בין השמשות: פירוש קבלי-מגדרי לסיפור רשב"י במערה

בעקבות ובהשראת ל"ג בעומר אני רוצה להציע כאן פירוש לסיפור התלמודי הנודע על רבי שמעון בר יוחאי (רשב"י) ובנו רבי אלעזר שבמשך שלוש-עשרה שנים הסתתרו במערה ולמדו תורה. אלו דברים שעלו בדעתי כבר לפני מספר שנים ולימדתי בעל-פה בכמה הזדמנויות, אך עד כה לא העליתי על הכתב.

נפתח בסיפור (ממסכת שבת לג, ב), בגרסא מקוצרת מעט ובתרגום חופשי לעברית:

 [רקע: הרומאים גילו כי רבי שמעון בר יוחאי דיבר סרה בשלטון הרומאי ומבקשים להורגו]

הלכו רבי שמעון ובנו והתחבאו בבית המדרש. כל יום היתה מביאה להם אשתו פת לחם וכד מים ואכלו. כאשר התחזקה הגזירה אמר רבי שמעון לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, שמא יצערו אותה ותסגיר אותנו?

הלכו והתחבאו במערה. התרחש נס ונבראו להם עץ חרוב ומעיין מים והיו ניזונים מהם.

[…]

ישבו תריסר שנים במערה. בא אליהו, עמד בפתח המערה ואמר: מי יודיע לבר-יוחאי שמת הקיסר ובטלה גזירתו?

יצאו. ראו אנשים החורשים וזורעים. אמרו: מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?! כל מקום שהיו נותנים עיניהם מיד נשרף.

יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב את עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם!

הלכו וחזרו. ישבו תריסר ירחי שנה. אמרו: משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש! יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם.

יצאו. כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר היה מרפא רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.

לפנות ערב בערב שבת ראו סבא אחד שהיה אוחז בשתי חבילות הדסים ורץ בין השמשות. אמרו לו: למה לך אלו? אמר להם: לכבוד שבת. – הסתפק לך באחד! – אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'.

אמר רבי שמעון לבנו: ראה כמה חביבות מצוות על ישראל.

התיישבה דעתם.

ארבע חידות

נתמקד בארבע חידות עיקריות שהסיפור מציב:

החידה הראשונה היא זו: יחסם המבטל של רשב"י ובנו כלפי עובדי האדמה נוצר ללא ספק עקב ריבוי שנות הפרישות במערה, בהן עסקו רק ב"חיי עולם" ושכחו את ערך "חיי השעה"; מדוע איפוא שולחת אותם בת הקול חזרה למערה? שהות נוספת במערה אמורה רק להחריף את מצבם של השניים, לא לשפר אותו!

חידה שניה: נניח שהשהות השניה במערה מתקנת באופן כלשהו את הראשונה; אבל כיצד בכוחה של שנה אחת לאזן את השפעתן של שתים-עשרה שנים?

החידה שלישית נוגעת לפער בין האב לבן ביציאה השניה מהמערה. מה היה טעם השנה הנוספת במערה אם רק רבי שמעון השתנה, בעוד רבי אלעזר בנו נשאר כמות שהיה וממשיך להכות כל מי שעוסק בעולם הזה?

לבסוף: מה פשר הסיטואציה המשונה בסוף הסיפור עם הסבא שרץ עם שני ההדסים? מה משמעותה של תשובתו שההדסים הם כנגד זכור ושמור, ומעל הכל – כיצד תשובה זו "מיישבת את דעתם" של האב והבן?

השמש והירח

למרבה הענין, קצה החוט המוביל לפתרון חידות אלו כולן נעוץ בלשון המדויקת שנוקט הסיפור בתארו את פרק הזמן בו שהו צמד הגיבורים במערה בפעם השניה. הסיפור אומר: "ישבו תריסר ירחי שנה". שימו לב: לא כתוב "שנה" (יחידת הזמן לפיה מדדנו את השהיה הקודמת, "תריסר שנים"), אלא "תריסר ירחי שנה" – שנים-עשר חודשים.

מה ההבדל בין שנה לבין שנים-עשר חודשים? מבחינת פרק הזמן האובייקטיבי ההבדל פעוט (בעוד שנת חמה אורכה 365 ימים, שנים-עשר ירחים אורכם כ-355 ימים בממוצע – שנ"ה ימים, למרבה הענין). אך מבחינת האופן בו אנו מתייחסים לזמן ישנו הבדל גדול: שנה הינה מחזור שמש (בימי קדם זיהו כבר את השמש כגורם למעגל העונות, למי שזה מציק לו), ואילו חדשים הינם מחזורי ירח (כלשון הגמרא, "ירחי שנה"). ההבדל בין שנה לבין תריסר חדשים, אפשר לומר, הינו הבדל של יום ולילה, תרתי משמע: כאשר מונים שנים מוקדשת המודעות לימים, ואילו כאשר מונים חדשים – ללילות.

כל הקשוב מעט להדם של סמלים, המבחין בבבואתם המרצדת על דפנות הנפש, או לפחות למד קצת אודותם, יודע כי השמש והירח – ובהרחבה, היום והלילה עליהם הם מושלים – מסמלים בכל מקום את הזכר והנקבה, בהתאמה.

הקשר העיקרי והישיר ביותר הוא בין הירח והלילה לבין האשה. מחזור האשה זהה באורכו באופן חשוד למחזור הירח, וכמוהו אף חוצה כל חודש מחודשי האשה השגרתיים לתקופת הבשלה לקראת אפשרות הפריון ולתקופת 'החלמה' ממנה. מילוי ומיעוט הירח אף מזכיר את בטן האשה המתמלאת בהריון ומתמעטת אחר הלידה, ובקנה מידה גדול יותר – את שלוש הפרקים בחיי האשה: העלומים, הפוריות והבלות (בניגוד לגבר, שחייו נחלקים לפרקי עלומים ופריון בלבד). אור הירח, בניגוד לאור השמש, הוא אור חוזר ועקיף – אור שפגש כבר מציאות ומעיד עליה ברוֹך של הזדהות, לא מדבר עליה בקול רם מלמעלה – כפי שנשים נוטות לדבר על דברים מתוך מפגש חוויתי (ובכלל, בשל המחזור, ההריונות והלידות, חוות יותר). לבסוף, הלילה – ממלכת הירח, זמן החושך והמיסתורין – מזכיר את נקביות האשה החבויה בתוך גופה, בניגוד לזכרותו הגלויה של האיש.

וחילופיהם בזכר: יציבותה של השמש משקפת את יציבותם היחסית של חיי האיש, שמכיר לא את טלטלות המחזור, לא את צירי הלידה ולא את עמל ההנקה; כמו כח הזכר כך אור השמש מביא פרנסה ליושבי העולם, אך גם קופח, מסנוור ושורף אם לא נזהרים בו – ובכל מקרה, תמיד, קורן חזיתית, במישרין; לבסוף, כאמור, כפי שזכרות האיש חיצונית לגופו כך היום, ממלכת השמש, הוא הזמן בו הדברים גלויים וניכרים.

סמליות זו חוזרת על עצמה שוב ושוב בספר הזוהר, אך ניתן למצוא אותה ברחבי העולם. אכן, קשה למצוא עם מעמי קדם שלא תפס את השמש והירח כמסמלים את הזכר והנקבה. לכן במקומות שונים ומגוונים בעולם אנו מוצאים אובליסקים וצריחים דמויי זכרות שנבנו לפולחן השמש הזכרית, ולעומתם מערות דמויי רחם שנחצבו לפולחן הירח הנקבית. כאשר יוסף חולם שהשמש, הירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לו, ולכל ברור כי השמש והירח הם אביו ואמו, אף דבר זה הוא משום שמדובר בסמלים כלל-עולמיים. האיש והאשה מתהלכים על פני האדמה; אך בנושאם עיניהם לשמיים הם זוכים לצפות בהמחזה רחבת-יריעה של חייהם בדמות גרמי השמים החוצים את הרקיע מדי יום ומדי לילה.

תורה זכרית, תורה נקבית

מה מלמדים אותנו דברים אלו על היחס בין תריסר השנים הראשונות בהן דרו רבי שמעון ובנו במערה לבין השנה השלוש-עשרה, תריסר הירחים? בפשטות, הם מספרים לנו שבתריסר השנים למדו שני הרבנים את הפן השמשי והזכרי של התורה, הפן הטרנסצנדנטי והנצחי שלה, פן ה'אורות' בלשון הקבלה, ואילו בתריסר החדשים את הפן הירחי והנקבי של התורה, הפן האימננטי והמתפתח שלה, פן ה'כלים'.

ובאמת, דבר זה שופך אור רב על מצבם השונה של שתי הדמויות, או לפחות של רבי שמעון, לאחר כל אחת משתי השהיות:

ביציאה הראשונה מהמערה מגלים האב והבן חוסר סובלנות מוחלט לחיי השעה ולמישור הכלים המתכלים וחולפים. יחס זה נובע מהסתכלות זכרית מדי על המציאות, כזו שאינה מכילה את נקודת המבט הנקבית. אמנם הזכריות של התורה היא זכריות של קדושה, לא של חולין (היא אינה מבקשת לכבוש את העולם הזה על מנת להגדיל את שמה אלא להתעלות מעליו), אך עדיין היא חד-צדדית ובלתי-מאוזנת. לכן היא אינה מכבדת את הכלים ומפרה אותם באורות, אלא כופה עליהם אורות שלמעלה מכוחותם ושוברת אותם, או ליתר דיוק שורפת אותם. בדיוק כמו שמש.

לכן זוהי דוקא בת-קול נקבית הגוערת ברבנים ופוקדת עליהם לשוב למערה. בת-הקול הלא-היא הד, שכמו אור הירח הוא קול חוזר, קול המהדהד בתוך חלל כלי המציאות. היפך בת הקול הוא קול הנבואה הטהור הבוקע ישירות מהשמים, כנבואתו של אליהו הנביא – מי שהוציא את הרבנים מהמערה.

מסתבר איפוא כי יחסם השלילי של רבי שמעון ובנו לעולם הזה לא נבע מעודף לימוד תורה אלא מלימוד בלתי-מאוזן שלה – לימוד של הפן הזכרי שלה בלבד. אדרבה, הם לא למדו מספיק תורה, שכן כל המימד הנשי שלה נעלם מעיניהם. בזאת נענית החידה הראשונה שלנו: כיצד שהיה נוספת במערה בכוחה לתקן את נזקי השהיה הראשונה? רבי שמעון ובנו שבים כעת למערה על מנת להשלים את לימוד התורה שלהם – ללמוד את הפן הירחי-נקבי של התורה, המייקר את העולם הזה ואת חיי השעה. הם חוזרים על מנת לסגל את עיניהם לראיית לילה – להבחין באורו הקלוש של הירח שבתורה. ניתן לדמיינם הופכים את שעותיהם בשנה זו, ישנים ביום ולומדים בלילה לאור הירח המתמלא ומתמעט, מאיר את דפי התורה בקשת חדשה של גוונים. אור הירח אינו מבקש לשרוף את העולם הזה אלא לווסתו כְּוָסֵת הירח את הגאות והשפל: לקיימו כך שיכלכל את אור הקדושה והשכינה מבלי לכבותו ומבלי להשרף על ידו (ושימו לב לזיקה בין פעולת הויסות לבין וסת האשה).

תיקון המעוות אינו תלוי באיזון כמותי של הלימוד הקודם, אלא באיזון איכותי שלו. מסיבה זו לא נדרשות תריסר שנים נוספות במערה אלא פשוט תריסר מחזורי לימוד של המאור השני, תריסר ירחים, והללו שקולים לתריסר מחזורי השמש שקדמו להם. בזאת נענתה החידה השניה: כיצד יכולה שנה לתקן שתים-עשרה שנים? התשובה היא שהתיקון אינו תלוי בכמות הזמן אלא בשאלה לאן נשואות העינים – האם לשמש או לירח.

איזון בלתי-מאוזן

אחד מחכמי אומות העולם אמר פעם "הגיהנום הוא הזולת", וכנראה יש שמץ אמת בדבריו, כי בעתירתם לבת הקול לשחררם בוחרים האב והבן את הגיהנום כדימוי לשנה בה אולצו להפנים את נקודת מבטה של בת המין השני: "משפט רשעים בגיהנום שנים עשר חודש" (לזכותם יאמר שהם מודים שהם רשעים…). בת הקול מקבלת את העתירה ומשחררת אותם.

אך הדברים מורכבים יותר, והחידה השלישית כבר ניצבת לפנינו: השהיה השניה במערה שינתה את האב בלבד, לא את הבן. רבי אלעזר – אולי מפני שהינו צעיר מדי לימים מלכדי לקלוט את אור הירח – ממשיך לשרוף במבטו את העוסקים בחיי השעה כמקודם. ההבדל הוא שכעת רבי שמעון אביו מרפא את מכותיו ומשיב את הסדר לכנו לאחר כל מכה.

מה קרה כאן? לימוד התורה הנשית, מסתבר, אכן הוליד איזון בין הזכרי והנקבי שבאב ובבן, אך לא כזה בו כל אחד מהם מכיל את שתי הבחינות, אלא כזה בו כל אחד מהם מגלם בחינה אחת והן מתאזנות ביניהם: רבי אלעזר ממשיך לשאת עיניו אל האלוקי והנצחי ושורף את הארצי והארעי, ואילו רבי שמעון מהדהד כעת העולם הזה והעוסקים בו, מרחם עליהם ומשקם את הנזקים. במקום שבשמיו של כל אחד מהם יחוגו שני המאורות, הם המאורות בעצמם: רבי אלעזר הוא השמש ורבי שמעון – הירח.

מצב זה בהחלט שומר על איזון מסוים. את המשפט שרבי שמעון אומר לבנו – "די לעולם אני ואתה" – מקובל להבין (וכך מפרש רש"י) כאומר שמספיק שרק אני ואתה נהיה תלמידי חכמים הפרושים מן הארציות; אך ניתן להבינו בצורה נוספת, והיא כאומר, אני ואתה משלימים זה את זה ושומרים על המתח הנכון בעולם: אתה שורף לאנשים את רכושם כדי להזכיר להם שהגשמיות היא בת-חלוף, ואני משיב את להם את רכושם כדי שימשיכו לעסוק בגשמיות, הפעם מבלי להיות משועבדים לה. אנחנו השילוב המושלם.

הבעיה היא שזהו איזון מתוח, איזון בלתי-מאוזן כביכול. בלשון החסידות ניתן לכנותו איזון של 'תֹהו', להבדיל מאיזון של 'תיקון'. תהו הוא מצב בו כל דעה או השקפה הינן גולמיות ופשוטות, ואינן מכילות בחינה מההשקפות המנוגדות להן. תיקון לעומת זאת הוא מצב בו כל ההשקפות מתכללות: כל אחת מפנימה את נקודת האמת של זולתה ואזי גם מכילה אותה וגם מוכלת על ידה. ההתכללות היא-היא המפתח לבניית כלים יציבים ובני-קיימא שיכילו את אורות הרוח מבלי להשבר על ידם.

מסתבר איפוא שסדרת החינוך הירחית שעברו רבי שמעון ובנו בשהייתם השניה במערה, שנועדה כאמור ללמדם את ערך הכלים, לא הסתיימה: אף שאחד מהם מבין כבר את חשיבות הכלים, כל עוד אין התכללות בינו לבין השני נותרות עמדותיהם בגדר 'אורות' רוחניים – שתי אידיאולוגיות חד-ממדיות שלא התרכבו לכדי השקפת עולם משוכללת ומאוזנת באמת.

והנה, רעיון ההתכללות הוצג לראשונה בכתבי פנימיות התורה בדיוק לגבי ההשקפות הזכרית והנקבית. ביטוי תמציתי בספר יצירה – ספר הקבלה הראשון והעתיק מכולם, הקודם אף לספר הזהר – אומר "הבן בחכמה וחכם בבינה". פירושו המקובל ביותר של ביטוי זה הוא שצריכה להיות התכללות בין הספירות הקבליות 'חכמה' ו'בינה', צמד הספירות העיקריות של מישור השכל בקבלה. חכמה ובינה הם גם זכר ונקבה, בהתאמה: ספירת החכמה מכונה 'אבא' ומבטאת את החלק הזכרי של המחשבה, ואילו ספירת הבינה מכונה 'אמא' ומבטאת את החלק הנקבי של המחשבה. על מנת שזיווגם יהיה שלם עליהם להתכלל – צריכה להיות בחינת בינה בחכמה ("הבן בחכמה") ובחינת חכמה בבינה ("וחכם בבינה").

יוצא מכל זה שביוצאם מהמערה בפעם השניה מגלם רבי אלעזר את ספירת החכמה-אבא ואילו רבי שמעון את ספירת הבינה-אמא, כפי שהם לפני ההתכללות. מעבר לעובדה המרתקת המתגלה לנו כאן – שניתן להמשיל את הנקבי והזכרי לאב ובן בהתאמה (היינו שבבינה הנשית יש משהו בוגר ומפותח יותר מאשר בחכמה הגברית, הילדותית לעומתה) – אנו רואים כאן דוגמא יפהפיה, אחת מני אינספור, לאופן בו מושגי הספירות הקבליות מאפשרים לפענח לעומקה אגדתא בתלמוד.

לא משוכנעים? תנו דעתכם על כך שסוף הסיפור, המפגש עם הסבא אותו ניגש לבאר מיד, מגלה לנו כי הדבר היחיד שהיה חסר לרבי שמעון ובנו היה ישוב-הדעת – רמז מובהק לספירה המזווגת ומאחדת את החכמה הבינה, ספירת הדעת. בעוד בתחילת הסיפור מזהים שני הגיבורים את הדעת כנשית – "נשים דעתן קלה עליהן" – בסופו הם זוכים לה בעצמם.

ישראל סבא

מהו באמת פשרו של אותה מפגש מיסתורי עם היהודי הזקן המתואר בסוף הסיפור, וכיצד הוא מביא לישוב דעתם של רבי שמעון ובנו, להתכללותם זה בזה? לא נותר לנו אלא לפתור חידה רביעית ואחרונה זו.

ראשית כל נצייר לפנינו את המצב: רבי שמעון ובנו שבים אל הישוב ואל החיים המציאותיים. הם השתלמו שתים-עשרה שנים בפן הזכרי של התורה ושנה נוספת בפן הנקבי שלה, וכעת כל אחד מהם מגלם אחד משני פנים אלו. נדמה להם ש"די לעולם" במצב זה, אך אנו שקראנו את סוף הסיפור יודעים שהם בעצם כספירות החכמה והבינה בלי הדעת המאחדת אותם.

כעת נקרה בדרכם יהודי זקן ופשוט, האץ-רץ להשלים את הכנות השבת. העובדה כי הסיפור אינו נוקב בשמו של יהודי זה אלא מכנה אותו פשוט "סבא" מציעה, כך נדמה, שהוא אינו אדם מסוים אלא מגלם את כללות היהודים הפשוטים. ויהודים אלו מנהג אבותיהם בידם: הם מבקשים לקשט את השבת בשתי חבילות הדסים, אחת כנגד דיבר השבת בספר שמות, הנוקט בלשון "זכור את יום השבת לקדשו", והשניה כנגד הדיבר המקביל לו בספר דברים, הנוקט בלשון "שמור את יום השבת לקדשו". אכן, רבי שמעון אומר לבנו על הסבא "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל" – ישראל בכלל, כלל ישראל. אפשר לומר שיהודי הזקן הוא מה שנקרא במסורת "ישראל סבא" – כללות הדורות של עם ישראל המשמרים מצוותיהם ומנהגיהם מדור לדור החל מישראל הראשון, יעקב אבינו.

כעת, שימו לב מה בדיוק נאמר על זה סבא זה: כתוב עליו שהוא רץ "בין השמשות". מה פשרו של ביטוי זה? "בין השמשות" בהלכה הוא רגע חמקמק ומיסתורי המתרחש אי שם בין השקיעה לבין צאת הכוכבים, ובו מתרחש המעבר מהיום ללילה (ובמקרה של ערב שבת, כניסת השבת). שתי ה"שמשות" בביטוי זה הינן איפוא שני "המאורות הגדולים", השמש והירח: השמש הוא ה'שמש' של היום והירח הוא ה'שמש' של הלילה. במלים אחרות, הסבא הרץ בין השמשות רץ בדרך האמצע בין השמש והירח – בין הזכרי לנקבי.

העובדה שהסבא משלב בתוכו את הזכרי והנקבי בתורת ישראל מתבטאת במעשיו. מעבר לכך שערב שבת הוא בדיוק נקודת המעבר מששת ימי החול הזכריים באופיים ליום השבת הנקבי באופיו, שני נוסחי דיבר השבת כנגדם הוא מכוון את חבילות ההדס אף הם ביטוי מובהק מוסכם לפן הזכרי והנקבי בתורה: נוסח ה"זכור", המדגיש את הזכירה התודעתי של השבת, מבטא את הפן הזכרי של השבת, ואילו נוסח ה"שמור", המדגיש את השמירה בפועל של השבת, מבטא את הפן הנקבי שלה. באוחזו בשתי אגודות ההדסים מצהיר הסבא בלי מלים: הזכרי והנקבי מתאחדים אצלי בקיום מצוות השבת.

על כפל הנוסחים של ה"זכור" וה"שמור" נאמר בגמרא: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע" (שבועות דף כ, עמ' ב). הוא מבטא את יכולתו הפלאית של הקב"ה לשאת בו-זמנית מה שעבורנו הינם שני הפכים גמורים, כלשון הפסוק "אחת דִבֶּר א-להים, שתים זוּ שמעתי" (תהלים סב, יב). סוד נשיאת ההפכים קשור בהתכללות אודותיה דיברנו קודם לכן: ההתכללות, אפשר לומר, היא הגישוש האנושי אל עבר נשיאת ההפכים האלוקית, דרכו של האדם לעמוד על סף האינסוף ולהציץ לתוכו. לכן רבי שמעון ובנו אינם מבינים בתחילה את פשר הצורך בצמד חבילות ההדסים לציון השבת האחת: אי-התכללותם מונעת מהם מלהשיג את סוד נשיאת ההפכים.

תשובתו של הסבא מעניקה לשני גיבורינו את ישוב הדעת החסר להם. האם משמעות הדבר כי הסבא מגלם את ספירת הדעת? לא בדיוק. נזכור שהסבא אינו תלמיד חכם. הוא לא בילה שנים-עשר שנים במערה בלימוד התורה הזכרית ולא שנים-עשר ירחים בלימוד התורה הנקבית. השגת סוד נשיאת ההפכים היא עבורו אינטואיטיבית וישירה. הוא "רץ" אותה. במלים אחרות, זוהי השגה שהיא "למעלה מטעם ודעת" ואם כן נעוצה בספירת הכתר, הממוקמת אף היא "בין השמשות" של החכמה והבינה אך לא מתחתן אלא מעליהן, כפי שכתר נח מעל הראש. הכתר הוא שורשו העליון של הדעת, והוא מגלם את מה שמכונה ה"על-מודע" של הנפש. אכן, לפי אותו הגיון המכנה את החכמה 'אבא' ואת הבינה 'אמא', היו מקובלים שכינו את ספירת הכתר – 'סבא'.

הספירות כתר, חכמה, בינה ודעת

בריצתו התמימה בין השמשות של ערב שבת עם שתי חבילות ההדסים בידו, בצירוף תשובתו להם בדבר הזכור והשמור – שיש לשער שנאמרה בהשתוממות בסגנון, 'מה, תלמידי חכמים גדולים כמוכם אינם יודעים דבר כה פשוט?!' – משקף הסבא לרבי שמעון ובנו את רובד הכתר הנח מעל שניהם גם יחד, האמונה האחדותית והפשוטה ממנה משתלשלים שני פני התורה, הזכרי והנקבי. רבי שמעון הוא הראשון לזהותו: "ראה כמה חביבות מצוות על ישראל" – לעם ישראל לדורותיו חיבה פשוטה ולבבית לקיום המצווֹת, המצוותות יחדיו בורא ונברא, שמים וארץ; בכל שנות לימודנו שכחנו התקשרות פשוטה זו לקדוש-ברוך-הוא, אך כעת יהודי זקן זה הזכיר לנו אותה. בחזותם באמונת הכתר העליון, נפגשים חצאי החכמה והבינה שמגלמים רבי שמעון ובנו והם זוכים לדעת – להפנמה מודעת ומושכלת של האמונה לתוך לבם.

מדוע זקוקים רבי שמעון ורבי אלעזר למפגש עם היהודי הזקן כדי ללמדם את סוד הדעת? מכיוון שכל לימוד התורה, כולל הצד הנשי והירחי של התורה, אינו שלם – אכן, חסר את העיקר – ללא מפגש חי עם החיים את המצוות בתמימות ופשיטות, דור אחרי דור, שאמיתותן טבעית ומובנת מאליה עבורם כתנועות השמש והירח במסילותיהם. רק זיקה ישירה זו אל דופק החיים היהודי המפכה במרוצת הדורות בכוחה לספק לחכמה ולבינה את הדבק הטוב המחברן ומוליד מהם ידיעה אמיתית של התורה.

הערה לסיום

נחתום בדקדוק קטן אך חיוני בתיאור הסבא, המגלה כי לא זו בלבד שהוא מאחד בין הזכרי והנקבי, אלא שהוא עושה זאת בשני אופנים שונים שבעצמם הינם צמד זכר ונקבה – ביטוי מושלם להתכללות.

אחיזת שתי חבילות ההדסים ביד אחת מסמלת איחוד של הזכרי והנקבי שהוא זכרי יחסית, בבחינת חכמה ובינה שבחכמה. ראשית כל, מבין ארבעת המינים הניטלים בסוכות, ההדס ניצב כנגד ספירת החכמה בקבלה. היותו בעל ריח ונטול טעם משקפת את התמציתיות הערטילאית של החכמה (ריח), שטרם לבשה צורה מוחשית (טעם). בנוסף, בספירת החכמה קיימות כל האמיתות בצורה גרעינית ומרוכזת, מבלי שהבחינו ביניהן באופן מפורט – בדיוק כמו יד הלופתת שתי אמיתות יחדיו.

הריצה בין השמשות, לעומת זאת, מסמלת איחוד של הזכרי והנקבי שהוא נקבי יחסית, בבחינת חכמה ובינה שבבינה. הריצה בין השמשות מבטאת את ההפך מהאחיזה של שתי אמיתות ביד אחת: לא הצהרת גם זה וגם זה, אלא חיפוש אחר פשרה האומרת לא זה ולא זה – יש למצוא דרך אמצע. בעוד הנסיון לאחוז בשני קצותיו של המקל הוא תכונה אופיינית לחכמה האבהית, חיפוש הפשרה הוא תכונתה המובהקת של הבינה האמהית. אכן, עצם הביטוי "בין השמשות" הוא רמז לספירת הבינה, שאחד מיעודיה הוא להבחין בין דברים (כבינת השכוי להבחין בין יום ובין לילה עליה מברכים מדי בוקר).

12 comments

  1. תודה, ניר.
    זה גם חכם (זכרי) וגם מדבר (נקבי) באופן נפלא…
    אוסיף ברמיזה מהתובנות שלי דברים שמתחברים באופן מופלא למה שכתבת: ומופיעים בטקסטים שהסתרת באגדה, ושכמובן מסבכים עוד יותר את התמונה.
    1. מה שמסתתר מאחורי שלושת הנקודות באגדה שהבאת – המינימליזם באופן קיום המצוות בזמן השהיה (הראשונה) במערה יכול להמחיש את התמקדות היתר בלימוד הזכרי-תיאורטי של התורה. הם התמקדו בלימוד רוב שעותיהם, פסקו ממנו רק לצורך חובת התפילה שנראה שעשו אותה כלאחר יד, וכל הזמן קברו את גופם (סמל לצד הנקבי, החיים בפועל בעולם הזה) באדמה כשרק ראשם מבצבץ. בשהיה השניה במערה אין שוב תיאור של אופן לימוד כזה.
    2. באגדתא שקודמת לסיפור בריחתו למערה, מובאים דבריו של ר' שמעון כנגד מעשיהם של הרומאים, שבהם הוא מצליח לראות רק את השלילה (בניגוד לר' יהודה שמצליח לראות בהם חיוב). אכן, גם כאן המימד של קיום פיזי-מעשי בעולם ניכר כשיעור שנדרש לר' שמעון.
    והלוואי שנלמד גם אנחנו את השיעורים של המערה 🙂
    כאמור, תודה רבה!

    אהבתי

  2. תודות לכל המגיבים.

    מריאנה, טוב לשמוע ממך. אשריך קודם כל על התוספת הראשונה: באמת קבירת הגוף בחול היא דימוי חזק לקבירה-הדחקה של הצד הנשי. לפי זה יש לשער שאולי בתקופה השניה במערה הם קברו את הראש בחול…?:) זה גם מסביר למה דוקא אז הם הרגישו בגיהנום…

    לגבי התוספת השניה זה טעון בירור לדעתי. רבי שמעון לא רואה דוקא את השלילה, אלא פשוט מתמקד במניעים, לא במעשים, ואותם שופט לרעה ובצדק. ואכן מקובל (במורשת ישראל סבא…) להתייחס בחיוב לאמירתו על הרומאים (מה שאין כן על כך ששרף את עובדי האדמה, למשל, כלומר לא סתם מצדיקים כל פעולה שלו).

    אפשר כן להגיד שהסתכלות במניעים בלבד מעידה על חד-צדדיות מסוימת, וזה מתחבר עם זה שדורשים גם את רבי יהודה לשבח – שהצליח להפריד את אומת רומא הרשעה ממעשיהם המבורכים. לפי זה אולי בסוף רבי שמעון התכלל גם עם רבי יהודה.

    בכל אופן, תמיד כיף שאת מגיבה.

    אהבתי

  3. איזה פוסט מתוק. ממש כפתור ופרח. יצא לי לשמוע ולקרוא כמה שיעורים על האגדה הזו, ואף אחד מהם לא "שכנע" כמו זה.
    תודה רבה.

    אהבתי

  4. ניר, אתה כמובן צודק- העניין הוא בהתכללות של דברי ר' יהודה המשבח את הרומאים בשל תוצאות מעשיהם עם דברי רשב"י המגנה את הרומאים בשל המניעים למעשיהם…

    אהבתי

  5. חילך לאוריתא. כפסיכולוג קליני אני יכול להוסיף את הרובד הנפשי וכמובן לראות פה את הסימבול הפאלי(הזכרי) אך בניגוד לתסביך אדיפוס בו הבן הורג את האב וכך הנצרות שהרגה את היהדות כפי שכתב פרויד "היהדות היא מאובן שהנצרות הייתה חייבת לחסל כדי לצמוח". כלומר הדיאלקטיקה היא השלטת בנצרות אשר הטביעה את חותמה בתורתו של פרויד. ביהדות ישנו דיאלוג בין הדורות והשלמה כפי שאנו רואים באגדה של הרשב"י ובנו אלעזר. וכבר כתבתי במקום אחר על ההבדל התהומי בין המאבק הדיאלקטי בין לאיוס לבנו אדיפוס לבין עקידת יצחק היוצרת דיאלוג למרות שאביו של אברהם רצה גם לחסלו בכבשן האש אברהם רוצה ללמדנו שאפשר אחרת אך רק על ידי דיאלוג בין דורי כנה ואמיתי.חוויה מתקנת.
    ולסיום, אני מאוד שמח שהתגלת, אל תשכח שהיא גם מסוכנת. יש לך הדרכה מתי נכון להתגלות?
    מרום.

    אהבתי

    1. שלום, מרום
      איפה אתה מוצא בסיפור סמל פאלי?
      אשמח לקבל מה שכתבת על אדיפוס.
      לא הבנתי מה התכוונת בסוף על התגלות, מה פירוש שהתגליתי…?
      ניר

      אהבתי

  6. כמובן, שחרוב(או שמא חרב) הוא סמל פאלי מובהק והיכן הוא גדל? בתוך המערה שהיא,לפי הגישה הינוגיאנית, סמל נשי מובהק ביותר. ובהמשך לדבריך, הסימבול הפאלי(החרוב) נטמע/גדל בתוך הסימבול הנשי(המערה) מה שמחזק את דבריך שהיה פה חסרון של האינמה בתורתו של הרשב"י ולכן האנימוס צריך להיבלע ולצמוח מתוכה.
    מרום

    אהבתי

  7. וההמשך גם מתחבר- מסופר שרבי שמעון התקין גשרים, מטבעות ומרחצאות- כתיקון לתקופה שהיו במערה/ לשריפות ששרפו

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s