא פרח, מדוע להכניס את בנו לכתחילה למועדון המעריצים שלהם? מדוע להשקיע את הבן בחלום שלדידו של האב עצמו נועד להתנפץ?

התשובה, כך נדמה לי, פשוטה: אסף סבור, במודע או שלא במודע, שמסלול ההתבגרות התקין עובר, בתור שלב ראשון, דרך הערצת הגבורים האלה, אך ברגע מסוים מגיע שלב מתקדם יותר בו צריך להתפכח מהם. משהו בהערצת הגיבורים בונה אצלנו גבורה, אומץ, נחישות וכן הלאה, ותכונות אלו חשובות, אך מצד שני התבגרות מתוקנת צריכה מתישהו גם להתפכח מהאשליה שבאמת יש בנו את הגבורה והאומץ הללו.

המודל החינוכי הזה מאד מקובל היום לדעתי, ואכן יש בו הגיון בלתי-מבוטל. עם זאת, אני חושב שאם נעמיק בו נראה שהוא לוקה במתח קשה מנשוא. זהו מודל חינוכי לפיו הדרך היחידה להגיע לדימוי-עצמי נכון היא לבנות פסל ואז לנתצו, לרקום חלום ואז לנפצו, בלי שום אינטגרציה מאוזנת ביניהם. כאשר בונים דברים בנפש בצורה כזו, אני סבור שבסופו של דבר יוצאים קרחים מכאן ומכאן: מצד אחד גדלות-הנפש שהגיבור אמור להקנות לילד המתבגר אינה גדלות מתוקנת, שכן הדמות המייצגת אותה נפוחה ומוחצנת; ומצד שני שפלות-הרוח שרוכשים כאשר מתפכחים מהגיבור אף היא אינה שפלות מתוקנת, שכן היא כל הזמן מלווה בהרגשת כשלון והחמצה ביחס לגיבור שלא הצלחתי להיות כמותו.

האם יתכן מודל מתוקן המשלב בין הגיבור והאנטי-גיבור בצורה הרמונית? המאפשר להטמיע לתוך הנפש את האמת שבכל אחד מהם, בלי ללכת בדרך החתחתים של בניית הפסל וניתוצו?

אני סבור שכן, ויתרה מכך, שהמודל הזה טמון יותר מכל דוקא בחנוכה. החשמונאים הם מאבות-טיפוס של הגיבורים היהודיים המתוקנים, וככאלה מאפיינים אותם שני דברים: האחד, שהם אכן גיבורים – הם אמיצים, הם נחושים, והם נלחמים בחירוף נפש עבור מה שהם מאמינים בו; והשני – שהם צדיקים – הם אנשים מאמינים ויראי שמים, שאינם נלחמים בשביל עצמם, וגם לא מאמינים שבהם באמת תלוי הנצחון. ראשי התבות של מכב"י הם "מי כמוך באלים יי". אתה הגיבור, לא אני, ואם איני צודק, אתה לא תתן לי להצליח. הגיבורים היהודים הם תמיד גם גיבורים וגם צדיקים, והדוגמא המובהקת שלהם הם החשמונאים. מישהו אפילו שם לב לכך שהמלה חשמונאי בגימטריא שווה בדיוק גבור (בכתיב חסר, כפי שמדויק לכתוב) ועוד צדיק.

והנה, השילוב של גיבור וצדיק הוא בדיוק השילוב בין שני הקצוות של מטוטלת הדימוי העצמי הנ"ל, רק בלי המתח ביניהן. גיבור שהוא גם צדיק הוא מישהו שהוא גם עוצמתי וגם מכיר בגבולות עוצמתו, גם חזק וגם חלש, בו-זמנית. באשר הוא גיבור הוא חזק ובעל כוחות, ובאשר הוא צדיק הוא יודע שכל כוחותיו אינם באמת שלו, אלא ניתנו לו משמיים ועלולים להלקח ממנו בכל רגע. במלים אחרות, מרכיב הצדיק שבגיבור-הצדיק הוא בעצם שילוב האנטי-גיבור בתוך הגיבור, אך לא באופן של "אנטי" החותר תחתיו ומסרס אותו, אלא באופן של זריקת ענווה המחסנת אותו מפני התגאות בגבורתו שעלולה להוביל למפלתו – ובכך מעצימה אותה עוד יותר.

המודל של גיבור-צדיק גם מקנה לילד את שתי בחינות המטוטלת באופן אינטגרטיבי, בלי להוביל לפיצול אישיות בנפשו. אספקט הגיבור שבגיבור-הצדיק מעניק לו את כל גדלות-הנפש, העוז והאומץ שילד צריך לספוג מהגיבורים שלו, ואספקט הצדיק מעניק לו את שפלות-רוח והענווה שהוא צריך כדי שתכונותיו הגיבוריות לא יעלו לו לראש. הם משלימים: הצדיק שומר על הגיבור שלא שגבורתו לא תהפוך לנפיחות גאוותנית, והגיבור שומר על הצדיק שענוותנותו לא תהפוך לרפיסות תבוסתנית.

* * *

בקומיקס, חנוכה האב מתקשה להסביר לחנוכה הבן מדוע החג ששניהם קרויים על שמו הוא תחליף ראוי לחג המולד. אך המענה למבוכתו כבר בידיו, והוא שזור לכל אורך יצירתו: קטנותו של חג החנוכה היא גדולתו. חנוכה אינו "כמעט" כמו חג המולד – הוא בדיוק ההפך ממנו. הוא הסיכה שמפוצצת את הבטן הנפוחה של סנטה קלאוס וחושפת שהוא בסך הכל פך קטן וריק. גם לנו יש פך קטן, אך הוא מלא בשמן זית זך. בזמן שהנוצרים שמים נורות חשמל על עץ עקור, ומתחרים למי יש את העץ הגדול והמקושט ביותר, אנחנו מדליקים נרות של ממש עם שמן מהפך שלנו, מחוללים בכך את המהפך הגדול ביותר: הופכים חומר לאור.

לאור נרות החנוכיה, אחרי "מעוז צור ישועתי" (שיר ששרים לה', בהודיה על כך שכל הנצחון היה בזכותו) אפשר גם לאכול סופגניות. רק לא יותר מדי, שלא נשמין.

מי שמעוניין לקרוא מאמרים נוספים על ההתמודדות מול תרבות יוון, אז והיום, ועל האופן בו יש לברר ולתקן את ערכי יון כדי להפנימם ליהדות, מוזמן לעיין במדור על חנוכה באתר שאני עורך, גל עיני – השער לפנימיות התורה, ובפרט במאמרים שמונת פני היפי והנצחת וגם ירשת.

20 comments

  1. תודה על המאמר מאיר העיניים. אני מתכוון לקרוא אותו עם בנותיי המתבגרות, למרות העיתוי (אני כבר שומע אותן שואלות, 'אבא, מה נזכרת בחנוכה פתאום?').
    טעות הקלדה אחת שמצאתי – …"והם נחלמים בחירוף נפש…" – צ"ל נלחמים.
    חנוכה שמח! 🙂

    אהבתי

    1. העיתוי אכן מצער, אני מקוה שלקראת חנוכה תשע"ד המאמר הזה יזכה לתשומת לב. באמת אחת התקוות שלי היא שהמאמר ישמש הורים ומחנכים. תודה על התיקון, תוקן!

      אהבתי

  2. ניר,
    תודה על ההתייחסות המעמיקה לטור.

    זיהית נכון את המתח, את הבעיה בחיים שנעים במרחב שבין אידאה מערבית בלתי אפשרית, חומרית וחזותית, לבין השלמה וקבלה של היום יומי והפשוט שממנו מורכבים חיינו. אינני מאמין בפתרון אבסולוטי ומעדיף לחיות עם הקונפליקט וכך גם אחנך את ילדיך.

    אגב, סופגניה היא סהכ מאכל שקיים בואריאציות רבות באירופה, יהודי מזרח אירופה סהכ אימצו אותו והדביקו לו בדיעבד את המשמעות היהודית.
    בדיוק כפי שקרה עם אץ האשוח אצל הנוצרים
    יהדות זה אוסף של אמונות טפלות ארוזות בכל מיני אובייקטים פאגאניים/מאכלים בדיוק כמו הנצרות

    אין שום ערך אינהרנטי (פנימי) לסופגניה כמייצגת של משהו. גם זה וגם זה הם סמלים ריקים.

    נהנתי לקרוא את הפרשנות בדיעבד של מיתולוגיית גיבורי העל שגדלנו עליה וההשוואה ליוונים, מעניין מאוד. למרות שדווקא בשנות השמונים היתה התפכחות גדולה עם יצירות כמו הוואטצ׳מן ודרקנייט.

    יאללה חפרתי

    אני שמח שלא שכחת את הזמנים הטובים!
    אסף

    אהבתי

    1. אסף היקר, שלום

      אחד הדברים שניסיתי לומר, אולי לא מספיק ברור, שהסופגניה כלל אינה מאפיין מהותי של חנוכה. היא באמת מנהג מאוחר ומודבק, כדבריך. אך האמתלה באמצעותה היא הודבקה היא הקשר לשמן, והשמן כבר אינו השתלה מאוחרת אלא מהווה מהרגע הראשון חלק מרכזי מחנוכה – גם מהסיפור של החג וגם מהמצוה שלו (הדלקת הנר). לגבי השמן ההשוואה שלך אינה תקפה: הוא גם חלק מהחג מהתחלה, והוא גם נושא קשר של משמעות אליו.

      כמובן, שעדיין אפשר לומר שאין לו שום משמעות "אינהרנטית". אבל, לאיזה דבר בעולם יש משמעות אינהרנטית? משמעות נולדת מזיווג של התודעה והעולם. בלי תודעה המתבוננת ומקישה ומקשרת לשום דבר אין משמעות או ערך. אז מה, אז סוגרים את הבסטה על המשמעויות והערכים? ברור שלא. בתוך המסגרת של התודעה האנושית המשמעות קיימת ממש. ובתוך המסגרת הזו אפשר להשוות בין משמעויות, להבחין בין עמוק ורדוד, בין גבוה ונמוך, בין מורכב ופשטני. רק קודם צריך להניח את האקדח הדורש משמעות אינהרנטית, ואז אפשר לדבר.

      כשנכנסים לשדה המשמעויות באופן הזה, למשל לשדה שבין היהדות והנצרות, אפשר להתחיל למצוא הבדלים כאלה (למצוא באמת, לא להשליך). קצת מזה ניסיתי לעשות כאן, כשדיברתי על על העקרון היהודי של מועט המחזיק את המרובה, לעומת התרבות היוונית הסוגדת לגדול ולמוחצן. כשנכנסים לנצרות לעומת היהדות מתגלה עוד מרחב שלם של הבדלים. די לעיין קצת בכתבי חז"ל לעומת כתבי אבות הכנסיה, בשביל לראות איזו תהום פעורה בין החשיבה הרב-ממדית והמורכבת של הראשונים לבין זו החד-ממדית והדוגמטית של האחרונים.

      כמובן, שאחד הדברים שעיון כזה דורש זה הוא לבוא פתוחים לעצם האפשרות שיש בכלל הבדלים כאלה. תרבות ההשכלה החילונית היא מאד פתוחה להרבה דברים, אך דוקא חברה הנושאת את דגל הפתיחות מעל הכל מתקשה במיוחד לשים לב איפה היא סגורה. במקרה של התרבות החילונית היום אחת מהדלתות הסגורות הבולטות שלה – מה זה סגורות? נעולות על סורג ובריח – היא הגישה המתעקשת על כך שכל הדתות אותו הדבר, העושה מכולן סלט מבלי לשבת ולהתבונן בהן באופן מעמיק. הגישה הזו כל-כך מושרשת, שכאשר מישהו מנסה לערער עליה החילוניות אוטומטית תסמן אותו כטבוע ואבוד בתוך הסלט הזה, ובכך תפטור עצמה לחלוטין מלהתמודד אתו. במלים אחרות, גישה זו היא בעצמה אמונה טפלה, שלא לומר דוגמה, של החילוניות. במובן זה, היא אף גרועה מהדוגמות הקתוליות, שכן בניגוד להן היא אינה מוצהרת או אפילו מודעת. נדרשת הרבה ספקנות של ממש – כזו המוכנה גם להטיל ספק בתרבות הספקנית עצמה – כדי לערער עליה.

      אהבתי

      1. בוודאי שיש הבדלים מהותיים בין הדתות, אפילו חילוני גמור כמוני יכול לראות זאת, ואתה הצגת את ההבדלים בצורה מעניינת ומעמיקה. ולמרות זאת, שתי הדתות מציעות דרך אל הגאולה, אל המשמעות. אתה טוען שאחת הדרכים טובה יותר. אשריך. אני עדיין מחפש

        אהבתי

  3. בני הנבון ניר – קראתי בענין רב את מילותיך אל אסף חנוכה. מנותח ומוסבר בצורה מוארת ומשכנעת.

    אגב, בעניין הסופגניה צריך לברר אם הפולנים המציאו אותה כסתם עוד עוגה – או שמא למדו עליה מן היהודים. כשביקרתי בקרקוב ראיתי סופגניה בקונדיטוריה. קניתי – והיא היתה הדבר הטעים ביותר שטעמתי. הבצק היה לגמרי שונה ממה שאופים בארץ. בארץ עושים בצק כמו ללחמניה…

    אהבתי

    1. Today they can be purchased throughout the year, but their origin was a special pastry for New Year's Eve.they are german—

      אהבתי

  4. אני באמת לא מבין מה גרוע האשוח מהשטריימל והקפוטה – לבושים החגיגי של הפריצים הפולניים שאומץ
    על ידי האורתודוכסיה החרדית כאילו משורש נשמתם נברא.

    וכדאי אולי לזכור שנכדיו של שמעון בן מתיתיהו היו מתיוונים גמורים,וניניו שלחו צבא יווני שכיר (סורים) לערוך
    טבח ביהודים שהתגודדו סביב בית המקדש.

    האם המיתולוגית של הסופגניה הוא הלחם ש"אפו" הקוזקים של בוגדן חמילינצקי – פשוט דרך זריזה לאפות
    לחם באמצעות טיגונו בשמן.

    נס פח השמן לא אירע כאן.

    אהבתי

    1. באמת מה לשטריימל ולקפוטה ולמאמר שלי, או בכלל לתורה וליהדות? כמו הסופגניה (ראה תגובתי לאסף חנוכה לעיל), אלו מנהגים שוליים לחלוטין שאומצו ומסיבות שונות נשארו. אף אחד לא חושב שזה שייך לשורש נשמתו, וגם החרדים ששומרים עליהם זה רק כתגובת נגד – מודעת ומוצהרת – לתהפוכות המודרנה. לעץ האשוח התייחסתי כי הוא מרכזי בקומיקס, ובכלל בתודעת ילדים ביחס לחג המולד.

      אכן ממלכת חשמונאי לא היתה נאמנה לרוח משפחת חשמונאי, אך איני חושב שזה מבטל את מעלת המשפחה, רק מראה שעוד לא הגענו למנוחה ולנחלה ויש עוד מה לתקן.

      מה פירוש שנס פך השמן לא ארע כאן?

      אהבתי

  5. אני רק בעניין השחץ וגיבורי העל היווניים. השחץ שנקרא ביוונית היבריס הוא החטא בה' הידיעה וסופו רע. סיפורי המיתוס הטרגיים ברובם אוצרים בתוכם (ובעצם מממשים) בצורה נפלאה פיסות של הנפש האנושית.

    אהבתי

    1. מרית, שלום וברוכה הבאה כתמיד

      את מעלה נושא גדול, שדורש עיון רציני. בקצרה, אני חושב שיש הבדל יסודי בין שלילת ההיבריס ביוון לבין שלילת הגאווה ביהדות, והוא נעוץ באופי האל/אלים אל מולם פסול להתגאות. בפשטות, אלי האולימפוס נראים ומתנהגים פשוט מאד כבני מעמד אצולה. למעט היותם בני-אלמוות ובעלי כחות על, הם אנושיים בתכלית, ולכן גם מרשים לעצמם להתנהג בצורות בלתי-מוסריות לחלוטין, גם בקנה המידה שהיה מקובל באותה תקופה ביוון (רמאות, ניאוף, רצח וכו'). הם שיקוף של הדימוי העצמי של בני האצולה, ואולי גם דימויים בעיני ההמון, ובני האדם הם שיקוף של ההמון עצמו. חטא ההיבריס אם כן, אינו הכרה של "דע מה למעלה ממך" במובן היהודי שאת עצם *קיומי* אני חייב לבוראי (ביוון לא היה מושג של בריאה יש מאין כידוע, גם לא אצל הפילוסופים), אלא פשוט מאד הכרת מעמדך בסולם המעמדות. הסדר החברתי נשמר כאשר כל אחד יודע את מעמדו, ואינו מנסה לרשת את בני המעמד שמעליו.

      שלילת הגאווה ביהדות – המתבטאת בשלל פסוקים בתורה ובנביאים, ומאוחר יותר במימרות כגון "מאד מאד הוי שפל רוח כי תקות אנוש רמה", "מאין באת? מטפה סרוחה; לאן אתה הולך? למקום רמה ותולעה; ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא" – אינה יוצאת רק נגד יומרת פשוט העם להידמות לאציל, אלא נגד יומרת הנברא לייחס לעצמו עזות ותקיפות כשל בורא.

      אני מסכים אתך לגמרי על כך שהתאטרון היווני משקף היטב את הנפש. מה שחסר לי בו – ובכלל בחלק גדול מהאמנות בכל מקום – זה הרגשה של "את פניך ה' אבקש". לפני שביקשתי בקשה זו לא הרגשתי בחסרונה, כמובן; אך מרגע שהדבר הזה הוצב לי בתור שאלת השאלות, הרבה מהאמנות שהיתה כה מרכזית לחיי נהייתה פתאום תפלה לחכי. אני מייחל וכוסף לאמנות שיהיה בה את כל העומק הנפשי והאסתטי של האמנות המערבית, יחד עם בקשה זו.

      אהבתי

      1. מסכימה שהשלילה שונה, רק רציתי להבהיר שהדיכוטומיה אינה שחץ-ענווה וגם לא חוץ-פנים. הנפש היא מאד פנים בשבילי והדבר הנפלא בטרגדיות ובמיתוסים הוא דווקא היכולת למזג בין הפנים לחוץ, להכיר/ לגלות/ להמציא את הזיקה. העולם הוא גם חוץ ולהדיר את החוץ זה קיום פגום בעיני.
        ועם הסיכון שבפעם הבאה לא אהיה ברוכה – כיוון שמדדת את האלים היווניים כבני אדם ושפטת אותם בחומרה צודקת – גם דמותו של האל היהודי בעייתית מאד בעיני, רק באופן אחר. המון אגו, צורך מטורף בשבחים (שמצד אהבתי לשפה אני גם אסירת תודה לו, כל התיזאורוסים הקטנים של להלל, לשבח, לעלות, לקלס וכן הלאה), הקנאה לאהבתו של העם שמתפרשת (מה לעשות) כחוסר בטחון, ומנגד צדקנות שלפחות ממנה האלים היווניים פטורים. יכולתי להמשיך אבל די לעת עתה. אולי תגיד שדרכיו נפלאות מאיתנו, אבל זה לא מסוג הנימוקים שמוצאים הד בתוכי. ונכון שאני לא מרגישה "את פניך ה' אבקש" וזה לא חסר לי. ידידי היקר שועי רז ערך לאחרונה גיליון של כתב העת מקף בנושא אלוהים (אמור להתפרסם בחודש הקרוב). הוא בקש ממני לכתוב עליו וזה הבהיר לי את מידת הניכור שלי מכוחות עליונים. אחרי תלאות רבות כתבתי טקסט בשם "אלוהים, סטרפטיז", שהתחיל במין כעס על אלוהים ועל המשימה המשונה שהוטלה עלי (כלומר, אף אחד לא הכריח אותי, אבל מאד לא רציתי לאכזב את שועי) והסתיים בהבנה מחודשת של למה – אם אני מאמינה במשהו – זה דןןקא בפלא של האמנות.

        אהבתי

  6. ניר,
    זה נכון שבתחום החינוך (גם קשור לחנוכה , אגב) ליהדות יש הרבה מה למכור, כפי שהבחנת יפה הבעיה נמצאת ביחס למבוגרים , הרי בסופו של יום כשיטה שמנהלת עולם של מבוגרים היהדות נכשלת כבר כמה אלפי שנים , כפי שהעירו כאן כמה לפני , גם שלטון החשמונאים קרס לתוך שחיתות והרס עצמי , בתוך לא הרבה דורות מהרגע בו הפך מלוחם לעצמאות לעצמאי שאחראי לשלטון משלו.
    חינוך תמיד פונה פנימה וממילא מוגבל בפעילותו כלפי מי שמקבל את סמכות המחנך, לעומת שלטון שצריך להיות מסוגל להתמודד כלפי חוץ , השיטה היהודית מעולם לא הסכימה לנטוש את היחס כלפי פנים , ולכן לא הצליחה (ובדר"כ גם לא ממש ניסתה) כשלטון. (כדאי גם לעיין בכך שהחשמונאים היו כהנים משבט לוי, לעומת השלטון-מלכות שמיועדים לשבט יהודה , וכפי שהעיר הרמב"ן ותלה בכך את כשלון החשמונאים כשלטון)
    לעיונך.

    אהבתי

    1. אשר, שלום

      האמירה שהיהדות נכשלת בניהול עולם של מבוגרים קצת משונה בעיני, שהרי כן יש הישגים מרשימים בניהול קהילות – שלא לדבר על עצם המשך קיומו של העם כעם לאורך הגלות! מה שכן אפשר לומר, ועולה מדבריך ונוגע למלכות חשמונאי, זה שהיהדות עוד לא השתלמה בניהולה של *מלכות*. זה נכון, וזה אכן אחד היעודים העיקריים המונחים בפתח דורנו…

      אהבתי

  7. סופגניה – תנגוס בה ובסוף (תום ) אכילתה אולי תמצא את גן יה' ? תענוג לקרוא תלמיד חכם !

    אהבתי

  8. לניר היקר שלום
    שמחתי לקרוא את הניתוח ורציתי להוסיף לגבי דמויות הגולם בחנות , שם מופיע הכיתוב אמת על חזם של הפסלונים ולא על מצחם כידוע. החקיקה של האותיות על המצח, מקום הרצון והכתר לעומת החזה המפואר ושכנגדו ישנה יניקת החיצונים אינה סתמית. ואכן גיבורי העל של ימינו סמלם מופיע על החזה ולא במצח. וד"ל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s