סרטים ושריטות, מסכים ומסכות

אנו חיים בעידן המסך. כמעט בן לילה, מרגע שהודלקה נורת מקרנת הסרטים והחלה שוטפת את מסכי הכסף, האפיל הקולנוע על הספרות, ההגות, השירה והתיאטרון (שמאז כמו נאלצים לשבת בעצמם כצופים באולם הקולנוע כדי לחקותו או להתחרות בו). בשנים שחלפו מאז, המסכים הלכו וחדרו לכל פינה מחיינו, החל במסכי הטלוויזיה שהתמקמו בנוחיות במרכז חדר המגורים והפכו ל"מדורת השבט" החדשה, המשך במסכי החוצות הממלאים את הרחובות, החנויות ובתי הקפה, וכלה במסכי הסמארטפון המונחים היום בכל כף יד.

כיצד עלינו להבין את התפנית החדה שתרבותנו עשתה מעידן הספר לעידן הסרט?

הדימויים – דם הנפש

המסכים סוחרים בדימויים. גם הספרות והתיאטרון עוסקים בדימויים, אך ההדמיה מגיעה לשיאה בסרט, הכובש את העיניים יותר מכל. מה מקום הדימוי בנפש?

המילה 'דימוי', וכן 'דמות' ו'דמיון', נגזרות מהשורש הדו-אותיותי דם. ובאמת אפשר לומר שהדימויים הם סוג של דם: הדם של הנפש. כפי שבגוף מערכת הדם היא התשתיתית ביותר, רשת צינורות המתפשטת בכל גופנו ומזרימה לכל האיברים את החומרים החיוניים לעצם תפקודם, כך עולם הדימויים שלנו הוא המערכת הנחה בבסיס נפשנו והמחיה אותה. מתחת לרעיונות הגבוהים, החשיבה המופשטת וההכרעות הערכיות שלנו, רובצת בדממה אדמת הדימויים שלנו, המזינה מלמטה כל מה ששתול בה. באמצעות הדימויים הספוגים בנו אנו בוחנים את חיינו, ובהשראתם בוחרים את צעדינו.

והנה, דבר מוזר קרה. אף על פי שאף אדם צלול בדעתו לא יעז לתת לאדם זר שמניעיו מפוקפקים להזריק לדמו חומרים מחומרים שונים, זה בדיוק מה שרוב-רובו של העולם המודרני עושה בתחום הנפש. מיליונים נוהרים לאולמות מוחשכים, מתיישבים למרגלות מסכי ענק, ונותנים לחבורות של אנשים זרים לגמרי לערות לתוך נפשם גלונים של דימויים עזים ומטלטלים, שאין לדעת מהיכן נשאבו ומה הם מכילים. הם אף מרחיקים לכת ועושים אותו הדבר לילדיהם, כאשר הם מפקידים אותם – או שמא יש לומר מפקירים – למשך שעות רבות מול המסך הביתי. הרי איש מהם אינו מכיר את היוצרים שבידיהם הם מוסרים את נפשם, ואינו יודע את טיב מניעיהם (חוץ ממניע ידוע אחד, והוא לשתות את דמי הצופים במובן נוסף של המילה: כסף).

הדבר מחייב אותנו להעלות את האפשרות, שמא מיליוני אנשים אלו, ואם אנו ביניהם אז גם אנחנו, לא כה צלולים בדעתנו כפי שנדמה לנו. או לפחות, לא צלולים בדמיוננו. שכן בדומה למערכת הדם, גם מערכת הדימויים יכולה להיות צלולה ובריאה, או עכורה וחולה. אם הדימויים הספוגים באדמת נפשנו אינם מבוררים, אם הם יונקים מרובדי נפשנו הנמוכים ולא הגבוהים, אם הם גזורים מכל מיני אגדות ומיתוסים נפרדים שנתפרו זה לזה בחוטים גסים, אזי הדמיון שלנו עכור. אנו יכולים להיות ידענים גדולים המלאים בשפע אדיר של נתונים, תמונות ותובנות שאספנו מרחבי העולם; אך אם אדמת הדימויים שלנו אינה מבוררת ומעובדת, לעולם לא נצליח להבין את מה שאנו יודעים.

דומה כי דבר זה בדיוק אירע לדור המסך. מגיל צעיר אנו מתמלאים בדימויים מדימויים שונים – חלליות, גנגסטרים, גיבורי-על, יצורים מיתולוגיים, רקדניות קאן-קאן, סמוראים, ערפדים, חיות מצוירות – אך הכל שט בתפזורת בנפשנו, נמסך בדמנו, ללא כל תרשים זרימה המארגן, ממקם או מדרג אותם. אנו חיים בשעת הדמדומים של הנפש.

מה עושים כאשר הדם עכור? בימי קדם היה נהוג מאוד להקיז דמים. היום מקובל יותר לערות לגוף דמים חדשים שבהדרגה מייצבים ומאזנים אותו. במקרה של דם הנפש, עולם הדימויים, הרי שהקזה היא בלתי-אפשרית, וגם לא בטוח שרצויה, ואם כן הפתרון הוא באמת עירוי: עלינו למצוא משאב של דימויים צלולים כדי לטהר באמצעותו את עולם הדימויים שלנו. עלינו להצית מחדש את דמיוננו באופן מתוקן.

ארס הנחש ותיקונו

התלמוד מספר, שהנחש בגן עדן לא רק פיתה את חוה לאכול מפרי עץ הדעת, אלא גם בא עליה ו"הטיל בה זוהמה"[1] – רעל ארסי המפעפע מאז בדם האנושות כולה. יש דעות רבות לגבי היצר שאותו מגלם הנחש: האם מדובר ביצר המין, ביצר האלילות, ביצר האכילה? בא אחד מגדולי החסידות בכל הזמנים, רבי נחמן מברסלב, והציע פירוש חדש, מפתיע ונוגע במיוחד לדורנו: הנחש קלקל את "הכוח המדמה" בנפש[2]. הוא ערבב והעכיר את עולם הדימויים שלנו, ומילא אותנו בדימויים גסים ומשובשים. אכן, הדבר הראשון שעשה הנחש היה להחדיר בנו את הדימוי העצמי הנפוח של "והייתם כא-לֹהים"[3]. זו הסיבה שארסו שוכן בדם דווקא, וזה ההסבר לקשר עם חטא עץ הדעת, הרומז לקלקול המודעות.

פירוש זה מסביר את המשך המדרש התלמודי, המתאר כי היה רגע אחד בתולדות עם ישראל שבו התנקה דמם מזוהמת הנחש: כשעמדו למרגלות הר סיני וקיבלו את התורה. באופן כלשהו, התגלותה של התורה טיהרה את עולם הדימויים העכור של מקבליה. ההסבר לכך הוא שהתורה הציבה לראשונה חלופה לפולחן הדתי המקובל, שעד לאותו הרגע נסוב כולו סביב אלילים – כלומר סביב דמויות מוחשיות ובעלות תווי פנים מוגדרים. יצירתו של אליל פירושה התכחשות לפלא המונח בבסיס ההוויה, ניסיון לכלוא בתבנית את מה שאינו ניתן להשגה, ודבר זה הוא שורש קלקולו של הכוח המדמה. ואילו התורה בישרה לעולם לראשונה על קיומו של בורא אחד נעלם העומד מאחורי כל תופעות הטבע, ושאין לעשות לו "פסל וכל תמונה"[4].

טיהורו של הכוח המדמה ארך זמן קצר בלבד. ארבעים יום אחרי מתן תורה, כאשר נראה היה כי משה בושש לחזור מן ההר, נפלו בני ישראל מחדש לפח האלילות ובנו את עגל הזהב. אכן, לפי המדרש, הסברה כי משה מאחר לא היתה אלא תוצר של דימוי כוזב: השטן בא לעם ישראל והראה להם "דמות חושך ואפילה וערבוביא, לומר ודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם"[5]. יתרה מכך, עגל הזהב עולה בגימטריה בדיוק כֹח המדמה: הוא מגלם, יותר מכל, את התלבשותו של הדמיון העכור בלבושים אליליים.

אף על פי שטיהור הכוח המדמה שחוללה התורה היה זמני בלבד, עצם העובדה שהוא התרחש מלמדת אותנו שהתורה היא האמצעי לבירור מחודש של עולם הדימויים שלנו. ובאמת, לתורה רובד שלם, רובד האגדה, המוקדש לבניית עולם דימויים מתוקן לאדם.

עולם האגדה היהודי הוא מאגר עשיר של סיפורים, אגדות ודימויים, שזרעיו הראשונים טמונים בסיפורי המקרא, אך מהם פרח זה מכבר פרדס רחב ידיים של סיפורי משנה, הרחבות, השלמות ופירושים. את חלק האגדה בתורה יש ללמוד בדיוק כמו כל סוגיה אחרת – בעיון ובהעמקה. ואכן, מסורת פירוש האגדה ביהדות אינה מסתפקת במציאת הנמשל, המסר או המוטיבים המסתתרים מאחורי פרטי האגדות, אלא חוקרת כל פרט ופרט מדימויי הסיפור, שוליים ככל שייראו ממבט ראשון, ומתבוננת במשמעויותיהם הפנימיות.

מסורת האגדה של התורה מעניקה נקודת מבט הנחה מחוץ לסחרחורת הדימויים של החיים והתרבות, כולל של הסרטים, ומאפשרת להבין, לסדר ולברר אותם. היא מספקת נקודת ייחוס שניתן לבחון אל מולה כל דימוי שהוא – יהא זה דימוי הגיבור, המפלצת, האהבה הרומנטית, הטרגדיה, כל מה שתעלו על דעתכם – לעמוד על טיבו, לנקותו מסייגיו ולחפש את לבו הטהור. לאחר מכן ניתן לארוג סיפורים חדשים, המשתמשים באותם דימויים אך מסדרים אותם מחדש באופן שמשמעותם מבוררת ומתוקנת (כאן, שוב, יש לציין את רבי נחמן מברסלב, שהיה היחידי בדורו שנטל את דימויי אגדות אירופה ורקח מהם סיפורים חדשים לגמרי המקשרים אותם לעבודת ה', בספרו "סיפורי מעשיות משנים קדמוניות").

תיקון חטא אדם הראשון פירושו לחזור להיות אדם, לשוב למדרגה נעלית של אנושיות שנפלנו ממנה. והנה, המילה אדם בנויה מהאותיות דם ובראשם א. הדם הוא כמו מערכת הדם – וכן מערכת הדימויים – המהוות את קומות הבסיס של האדם. אך אם רק הן קיימות האדם אינו אלא בשר ודם, דמות ללא צלם אלוקים. על הדם צריכה למשול ה-א – ההכרה במקור האלוקי האחדותי של ריבוי הדימויים, שממנו כולם משתלשלים ואליו יש לשוב ולהתייחס[6].

סרטים ושריטות, מסכים ומסכות

מעניין להתבונן מעט בשתי המילים העיקריות העומדות לפנינו, "מסך" ו"סרט", כפי שהן משתקפות בראי עולם הדימויים של התורה.

המילה מסך בעברית נובעת משורש נסך, שפירושו לכסות או לצַפות (מסך הוא כמובן כיסוי, וגם נסיכה היא יציקה המצפה ומכסה משהו). והנה, אחת המילים הנובעות משורש זה, והדומה ביותר ל"מסך", היא המילה מסכה, הלא היא אחד מכינויי פסלי האלילים בתנ"ך: "אלֹהי מסכה לא תעשה לך"[7]. משהו בתרבות המסך המודרנית, מסתבר, קשור ב"אלוהי המסכה" של עידן האלילות. אכן, הפעם הראשונה שבה מוזכרת המילה "מסכה" בתורה אינה אלא בעשיית עגל הזהב, סמלו של קלקול הכוח המדמה כאמור: "ויעשהו עגל מסכה"[8].

המסכים של היום, ניתן לטעון, הם גלגולם המודרני של אלוהי המסכה של ימי קדם: הם ניבטים מכל עבר כמִקְדָשים בשולי הדרך, מציעים הבטחות נוצצות לאושר ולשפע, מושכים את העין ושובים את הלב. על האלילים כתוב "עינים להם ולא יראו, אזנים להם ולא ישמָעו… כמוהם יהיו עֹשיהם, כל אשר בֹּטֵחַ בהם"[9]. באותו אופן, גם אלוהי המסך בוראים את צופיהם בדמותם-הם, נוסכים עליהם בהדרגה הבעות חלולות של מסכות. הדבר תקף במיוחד לגבי בני הדור הצעיר, שמצד אחד "עינים להם" – עיניהם כבר ראו הכל, יותר מכל דור לפניהם – אך מצד שני, דווקא משום מכך "לא יראו" – עיניהם קהות מלראות דבר והם נהיים אדישים ואטומים.

המילה העברית סרט (שכמו הביטויים "לחייג" או "נפל לי האסימון" כנראה תחזיק מעמד הרבה אחרי הטכנולוגיה שהולידה אותה נעלמה מן העולם) אינה מופיעה במקרא כמות שהיא. עם זאת, ישנו ביטוי כה קרוב אליה, שקשה שלא לקשר אותו אליה ולהתבונן בה באמצעותו: "וְשֶׂרֶט לָנֶפש לא תתנו בבשרכם"[10]. המונח "שֶׂרֶט" פירושו כאן כמובן שריטה, אך את הופעתו המפתיעה בלשון זכר ניתן לראות כשילוב של המילים "שריטה" ו"סרט".

והנה, בהשגחה פרטית מעניינת מקבילים שני ביטויים אלו לשניים מביטויי הסלנג המרכזיים של דורנו: הביטויים "לחיות בסרט" ו"להיות שרוט". קיומה של המילה "שֶׂרֶט" מציע את האפשרות באיזשהו מקום שני הביטויים קשורים, כי הסיבה שאנו שרוטים היא מרוב סרטים, שבחודרם לתוך נפשנו כמו פוצעים את לבנו. אכן, המונח "בשר" בביטוי "לא תתנו בבשרכם" יכול להתפרש גם במובן של "לב בשר". ביטוי זה מופיע בקטע יפהפה מספר יחזקאל, כהופכו של "לב אבן"[11]:

וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר.

שריטת לב הבשר בעודף סרטים שליליים כמו מצלקת ומאבנת אותו. כנגד גורל עכור זה מבטיחה נבואת יחזקאל כי ישנם "מים טהורים" שבכוחם להחיות מחדש את לב הבשר החי והפועם.

מסרטים לספרים, ובחזרה

בעידן הסרטים והמסכים, המהפכה הגדולה ביותר שאנו יכולים לחולל היא להעלות מחדש על נס ספר. אכן, על מהפכה זו בדיוק אנו מכריזים בכל פעם שאנו מגביהים ספר תורה בבית הכנסת. הרמה זו היא קריאת תיגר צנועה על טכנולוגיית התמונות המרצדות, הכרזה אמיצה כי דימויים אינם מתבררים מתוך עצמם, אינם אפילו מובנים בפני עצמם, אלא כאשר מתבוננים בהם בעיני תלמידי חכמים שצללו לעומק המילה הכתובה.

החיבור למילת הקודש הכתובה תאפשר שיבה אל המסכים והסרטים ממקום גבוה יותר. חז"ל אומרים ש"עתידים שרי יהודה ללמד תורה ברבים בתיאטראות ובקרקסאות של רומי"[12]. לכאורה, כוונתם היא שמבני התיאטראות הרומאיים יעברו הסבה לבתי מדרש גדולים, ובמקום הצגות יימסרו בהם שיעורי תורה. אך ניתן להציע פירוש נועז יותר: שאותם "שרי יהודה" יעלו בתיאטראות אלו מחזות והצגות של ממש, שהתוכן והרוח שלהם ינבעו מתוך התורה ויהוו חלק ממנה, עד כי הם ייחשבו כלימוד תורה לכל דבר.

הרעיון שתיאטראות רומא יוסבו ליהדות תואם את המדרש שלפיו, באותו היום שבו העמיד ירבעם בן נבט שני עגלי זהב כתחליף לבית המקדש בירושלים[13], בנו רמוס ורומולוס את שני הצריפים הראשונים של רומא[14]. האימפריה הרומית – ממלכת הדימויים האליליים המוחצנים והכוחניים, ואִמה של התרבות המערבית המודרנית – כמו ינקה את כוחה מפולחן העגל היהודי. אף תקנתה אפוא צריכה לבוא מתוך תיקון חטא העגל בקרבנו – בירור הכוח המדמה שלנו עד שנוכל להעלות מחזות של קדושה.

גלגולם המודרני של התיאטראות והקרקסאות של רומא העתיקה הם הסינמטקים ובתי הקולנוע של היום (בהתאמה מכוונת: הסינמטקים הם ה"תיאטראות" המקרינים את הסרטים הרציניים יותר, ובתי הקולנוע הרגילים הם ה"קרקסאות" המקרינים את הסרטים העממיים והמסחריים יותר). אם יקומו "שרי יהודה" ראויים לשמם בדורנו, יעלה בידם להגשים את נבואת חז"ל, ובהשראת ספר הספרים ליצור סרטי סרטים – סרטי קודש המלמדים תורה באופן חווייתי ומוחשי (אכן, המילה משיח, המגלמת יותר מכל את גאולת החומר והחושים, עולה בגימטריה המחשה).

"ודִבַּרתי על הנביאים, וְאנֹכי חזון הִרביתי, וּביד הנביאים אֲדַמֶה"[15]: מתוך הדיבור המילולי המתוקן נפרשים ומתגלים מחדש החזון והדמיון. זה הזמן לשוב ולרכון מעל מילים קדושות, לעלעל, לעיין, להשוות, לדרוש. במקום שהדימויים החיצוניים יציפו אותנו, עלינו לצוף מעליהם, לצפות בהם מבחוץ ולבררם. לכשיבריא דמנו ויבורר דמיוננו, ינבעו מאיתנו מחדש הדימויים כנבואה[16]:

וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ.

המאמר לקוח מהספר עולמות: שערים חדשים לקבלה וחסידות. לרכישת הספר | לרכישה בפורמט דיגיטלי

מעניין אתכם כיצד לברר את דימויי התרבות העכשווית? הצטרפו לקורס "בראשית: מסע פסיכולוגי-מיתולוגי לסיפורי הראשית של התורה". לפרטים והרשמה לחצו כאן

---

[1] בבלי שבת קמו, ע"א.

[2] ליקוטי מוהר"ן, סימן כה, ה.

[3] בראשית ג, ה.

[4] שמות כ, ד.

[5] רש"י על שמות לב, א.

[6]  המלה דם עולה בגימטריה גם גולה: עולם הדימויים הרחב הוא הגולה שבה כולנו נמצאים. המלכת ה-א על הדם שבנו והפיכתנו לאדם, פירושה אם כן גם החדרתה לתוך הגולה והפיכתה לגאולה.

[7] שמות לד, יז.

[8] שם לב, ד.

[9] תהלים קטו, ה-ח.

[10] ויקרא יט, כח.

[11] יחזקאל לו, כה-כו.

[12] על פי בבלי מגילה ו, ע"א.

[13] מלכים א יב, כו-לג.

[14] ראו למשל: שיר השירים רבה א, מא.

[15] הושע יב, יא.

[16] יואל ג, א.