מה השבט שלך? נקודה למחשבה לפרשת ויחי

לעילוי נשמת קרין בת נינה ובנימין זאב בן טעמא

להאזנה למאמר:

אחד הנושאים המסקרנים ביותר בתחום הפסיכולוגיה הוא נושא טיפוסֵי האישיות. את זה שכל אחד מאתנו שונה ומיוחד כולנו יודעים. גם את זה שכולנו בני אדם הנתונים לאותה חוקיות פסיכולוגית בסיסית אנחנו יודעים. אך האם אין מישור ביניים בין האנושיות הכללית שלנו לבין האינדיווידואליות הפרטית שלנו? מישור בו אנו פחות מ"בן אדם" אך יותר מרק "פלוני", בו אנו סוג מסוים של אדם השייך לקבוצה מסוימת של נשמות?

כאן נכנסת לתמונה גישת הטיפוסים הפסיכולוגיים ומנסה לחלק אותנו לקבוצות שלכל אחת קווי אופי מסוימים. כך למשל אנשים מסוימים שייכים לטיפוס ה'מנהיג', אחרים לטיפוס ה'מתכנן', אחרים הם 'הרפתקנים', וכן הלאה. שיטה אחת מחלקת אותנו ל-4 טיפוסים, שנייה ל-16 טיפוסים, ואחרות למספרים אחרים. אפשר לומר שרעיון זה הוא גלגול מודרני של שיטות עתיקות כגון האסטרולוגיה, המחלקת אף היא את בני האדם לטיפוסים לפי המזל של החודש בו נולדו, ומכך מנסה להקיש לגבי אופיים, ייעודם ואף גורלם.

גם בתורה ביכולתנו למצוא יסוד לרעיון טיפוסי האישיות. הוא נמצא בפרשתנו, הפרשה החותמת את חומש בראשית.

אור דרך ויטראז'

בראשית מכונה "חומש האבות", ואם כן אין זה מפתיע שהוא מסתיים בפטירתו של האב השלישי, יעקב הוא ישראל על שמו כולנו קרויים, ובברכות שהוא מעניק לבניו.

עם יעקב מתרחשת קפיצת מדרגה בהתפתחות היהדות: בעוד אברהם ויצחק נאלצו שניהם להרחיק חלק מילדיהם ולראות רק אחד מהם ממשיך את דרכם, יעקב מתייחד בכך ש"מיטתו שלמה" – הוא נפרד מהעולם כשתריסר בניו סובבים את מיטתו ונשבעים כולם להמשיך את דרכו, כאשר מכל אחד מהם עתיד לצמוח שבט משבטי ישראל (במקרה של יוסף אפילו שני שבטים).

שני דברים מתחדשים כאן: שיש ריבוי בנים הממשיכים את דרך האב, ושכולם ממשיכים את דרך האב בלי שאף אחד נדחה. משמעות הדבר היא שכעת לראשונה בְּשׂוֹרַת הברית האלוקית, שהחלה להתגלות בעולם עם אברהם, מתחילה להסתעף לענפים שונים (שבט פירושו ענף), כמו אור שמש העובר דרך ויטראז' ומשתבר למספר אלומות צבעוניות . אף חלקיק אור אינו אובד כאן, וכל הגוונים משלימים ומצטרפים אלו לאלו לכדי אחדות גבוהה יותר – שלם הגדול מסך חלקיו.

דבר זה משתקף בכך שיעקב מקפיד להעניק ברכה לכל אחד מהילדים, בלי לפסוח על אף אחד. אפילו ברכתם של שמעון ולוי, שעל פניה נשמעת כקללה, התפרשה לאורך כל הדורות בדרכים חיוביות שונות (כפי שגם משתקף בהמשך ההיסטוריה, שהרי שניהם הפכו לשבטים חשובים ומלֵוי אף יצאו משה, אהרן, מרים וכל שושלת הלוויים והכהנים).

בכך שיעקב מעניק ברכה ייחודית לכל אחד מבניו הוא מתקן את הזמן בו העניק כתונת פסים רק לבנו החביב יוסף, מה שעורר את קנאת האחים עליו. אכן, לפי אחד הפירושים הכתונת הייתה עשויה פסים צבעוניים שונים. לפי זה ניתן לומר שבהתחלה יעקב הוריש את כל 'צבעיו' ליוסף (שעל כן אלומות האחים – לשון אלומות אור – השתחוו בחלומו כולן אליו), אך כעת הוא הבין שכל ילד צריך לקבל את הצבע שלו, בדמות ברכה אישית המשקפת את אופיו.

נשים לב שהברכות אינן שוות באורכן: יהודה ויוסף מקבלים כל אחד חמישה פסוקים ארוכים; גד, אשר ונפתלי מקבלים כל אחד פסוק אחד קצר; ואילו שמעון ולוי מתברכים בכלל בברכה אחת. ההערכה השווה לכל הבנים אין פירושה בהכרח שוויון כמותי אלא איכותי – מצב בו כל בן מקבל בדיוק את המילים הנכונות עבורו לצורך מימוש שליחותו וייעודו.

לחבר את הילד לשבט שלו

במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, עשרה מתוך שנים עשר השבטים התרחקו והתפזרו בין האומות. היהודים של היום הם רובם ככולם צאצאי שבטי יהודה ובנימין. אך מדרש חז"ל חשוב מסביר שמבחינה רוחנית, כל אחת מהברכות חלה על כל אחד מהשבטים:

כבר כתוב "וַיְבָרֶךְ אוֹתָם", ומה תלמוד לומר [בהמשך אותו פסוק] "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם"? [תשובה:] חזר וּכְלָלָם כולם כאחד… לקיים מה שנאמר "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ".

מהרעיון הזה יוצאים שני דברים: ראשית, שכל אחד מאיתנו יכול להיות קשור באופן ספציפי לכל אחד השבטים, להיות 'בן' רוחני שלו; ושנית, שכולנו קשורים לכל השבטים (בכולנו יש בחינת יהודה, בחינת יוסף וכן הלאה).

דבר זה היווה בסיס לנושא שלם בקבלה, שיסודו בספר יצירה, לפיו שנים עשר השבטים מקבילים לשנים עשר חודשי השנה וכן לשנים עשר 'חושים' – כשרונות רוחניים ייחודיים ה'מאירים' בחודשים אלו. מכיוון שכל אחד מאתנו נולד בחודש מסוים, הרי שכל אחד קשור במיוחד לאחד השבטים והחושים הללו. במלים אחרות, ישנם שנים-עשר (או, עם בני יוסף, שלושה-עשר) טיפוסי אישיות יהודיים שכל אחד מאתנו משתייך לאחד מהם, ובנוסף יכול להתחבר לכולם לאורך מעגל השנה.

מתנה גדולה נוספת שאנו מקבלים מכל זה הוא כלל חשוב ועמוק בחינוך ילדים. כולנו מכירים את הפסוק במשלי, "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ". על פי פשט, כוונת הפסוק היא שחוסך ומונע מבנו עונשים ומשמעת למעשה פוגע בבנו. אך חסידים העניקו לפסוק פירוש נוסף ומקורי: מי שחוסך ומונע מבנו את החיבור שלו לשבט הנשמות שלו הוא הפוגע בבנו! (אפשר להגיד שפשט הפסוק, העוסק במשמעת, מבטא את חיצוניות החינוך, ואילו הדרש החסידי עוסק בפנימיות החינוך – בייעודו לחבר כל ילד לשורשו הרוחני).

נקודה למחשבה: לכל אדם יש משפחה של נשמות אליה הוא קשור במיוחד, שבט רוחני אליו הוא משתייך. מימושנו העצמי קשור במידה רבה במציאת השבט שלנו והתחברות אליו. אך השבט הרוחני שלנו אינו בהכרח זה של כל אחד מילדינו. בבואנו לחנכם, עלינו לנסות ולזהות מהו השורש הרוחני שלהם, ולעזור להם להתחבר אליו.

לטובת הסקרנים, להלן ההקבלה השלמה בין כל השבטים לחודשים ולחושים שלהם, לפי סדר החודשים (החל מניסן, המוגדר כראשון במעגל החודשים):

חודש	שבט	חוש	חודש	שבט	חוש
ניסן	יהודה	דיבור	תשרי	אפרים	מישוש
אייר	יששכר	עיון	חשון	מנשה	ריח
סיון	זבולון	הילוך	כסלו	בנימין	שינה
תמוז	ראובן	ראייה	טבת	דן	רוגז
אב	שמעון	שמיעה	שבט	אשר	אכילה
אלול	גד	תיקון	(אדר א)	לוי	נגינה
			אדר (ב)	נפתלי	שׂחוק

הבהרה: הרעיון לפיו אדם שייך דווקא לשבט של החודש בה נולד היא הצעה בלבד. אם אתם מרגישים יותר קשורים לחוש אחר – אולי זה השבט שלכם. הכי חשוב לזכור שכולנו כלולים מכל השבטים והחושים – "כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי"!

לקריאה נוספת בדבר 12 חושי הנפש מוזמנים לקרוא את סדרת המאמרים הזו באתר "גל עיני".

מאמרי "נקודה למחשבה" יוצאים לפגרה למשך חומש שמות. ניפגש בע"ה בפרשת ויקרא!