מספרים ואינסוף, מדע ומיסטיקה (פרשת שמיני)

האם אפשר לגעת באינסוף?

כל ילד שמתחיל לספור מגיע במהרה אל ההבנה המבהילה והמסעירה, שהמספרים ממשיכים עוד ועוד לאין סוף. שאין שום מספר אחרון או מספר הכי גדול, כי תמיד ניתן להוסיף לו עוד מספר. ובכל זאת, מושג האינסוף – האינסוף כרעיון, כמחשבה או כאינטואיציה – איכשהו נמצא שם, רובץ לו באופק הבלתי מושג שאחרי כל המספרים, מזמין אותנו לטפס אליו, לחתור ולהתקרב, גם אם ברור לנו שאף פעם לא נגיע אליו.

היחס בין המספרים לאינסוף מסמל מתח נוסף ורחב יותר: המתח בין מה שאנו מסוגלים להבין ולהסביר לבין מה שנח מחוץ לטווח השגתנו, בין מה שנכנס לכלי המדידה ולתבניות המחשבה שלנו לבין מה שלא ניתן לכימות או להבנה, ושבכל זאת רבים מאתנו חשים, חווים או מאמינים שישנו שם, מעבר. במלים אחרות, זהו המתח בין המדע והמיסטיקה, בין תמונת העולם החומרית והמכאניסטית שהרכיב לנו המדע המודרני לבין מה שתמונות העולם הדתיות והמיסטיות מספרות לנו על אודות עולמות עליונים ושורש נשמת האדם. המִסְפָּרִים הם כמו המִסְפָּרַיִם המטאפוריים הגוזרים וחותכים את המציאות, יוצרים בה סְפר וגבול סופיים, מנסים להפוך אותה לסיפור קוהרנטי הניתן להבנה בשכלנו; האינסוף הוא כמו מה שמעבר לסְפר, מה שאינו נספר או ניתן לסיפור.

נשאלת השאלה, האם ניתן לחבר את המספרים והאינסוף? האם ניתן להתקרב אל מחוזות ההוויה הנסתרים, או לפחות לקרב אותם אל תוך מציאותנו שלנו?

הפרשה והספירה

הזמנה להתבוננות בנושא המספרים ומה שעבר להם נמצא בפרשתנו, פרשת שמיני.

הקשר בין הפרשה לנושא המספר מתבטא במספר אופנים. ראשית, זוהי הפרשה היחידה מבין כל פרשות התורה הנקראת על שם מספר. שנית, הפרשה נזכרת בגמרא בהקשר לַ"סופרים" שהיו "סופרים כל האותיות שבתורה" ומחפשים את נקודת האמצע שלה.[1] שתיים מתוך נקודות האמצע האלו – "חציין של אותיות" (האות האמצעית של התורה)[2] ו"חציין של תבות" (המלים האמצעיות בתורה)[3] – נמצאות בפרשת שמיני.[4] ספציפית יותר, המלה "שמונה" ניתנת להקרא שֶׁמוֹנֶה (או שֶׁמוֹנָה), כלומר רומזת לעצם פעולת המנייה־הספירה. פרשת שמיני ייחודית בכך שלעתים יוצא, בחוץ לארץ, שקוראים ממנה 8 פעמים במהלך שבועיים רצופים.[5] וישנם קשרים נוספים.[6] 

בנוסף לכל זה, פרשת שמיני נקראת תמיד בסמוך לחג הפסח, ואם כן נקשרת עם ספירת העומר, המצווה שיותר מכל מנכיחה במעגל השנה היהודי את פעולת הספירה ואת נושא המספרים. בספירת העומר אנו ניצבים מדי ערב וסופרים את הימים שבין פסח לשבועות, בדיוק שבעה שבועות, בדרך ליום החמישים, חג שבועות עצמו.

צומת המפגש בין פרשת שמיני וספירת העומר היא נקודת מוצא טובה להתבוננות שלנו בדבר היחס בין המספרים והאינסוף ובין המדע והמיסטיקה. הסיבה היא בשתיהן אנו מוצאים מבנה מקביל של תהליך ספירה הדרגתי המוביל למספר ייחודי וטעון המסמל את האינסוף. במקרה של פרשת שמיני מדובר במעבר במספר 8, ובמקרה של ספירת העומר – במספר 50.

מספרים טבעיים ומספרים על־טבעיים

פרשת שמיני נפתחת במלים "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא ט, א). פסוק זה נפתח בדיוק היכן שהפרשה הקודמת, צו, הסתיימה: במלאת שבעת "ימי המילואים" בהם משה הכשיר את אהרן ובניו לעבודת הכהונה במשכן. ביום זה עובר שרביט הכהונה ממשה לאהרן ומתחילה עבודת המשכן (זהו גם היסוד המקראי לקשר בין חג חנוכה, בו נחנך המקדש מחדש לאחר שהיוונים חיללו אותו, לבין המספר 8). אהרן ובניו מביאים ביום זה את הקרבנות הראשונים, וכתגובה מתרחש אירוע על־טבעי מרשים ומעורר (ויקרא י, כד):

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל־הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל־פְּנֵיהֶם.

התורה אינה נוקבת בתאריך של יום זה, אך לפי הדעה העיקרית בחז"ל, המובאת גם ברש"י, לא היה זה אלא א' ניסן – היום הראשון של השנה השנייה של ישראל במדבר, בו נחנך המשכן והחלו להיות מוקרבים קרבנות הציבור של הנשיאים.[7] היום השמיני הוא מצד אחד נבדל מימי המילואים, שבפירוש הוגדרו כשבעה, אך מצד שני ברצף אחד עמם, שעל כן הוא נקרא שמיני להם.[8]

ספירת העומר ארוכה יותר, ואינה אירוע היסטורי חד־פעמי אלא מצווה אותה מקיימים מדי שנה (הגם שהיא משחזרת אירוע ההיסטורי, ימי הנדודים שבין יציאת מצרים למתן תורה). בפרשת אמור מצווה התורה (ויקרא כג, טו-טז):

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת־עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'.

כבר בפסוקים אלו ניתן להבחין במתח בין המספר 49 ("שבע שבתות תמימֹת") לבין המספר 50 ("חמשים יום"). כמה בדיוק אנו אמורים לספור? על מנת לקיים את שתי ההוראות מפרשים את הציווי לספור עד 50 בדרך של "עד ולא עד בכלל" – לא כולל היום ה-50. בספרי הסוד מוסבר, שהיום ה-50 מבטא דרגה רוחנית נעלית יותר, ועל כן הקב"ה כביכול סופר אותו עבורנו.

עניין מסתורי נוסף הקשור ביום ה-50 נעוץ בביטוי "וספרתם לכם ממחרת השבת". בימי חז"ל ניטשה מחלוקת גדולה סביב ביטוי זה: לפי הפְּרוּשים, דהיינו חז"ל שלנו, את המלה "שבת" כאן אין לפרש כמתייחסת לשבת כפשוטו אלא ליום טוב הראשון של חג הפסח. לפי זה ספירת העומר תמיד מתחילה ביום ט"ז ניסן ותמיד מסתיימת ביום ו' סיון, ובו חוגגים את חג שבועות – וכך אנו נוהגים. לעומת זאת, הצדוקים שלא קיבלו את מסורת התורה שבע"פ פירשו שמדובר בשבת חול המועד של פסח. לפי גישה זו כל שבוע בספירת העומר תמיד חופף לימי השבוע כסדרם, וחג שבועות אמנם תמיד יחוג ביום ראשון, אך כל שנה בתאריך אחר בסיון. דו־משמעיות מובנית זו לגבי יום תחילת הספירה, המצטרף לעובדה שמועדו של חג שבועות הוא החג היחידי שמועדו אינו נקוב בתורה, הופך את היום החמישים ליום חמקמק ביותר, שקשה ללכוד ולקבע.

מספר קשרים רבי משמעות קושרים את סוד ה-8 עם סוד ה-50.

ראשית כל, שני המספרים האלו באים אחרי 7: המספר 8 בא אחרי 7 עצמו והמספר 50 אחרי 7 בריבוע. מה זה אומר? 7 הוא מספר ימי בריאת העולם, "ימי הבנין" המכונים גם "ימי ההיקף"; ככזה מסמל המספר שבע את מעגל ה־טבע (בין השאר לשון 'טבעת'), מלה שלא בכדי דומה לה. את המספר 49, שבע בריבוע, ניתן להבין כמסמל את מלוא ההשתכללות של הטבע מתוך עצמו. כעת, אם 7 הוא טבע הרי ש-8 ו-50 רומזים למשהו שמעבר לטבע, רובד או ממד אחר של המציאות שאנו 'מדלגים' אליו בסוף הספירה הרגילה.

במלים פשוטות, המספר 7 מסמל את כללות המספרים, את עצם פעולת הספירה הרגילה, ואילו 8 ו-50 מסמלים את מה שמעבר למספרים – את האינסוף שכל המספרים שואפים אליו.[9] אם מספרים חיוביים שלמים מכונים "מספרים טבעיים" הרי שאת 8 ו-50 ניתן לכנות, בחיוך, 'מספרים על־טבעיים', כלומר מספרים המייצגים את העל־טבעי.

קשר נוסף השורר בין 8 ו-50 הוא ששניהם רומזים לספירת הבינה שבאילן הספירות הקבלי. כאשר מונים את הספירות מלמטה למעלה ספירת הבינה היא השמינית (זו הסיבה לכך בפיוט "מעוז צור ישועתי" נאמר שדווקא "בני בינה" הם שקבעו "ימי שמונה" ב"שיר ורננים"). בנוסף, קשורה ספירת הבינה במושג "חמישים שערי בינה", עליהם נאמר שמשה רבינו השיג בחייו רק 49 מתוכם, כאשר "שער הנו"ן" נותר מחוץ להשגתו.[10] כאשר שבע הספירות התחתונות מתכללות זו בזו והופכות ל-49 ספירת הבינה אף הופכת לבחינה ה-50 שמעליהן. העלייה מהספירות התחתונות אל ספירת הבינה מסמלת את המעבר מהעולם הנגלה אל ה"נסתרֹת לה' אלקינו", אחד הכינויים לשלוש הספירות העליונות.

רעיונות אלו משתקפים גם בעצם ענייני היום השמיני והיום החמישים: כמעין 'מענה' לשבעת ימי המילואים ירדה ביום השמיני אש מהשמים על המזבח ואכלה את הקרבנות, איתות שההכנה הושלמה; לאחר שבעה שבועות של ספירה, כשאנו ניצבים למרגלות הר סיני, ה' כביכול יורד אלינו עם תורתו וסופר את יום החמישים עבורנו. השוואה זו מוסיפה מרכיב נוסף להתבוננות שלנו: עולה ממנה כי המספר 7 אינו מסמל רק את כללות המספרים, אלא בכלל תהליך של טיפוס מלמטה למעלה בתוך הכלים והגבולות המוכרים לנו; באותו אופן, המספרים 8 ו-50 אינם רק סמל לאינסוף סטטי השוכן באופק, אלא תנועה נגדית הבאה לקראתנו מלמעלה למטה (על דרך "העולם הבא", כלומר שבא ומתקדם לקראתנו מלמעלה). תנועה זו באה כמעין מענה לטיפוס שלנו, פוגשת אותנו ומניפה אותנו למדרגה נעלית יותר שלא היינו יכולים לטפס אליה לבד. 

לבסוף, סוד שני המספרים האלו משתקף גם בעצם שמותיהם, "שמונה" ו"חמישים". שורש המלה שמונה הוא שמנ, ואם כן המספר שמונה קשור לשֶׁמֶן, המהווה מרכיב יסודי מעבודת המשכן והמקדש, ומשמש סמל יסודי ל"רזין דרזין דאורייתא", הסודות העמוקים ביותר של התורה. שמן גם קשור להשמנה, לתפיחה והתפשטות, והדבר תואם את העובדה ש-8 הוא המספר המעוקב הראשון של מספר הגדול מ-1, קרי 2³, כלומר המספר התלת־ממדי (ה'שָׁמֵן') הראשון  (1 בחזקת 3, כמו כל חזקה אחרת, שווה תמיד 1 ואם כן ההכפלה אינה מורגשת בו). והנה, אחד מצירופי שורש המלה חמישים, חמש, הוא משח, הקשור במשיחה-נסיכה של שמן, ובפרט בביטוי שמן המשחה בו שני השורשים נפגשיםבצורה המובהקת ביותר. דימוי משיחת השמן על הראש הוא משל יפהפה לאופן בו חכמת הסוד והפנימיות שופעת לקראתנו ממקור נעלה מאתנו, ננסכת חרישית על ראשנו ונמסכת בתודעתנו.

מספרים חברים

לפני שנעמיק עוד יותר במשמעויות של צמד מספרינו העל-טבעיים, ראוי לציין שהן לא לבד. ניתן לצרף להם לפחות עוד ארבעה מספרים המסמלים רעיונות דומים. נבחן אותם בקצרה:

5: לפי הקבלה, מעל ארבע אותיות שם הויה ישנו מישור חמישי המגלם את הרובד הנעלה והנעלם ביותר שלו, והמכונה "קוצו של יו"ד". רובד חמישי זה משתקף בקיומה של בחינה חמישית נסתרת לרבות מהרביעיות של התורה, כמו למשל הרביעיות הרבות של ליל הסדר (הלשון החמישית של הגאולה, הכוס החמישית השמורה לאליהו הנביא, הבן החמישי שאינו נסוב לליל הסדר ועוד).

10: כאשר מונים את הספירות מלמטה למעלה ואין מונים את ספירת הדעת, ספירת הכתר המקבילה לקוצו של יו"ד היא ספירה מס' 10. גם 10 אם כן הוא מספר המסמל את העל טבעי. אכן, לפי המדרש לכינורו של משיח יהיו שמונה נימים, ואילו לכינור של העולם הבא (שבא אחרי ימות המשיח) יהיו 10 נימים.[11]

11: האמור לעילהוא כאשר אין מונים את ספירת הדעת. כאשר מונים אותה ספירת הכתר הופכת להיות הספירה ה-11. אחד משמותיו של המספר 11 בתורה הוא עשתי־עשר, והאבן עזרא מסביר שהכוונה היא מלשון עשתונות ושכל. הספירה בעברית מאחת עד עשר דורשת עשתונות מסוג וסדר אחד, אך בהגיענו ל-11 אנו קצת 'מאבדים את העשתונות' וצריכים לקנות שכל חדש (למשל כדי לחשוב על הרעיון לחבר את המלים "שתיים" ו"עשר" לכדי "שתים-עשרה", וכן הלאה).

13: אף המספר 12 מסמל שלמות של מעגל הטבע, כניכר במיוחד בשנים-עשר חודשי השנה. אך הנה, אחת לכמה שנים, ובשל רצוננו לעבר-לזווג את מחזורי השמש והירח, נוסף לשנה חודש שלושה-עשר. דבר זה מקביל לכך שלצד שנים עשר השבטים היה שבט שלושה-עשר ייחודי – שבט לוי שלא קיבל נחלה בארץ ישראל והיה אחראי על תפקוד בית המקדש. בנוסף, פנימיות הספירות כוללות שלושה-עשר רבדים, כאשר העליון שבהם מגלם את ה'ראש' הנעלה ביותר של הכתר,  והנבדל מכל האחרים.

כפי שניתן לראות, כל המספרים האלו רומזים בצורות שונות דווקא לספירת הכתר, לא הבינה. ואכן ניתן לומר שבתנועה מלמטה למעלה ספירת הבינה מספקת מעין התנוצצות ראשונית של ספירת הכתר. בתמצית אפשר לומר שהבינה מגלמת הבנה שכלית של מה שלמעלה מהשכל, בעוד הכתר מגלם את מה שלמעלה מהשכל לגמרי.

מעבר לתמונת העולם המדעית

ראינו אם כן שישנם מספר מספרים ייחודיים המסמלים את מה שהוא מעבר למספרים או את האינסוף. אך למעשה, כפי שציינו בהקדמה, ראוי להרחיב את התמונה ולומר שהמתח בין המספרים והאינסוף הוא גם המתח בין המדע והמיסטיקה, או בין עולם החומר לעולם הרוחני.

העידן המודרני עומד בסימן פריחתו המופלאה של המדע, שגם הניב פירות טכנולוגיים ורפואיים שלפני תקופה לא ארוכה לא היה ניתן בכלל לחלום עליהם. מעבר לכל השפע העצום של הידע שהמדע העניק לנו, המדע גם כונן תמונת עולם מסוימת, פרדיגמה באמצעותה מסתכלים על המציאות ומארגנים את הידע שצוברים לגביה.

לתמונת העולם הזו מספר מאפיינים, אך ניתן להצביע על שלושה מושגים מרכזיים המסכמים בצורה טובה את טיבה: מטריאליזם, מכאניזם ורדוקציוניזם. מטריאליזם הוא תפיסה לפיה יש רק חומר בעולם, לא רוח או נשמה או עולמות עליונים; מכאניזם הוא התפיסה לפיה דברים מתרחשים רק בצורה של תהליכים סיבתיים רציפים, ללא התערבות של משהו על־טבעי כמו נס או בחירה חופשית (דבר זה מכונה גם נטורליזם); ורדוקציוניזם הוא התפיסה לפיה יש להסביר כל דבר כתוצר של תהליכים פשוטים ויסודיים יותר (למשל, להסביר את הקשת בענן כתוצר של השתברות קרני השמש בטיפות הגשם, או את התודעה כתוצר של תהליכים פיזיקליים במוח).

לפי תמונת העולם שיצר המדע, היקום מורכב מסך כל החלקיקים הפיזיקליים שלו, המונעים בידי כוחות הטבע. לאורך מיליארדי שנים הצטברו חלקיקים אלו לכדי שמשות וכוכבים, נוצרו היצורים החיים הראשונים, ואז בתהליך של ברירה טבעית הדרגתית בצירוף עם מוטציות גנטיות אקראיות התפתחו כל המינים הביולוגיים השונים, כולל האדם. כל זה התרחש בתהליך עוור ובלתי מכוון, והינו בחשבון אחרון חסר כל משמעות אינהרנטית. אכן, "משמעות" לפי תמונת עולם זה היא תוצר של המוח האנושי, שאנו מקרינים על המציאות ומייחסים לה, איך אינו באמת קיים בה.

לפי תמונת העולם המטריאליסטית, המכאניסטית והרדוקציוניסטית, היקום מורכב מסך כל החלקיקים הפיזיקליים שלו, המונעים בידי כוחות הטבע. לאורך מיליארדי שנים הצטברו חלקיקים אלו לכדי שמשות וכוכבים, נוצרו היצורים החיים הראשונים, ואז בתהליך של ברירה טבעית הדרגתית בצירוף עם מוטציות גנטיות אקראיות התפתחו כל המינים הביולוגיים השונים, כולל האדם על שכלו המפותח וכל רעיונותיו, חלומותיו ושגיונותיו. כל זה התרחש בתהליך עיוור, הדרגתי ובלתי מכוון, והינו בחשבון אחרון חסר כל משמעות אינהרנטית. אכן, "משמעות" לפי תמונת עולם זה היא תוצר לוואי של המוח האנושי, שאנו משליכים על המציאות ומייחסים לה, איך אינו באמת קיים בה. כל שקיים הוא חומר הלובש ופושט צורות מאליו בהתאם לחוקים אדישים. זהו האדם וכל עולמו הרגשי, השכלי והרוחני לפי תמונת עולם זו: ארמון חול שהרוחות פיסלו מעצמן לאורך זמן על חוף ים, ושעתיד ברבות הזמן להשטף בגלי האנטרופיה ולהמחק.

קשה להתווכח עם הצלחות, ולא צריך להתווכח עם ההצלחה הכבירה של המדע להסביר את העולם הפיזיקלי, לנבא שלל תופעות פיזיקליות ולשמש בסיס להתפתחות תעשייתית וטכנולוגית ענפה. אך אפשר וראוי להתווכח עם נסיונם של רבים להפוך את הפרדיגמה המדעית לפרדיגמה הבלעדית שלנו בכל הקשור בבניית תמונת העולם שאנו אוחזים בה.

עמדה נגדית כזו צריכה לטעון, שהמדע הוא נסיון מרשים ומשכנע (עם הסתייגויות מסוימות) להסביר את התהוות הכוכבים, היסודות הכימיים והחיים כתהליך פיזיקלי המתרחש מלמטה למעלה; אולם את כל התמונה הזו יש להשלים באמצעות תיאור נוסף של תנועה מלמעלה למטה המאצילה צורה, תוכן, משמעות וייעוד לתוך המגדל הזה. כן, כל דבר המתהווה בעולם הזה מונע בידי תהליכים פיזיקליים ה'דוחפים' אותו מלמטה; אך ראוי גם לחשוב עליו כ'נמשך' בידי מהויות ושאיפות רוחניות הנמצאות מעליו ובעתידו, וכמו מזמינות אותו להגיע אליהן ולהגשימן. פרט לתהליכי הרקבון, ההשרשה והנביטה העוברים על הגרעין באדמה, יש לדמיין גם עץ בשל ושלם, בלתי נראה, המרחף ומעליו ושאליו הוא חותר ומתקדם. חז"ל תיארו זו במשפט היפה, "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו, גְדל".[12] הכאה זו היא למעשה המשכה והרקה של מהותו הרוחנית של העשב אל תוך מציאותו הארצית, מלמעלה למטה. כך גם לגבי כל חיה ואדם ושאיפה משאיפות האדם: הן נקראות אל עבר צורות ומהויות בלתי פיזיקליות המחכות להן ומכוננות את תנועתם לקראתן.

מה שנדרש מהאדם המודרני אינו לזנוח את תמונת העולם המדעית, אלא להשלים אותה. היא כרגע כוללת רק את הארץ וצריך לצייר מעליה מחדש את השמיים. את המטריאליזם צריכה להשלים ספיריטואליות – הכרה מחודשת בקיומם של רבדים רוחניים לאדם ולמציאות. את המכאניזם צריכה להשלים טלאולוגיה – התפיסה לפיה דברים נעים לקראת תכליות ולא רק כתוצאה מסיבות. את הרדוקציוניזם צריך להשלים הוליזם – התפיסה שיש ממשות גם למערכות ולמכלולים שאינם ניתנים לרדוקציה, וה'שורים' על רכיביהם מלמעלה.

חלק מהיסודות האלו כבר היו קיימים בתמונות העולם הטרום-מדעיות, ושבטעות חשבו שאבד עליהן הכלח. כזהו למשל "עולם האידיאות" של אפלטון – הרעיון של מציאות רוחנית של צורות ומהויות המקנות לדברים את דמותם ומשמעותם. גם תלמידו אריסטו, שהיה בעל אופי פחות 'אידאליסטי', דיבר על כך שמעבר ל"סיבה החומרית" של משהו (ממה הוא עשוי) ול"סיבה הפועלת שלו (התהליך המכאניסטי שהוביל אליו) ישנן גם "סיבה צורנית" (הצורה או הדפוס של הדבר) ו"סיבה תכליתית" (היעוד שלו). יש להתאים את הרעיונות האלו לידע המדעי העכשווי שלנו, אך כעקרונות מחשבתיים הן חשובים ביותר כדי להשיב לתמונת העולם שלנו את השמיים שלה.  

השלמת תמונת העולם המדעית היא המקבילה הקוסמולוגית של הרעיון המתמטי-רוחני שבחנו כאן. תמונת העולם המדעית היא כמו הספירה מלמטה עד 7 או עד 49: באמצעות שכלנו אנו סופרים ועולים במעלה מגדל הידע שלנו. אך ככל שאנו עולים עלינו גם לחוש שאנו חושפים ומגלים מרחבים של רוח, אמת, צורה, מהות ומשמעות המחכים לנו בשמיים, ננסכים עלינו ונמסכים בתמונת עולמנו. שהרי בסופו של דבר, עם כמה ש-8 ו-50 מסמלים את האינסוף, הם (סוף סוף) גם מספרים רגילים וטבעיים, הנמצאים ברצף עם כל המספרים שלפניהם, נבנים על גביהם וממשיכים אותם. העל־טבעי צריך להשתלב בתוך הטבעי ולהתרכב עמו, אור האינסוף לשכון עמנו כאן בעולמנו הסופי.

אפילוג: כנפי העטלף

המחשה נאה לאופן תהליכי התפתחות חומריים מלמטה למעלה פוגשים צורות או אידיאות הנשפעות עליהן מלמעלה למטה נמצאת ברעיון המדעי של "אבולוציה מתכנסת", שלמרבה העניין המתקשר לנושא נוסף הנידון בפרשתנו – כלילת העטלף ברשימת העופות הטמאים לפי התורה (ויקרא יא, יט).

אבולוציה מתכנסת (convergent evolution) הוא רעיון המבקש להסביר את היווצרותן של תופעות דומות בקרב מינים שונים שלא התפתחו זה מתוך זה אלא התהוו במקביל. דוגמא מובהקת לאבולוציה מתכנסת היא הכנפיים – אמצעי אווירודינמי לתנופה, תעופה ודאייה הקיים בטבע לפחות בשלוש מחלקות שונות לגמרי: אצל כל החרקים המעופפים; אצל כל העופות; ואצל מספר קטן של יונקים, שהבולט שבהם הוא העטלף.[13] אצל כל אחת מקבוצות אלו מדובר בכנפיים מסוג אחר ובצורה אחרת, אך המשותף להם הוא שהכנפיים מעניקות להן את אותו פתרון תעופתי (או במקרה של עוף הפינגווין, פתרון שחייתי; זה בפני עצמו דוגמא נוספת לאבולוציה מתכנסת – שימוש בכנף של עוף כסנפיר).

ניתן להסביר אבולוציה מתכנסת רק במונחי תהליכים מלמטה למעלה: מינים שונים שהתמודדו עם תנאים דומים פיתחו את אותו פתרון כדי להתמודד אתם. אך ניתן גם להסתכל על כך מהכיוון ההפוך, ולומר שהכנף כרעיון – כמהות, כצורה, כאלגוריתם – קיים ב'שמיים', 'מעופף' כביכול בעולם האידאות, ומינים שונים טיפסו והגיעו אליו מהארץ במסלולים שונים. כנפי השפירית, היונה והעטלף שונות במבניהן ובהיסטוריה שלהן, אך כולן 'לוקחות חלק' במהות הרוחנית של ה"כנף".

דבר זה יכול להסביר לנו כיצד נכלל העטלף בין העופות הטמאים בפרשתנו. העטלף אינו עוף אלא יונק. אין לו נוצות, אין לו מקור והוא לא מטיל ביצים. למעשה, הדמיון בין העטלף לעופות מסתכם בכך שכמוהם יש לו כנפיים והוא מעופף. דבר זה נדמה כשגיאה מצד התורה… אלא אם כן היא לא משתמשת במלה "עוף" כפי שאנו משתמשים בה. המלה "עוף" היא שורש הפועל לעוף. התורה אינה מסווגת כאן את מחלקת העופות לפי הטקסונומיה המדעית, אלא מדברת על יצורים חיים המסוגלים לעופף. לפי הגדרה הזו – המסתכלת על הדברים מצד המהות הצורנית שלהם ולא התפתחותם החומרית – העטלף הוא אכן עוף.

למעשה, יש משהו נפלא במיוחד בכך שהעטלף נמנה באופן ייחודי בין העופות: הוא מספק לנו בכך שיעור גדול על חשיבות כלילת רובד הצורות והאידיאות בהתייחסותנו לטבע. אידאת הכנף ירדה משמיים והתלבשה בגופם של מינים שונים היא כמו האש שירדה משמיים ביום השמיני על המזבח, וכמו התורה שירדה להר סיני ביום החמישים של ספירת העומר. בכל המקרים האלו מדובר בטפטופו של האינסוף לעולמנו הסופי, המכה בנו ואומר לנו: גִדלו.

---

[1] בבלי קידושין ל, א.

[2] האות ו' של "גחון", ויקרא יא, מב.

[3] במלים "דרֹש דרש", שם י, טז.

[4] כאשר לגבי נקודת האמצע השלישית, "חציין של פסוקים", נחלקת הגמרא אם נמצא בפרשת תזריע, הבאה מיד אחרי שמיני, או בפרשת צו שבדיוק קודמת לה. נמצא כי פרשת שמיני היא הממוצע בין שתי הדעות.

[5] לקוטי שיחות ז' עמ' 297.

[6] ראו: הרב יצחק גינזבורג, מעין גנים ויקרא, פ' שמיני.

[7] מסופר על יום זה שנטל "עשרה עטרות" – היה ראשון בעשרה תחומים ועניינים שונים (במדבר רבה יג, ו; בראשית רבה ג, ט).

[8] ראו כלי יקר על ויקרא ט, א.

[9] סמל האינסוף הוא כידוע ∞ או 8 שוכב, אך מסתבר שאין קשר היסטורי ביניהם: סימן ה-8 הגיע מהודו ואילו סימן האינסוף הופיע במערב לפני שהגיעו אליו הספרות ההודיות. עם זאת, העובדה שהתוצאה הסופית היא סמל זהה אומרת דרשני, וניתן לראותה כ"אבולוציה מתכנסת" תרבותית – ראו סוף מאמר זה.

[10] בבלי ראש השנה כא, ב. עם זאת, מוסבר בקבלה שמשה כן השיג את שער הנו"ן במותו בהר נבו, אותיות נו"ן בו.

[11] בבלי ערכין יג, ב. וראו כלי יקר על ריש פרשתנו.

[12] בראשית רבה י, ו. המלה "מזל" היא מלשון נוזל, המזל מטפטף טיפות של השראה לתוך המציאות, על דרך משיחת השמן מעל הראש.

[13] מחקר המאובנים עולה שהיה קיים גם אצל הפטרוזאורים, זן נכחד של זוחלים מעופפים.