שנאת ישראל, או בשמה המודרני אנטישמיות,[1] היא נגיף אפל שנישא בעורקי האנושות מאז שעם ישראל נולד. זוהי טינה עמוקה וקודרת, התוססת מתחת לפני השטח ומתפרצת בצורת תשוקה בלתי רציונלית להשמיד את העם היהודי, או לפחות להכשילו ולהחלישו, להותירו במצב מושפל וגלותי. שנאת ישראל היא כמו הצל של ישראל עצמם – המראה השחורה של רעיון העם הנבחר, שבאופן פרדוקסלי בה־בעת תוקפת אותו ומאשרת את תוקפו.
שיבתו של עמלק בפרשתנו מזמנת לנו תירוץ להעמיק מעט את מבטנו באנטישמיות שהוא מגלם ולעמוד על פניה השונות – בעולם ובקרבנו פנימה.
"ראשית גוים עמלק"
על פניו עמלק מוזכר רק לקראת סוף הפרשה, בנאומו הרביעי והאחרון של בלעם אותו הוא נושא לאחר שהתייאש מלנסות לקלל אותנו:[2]
וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר, רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד.
על פי פשט, הביטוי "ראשית גוים עמלק" מתייחס לעובדה שעמלק היה הראשון לתקוף אותנו בצאתנו ממצרים. אך הוא ניתן להתפרש באופן נוסף: כאומר שעמלק הוא במובן מסוים שורש של מספר גויים המסתעפים ממנו. הדבר יכול להתייחס או לכללות הגויים, לבחינה מסוימת בעצם המציאות של כל אומות העולם הנרתעת מקיומו של עם ישראל; או לחילופין כמתייחס למספר מצומצם של גויים – עמים ספציפיים היורשים מעמלק את שנאתו אלינו ומבטאים אותה בצורות שונות. אם נלך עם הפירוש השני, וננקוט בכלל של "מיעוט רבים שניים" (כלומר, שמילת רבים מתייחסת לכל הפחות לשני דברים), נגיע למסקנה שיש לתור באופן ספציפי אחר שני עמים – או בהרחבה קבוצות, זרמים או השקפות – המסתעפים מעמלק ומגלמים שני פנים במציאותו.
והנה, צמד החותרים בחשכה לקלל את ישראל המופיעים בפרשתנו, בלק מלך מואב ובלעם הקוסם, נראים בדיוק כמגלמיהן של שתי הבחינות הללו.
הרמז המובהק ביותר לכך טמון בשמותיהם: שתי האותיות האחרונות בשמותיהם של בלעם ובלק יוצרות את השם עמלק. נראה שרוחו של עמלק כמו התפצלה לשני חצאים, כאשר הראשון ירד לשרות על בלעם (כלומר הוא 'ראש' ה"ראשית גוים"[3]) והשני על בלק. דבר זה גם מסביר מדוע בלק הוא השוכר את שירותי בלעם: הוא מכיר בו כמי ששורשו בעמלק גבוה משלו.
אסמכתא נוספת נמצאת בפירוש רש"י, המצביע על כך ש"בלעם היה שונאם [את ישראל] יותר מבלק". לשון זה מבססת את דמויות בלק ובלעם שניהם כשונאי ישראל, כאשר השאלה היא רק מי שונא יותר.[4]
התפצלותה של רוח עמלק לשרות על שני אישים מציעה כי אף האנטישמיות שהוא מייצג מופיעה בעולמנו בשתי תצורות, המיוצגות בידי בלק ובלעם. ננסה לעמוד על היחס בין השניים כפי שהוא משתקף בפרשת בלק וממנו להקיש לגבי סוגי האנטישמיות שהם מייצגים.
השטן נמצא בפרטים הקטנים
ניזכר היכן אנו ממוקמים בסיפור הכללי. עלילת הפרשה משתלשלת מתוך אירועי סוף הפרשה הקודמת: נצחון ישראל על שני מלכי האמורי הכבירים, סיחון ועוג.[5] בני ישראל לא חפצו במלחמה הזו, אך מלכי האמורי סירבו לתת להם לעבור ויצאו למלחמה נגדם, הפסידו, ובני ישראל ירשו את ארצותיהם. פרשתנו נפתחת בכך שאנשי מואב, ובראשם מלכם בלק, נכנסים לאימה שמא בני ישראל ינסו גם לרשת את ארצם, ויוצרים קשר עם שכניהם בני מדין במטרה ליצור ליגה נגד ישראל:[6]
וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי. וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא.
חששותיו של בלק אינן מוצדקות. ה' הבהיר למשה: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה".[7] אך פרנויה אינה צריכה סיבות ובלק מחליט להיערך לקראת האיום המדומה. הוא לא חוזר על טעויות קודמיו שיצאו למלחמה נגד ישראל, אלא הוגה פתרון יצירתי יותר. מנהיגם של ישראל, הוא שמע, "אין כוחו אלא בפיו".[8] מולו מנהיג כזה כל צבא שבעולם לא יעזור, אלא יש לגייס איש שאף הוא כוחו בפיו: מכשף (בלק אינו יודע להבחין בין תורה לבין כישוף ובין תפילה לקללה, הכל אותם קשקושים "רוחניים" בעיניו; אך הוא כן מבין שהוא לא מבין בזה ושעליו לגייס איזה 'רוּחְנִיק' המתמצא בתחום). הוא שולח שליחים לקוסם הנודע בלעם ובידם הזמנה מנוסחת לבוא ולקלל את עם ישראל כדי שיוכל לגרשם מארצו.
בלעם מקבל את ההודעה, אך לא משיב דבר מיד. אלא מבקש מהשליחים להשאר ללון אצלו על מנת שיוכל להתייעץ עם הקדוש ברוך הוא בחלום הלילה. אך למרבה העניין, כאשר הוא פורש לפני ה' את דברי בלק, הוא עורך בהם כמה וכמה שינויים – משמיט ביטויי מפתח ומחליף חלק מהמילים. הבדלי הנוסחים הללו הם המספקים לנו את חומר הגלם הראשונה להשוואה בין שתי הדמויות.
נציב את הנוסחים זה מול זה:
| דברי בלק (במדבר כב, ה-ו) | דברי בלעם (במדבר כב, יא) |
| …הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְהוּא ישֵׁב מִמֻּלִי. וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרֲשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ… | הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם וַיְכַס אֶת עֵין הָאָרֶץ עַתָּה לְכָה קָבָה לִּי אֹתוֹ אוּלַי אוּכַל לְהִלָּחֶם בּוֹ וְגֵרַשְׁתִּיו. |
לפנינו משחק 'מצאו את ההבדלים'… הנה רשימה של כמה מהבולטים שבהם:
- בלק מדבר בתחילה על "עם" בעלמא ואילו בלעם מהתחלה על "העם" בה"א הידיעה
- בלק מדבר על בני ישראל בלשון עבר ("יָצא", "כיסה") ואילו בלעם בלשון הווה ("היוֹצא", "ויכס")
- בלעם משמיט את האמירות "והוא יושב ממולי" ו"כי עצום הוא ממני"
- בהתייחסותם לפעולת הקללה משתמש בלק בלשון "ארה" ואילו בלעם בלשון "קבה"
- בלק מדבר על "הכאה" בישראל ואילו בלעם על "לחימה" בו
- בלק אומר "ואגרשנו מן הארץ" ואילו בלעם רק "וגרשתיו"
מה משמעות ההבדלים הללו?
בעניין זה יש מחלוקת מעניינת בין המפרשים. ראשית כל ישנם דברי רש"י, מהם לקחנו את האמירה דלעיל שבלעם היה שונא את ישראל יותר מבלק. רש"י מתמקד בשניים מתוך ההבדלים ואומר בשם המדרש כך:
קבה לי: זוֹ קָשָׁה מֵ"אָרָה לִּי", שֶׁהוּא נוֹקֵב וּמְפָרֵשׁ.
וגרשתיו: מִן הָעוֹלָם. וּבָלָק לֹא אָמַר אֶלָּא "וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ" — אֵינִי מְבַקֵּשׁ אֶלָּא לְהַסִּיעָם מֵעָלַי. וּבִלְעָם הָיָה שׂוֹנְאָם יוֹתֵר מִבָּלָק.
לפי רש"י שינויי הלשון של בלעם מסגירים את רגשותיו וחושפים שנאה עמוקה לישראל. הבחירה בלשון "קבה" מעידה על רצון לקלל את ישראל באופן מפורש ונוקב, והשמטת ההסתייגות "מן הארץ" מעידה על רצון להשמיד את ישראל כליל (כמו צאצאו הגשמי של עמלק, המן, שביקש "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים"[9]).
מול רש"י ניצבים שני מפרשים הסוברים אחרת: ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, 1540-1619) ו"אור החיים" הקדוש (רבי חיים בן עטר, 1696-1743). שני אלו מפרשים את אותם שני שינויי לשון, ואחרים, כמעידים דווקא על רצון לרכך את גילוי השנאה של בלק, וזאת על מנת שהדברים יתקבלו יותר על דעת ה'. כך למשל הכלי יקר מסביר כי לשון "קבה" דווקא קלה מלשון "ארה", ומורה על דיבור באופן כללי או לחילופין על עשיית 'נקב' בעלמא; ואור החיים מסביר ש"ואגרשנו מן הארץ" מתייחס לארץ המובטחת שבלק רצה למנוע מישראל להיכנס אליה, ואם כן "וגרשתיו" הוא לשון קלה יותר המתייחסת רק לערבות מואב. ברוח זו מבארים שני המפרשים גם את השינויים האחרים, כמו ההבדל בין הכאה למלחמה וכן הלאה.[10]
לפנינו אם כן מקרה מעניין, בו אותם הבדלי גרסה עצמם בין דברי בלק לדברי בלעם ניתנים להידרש בשני אופנים הפוכים, כאשר כל פירוש גורס שצד אחר גרוע יותר! עם זאת נשים לב, שמעבר למחלוקות בין המפרשים על משמעותם המדויקת של המילים והבדלי הלשון, עצם אמירותיהם הבסיסיות אינן סותרות. טענתו המרכזית של רש"י היא על עצם שנאתו של בלעם, שהיא גדולה יותר מזו של בלק; ואילו הכלי יקר ואור החיים מתמקדים בעובדה שבלעם מנסה לטשטש את השנאה כדי שהקדוש ברוך הוא לא יבחין בה. אפשר ליישב את הדברים ולומר, ששנאתו של בלעם אכן גדולה יותר, כדברי רש"י, אך שהוא יותר מתוחכם מבלק באופן בו הוא מציג אותה, כדברי הכלי יקר ואור החיים.[11]
הנייח והנייד
העיון בהבדלי הנוסח בין בלק לבלעם מספק לנו את היסודות הראשונים לאפיון ההבדלים בין סוג האנטישמיות שהם מייצגים. מה עוד ביכולתנו ללמוד עליהם?
על פי כל הנתונים, בלק הוא טיפוס פרגמטי. הוא איש ארצי ומעשי, הדואג לשלום ממלכתו. חששותיו מעם ישראל אמנם לא מבוססות, אך אם מקבלים אותן כנתונות ניתן להבינן במונחים ארציים וכלכליים. בלק דואג למשאבים של ארצו, שהם היסוד לכלכלה שלה. הוא פוחד מהשתלטות של בני ישראל על כל שטחי המרעה שתסב נזק לממלכתו. גם שני הביטויים המרכזיים שבלעם השמיט מדבריו מעידים על כך שדאגתו מקומית ומעשית: הוא ציין שבני ישראל יושבים "ממולו", כלומר בטריטוריה שלו, ושמספרם "עצום" ממנו, כלומר שמבחינה צבאית הוא חושש לנחיתות מולם. בנוסף, אנו רואים שהוא נכון לבריתות פוליטיות עם יריביו המדיינים על בסיס אינטרס משותף – סימן מובהק לחכמה מדינית מעשית.
לעומת כל התכונות האלו מצטייר בלעם כניגודו המוחלט של בלק. בלעם הוא מין אבטיפוס קדום של איש רוח – איש הגות ומחשבה, שכל שיקול דעתו והחלטותיו תלויים ברגעי השראה חמקמקים ונתונים להשתנות מיום ליום. בנוסף, בעוד לבלק זהות לאומית וגיאוגרפית מובהקת, הוא עומד בראש ממלכת מואב ומקיים קשרים דיפלומטיים עם הממלכה השכנה, זהותו הלאומית של בלעם מטושטשת. הפסוק המתארו נפתח במילים "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹ",[12] אך הפרטים כאן רב־משמעיים ושנויים במחלוקת. על פי פשט, פְּתוֹר הוא שם של עיר השוכנת על נהר פרת בארץ ארם, וזהו מוצאו של בלעם.[13] אך לפי חז"ל ורש"י הביטויים "פתורה" ו"ארץ בני עמו" רומזים לדברים אחרים לגמרי: המילה "פתורא" היא שולחן בארמית ורומזת לכך שבלעם היה סוג של "שולחני" ש"כל המלכים מריצין לו אגרותיהן", ו"ארץ בני עמו" מתייחס לארצו של בלק בה בלעם התגורר באותו זמן.[14] לפי פירושים אלו בלעם אינו טיפוס מקומי אלא בדיוק להפך – אדם שגלה מארצו לארץ אחרת, ומשמש במקצוע שלמיקומו הגיאוגרפי אין משמעות: המלכים שולחים לו אגרותיהם למקומו, ואם לשפוט לפי הסיפור הרי שגם הוא מתרוצץ ממקום למקום כדי לממש את קללותיו. עמימות זהותו הלאומית של בלעם משתקפת באופן מובהק בשמו: בלעם זה בל־עם – היות בלי עם.
אם להפשיט ולעדכן משהו את דמויותיהם של בלק ובלעם, נראה שבלק הוא טיפוס לאומי, פטריוט הנאמן לארצו ולמולדתו ואוחז בגאון בזהותו האתנית הפרטיקולרית; ואילו בלעם הוא טיפוס בינלאומי – איש העולם הגדול האוחז בזהות אוניברסלית וקוסמופוליטית, הנע ונד ממקום למקום ושביתו הוא בעולמות הרוחניים. כמו לכולם יש לבלעם מוצא אתני, אך בניגוד לבלק המקומי והלאומי, נתון זה אינו מגדיר או מגביל אותו מבחינתו, והוא אינו קשור לשום מקום ספציפי. בלשונו של גדי טאוב,[15] בלק הוא "נייח", מי שזהותו ומארג חייו קושרים אותו למדינת הלאום שלו, ובלעם הוא "נייד", מי שזהותו והשקפת עולמו מושכים אותו למרחב אוניברסלי ובינלאומי. רבים מהניידים הם אנשי אקדמיה, ואכן ניתן לדמיין את בלעם כמין פרופסור נודד המשמש scholar-in-residence (מרצה אורח) בכנסים ואוניברסיטאות ברחבי העולם, איש מילים התלוש ממרחב גיאוגרפי ואתני ושביתו הוא ה"אקדמיה" – עולם וירטואלי על־מקומי המורכב מסך כל הקמפוסים האקדמיים בעולם.[16]
אנטישמיות ימנית ושמאלנית
כעת אנו יכולים לאפיין את שני סוגי האנטישמיות שמייצגים שני האישים. החלוקה ללאומי ובינלאומי, או נייח ונייד, אף שאינה זהה לחלוקת המתרס הפוליטי לימין ושמאל, עדיין חופפת אותה במידה רבה. אי לכך, נבקש לראות כאן את בלק ובלעם כמייצגים, בהתאמה, אנטישמיות ימנית ואנטישמיות שמאלנית.
האנטישמיות הימנית נובעת ביסודה מרגש לאומני, כלומר מהקצנתו של הרגש הלאומי לכדי עמדה של שנאת זרים או דחייתם. במציאות של היום מופיעה אנטישמיות זו בחוגי ימין קיצוני, בעיקר באירופה ובארצות הברית, הקוראים להשבת עטרת "האדם הלבן" ליושנה ולבלימת מה שהם מזהים כ"השתלטות" של זרים על מדינותיהם. האנטישמי הימני אינו בהכרח שונא יהודים יותר ממה שהוא שונה, נאמר, שחורים או היספאניים. נקודת המוצא שלו היא עליונות העם, הגזע או המדינה שלו, או לפחות רצונו לקיימם באופן בדלני, וככזה הוא קנאי לגבולותיו, מתריע בפני הסתננות זרים אליהם ומרבה להשתמש ברטוריקה של הפחדה מפני השתלטותם האפשרית (כדברי בלק כאן בפתיחה, "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה"). אין מדובר בטיפוס מתוחכם במיוחד. הוא מתבטא בשפה פשוטה ובוטה, וגם אם הוא לא ינקוט תמיד באלימות כפתרון ראשון האפשרות הזו בהחלט קיימת עבורו והוא יבחר בה אם ירגיש שהוא נדחק לכך – כפי שאכן מתרחש פה ושם בתקריות אנטישמיות.
שונה ביותר, וחמקמקה מאד, היא האנטישמיות השמאלנית, המגולמת כאן בידי בלעם. אנטישמיות זו אינה באה 'מלמטה', מתנועות פופוליסטיות המתיימרות לייצג את "העם", אלא 'מלמעלה' – ממחוזות האקדמיה, התקשורת, המשפט ומעגלי השפעתם, הרואים עצמם כאליטה התרבותית עליה מופקד לשמש כמצפן המוסרי והערכי של החברה כולה. תרבות זו זה מכבר התנכרה לרעיון של לאומיות כמכוננת זהות עיקרית, חותרת לעולם פוסט־לאומי, ומעל הכל עוינת את הרעיון של עם נבחר (כלומר היא בל־עמית תרתי משמע: מבקשת להתעלות מעל מושג העם בכלל ומעל מושג העם הנבחר בפרט). אנטישמיות זו אינה מגוננת על מדינת לאום אחת מול איום של לאום אחר, אלא משקיפה על כל הלאומים מלמעלה ורואה בהן אידיאות ומושגים. זו הסיבה שבלעם מכנה את ישראל "העם" ולא רק "עם", משמיט את העניינים הארציים והיחסיים של הישיבה "ממול" והשאלה מי "עצום" ממי, ומחליף את הדיבור ההיסטורי־ספציפי בלשון הווה נצחית: כשהיהדות אינו יותר עם אלא אידאה היא לא כבר "יצאה" ממצרים או "כיסתה" את עין הארץ אלא בכל רגע ורגע "יוצאת" ו"מכסה" מחדש. היא מהות רוחנית על־זמנית שיש לחסלה, וגם זאת באמצעות הרוח – שפה ומילים.
בהיות חוגים אלו בני תרבות בינלאומית ואוניברסלית, החובבת תחכום מחשבתי ולשוני וסולדת מאמירות הנשמעות בוטות או פשטניות, האנטישמיות המקננת בהם כמעט אף פעם לא תצא לאור באופן מפורש או מוצהר. אכן, לרוב היא בכלל לא תהיה מודעת. היא תמיד תוצג, ותתפוס את עצמה, כמונעת בידי ערכי הנאורות האוניברסלית המבקשת להכחיד מהעולם כל סוג של עליונות אתנית או לאומית. היא לעולם לא תכוון חיציה, למשל, לעם היהודי, אלא למושגים כלליים יותר כ"יהדות", "ציונות" או "מדינת ישראל"; וגם לא תקרא בגלוי להשמדתן, אלא פשוט תשפוט אותם בסרגל מוסרי בלתי אפשרי השומט את הקרקע מתחת צידוקן להתקיים. בדומה לקֹרח ועדתו בהם עסקנו לפני שתי פרשות, הדוגלים בהיררכיה אך מדברים בסיסמאות של שוויון, כך גם האנטישמיות השמאלנית עטופה בשפה של ליברליזם, אהבה ואי־אלימות אך למעשה גלוי לכל בר דעת שהיא מוטה בידי רגשות שנאה או לפחות סלידה, וסוללת את הדרך לדה־לגיטימציה של היהדות להתקיים כישות מדינית.
איזה משני סוגי האנטישמיות האלו גרוע יותר? מחלוקות המפרשים לגבי הבדלי הנוסח בין דברי בלק לבלעם משקפות שלא קל להשיב על השאלה זו.
מצד אחד ברור שהאנטישמיות הימנית, הבוטה והלוחמנית יותר, יותר מפחידה. איש מאתנו לא היה רוצה לפסוע לתוך תהלוכה של אנשי ה"עליונות הלבנה", החובשים מסכות קו־קלקס־קלאן או מניפים את דגלי הנאו־נאצים או הקונפדרציה. בנוסף, כאשר מתרחשות תקריות אנטישמיות הן בוקעות כמעט תמיד מחוגים אלו, כך שבמקרי קצה אנשים מהם מהווים סכנה ברורה ומיידית.
אך מצד שני יש משהו מטריד באופן עמוק בזן השמאלני של האנטישמיות – זה הבוקע מכנסי האקדמיה ועטוף במתק לשון ובשפה עשירה ומתוחכמת. בדיוק משום שאנטישמיות זו עמומה ומוסווית יותר, יש רגליים לטענה שלטווח הארוך היא המסוכנת יותר, בדיוק כפי שדברי בלעם יכולים להתפרש כמטשטשים את השנאה המניעה אותם ובה־בעת כמבטאים שנאה גדולה יותר.
מאנטישמיות לאוטו־אנטישמיות
באחד מהקללות־ההופכות־לברכות בפרשה מברך בלעם את ישראל במילים המפורסמות "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".[17] עם ישראל נועד להתבדל מהעמים ולא להיחשב/להימנות עמהם. והנה, בכל אימת שמסיבות שונות התבדלות זו אינה נשמרת הרי שבני ישראל מוצאים עצמם מאמצים, במידה זו או אחרת, את נקודת המבט הלא־יהודית על המציאות. הסתכלות זו נסובה במוקדם או במאוחר גם על עצמם: היהודי מתחיל לחוות את עצם יהדותו כפי שהיא נתפסת בעיני הגויים הסובבים אותו. ומכיוון שנקודת מבט זו נגועה לא אחת באנטישמיות, הרי שגם רגש זה מופנם לתוך תודעת היהודי. דבר זה מכונה "שנאה עצמית יהודית" או "אוטו־אנטישמיות".
אם הצלחנו להבחין בין שני סוגים של אנטישמיות, האם נוכל להצביע גם על שני סוגים של אוטו־אנטישמיות – גרסאות מופנמות של האנטישמיות הימנית והשמאלנית הלובשות צורה פנים־יהודית? התשובה היא כן, אך עם טוויסט מרתק בעלילה: הפעם הגרסה השמאלנית היא הקלה לזיהוי ולאפיון, ודווקא זו הימנית היא החמקמקה יותר!
אוטו־אנטישמיות שמאלנית היא דבר מוכר ומושמץ כמעט לעייפה: פעיל השמאל הפרו־פלסטיני המנוכר לבני עמו המתנחלים ומוכן להפקירם; הפרופסור הישראלי היושב במרומי מגדל השן האקדמי וקורא להחרמת מדינת ישראל; אנשי התקשורת המעניקים במה לשמאל הרבה יותר מאשר לימין; וכן הלאה. זוהי האנטישמיות ה'בלעמית' כפי שהיא מופיעה בתוככי היהדות, באותם חוגים המעורים בחוגים ה'בלעמיים' העולמיים, והמכונה פוסט־מודרנית ופוסט־ציונית. ומכיוון שזן זה של אוטו־אנטישמיות קל לזיהוי הוא גם קל לניגוח: מיוסדים מכוני מחקר וכתבי עת שנועדו לבקר את השיח שלו, נכתבים ספרים ומאמרים המבקשים לחשוף את הטקטיקות שלו, ובסמטאות הטוקבקים מכנים את אנשיו במלות גנאי כ"סמול", "בוגדים" ו"עוכרי ישראל".
אוטו־אנטישמיות ימנית לעומת זאת היא זן יותר קשה לזיהוי. אכן, ממבט ראשון נדמה שזהו דבר הסותר את עצמו: הלא ימני הוא מי שגאה בזהותו הלאומית, נאמן למדינתו ומכבד את מסורתו, אז מה פה יכול להיות אנטישמי? ובכל זאת, האנטישמיות ה'בלקית' יכולה לחלחל אף היא לתוך עם ישראל וללבוש צורה יהודית־ימנית. זן זה אינו מתבטא בשנאה לעם ישראל או למדינת ישראל, כלומר ליהודים או למדינתם, אלא בהסתייגות/רתיעה מהיהדות עצמה – מכל מה שהיהדות כדת, אמונה ומסורת מייצגת.
בגרסת קיצון היא יכולה להופיע כמפלגה ימנית הנושאת בגאווה את השם "ישראל" ואף מדברת בגוף ראשון רבים על "ביתנו", אך כולה השמצה ובוז לציבורים הדתיים והחרדיים שבה (כולל הפחדות מוכרות נוסח בלק בדבר השתלטותם על הכסף והמשאבים). אך יש לה גם גרסאות מעודנות יותר: בכל אימת שהמילה "ישראל" מזוהה אך ורק עם הלאום היהודי וכלל לא עם התורה או הדת היהודית – כלומר שהמרכיב הלאומי הופך למגדיר העיקרית של היהדות והמרכיב הדתי למין סרח עודף שלה (שאמנם לא זורקים אותו ואפילו מכבדים, אך גם לא ממש מתלהבים ממנו) – לפנינו ענף מסוים, גם אם דק ובלתי מודע, של האנטישמיות הימנית. כפי שהאוטו־אנטישמיות השמאלנית שוללת יסודות ביהדות בשם האוניברסליות, כך זו הימנית עושה זאת בשם הלאומיות.
מהי הפעם התשובה לשאלה, איזה משני הזנים גרוע יותר? אף זו מתהפכת כאן. כמו באנטישמיות של אומות העולם, יש בחינות לכאן ולכאן; אך במידה שהזן המתעתע יותר הוא גם המסוכן יותר, הרי שבמקרה של האוטו־אנטישמיות המבט צריך להיות מופנה לזן הימני: בדיוק בשל העובדה שהוא מסתתר מאחורי סמל המגן דויד הוא עשוי להתגלות כהרסני יותר לטווח רחוק: כמספק זהות "ישראלית" חלופית לזו היהודית, וכמציב את הלאום או המדינה כמוקד פולחן חלופי לתורה. אך כפי שקבע נכון רבי סעדיה גאון, "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה": עתידנו, גם הלאומי, נעוץ בשורשנו הרוחני כ"עם ה'".[18]
"אתהפכא" לאנטישמיות השמאלנית
מה התיקון לכל סוגי האנטישמיות שסקרנו?
קצה חוט לתשובה מסתתר באחריתם של בלק ובלעם בפרשה. מזימת שניהם נכשלת ועולה בתוהו, אך על הדרך אנו רואים דבר מרתק: הקדוש ברוך הוא משקיע מאמץ רב דווקא בתיקון דמותו של בלעם ובהיפוך קללותיו. בעוד תוכניתו של בלק פשוט מסוכלת ולא נותר לו אלא להישאר אומלל ומתוסכל נוכח הדבר, בלעם זוכה וה' מתלבש בתוכו, מפיק מתוך פיו נבואות גדולות ומשיחיות ההופכות להיות חלק מהתורה הנצחית. אכן, המסורת היהודית הכירה בבלעם כנביא אמת, המתקרב בדרגתו למשה: הפסוק "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה"[19] דרשו חז"ל "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם… בלעם בן בעור".[20]
אם להשתמש בלשון החסידות,[21] נראה שלבלק נעשית "אתכפיא", רצונו מוכנע ומושפל, ואילו לבלעם נעשית "אתהפכא" – קללותיו מורמות והופכות לברכות נשגבות.
דבר זה רומז לנו לאופן בו עלינו לגשת לאנטישמיות הימנית והשמאלנית, מחוץ ומבית:
האנטישמיות הימנית היא שטחית ופשטנית יותר וטיפולה צריך להיות בהתאם. כלפי חוץ יש להאבק בה ולהכניעה, וכלפי פנים יש לעורר את הנגוע בה לשים לב לסתירה העמוקה המובנית לתוך גישתו, שבמודע או לא מכרסמת ביסודות הקיום היהודי.
לעומת זאת, היחס לאנטישמיות השמאלנית צריך להיות מורכב יותר. הסיבה להשקעתו הרבה של הקדוש ברוך הוא בבלעם, ולהכרת המסורת היהודית בנבואתו, היא שדווקא באנטישמיות השמאלנית, יותר מזו הימנית, מסתתר ניצוץ גדול שיש לפדות אותו. ניצוץ זה הוא ערך האוניברסליות. במרכז היהדות עומד רעיון העם הנבחר, אך לצידו באותו מרכז ניצב גם החזון של "בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים".[22] העם היהודי לא נועד להיות לאום במובן הימני הרגיל של המילה, המרוכז במדינתו ודואג רק לרווחתו, אלא "ממלכת כהנים" המבקשת לברך את האנושות כולה בתורה ובחכמה. אופק אוניברסלי זה הוא בשר מבשרה של הבשורה היהודית לעולם, ואחת מנקודות ההבדל המרכזיות בין היהדות כלאום ליהדות כדת. מיסודות תורת הבעל שם טוב הוא, שהזולת אינו אלא מראה של עצמנו, המשקף לנו פגם הקיים בנו ומזמין אותנו לתקנו.[23] האנטישמיות אינה יוצאת מן הכלל: זו הימנית, מבית מדרשו של בלק, מאתגרת אותנו לשקם את זהותנו הלאומית, לזקוף מחדש את "גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה";[24] וזו השמאלנית, מבית מדרשו של בלעם, מאתגרת אותנו לשקם את זהותנו הבינלאומית – "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם".[25] על פני השטח בלעם מתעב את רעיון העם הנבחר, אך תיעובו הוא תביעה: בל תהיו רק עם.[26] אל תסתפקו ביעוד הלאומי שלכם, אלא הגשימו גם את ייעודכם האוניברסלי.
[1] המילה אנטישמיות היא מכובסת מעט, שכן היא למעשה הומצאה בידי האנטישמיים עצמם כאמצעי לטייח את שנאתם ולטשטש את זהות מושאה. כדי להסוות את השנאה הם מציגים עצמם כ"אנטי" בלבד, כלומר כאוחזים בהתנגדות אידיאולוגית, וכדי לטשטש את ישראל הם מדברים על התנגדות ל"שֶׁמִיִים" באופן כללי. אף על פי כן, היות שהמילה התקבלה ונעשתה שגורה, נשתמש בה.
[2] במדבר כד, כ.
[3] אכן, לפי אחד המדרשים כאשר בא עמלק להלחם בישראל לאחר צאתם ממצרים הוא עשה זאת בעצתו של בלעם:
"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" ומהיכן בא עמלק? אמר ר' כרוספדאי בשם ר' יוחנן, שבא מאצל בלעם הרשע, שבא ליטול עצה ממנו ואמר לו יודע אני שבעל עצה אתה וגם בעל מחשבות רעות וכל הנוטל עצה ממך אינו נכשל… (אסתר רבה ז, יג)
לפי מדרש זה הרי שבמובן מסוים בלעם הוא המשפיע של עמלק ולא להפך. שניות זו ביחסים ביניהם רמוזה בכך שהשמות בלעם ועמלק יוצרים ביחד סוג של ריבוע קסם שניתן להקרא מימין לשמאל ומלעלה למטה, כדלקמן:
| בל | עמ |
| עמ | לק |
[4] רמז נוסף מופיע בפסוק המופיע לאחר גמר ברכותיו של בלעם: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ וְגַם־בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ". על פי פשט הפסוק מתאר את התפרקותה של השותפות העסקית בין הצדדים לאחר שנחלה כשלון, כאשר כל צד הולך חזרה למקומו. אך ניתן לראותו גם כרומז לכך שרוחו של עמלק שעד כה הדביקה בין הצדדים כעת סרה מעליהם והם שבים להיות שתי ישויות נפרדות. לא במקרה, הדבר מתרחש מיד לאחר נבואת בלעם על עמלק, ממש כאילו חשיפת מקור כוחם של צמד השונאים ("ראשית גוים עמלק") נוטלת את קסמו ("ואחריתו עדי אֹבד").
[5] במדבר כא, כא-לה.
[6] שם כב, ב-ד.
[7] דברים ב, ט.
[8] במדבר רבה כ, ד. רש"י על במדבר כב, ד.
[9] אסתר ג, ו.
[10] ראו כלי יקר על במדבר כב, ה-ו; אור החיים על במדבר כב, יא.
[11] להרחבה ראו: רבי מנחל מנדל שניאורסון, לקוטי שיחות ל"ח, עמ' 85-89.
[12] במדבר כב, ה.
[13] כפי שכתוב בפירוש בחומש דברים, "בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם" (דברים כג, ה).
[14] במדבר רבה כ, ז. רש"י על במדבר כב, ה.
[15] גדי טאוב, ניידים ונייחים (שיבולת 2020).
[16] כך התבטא על עצמו האינטלקטואל היהודי הנודע ג'ורג' שטיינר, שהיה מפורסם בעמדותיו האנטי־ישראליות. ספרו הנודע ביותר של שטיינר נקרא "אחרי בבל" ועוסק בתרגום. והנה, כפי ששתי האותיות האחרונות בשמות בלק ובלעם יוצרות את המילה עמלק, כך שאר האותיות יוצרות את המילה בבל, אך הפעם בחלוקה לא סימטרית: ב־בלק יש ב אחת וב־בלעם נמצא הצמד העיקרי בל (שהרי בבל נקראה על שם בלילת הלשונות). דבר זה מתקשר לאופיים הלאומי/בינלאומי של בלק ובלעם: האות ב רומזת לנוכחות ברורה במקום וזהות מסוימים, כבלק הלאומי; ואילו הצירוף בל להפך מכך – היות בלי זיקה ספציפית לעם או מקום, במרחב הבלול מלשונות רבים, כבלעם הבין־לאומי.
[17] במדבר כג, ט.
[18] במדבר יא, כט.
[19] דברים לד, י.
[20] במדבר רבה יד, יט.
[21] ספר התניא פרק כז.
[22] ישעיה נו, ז.
[23] בעל שם על התורה בראשית קכא-קל.
[24] תהלים מז, ה.
[25] ישעיה מט, ו.
[26] תביעה זו משתקפת בכפל הפירושים להופעה נוספת של הביטוי "גאון יעקב", בפסוק "מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב וְאַרְמְנֹתָיו שָׂנֵאתִי" (עמוס ו, ח): לפי רש"י ותרגום יונתן "מתאב" הוא מלשון תיעוב, לפי כל השאר המפרשים מלשון תאוה. ניתן לפשר ולפרש, שכאשר גאון יעקב הולך יחד עם מימוש השליחות האוניברסלית שלנו ה' אוהב אותו, וכאשר הוא עומד לבדו הוא לא אוהב אותו.
הרהורי תשובה 
אתה מפספס משהו לגבי האנטישמיות הימנית. עבור האנטישמיים מימין, היהודים הם לא רק זרים שיש לגרש. בעוד אותו תומך עליונות לבנה שונא שחורים ומהגרים, הוא שונא אותם מפני שהוא חושב שהם נחותים. היהודים, לעומת זאת, נתפסים כתככנים וערמומיים. היהודים שולטים בעולם, והם הסיבה שהחברה האירופית הלבנה והטהורה "ירדה מגדולתה" והם עשו זאת על ידי הצפתה במהגרים והפצת אידיאולוגיות כמו קומוניזם, פמיניזם, שיוויון זכויות לשחורים וכו'.
האנטישמיות משמאל גם לא באמת שונה מהאנטישמיות מימין… גם אצל אנטישמים משמאל ישראל מוצגת כאגודת סתרים מרושעת שמושכת בחוטים מאחורי הקלעים ואחראית לכל עוולה ואי צדק.
העם היהודי נוטה להיות שק החבטות של העולם.
אהבתיאהבתי