הספד לאמי, צילה מנוסי ז"ל

ביום רביעי כ"ט מנחם-אב (16.8) הלכה אמי, המעצבת והמאיירת צילה מנוסי, לעולמה. להלן ההספד שאמרתי לה בהלווייתה.

אמא'לה שלי. בשתי מלים: זכינו בך. איני יודע אם זו זכות אבות או אימהות מדורות שעברו, או מתנת חינם מהשמיים, אבל עוד לפני שנולדנו זיכו אותנו להיוולד דווקא לך, לגדול בחיקך ובצילך.

היית האמא הכי טובה שיכולנו לאחל לעצמנו. תמיד שם בשבילנו, תמיד עדינה, אדיבה, קשובה, אוהדת, אוהבת, מקבלת, מחבקת. אף פעם לא צועקת, אף פעם לא מתרעמת. רק מקשיבה ומפרגנת ומעניקה מעצמך, בלי לרצות שום תמורה.

כל מי שהכיר אותך ומתאר אותך מגיע תמיד לאותה מילה: אצילית. צילה לשון אצילה. וזה נכון: היית האשה הכי אצילית שאני מכיר. מהבית המסודר ועד הקו המדויק בציור, מההתהלכות המכובדת ועד הלך הדיבור הנעים. אפילו בזקנתך, כשבזה אחר זה הלכו ובגדו בך כוחות הזיכרון, השמיעה והדיבור, שמרת על אצילותך. היא קרנה מישיבתך,
ממבטך, מחיוכך הרך – האצלת מאצילותך על סובביך.

תמונות תמונות חוזרים אלי הזכרונות. איך הלכתי אחריך כילד קטן ברחוב בן יהודה ותמיד עצרת כדי לתת לי להשיג אותך. איך נכנסת לחנות התחפושות ובלי ידיעתי קנית לי את
מסכת הרובוט שאהבתי ואז הבאת לי אותה בהפתעה לקראת פורים. איך לימדת אותי את אותיות האל"ף בי"ת באנגלית ואת המילים הראשונות שלי בה, פותחת לי בכך את הצוהר לכל מרחבי תבל. איך טיילנו ביחד ותמיד דאגת להצביע לי על פינות מעניינות בנוף, על חפצי נוי מעוצבים היטב ועל אנשים מעניינים.

זה עשוי להפתיע אחדים, אך ממך, אמא, גם קיבלתי את רגש הפליאה וההשתאות שלימים עמד בלב מסע החיפוש האינטלקטואלי והרוחני שלי. כשקראת ספר או צפית בסרט על נושא מדעי או היסטורי, היית מתארת אותו בעיניים בורקות מרגש, מתוך הכרה שהם מתארים אירועים מונומנטליים בעולם. בזכות זה מקצועות המדע וההיסטוריה המשעממים מבית הספר קמו עבורי לתחייה כמקצועות מרתקים ואף מרגשים. תודה, אמא.

אתמול זכיתי להיות מי שישב לצדך בשעותיך האחרונות, שהחזיק את ידך כאשר נשמת את נשימתך האחרונה. כשהייתי ילד והייתי שואל שאלות על המוות אמרת לי תמיד שהנשימה האחרונה היא חזקה במיוחד, מין אנחה גדולה שבה האדם נופח ומשלח את נשמתו ונשימתו. הייתי בטוח שתהיי נאמנה לדברייך ותעזבי באותה צורה. אך כמו חייך גם מותך היה עדין, מינורי, לא מתבלט. נשיפה עדינה ושקטה, עם רק עיווי קל שבקלים של הבעת הפנים, כמין מאמץ אחרון לדלג מכאן לעולם הבא.

וזהו, לא היית פה.

באותו רגע קלטתי: לכל אחד מאתנו יש מספר סופי של נשימות שנקצב לנו לנשום. בכל נשימה הקצבה מתמעטת, ובסוף מגיעה הנשימה האחרונה. לכן צריך לייקר כל נשימה,
לקדש אותה. על הפסוק מתהילים "כל הנשמה תהלל י־ה" אמרו חז"ל שהוא מדבר על הנשימה: "על כל נשימה ונשימה חייב אדם לקלס את יוצרו".

תודה, אמא, על כל רגעי הנשמה והנשימה במחיצתך. את כל המידות הטובות שיש בי אני מייחס לך. אני רוצה לבקש ממך סליחה על הפעמים שלא מספיק כיבדתי אותך ולא מספיק
באתי לבקר אותך.

את נחה כעת לצד אבא היקר שלנו, שהקמת אתו את משפחתך. אני מקווה שאתם גאים בנו ומרוצים מאתנו. אנחנו מלאי הכרת הטוב על כל מה שנתתם לנו, ביחד ולחוד. נוחי בשלום על משכבך. כל כך חיכית למנוחה, וסוף סוף היא הגיעה. וכשתתמקמי לך שם למעלה בנוח, בהיכל המואר ובוודאי המעוצב להפליא המחכה לך, אם תוכלי, בבקשה נסי להמשיך להשגיח עלינו.

לעד תהיי בלבנו, עד שיקיצו וירננו כל שוכני עפר.

לקריאת כתבה על העיצובים של אמי