עמוד האש, עמוד הענן: תשעה באב, המשבר בארץ והצורך בחזון חדש

לא ניתן לשים פלסטר על שבר. במשך כמה עשרות שנים הבגד האלסטי ושמו "מדינה יהודית דמוקרטית" הצליח איכשהו להכיל את כולנו, אך בהדרגה מתגלה שכל צד תלה בו תקוות אחרות ואף מנוגדות. אולי הגיע הזמן לשדרג את הבגד, לתפור חזון משותף חדש?

אז מה קורה כאן כעת – האם הבית חרֵב או שאולי רק הבגד נקרע?

השבת שלפני תשעה באב, זו האחרונה שציינו, נקראת שבת חזון. היא נקראת כך משום שהיא מוקדשת לקריאת "חזון ישעיהו", נבואת הפורענות הקשה שבתחילת ספר ישעיהו. אך לחסידים, כדרכם, יש פירוש אחר לכינוי "שבת חזון". לפי רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, השבת נקראת כך משום שמשמיים מראים בה לכל יהודי, בליבו פנימה (בחזה שלו), חזון של בית המקדש העתידי, שאם נזכה ייבנה מחדש בתשעה באב הקרב ובא.

הרבי מברדיצ'ב צירף לכך משל: מעשה באב שרצה לחנך את בנו. לשם כך הוא הכין חליפה יפה ומהודרת והבטיח שייתן אותה לבן אם הלה יתנהג כראוי. מדי פעם, כדי לעורר את הילד, הוא היה פותח קמעה את הארון ומעניק לו הצצה לאותה חליפה, בטרם היה סוגר את הארון מחדש. באותו אופן, אף לנו, בניו של הקדוש ברוך הוא, הוא מראה לנו את ה'חליפה' המובטחת לנו מדי שנה בשבת חזון.

עזבו כרגע את השאלה מדוע לא חוויתם זו בשבת האחרונה (אם כן חוויתם – אשריכם ואשרי חלקכם). הפרשנים החסידים העלו שאלה יותר מעניינת: מדוע, אם הנמשל הוא בית, השתמש רבי לוי יצחק במשל של בגד?

זו נראית שאלה מצחיקה – הרי לא כל פרט במשל אמור להקביל לנמשל. ובכל זאת, סוד גדול מסתתר כאן. מוסבר שכל אדם זקוק לשלושה דברים כדי להתקיים – מזון, בגד ובית. מבין הללו, המזון נקרא "אור פנימי", שכן אנו מפנימים ומעכלים אותו, בעוד הבגד והבית נקראים "אור מקיף", שכן הם מקיפים וסובבים אותנו. אך יש הבדל בין הבית והבגד: הבית הוא "מקיף רחוק", משהו גדול על מידותינו ונועד להכיל הרבה יותר מאשר רק אותנו, בעוד הבגד הוא "מקיף קרוב", משהו התפור על מידותינו ועוטף אותנו באופן יותר אישי, סמוך ומוחשי.

כאשר השתמש רבי לוי יצחק במשל של בגד הוא בעצם סיפק לנו שיעור חשוב על הנדרש לנו בדרך להגשמת חזון הבית המקדש השלישי. בהיותו חזון של בית, חלום הגאולה היא דבר מרוחק בעצם, "מקיף רחוק" שקשה לנו להשיגו ולהכילו. הפער בינו לביננו – כולל המזון הרוחני העכשווי שלנו, מה שממלא אותנו כרגע – אינו מאפשר לנו להתחבר אליו. לשם כך אנו זקוקים לממוצע מחבר, משהו הנמצא בין תמונת המצב העכשווית שלנו לחזון של מי ביכולתנו להיות.

ממוצע זה הוא הבגד, שבהקשר שלנו יש להבינו כעצם החזון עצמו – נרטיב, סיפור או דימוי שיעזרו לנו להתחבר לרעיון המקדש והגאולה. אם הגאולה היא הנמשל האולטימטיבי, הרי שאנו זקוקים למשל טוב כדי להשיגו, מלשון שמלה ולבוש. אם נצליח 'ללבוש' משל – תיאור או סיפור טובים על אודות הגאולה – אז אולי, רק אולי, גם הם יצליחו 'להתלבש' בתוכנו ולהתיישב על לבנו.  

רבים מדברים היום על אודות "חורבן בית שלישי". לדעתי זה לא נכון – קודם כל מכיוון שבשום מובן לא נבנה כאן עדיין בית שלישי, ושנית משום שהמילה "חורבן" מופרזת בעליל. עם זאת, משהו בהחלט נפגם, או ליתר דיוק נפרם – ה"בגד" הרעיוני שהחזיק אותנו כאן ביחד תקופה לא קצרה.

מלכתחילה הבגד לא בדיוק ישב עלינו טוב. הוא נטווה מחוטים לא-לנו, חוטי הלאומיות המערבית, שהתעוררה לחיים אי־אז באביב העמים שלהם. לכל עם "זכות טבעית" ל"הגדרה עצמית" ול"ארץ מולדת", כך שרקה רוח הזמן, ואנו, שכל כך מיומנים בגלישה על רוחות השעה, התאמנו עצמנו לגלים והתחלנו לזרום איתם. את הנוסח למגילה אפילו שאלנו, בהעתק-הדבק, ממגילת העצמאות האמריקאית, עם תיבול מהכרזות דומות אחרות. בין לבין שזרנו כמה חוטי תכלת ממקורותינו – המילה "קוממיות" למשל, ואזכור התנ"ך וחזון הנביאים – אבל בסך הכול הייתה זו עבודת צבע וליטוש על גבי מצע ready-made שמצאנו והתאמנו לצרכינו.

אך למרות זרותו, ואולי בזכותה, הבגד התגלה כאלסטי למדי. הוא הצליח להימתח ולהכיל ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, ולתת הרגשה שהנה הנה, מצאנו את הבגד-החזון אתו נוכל לצעוד אל עבר העתיד המשותף שלנו ביחד (נכון, החרדים לא בדיוק השתלבו תחת השמיכה הזו, אך מאידך הם גם לא מאד רצו להיות חלק ממנה – מבחינתם לא התחילה עדיין שום גאולה, אלא הגולה פשוט החליפה חליפה).

וכך חלפו עשרות שנים, שלושת רבעי מאה. בכמה וכמה רגעים הבגד הנמתח הראה סימנים של פרמים וקרעים, אבל בכל פעם איכשהו הצלחנו להטליא ולכסות את זה. בריב על אזכור הבורא במגילת העצמאות מצאנו טלאי ועליו כתוב "צור ישראל"; בשאלת החוקה יצרנו טלאי אחר ושמו "ועדת חוקה, חוק ומשפט"; בשאלת מיהו יהודי לקחנו בכלל טלאי צהוב תוצרת גרמניה והחלטנו שכל מי שהוכרח לענוד אותו אז יזכה ללבוש אותו גם עכשיו; וכך שרדנו, אוחזים בבגד המשותף, הולכים ומשתכנעים שזהו הבגד האחרון, איתו נצעד אל העתיד.

אבל לא ניתן לשים פלסטר על שבר. כלומר, ניתן, אבל הוא מאד מהר ייפול ויחשוף שבהעדר קיבוע ואיחוי השבר רק החריף. ואל תתבלבלו: יש כאן שבר – "שבר בת עמי" בלב העם, שהקו המזוגזג שלו החל במשבר ההשכלה, אם לא קודם לכן, במעמקי הגולה ואולי אף בקרע המלכויות המקראי. אנו חצויים בַּעצם, שבורי ראש לגבי איך לשאת את יהדותנו והמשא שהיא העמיסה על כתפינו. וזה לא נפתר באמצעות דגל, המנון ומגילה.

אז הבגד ששוב ושוב נמתח ונפרם והוטלא בסוף נקרע. והתגלה מה שידענו מהתחלה: שלמרות שבראשו תלויה המלה "התקווה", בה"א הידיעה, כל צד תלה בו תקווה אחרת. עבור צד אחד הוא היה דרך להמשיך את החילון של הלאום היהודי על אדמתנו ההיסטורית, אך עבור השני הוא היה שלב בדרך להחייאת היהדות. עבור אחדים ארץ ישראל הייתה התחליף לתורת ישראל, אך עבור אחרים היא הייתה הזדמנות לחיות סוף סוף את התורה במלואה. המתח בין השמאל והימין החילוני אינו אלא הסתעפות של הקרע הבסיסי הזה בין מה שנקרא "יהדות" ו"ישראליות". במשך כמה שנים הבגד המכונה "מדינה יהודית דמוקרטית" הצליח איכשהו להחזיק את כל הרצונות האלו; אך גם הבד האלסטי ביותר סופו להיקרע – וזה מה שקרה, או קורה, עכשיו. אוי, מה היה לנו.

חייטי המלך החדשים

מה עושים? צריך בגד חדש. צריך לארוג חזון חדש לחיים המשותפים של כולנו על אדמתנו, העשוי הפעם מחוטי מורשתנו, תורתנו ותרבותנו (אם כי בהחלט ניתן להוסיף לו רקמה מחוטי תרבויות העמים, בבחינת חכמה בגויים תאמין, ועוד על כך מיד).

כאן אנו מגיעים לחצי השני והחשוב יותר של הרעיון הזה – מי יהיו החייט או החייטים שיעזרו לנו לארוג את החליפה החדשה?

הדבר הראשון שיש לומר הוא, שלא יהיה זה מישהו אחד. שבעים פנים לתורה כנגד הנפשות שירדו למצרים, וששים ריבוא אותיות כנגד המשפחות שיצאו ממנה, ולכל נשמה יש מה לתרום כאן, בדיוק כפי שהמשכן הראשון נעשה מתרומתם של כל בני העם. הדבר תקף גם לגבי המסורות שכולנו צומחים מתוכם – הספרדית והאשכנזית, החסידית והליטאית, תורת הנגלה ותורת הנסתר, כולן חלק מהמארג הגדול המכונה יהדות.

ובכל זאת, ניתן להצביע על שני חייטים עיקריים, שכל אחד מהם מגלם עולם ומלואו, שמתוך כתביהם ומורשתם נוכל לתפור את בגדינו החדשים.

כאן אני פונה לשיעור שהעביר שנה שעברה מורי ורבי הרב יצחק גינזבורג. בשיעור זה הוא לקח את האגדה המוכרת של בגדי המלך החדשים, ועשה לו 'טוויסט' יהודי-חסידי. לפי פירושו המקורי, להכנת בגדי המלך החדשים יש שני שלבים, שני חייטים, ששניהם נצרכים כדי להעביר אותנו מחשכת הגלות לאור הגאולה.

החייט הראשון הוא הרמב"ם. בניגוד לסיפור המקורי, החייט שלנו כלל לא רימה את המלך: באמת היה לו בד שרק חכמים רואים אותו, והוא באמת הכין לו ממנו בגד! אך היה זה בגד מופשט ובלתי נראה. אתם מבינים, חלק מרכזי ממורשת הרמב"ם היה הפשטת הא־ל מכל זכר של גשמיות, הפיכתו למופשט בתכלית, עד שניתן להשיגו רק על דרך השלילה – דרך ההכרה שהוא אינו אף אחד מהדברים המוכרים לנו אלא נעלה מהם. בכך תפר הרמב"ם לקדוש ברוך הוא בגד בלתי נראה כביכול, או בלשון הזוהר "קישוטין דלא הוו" (קישוטים שלא היו).

ממשה עד משה לא קם כמשה, ומורשתו של הרמב"ם מרכזית מאד לעיצוב היהדות כפי שאנו מכירים אותה. בזכותה התנקתה היהדות מכל סיגי האלילות שדבקו בה בדורות עברו. הרמב"ם איפשר לנו לגשר את הפער בין הדיבר השני ("לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תעשה לך פסל וכל תמונה…") לבין שלל מקורות אחרים מהם עשוי להשמע שה' עצמו הוא חלילה מין אליל הפכפך כזה בעל דמות אדם. הרמב"ם הוא במידה רבה עמוד האש שהעביר אותנו דרך ליל הגלות הגדול עד לפתחו של העידן המודרני (כמובן, עם סיוע של רבים וגדולים אחרים לצדו).

אך אחרי הלילה ועמוד האש מגיע תורם של היום ושל עמוד הענן. בעוד האש מכלה את החומר והופכת אותו לרוח, הענן פועל את הפעולה ההפוכה – מעבה את הרוח לכדי חומר דק וקלוש. ענן אינו גשמיות גסה ומגושמת שניתן למשש, אך גם לא קישוטים בלתי נראים. הוא מסמל נוכחות עדינה המאפשרת לנו לחוש בה ולהתייחס אליה מבלי להפוך אותה לעוד אובייקט בעולם הארצי. זוהי שליחותו של החייט הגדול השני שלנו, שבמידה רבה עמד בסיפו הראשון של העידן המודרני, במטרה להמשיך את מלאכת הרמב"ם ולהשלים אותה. כוונתי לגדול המקובלים הקבור בצפת, האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא.

אם הרמב"ם הוא עמוד התווך של תורת הנגלה, הרי שהאר"י – שיום ההילולא שלו, ה' באב, חל השנה במוצאי שבת חזון – הוא עמוד התווך של תורת הנסתר, שמכתביו ניזונים כל בעלי הסוד במסורתנו, מספרדים ועד אשכנזים ומחסידים ועד ליטאים. אך למרבה העניין, המילים האלו "נגלה" ו"נסתר" הפוכות מתכליותיהן הפנימיות של שתי התורות האלו: בעוד תכלית מלאכתו הגלויה של הרמב"ם היא ליצור הפשטה והעלמה של האלוקות, תכלית מלאכתו הנסתרת של האר"י היא לפעול דווקא הלבשה וגילוי שלה. מטרת הקבלה (שניתן להשיגה רק אחרי הטמעה מלאה של תורת הרמב"ם) היא לקחת את האור הלבן והפשוט של האלוקות ולהעביר אותו במנסרה החושפת את הצבעוניות המסתתרת בו. כשאור האש פוגש את עב הענן נולדת קשת.

במידה רבה, האר"י הוא הילד שצעק ש"המלך הוא עירום". רק שבניגוד לילד בסיפור, הילד כאן (בדומה ל"ינוקא" הפלאי מספר הזוהר) ראה יותר משאר האנשים, לא כמוהם או פחות מהם. הוא ילד חכם הרואה את הקישוטים שלא היו של הרמב"ם, המבין את סוד ההפשטה וטיהור היהדות מהאלילות. אלא שהוא לא מסתפק בכך. "רצוננו לראות את מלכנו", הוא זעק, ועמל על כך שהבד הבלתי נראה של הרמב"ם יהפוך בהדרגה לגלוי ומורגש.

כמו הרמב"ם גם האר"י אינו לבד. מי היינו אלמלא היו באים בעקבותיו שלל שוליותיו, שצמצמו והתאימו את תורתו למידותינו. ראש וראשון להם הוא מורנו הבעל שם טוב, אבי תנועת החסידות. אם האר"י התחיל להלביש את האלוקות בבגד נראה, הרי שהבעש"ט דאג לכך שהבגד גם יקבל צורת אדם ויוכל להתלבש בלבושי נפשנו. הבעש"ט לקח את המארג הצפוף והסבוך של קבלת האר"י ואוורר את הבד, הפך אותו לקליל ונושם יותר, שנוכל ללבוש אותו ולחוש את המגע הרך אך הנוכח של האלוקות (למרבה העניין, דבר זה היה כרוך שוב במעין הפשטה מסוימת של תורת האר"י, אך על כך בפעם אחרת).

עולמה של פנימיות התורה שצמח משני בתי המדרש האלו הוא גם המשאב המרכזי באמצעותו נוכל להתמודד בצורה מעמיקה עם ההתרחשות הגדולה המתרגשת סביבנו כבר מאתיים שנה (ושבגללה התחלנו בכלל להתנער מתכריכי הגלות ולתפור לנו את הבגד הקיים) – החילוניות המודרנית, על שלל אורותיה וצלליה. בעוד תורת הנגלה נדמית כמצויה במסלול התנגשות עם החילוניות, בפנימיות התורה היא יכולה דווקא למצוא הד עמוק ומשמעותי לערכיה. דוגמה מובהקת לכך שאני מרבה לעסוק בה היא עליית מעמד האשה, נושא שהאר"י ניבא והעמיק בו. אך ישנן דוגמאות רבות אחרות: חופש היצירה והמחקר, השיבה לטבע וקידוש העולם הזה, העומק האינסופי שבכל אינדיוידואל, פוטנציאל ההפריה ההדדית שבעמדות שונות ומנוגדות, קידוש חכמות העמים, ואפילו רעיון הכפירה וממשלתו העצמית של האדם – לכל אלו שורשים נעלים בהוויה האלוקית לפי הקבלה, ועליית קרנם עולה בקנה אחד עם תחזיותיה (גם אם אנו באמצעו של תהליך לגביהם, שהמשכו תלוי בבחירותינו).

אם עמוד האש של תורת הנגלה העביר אותנו דרך ליל הגלות, הרי שעמוד הענן של תורת הנסתר צריך להוביל אותנו לתוך שחר הגאולה. יותר מאי פעם אנו זקוקים למילותיה העמוקות והפלאיות של פנימיות התורה כדי לארוג מהם למלך בגדים חדשים – חזון חדש שיזכיר לנו מי אנחנו, מאין באנו, למה חזרנו לארץ הזו ומה ביכולתנו ליצור כאן שיאיר לא רק אותנו אלא את העולם כולו.

בסופו של דבר, שני העמודים גם יחד הם שצריכים לשמש כעמודי התווך בבית השלישי העתידי והאוניברסלי שנקים כאן, במהרה בימינו אמן.