ניפגש בארמון: מחול הזכרי והנקבי במגילת אסתר

מגילת אסתר הינה, לפחות למראית עין, האנושית מבין ספרי התנ"ך. שם ה' אינו מוזכר בה כלל, אין בה שום נס גלוי או התערבות אלוקית ישירה במאורעות הסיפור (למעט אולי העובדה ששנת אחשוורוש נודדת בדיוק בלילה הנכון), והעלילה כולה מתגלגלת מתוך מעשה סבכה של מערכות יחסים אנושיות – מתוך מניעיהם, תאוותיהם, חולשותיהם ולבסוף אמונתם של אנשים בשר ודם.

מקום בולט בתוך כל זה תופס נושא מערכות היחסים בין גברים ונשים. אף שהוא בהחלט לא נושא מרכזי או אף עיקרי בסיפור, לא ניתן להתעלם מכך שהאירוע הפותח של המגילה, יריית הפתיחה המזניקה את מרוץ האירועים כביכול, הוא סכסוך זוגי בין המלך והמלכה, שבמהירות מתדרדר לכדי סקנדל פוליטי של ממש, עם השלכות לכלל מערכות היחסים של הזוגות בממלכה.

בלב המשתה הגדול שעורך המלך אחשוורוש, וכטוב לבו ביין, מצווה המלך להביא בפני שריו וחבריו את ושתי המלכה בכתר מלכות, וזאת כדי להתגאות ביופיה. ושתי ממאנת, והמלך המורגל בציות מוחלט לכל מוצא פיו מזמן את יועציו החכמים להחליט מה לעשות בה. הקטן שבשרים, ממוכן שמו, מזהה כאן הזדמנות להתבלט ולהתקדם: ושתי היא מודל חיקוי, הוא מסביר, ובעקבות מרדה עשויות נשים נוספות לקום ולהמרות את פי בעליהן. על מנת למנוע התדרדרות זו מציע ממוכן להחליף את ושתי ב"רעותה הטובה ממנה" (א, יט), אשה כנועה וצייתנית שלא תהווה איום לממסד, ובנוסף להוציא צו מלכותי המבהיר כי כל הנשים צריכות לכבד את בעליהן "למגדול ועד קטן" (כמו ממוכן עצמו, הקטן שבשרים…), וכי הגברים הם שצריכים לשלוט בביתם ולהשליט בו את שפתם.

העובדה כי המגילה נפתח דווקא בסיפור זה לא יכולה להיות מקרית. אם כל מטרת ההקדמה הייתה רק לספק רקע לכניסתה של אסתר לארמון, אירוע העתיד לשחק תפקיד מפתח בגאולת היהודים, הרי שהיינו יכולים להסתפק בהרבה פחות פרטים. נושא היחסים והמתחים בין המינים מוכרח אפוא להיות משמעותי לסיפור המגילה יותר ממה שנראה.

ראייה נוספת לכך שהמגילה צופנת בחובה סיפור סתרים הקשור ביחסים בין המינים מתגלה כאשר עושים צעד אחורה ומסתכלים על סיפור המגילה מלמעלה. במבט ראשון, נראה שמדובר בסיפור מעגלי בבסיסו: ראשיתו בהסתבכות גדולה של העלילה (גזירת המן הרשע להשמיד את כל היהודים) ואחריתו בביטולה של הגזירה ושיבת היהודים למצב שלפני האיום ("וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" ט, א). אמנם, כמו בכמעט כל סיפור בעל מבנה מעגלי, אין כאן באמת חזרה מוחלטת אחורה אלא סוג של תנועה ספירלית, עליית קרנם של היהודים; אולם עדיין מדובר בשיבה יחסית למצב השלווה ששרר לפני הגזירה, לא בשינוי מוחלט.

אולם ישנו משהו שכן השתנה באופן מוחלט בין תחילת המגילה לסופה, והמעיד על חץ לינארי החותר קדימה בתוך המחזור המעגלי-ספירלי של העלילה: שני אישים מרכזיים בארמון, אשה וגבר, הוחלפו בידי אשה וגבר אחרים: את מקומה של ושתי המלכה בארמון תפסה אסתר, ואת מקומו של המן הרשע תפס מרדכי. אחרי שאבק המאורעות שוקע, דומה שזוהי התמורה ארוכת הטווח העיקרית שמאורעות המגילה חוללו בממלכת אחשוורוש.

מודלים של גבריות ונשיות

חז"ל התייחסו לשינוי הזה דרך דרשה של פסוק בישעיהו. הפסוק הוא "תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס",[1] נבואת נחמה המנבאת פריחה והתחדשות במקום שממה וחורבן. הנה האופן בו חז"ל פירשו אותו בהקשר למאורעות המגילה:[2]

"תחת הנעצוץ" – תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה, שכתוב [בהקשר לע"ז] "וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים" (ישעיה ז יט)

"יעלה ברוש" – זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים, שנאמר "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר" (שמות ל כג) ו[את המלים "מר דרור"] אנו מתרגמים "מרי דכי" [מור טהור, נשמע כמו מרדכי]

"תחת הסרפד" – תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה', שכתוב [לגבי בית המקדש] "רְפִידָתוֹ זָהָב" (שיר השירים ג י)  

"יעלה הדס" – זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה, שנאמר "וַיְהִי אֹמֵן אֶת הֲדַסָּה" (אסתר ב ז)

דרשה זו מציבה את ושתי והמן בתור ה"לעומת זה" של מרדכי ואסתר, גרסת הקליפה שלהם, שהמגילה באה לספר לנו את קורות החלפתה בידי גרסת הקדושה המתוקנת.

נשים לב שמנין הדמויות וההקבלה ביניהן אינם מובנים מאליהם. דמותה של ושתי כלל אינה מרכזית בעלילת המגילה כשאר הדמויות. כמו כן, בעוד לפי הפרשנים מרדכי ואסתר היו נשואים[3] ושתי היתה אשתו של אחשורוש בעוד המן היה נשוי בכלל לזרש. אכן, דמותו של אחשורוש מפתיעה בהעדרה ממניין הדמויות כאן, ועוד יותר ממנו זרש, שהיא לכאורה ה"לעומת זה" המדויק של אסתר (כפי שאנו אומרים בברכות שאחרי קריאת המגילה, "אָרוּר הָמָן אֲשֶׁר בִּקֵשׁ לאַבְּדִי, בָּרוּךְ מָרְדְּכַי הַיְּהוּדִי; אֲרוּרָה זֶרֶשׁ אֵשֶׁת מַפְחִידִי, בְּרוּכָה אֶסְתֵּר בַּעֲדִי").

נראה אם כן שמטרת המדרש אינה למנות את הדמויות הראשיות של המגילה, ואף לא להקביל בני שני זוגות, אלא כפי שאמרנו, להצביע על שתי התמורות המרכזיות שהתחוללו בארמון – החלפתם של גבר ואשה שליליים, המשולים כאן לשיחים קוצניים ורעילים (נעצוץ וסרפד), בצמד מתוקן יותר, המזוהה עם צמחים נאים וריחניים (ברוש, מור והדס).

אנו יכולים להשאיר את הדברים בכך, אך דומה כי אם נעשה זאת נחמיץ את עומק הרעיון הטמון כאן. אם המגילה מצביעה על שתי תמורות, אחת של גברים והשניה של נשים, וכאמור מציבה את נושא היחסים בין המינים בקדמת הבמה, ביכולתנו לשער שהיא באה ללמדנו לא רק על גבר ואשה שעלילת המגילה מחליפה, אלא גם על מודלים של גבריות ונשיות. המן וּושתי מסמלים מודלים שליליים של גבריות ונשיות, ומרדכי ואסתר מודלים חיוביים. לפי זה, הרי שאת כל סיפור המגילה ניתן לקרוא כמעין מדריך לתיקון או העלאה של דימויי הגבריות והנשיות שלנו. כל גבר יכול להיות או המן או מרדכי, וכל אשה או ושתי או אסתר. הבחירה תלויה בנו, ויתכן שמדובר בפרויקט חיים – כיצד להשיל ולקלף מעלינו את קליפות הגבריות והנשיות השליליות ולחשוף את הגבר והאשה המתוקנים שבנו. מה שבטוח הוא, שגבריות שלילית מתוקנת בידי גבריות חיובית, לא בידי סירוס הגבריות והפיכתה לנשית; ובאותו אופן נשיות שלילית מושגת דרך נשיות חיובית, לא דרך טשטוש הנשיות והפיכתה לגברית.

חיזוק לרעיון הזה מגיע מאחד הפירושים בחסידות לפסוק "כִּי כֵן יִסַּד הַמֶּלֶךְ עַל כָּל רַב בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" (א, ח) המופיע בתחילת המגילה. חז"ל פירשו את הביטוי "איש ואיש" כמתייחסים למרדכי והמן, המכונים שניהם "איש" במהלך המגילה.[4] בנוסף, במקומות שונים ישנה התייחסות לכך שאחשורוש במגילה אינו אלא התגלמות של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו.[5] על בסיס זה הציע הרבי מליובאוויטש כי המלים "כן יסד המלך… לעשות כרצון איש ואיש" פירושן שהקדוש ברוך ייסד את העולם באופן כזה שלכל אדם בחירה חופשית אם לבחור לחיות כהמן או כמרדכי.[6] במלים אחרות, לכל אחד מאתנו הפוטנציאל להיות או המן או מרדכי. שניהם קיימים בתוכנו – הקליפה והתוך שלנו. המדרש על "תחת הסרפד יעלה הדס" מאפשר לנו להרחיב רעיון זה כדי לכלול גם את ושתי ואסתר. לא רק כוח לבחור בין רצון "איש ואיש" העניק לנו ה', אלא גם בין רצון אשה ואשה – האם להיות כמו ושתי או כמו אסתר.

עליית הנשיות ועליית הגבריות

לפני שניגש לבחון את השתלשלות האירועים במגילה כרומזים לתיקון הגבריות והנשיות, נצביע על שתי נקודות חשובות העולות מהפסוק בישעיהו והמדרש סביבו.

הנקודה הראשונה קשורה בחזרה פעמיים על הביטוי "תחת… יעלה": "תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס". בהקשר לאסתר והנשיות המתוקנת, דימוי העליה וההחלפה של נשיות שלילית קשור במושג מרכזי וחשוב בקבלת האר"י, המכונה "עליית הנוקבא" או "עליית המלכות". לפי האר"י, הצד הנשי של הבריאה נמצא בעלייה מתמדת לאורך ההיסטוריה.[7] אף שבשורשן העליון הגבריות והנשיות שוות לגמרי – "שני מלכים המשתמשים בכתר אחד", "שווין בקומתן" – כאן למטה דברי ימי העולם נפתחים כשפער מעמדי שורר ביניהן: הנשיות היא בבחינת "זנב" החי בצילה של הגבריות, "מקבל" גרידא ביחס ל"משפיע" הזכרי. אך ככל שהעולם מתפתח ומתקדם כן עולה הנשיות ומתפתחת, עד שמשחזרת את מלוא קומתה כשוות ערך לצד הגברי – "פרצוף" שלם שמשפיע מאורו על הזכר ולא רק מקבל ממנו.

רבי שניאור זלמן מליאדי, האדמו"ר הראשון של חב"ד, אף מסביר כיצד דמותה של אסתר במגילה מגלמת את עליית המלכות.[8] הדבר מתבטא בהבדלים בין שתי הפעמים שבהן מושיט אחשוורוש לאסתר את שרביטו במגילה. בפעם הראשונה כתוב "וַיְהִי כִרְאוֹת הַמֶּלֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עֹמֶדֶת בֶּחָצֵר… וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֶת־שַׁרְבִיט הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַתִּקְרַב אֶסְתֵּר וַתִּגַּע בְּרֹאשׁ הַשַּׁרְבִיט" (ה, ב). אסתר עומדת בחצר החיצונית, המלך מטה לכיוון אסתר את שרביטו שבידו ואסתר מתקרבת אליו ורק נוגעת בראש השרביט. לעומת זאת, בפעם השניה כתוב רק "וַיּוֹשֶׁט הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר אֵת שַׁרְבִט הַזָּהָב" (ח, ד). מהבדלים אלו לומד רש"ז שבפעם השניה אחשוורוש לא רק הטה את שרביטו לכיוון אסתר כדי שהיא תיגע בו, אלא מסר לה את השרביט – העבירו מידו לידה. זו גם הסיבה לכך שסוף הפסוק הוא "וַתָּקָם אֶסְתֵּר וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ": בעקבות מסירת השרביט אסתר לא רק מתקרבת אל המלך, אלא קמה ונעמדת לפניו כשוות ערך אליו. רש"ז מסביר שהמעבר בין הפסוקים רומז לעליית המלכות שאסתר מגלמת. בשלב המוקדם הנשיות ניצבת מתחת לצד הגברי, ומקבלת רק אפס קצהו מהאור האלוקי העובר דרכו. אך ככל שהנשיות עולה, כך השרביט נמסר גם לידיה שלה ממש. היא זוכה להיות שותפה מלאה בקליטת האור האלוקי, שלא רק באה מלמטה כתלמיד המקבל מפי רבו, אלא גם קמה וניצבת כמשפיעה בפני עצמה.

הביטוי "יעלה הדס" הוא אם כן רמז מובהק לעליית הנשיות כפי שהיא מגולמת בדמותה של הדסה, היא אסתר. אך מה לגבי "יעלה ברוש"? האם ניתן לדבר גם על עליית הגבריות שמרדכי מגלם אותה?

ובכן, אף שאין בקבלה מושג של "עליית הדכורא" (עליית הזכר או הגבריות), בכתבי האר"י מוסבר שגם הזכר עובר תמורה משמעותית בד בבד עם עליית הנשיות. ראשית כל, הוא מקבל "מוחין" גדולים וחדשים מלמעלה – קומה שכלית שלמה שלא הייתה קיימת אצלו קודם לכן; ושנית, עליו ללמוד להיות גם "מקבל" ביחס לאשתו, שכעת היא גם המשפיעה שלו. שינוי אחרון זה לכאורה אינו עלייה אלא סוג של ירידה, השפלה עצמית מסוימת בכדי להיות בבחינת מקבל; אך בהיות הדבר חלק מתיקון הגבריות והגעתה לשלמותה בהחלט ראוי לראות בה עלייה רוחנית.

אם כן, צמד הביטויים "יעלה הדס" ו"יעלה ברוש" רומז לשתי עליות רוחניות המתרחשות במגילה – עליית הנשיות ועליית הגבריות. כעת עלינו לתהות לגבי סדר העליות. מה מתרחש קודם לכן, עליית הנשיות או הגבריות? מהפסוק מישעיה נשמע כי עליית הגבריות היא הקודמת, קודם "יעלה ברוש" ורק אז "יעלה הדס". אך אם אנו מסתכלים על השתלשלות האירועים במגילה, הסדר הוא הפוך: אסתר מובאת לארמון במקום ושתי בתחילת המגילה, ואילו מרדכי תופס את מקום המן רק לקראת סופה – ובזכות אסתר עצמה! כיצד נוכל ליישב בין שני הסדרים הללו?

דרך אחת פשוטה היא לומר שיש כאן הדרכה נפרדת לגברים ונשים. כלל יסוד בזוגיות, ובמערכות יחסים בכלל, הוא שאדם צריך לעבוד על תיקון עצמו בטרם ידרוש את תיקון זולתו – "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".[9] לפי זה, על כל גבר לעמול על הפיכתו מ'המן' ל'מרדכי' בטרם ידרוש שאשתי תהפוך מ'ושתי' ל'אסתר', ולהפך.

אך ניתן להציע יישוב מעמיק יותר לשני סדרי התיקון. קדימת עליית הגבריות לעליית הנשיות בפסוק רומזת לעובדה הפשוטה והגלויה לעין, והיא שבעוד הקול הגברי נשמע ומשפיע מתחילת התפתחות הציוויליזציה, הקול הנשי החל מצטרף אליו רק בתקופה מאוחרת בהיסטוריה. במלים אחרות, קודם הגברים עלו ורק אחריהם הנשים. כעת, מה לגבי קדימת עליית הנשיות לעליית הגבריות במגילה? כאן לפנינו רעיון מעניין יותר אותו מסביר הרש"ז. אף שעליית הנשיות מתרחשת בשלב מאוחר בהיסטוריה, כאשר היא מתרחשת היא מאיצה ועוקפת את הזכר, עולה מעליו, ואז מעֲלה אותו מעְלה יותר. עליית הנשיות בכללותה היא תופעה מאוחרת, אך כאשר היא מתרחשת היא מגיעה למדרגה גבוהה משל הגבר, ועלייתו תלויה בה.

לאחר שתי הקדמות חשובות אלו, ניגש לסקור את אירועי המגילה כתהליכי הגדילה של הנשיות והגבריות.

המן וּושתי: יחסי אחור באחור

נקודת המוצא להתבוננות שלנו היא דברי חז"ל המפתיעים, לפיהם ממוכן, אותו שר פחות-חשיבות שיזם את הסרת ושתי מכס מלכותה, אינו אלא המן עצמו.[10] צעד פרשני זה לא רק קושר בצורה אדוקה יותר את פתיחת המגילה להמשכה, אלא גם מספק רקע לקידומו הפתאומי של המן כאשר דמותו מוצגת לראשונה בתחילת פרק ג ("אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת־הָמָן בֶּן־הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְּׂאֵהוּ וַיָּשֶׂם אֶת־כִּסְאוֹ מֵעַל כָּל־הַשָּׂרִים אֲשֶׁר אִתּוֹ"). מסתבר שהמן זוכה לגדולתו משום שהמלך מאד שבע רצון מכך שהוא החליף את ושתי באסתר.

זיהויו של ממוכן כהמן מספק לנו תמונה טובה של מצב הגבריות והנשיות בתחילת המגילה, ומחזק את הרעיון שהם אלו שגילמו את מודל הגבריות והנשיות הראשוני. במובן מאד משמעותי, הקונפליקט הגדול בתחילת המגילה אינו בין ושתי לאחשוורוש, מלך שעל פי פשט נדמה כגולם גמור שאינו מסוגל לקבל שום החלטה בעצמו, אלא בין ושתי לממוכן-המן. ממוכן-המן הוא זה שמגלם את הגבריות הכוחנית שאינה מסוגלת לסבול נשיות מרדנית, וושתי לעומתו מגלמת נשיות המנסה ללכת נגדה ראש בראש, במעין מאבק הורדת ידיים.

ביתר פירוט, ממוכן-המן, מזרע עמלק, מגלם מה שנקרא היום "גבריות רעילה" (toxic masculinity) – גבריות גסה וכוחנית שאינה רואה בעצמה משפיע אלא מקבל ולוקח, המוחק את פני הזולת ורואה בו כלי למימוש תאוותיו שלו. המלה רעל בעברית רומזת לערלת הגבר – הקרום הגס המכסה את אבר ההשפעה ומהווה יסוד להרגשת-עצמו השלילית של הגבר. על עמלק מסופר שהיו "מחתכין מילותיהם של ישראל וזורקין כלפי מעלה":[11] הם תקפו את מצוות המילה, המהווה קריאת כיוון לגברים למול ולעדן את גבריותם, להפוך את הכוחנות שלהם לנוכחות איתנה של השפעה, נתינה ולקיחת אחריות.

באשר לושתי, שמה מורכב מאותיות ישות, המלה בה משתמשים בחסידות לתיאור מידת הגאווה השלילית, הרגשת עצמנו ל"יש ודבר בפני עצמו". אף מקריאת פשט אנו יכולים מאד להבין את ושתי ולהזדהות אתה, יש לזכור שלפי חז"ל גם היא לא היתה שיה תמימה: משתה הנשים שלה היה פרוץ כמו משתה הגברים, היא היתה אשה שונאת ישראל שהעבידה נשים יהודיות במצב משפיל, והסיבה היחידה שלא באה להופיע בפני הגברים היתה שצמח לה מום בגופה.[12] אכן, גם לפי פשט ניתן לראות שבשורה האחרונה מאבקה, מוצדק ככל שיהיה, נחל כשלון ורק הביא להרעת מעמד האשה בממלכה. דבר זה מעיד על כך שהוא היה נגוע בישות מסוימת, בגינה לא הצליחה ושתי להגיע לשיתוף פעולה עם הממסד הגברי אלא רק עוררה עוד יותר את חמתו.

בתחילת המגילה נמצאות אפוא הגבריות והנשיות של המן וושתי במצב של מאבק "אחור באחור": כל אחת נטפלת למגרעות זולתה ומנסה להכניעה בכוח במקום לעבוד על תיקון עצמה. במאבק כוחני זה מובן שמי שמנצח הוא "המין החזק", מי שזרועו חזקה יותר, קולו רם יותר, וכוח גזירות המלכות בידו. בעצת ממוכן-המן נגזר שושתי תועבר מכס מלכותה ובמקומה תיכנס אשה אחרת, כנועה וצנועה ממנה, שלא תהווה איום על המשטר הגברי.

מושתי לאסתר: גדילה מאחורי גבו של הגבר

במסגרת פירושנו, ושתי ואסתר מהוות בעצם שתי גרסאות של דמות אחת – אשה המזככת את הישות החיצונית שבה ומתעצמת עם הצד הפנימי והנסתר שבה. כיצד יש להבין את החלפת ושתי באסתר בהקשר זה?

לפי פירושנו, גזירת המן-ממוכן להחליף את ושתי ב"רעותה הטובה ממנה" היא רק הסיבה החיצונית להתחלפות הנשים. ברובד פנימי יותר, מדובר בבחירתה של האשה עצמה להפוך מושתי לאסתר, וזאת למרות שהגבר שלה (או בהרחבה, מודל הגבריות שסביבה) טרם התקדם מהמן למרדכי. בשלב מסוים מבינה האשה שמאבקה הכוחני בגבריות רק מייצר גול עצמי ופוגע בה. הוא גורם לגבריות לחוש מאוימת ובלתי-מכובדת, ורק להתחזק בקליפתה-ערלתה. לכן היא מרפה ומנסה טקטיקה שונה. היא משילה את כסות הישות שלה, בחינת ושתי, ומתחברת למקום יותר פנימי, אצילי ונסתר, בחינת אסתר. בהמשך היא תפצה פיה ותפעל מהפכה בתוך הארמון, אולם לעת עתה היא מבכרת את דרך השתיקה וההתחברות לעצמה. כך היא קונה את אמונו של הגבר וכמו מתגנבת מאחורי גבו עד למצב שיוכל לקבל ממנה.

הדבר משול לגבר ואשה המצויים במערכת יחסים של ריבים וויכוחים בלתי פוסקים. השיח ביניהם הוא שיח חרשים, שרק גורם לכל צד להתבצר חזק יותר בעמדתו. במצב זה, האשה היא הראשונה להבין שדרך פעולתה אינה נושאת פרי. היא הופכת את יחסי ה"אחור באחור" ליחסי "פנים באחור" – מפנה לגבר את מבטה, אף שהוא עדיין מפנה לה את עורפו. זה לא יקרה ברגע, היא יודעת, אך בלבה היא חשה ומאמינה שדווקא בזו הדרך תתוקן גם הגבריות. רק לאחר שעצם המקום הגברי שלו יזכה להדהוד ואישור, יוכל הגבר להרפות מקליפת גבריותו החיצונית והקוצנית ולהתחבר לגבריותו הפנימית המתוקנת. אם הוא לא הופך לבד מהמן למרדכי, מחליטה האשה בלבה, תביא היא את מרדכי לארמון עד שזה יחלחל פנימה ויחליף את המן.

אף שעלייתה ותיקונה של הנשיות קודם כאן לעלייתה ותיקונה של הגבריות, נשים לב כי היא מתרחשת הודות לקיומה כבר, מראש, של מהות 'מרדכי' בעולם. גם אם כאן בארמון, בתחום הבית והזוגיות, המן הוא עדיין המושל בכיפה ומרדכי אינו נראה באזור, מהות 'מרדכי' קיימת בעולם – בדמותם של צדיקים וגברים מתוקנים. מרדכי זה הוא ה"אומן את הדסה היא אסתר" – המאמן ומגדלה בדרכי האמונה. דברי המגילה "כי אין לה אב ואם… ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת" מזכירים את דברי דוד המלך "אבי ואמי עזבוני וה' יאספני". לושתי/אסתר שלנו אין מודל טוב של גבריות ונשיות, ולכן היא פונה מעלה, לה' ולצדיקים המביאים את אורו לעולם. מהם היא לומדת את סוד הנשיות היהודית, בזכותה גם תסייע לגבר שלה להתחבר למרדכי שבו.[13]

"ומרדכי יושב בשער המלך": התנוצצות הגבריות המתוקנת כאור מקיף

ואכן, מי הוא זה המתלווה מיידית לאסתר עם כניסתה לארמון? כמובן, אין זה אלא בן דודה ובן זוגה האמיתי, מרדכי היהודי. באורח פלא, כניסתה לארמון של אסתר, מודל הנשיות המתוקן, מושכת ומביאה איתה לאזור הארמון אף את מודל הגבריות המתוקנת.

אך מרדכי עדיין לא נכנס לתוך הארמון עצמו. "מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית־הַנָּשִׁים" (ב, יא), "בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יֹשֵׁב בְּשַׁעַר־הַמֶּלֶךְ" (שם כא). מרדכי רק שוהה וחג לפני החצר, בשער המלך, מסביב לארמון, שכן הארמון עצמו עדיין נשלט בידי מודל הגבריות של המן. שהיית מרדכי סביב הארמון היא דימוי יפהפה לירידתו של אור חדש לנפש, שבשלב ראשון שורה סביבנו כאור מקיף בלבד. השלב הבא בהתפתחותנו הינו, בהגדרה, דבר שאין לאני הנוכחי שלנו כלים להכיל עדיין. לכן, כנוזל העולה על גדות הספל, הוא שורה מעל וסביב התודעה, בבחינת נוגע ואינו נוגע.

זה מה שקורה כעת לצד הגברי בסיפור שלנו. כלפי חוץ, וגם ברובד המודע, הוא עדיין המן – עקשן, גאוותן, רודף כבוד, לא מוכן לתת לאף אחד להיות מעליו. אך בזכות שבת זוגו חוללה את המעבר מושתי לאסתר, מביאה עמה אור ואוויר חדשים לתוך הבית, הוא מתחיל להרגיש בירכתי תודעתו, כמין עקצוץ או דגדוג בעורף, את האפשרות של היות מרדכי. היא שורה פתאום באוויר, גאה ועקשנית כמוהו, אך בסגנון אחר לגמרי. זקיפותו של מרדכי אינה של האדם המנפח את חזהו אלא של זה שפשוט נאמן לאמונתו, הבטוח בה ובדרכה וכתוצאה לא כורע ולא משתחווה לדימוי העצמי מלא החשיבות העצמית שעד כה ניהל פה את העניינים.

מה קורה כאשר האורות של האני העתידי המתוקן שלנו מתחילים לבוא במגע עם כלי התודעה העכשוויים שלנו, הקטנים והצרים ("איש צר ואויב המן הרע הזה")? כמובן, הם שוברים אותם: "וַיַּרְא הָמָן כִּי־אֵין מָרְדֳּכַי כֹּרֵעַ וּמִשְׁתַּחֲוֶה לוֹ וַיִּמָּלֵא הָמָן חֵמָה" (ג, ה). בחינת ההמן שבגבר, המריחה כי מודל של גבריות אחרת, פנימית ומתוקנת יותר, מתקרב אליה, מתחילה להיערך לקרב ומוציאה את כל התותחים הגדולים. מישהו מאיים על קיומה, והיא לא מתכוונת לוותר לו בקלות! למעשה, היא לא רק רוצה למחוק את הגבריות החדשה, אלא מחליטה לצאת למסע השמדה נגד כל מה שקשור בה – נגד "כל היהודים", נגד "עם מרדכי"…

ומרדכי? כנגד התחזקותו של המן ברשעותו מתחזק מרדכי בצדקותו. הוא מתחיל לעשות תשובה, לובש "שק ואפר" וזועק "זעקה גדולה ומרה" (ד, א).[14] שכן זוהי מהותו של מרדכי שהושווה לשמן המור – להיות בעל תשובה המתמרמר על מצבו וחותר לתקנו. הוא ממשיך לא לכרוע ולא להשתחוות להמן, אלא מרכז משאביו בכריעה והשתחוויה לפני למי שראוי לעבדו, שכך הוא בונה את גבריותו המתוקנת מול התחזקות הקליפה.

לפנינו אם כן מרוץ חימוש, בו כל צד מתעצם עם אישיותו ועניינו. זוהי מלחמה פנימית בנפש הגבר על מהותה של גבריותו, ובתור שכזו היא עצמה גברית ותחרותית באופייה. מי שיגבר על עמיתו הוא שיוכתר לגבר האמיתי.

"ותשם אסתר את מרדכי על בית המן": עליית הגבריות באמצעות עליית הנשיות

כאן שבה לתמונה האשה. עד כאן היא ישבה בשקט, ממוקדת בתיקון עצמה ומתפללת על האיש שלה שימצא את דרכו לתיקונו שלו. אך כעת היא קולטת ממנו אותות מצוקה, ומבינה שהגיעה שעתה לעזור לו.

ראשית היא מנחמת ומפייסת: "וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת־מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו" (ד, ד). היא כמו פונה אל הצד המתוקן בגבר ואומרת לו, זה בסדר, אתה לא צריך להיות כל כך קשה עם עצמך. אך מרדכי יודע שאין לו מה להתנחם סתם אלא יש לו תיקון לעשות, ומסרב להתנחם. אז אסתר מתחילה לברר מה הסיפור, "מַה־זֶּה וְעַל־מַה־זֶּה"? (ד, ה).

כעת מגיע הרגע שהיא חיכתה לו כל כך: בחינת המרדכי שבגבר שלה מבקש את עזרתה. אין זה כבר רק המן המוחצן, אלא בחינת הגבריות הגבוהה, שהלכה והתחזקה. ומה בפיה? את כבר בנויה ומתוקנת ממני, אומר מרדכי לאסתר. את כבר התעלית מעל ושתי שבך ויושבת על כסה בתוך הארמון. אל תחרישי בעת הזאת. עזרי גם לי להכנס לארמון ולהתגבר על גזירתו של המן!

בקשתו של מרדכי נוגעת בעומק לבה של אסתר. היא מבינה שהגבר באמת הבשיל לקראת עלייתו מתוך עצמו, ולא מתוך לחץ או כפייה ממנה. כעת היא רק צריכה לעזור לו להשלים את התהליך.

בנקודה זו מגיעה עליית הנשיות אל מעל הגבר לשיאה: מעמדה של מקבלת ביחס לגבר היא הופכת למשפיעה. ואסתר היא משפיעה חכמה: היא פועלת בבת אחת על שתי בחינות הגבריות. ביחס למרדכי, היא מתחילה להדריכו בדרכי התשובה – כיצד לפעול, מה לעשות, כיצד לנתב את תשובתו – והוא מצדו שומע בקולה, "וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (ד, יז). ביחס להמן, אותו היא מתחילה לרכך: להזמינו למשתה ואז לעוד אחד, להרגיעו לפני המפלה הצפויה לו. ואכן, הוא נהיה שמח וטוב לב כתוצאה מכך.

מדוע פועלת אסתר גם על המן? כי בחכמתה היא מבינה שגם במודל הגבריות שהוא מייצג יש ניצוץ קטן של אמת שצריך להעלות אותו. מתחת לכוחניותו יש כוח חיובי וטוב; מתחת להתנשאותו האנוכית – פוטנציאל של התנשאות והתעלות חיוביות.[15]

ואכן, פעולה כפולה זו של אסתר פועלת, בדרך פלא, מעין החלפת מזלות בשמיים – דעיכת מזלו של המן ועליית מזלו של מרדכי. כמו המאבק הלילי של יעקב בשרו של עשו כך גם כאן, באמצעות נדידתה המסתורית של שנת המלך בלילה, מתרחש היפוך גורלות מופלא בעולמו של הגבר: מרדכי מורם ונישא על הסוס בבגדי מלכות, והמן מורד לעמדת עבד המצהיר על גדולתו, והופך לאבל וחפוי ראש.

כעת ההיפוך כמעט הסתיים, עליית הגבריות כמעט הגיעה לשלמותה. כל שנותר לאסתר הוא לעשות את המכה בפטיש. ראשית היא קוראת לילד הרע בשמו, "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה" (ז, ו), מה שמביא סוף סוף לתלייתו (כולל במובן של העלאת הניצוץ שלו); ושנית, היא דואגת להעברת הטבעת למרדכי ולהצבתו בראש בית המן – קרי, לכניסתה הסופית של הגבריות המתוקנת לתוך הארמון ותפיסת מקומה של הגרסה השלילית ששלטה עד כה.

המגילה מסתיימת בהצגה שוויונית של מרדכי ואסתר כגיבורי הסיפור, מקדימה פעם אותה לו ופעם אותו לה: "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת־אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת־כָּל־תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית" (ט, כט), "לְקַיֵּם אֵת־יְמֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה בִּזְמַנֵּיהֶם כַּאֲשֶׁר קִיַּם עֲלֵיהֶם מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" (שם לא).

עליית האשה והגבר הושלמו, ובכך הם מצווים גם לנו להמשיך את מסעם – להצטרף למחול המסתלסל ועולה לעד של הזכרי והנקבי.

---

[1] ישעיה נה יג.

[2] בבלי מגילה י, ב.

[3] שם יג, ב: "'כאשר היתה באמנה אתו', אמר רבה בר לימא (משמיה דרב) שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ויושבת בחיקו של מרדכי".

[4] שם יב, א.

[5] "ובכל אתר 'המלך' סתם – דא קודשא בריך הוא" (זהר ח"ג, קט, ע"א). וראו גם ילקוט שמעוני אסתר תתרנא ("'והנערה אשר תיטב בעיני המלך', אחשורוש אינו אומר אלא בעיני המלך, זה מלכו של עולם", בבלי מגילה טז א ("שתי שכיכות הללו למה? אחת של מלכו של עולם ואחת של אחשורוש"), בבלי מגילה טו ב ("'בלילה ההוא נדדה שנת המלך' אמר רבי תנחום נדדה שנת מלכו של עולם"), מאורי אור ע' א אות קפב ("אחשורוש – מלך שאחרית וראשית שלו").

[6] ספר השיחות תשנ"ב א עמ' 217.

[7] האר"י, עץ חיים, שער מעוט הירח.

[8] תורה אור צג-צד.

[9] בבלי סנהדרין יט א ומקומות אחרים.

[10] בבלי מגילה יב ב.

[11] מדרש תנחומא כי תצא ט, ומובא ברש"י על דברים כה, יח, ד"ה "ויזנב בך".

[12] מגילה יב ב.

[13] גדילתה של אסתר בחיק מרדכי גם משתקפת בתוך הארמון, שם היא צריכה לבלות "ששה חדשים בשמן המר" בטרם תהיה "ששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים". לפי החסידות רומז "שמן המור" ל"מר דרור" – מרי דכי, תשובה מתוך הכנעה ומרירות של מרדכי, הזכרית יחסית (תשובה תתאה); עבודה זו היא שלב הכרחי בכדי להגיע ל"בשמים ותמרוקי הנשים" – ההמתקה ומירוק החטאים מאליהם דרך התעצמות עם אור התורה, הנשית יותר (תשובה עילאה).

[14] מלשון המגילה "אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד שַׂק וָאֵפֶר" (ד, ג) דרש האר"י שהמלה תשובה היא ראשי תבות תענית שק ואפר בכיה הספד. אך מובא בשם רבי זושא מאניפולי שזוהי התשובה של ימים עברו, ומאז הבעל שם טוב השתנה אופי התשובה והיא כעת מורכבת מחמישה פסוקים: תמים תהיה עם ה' אלקיך, שויתי ה' לנגדי תמיד, ואהבת לרעך כמוך, בכל דרכיך דעהו, הצנע לכת עם אלקיך (היום יום ג' תשרי).

[15] העלאת המן משתקפת בתלייתו על עץ שגובהו חמישים אמה, רמז לשער הנו"ן של הבינה שבו מתמתקים הדינים בשורשם ומתגלה ניצוץ הקדושה שבהם.