אמנות הנתינה: מה יכולה פרשת אמור ללמד אותנו על חינוך והשפעה?

לצפיה בשיעור המקורי שעל פיו מבוסס המאמר הזה

לכל אחד מאתנו יש המון מה לתת. דברי חכמה שלמדנו, תובנות שהשגנו, נסיון חיים שצברנו. אנשים רבים כל כך במעגל ההשפעה שלנו – ילדים, תלמידים, חניכים או סתם חברים – יכולים לקבל מאתנו כל־כך הרבה, אם רק יסכימו להקשיב לנו. יתרה מכך: האם אין משהו אנוכי בשמירה של כל האוצרות האלו רק אצלנו? עלינו לחלוק את השפע שקבלנו עם אחרים. היום קוראים לזה Sharing is caring: שיתוף הוא אהבה.

כיוון חשיבה זה מועצם עוד יותר כאשר אנו נכנסים לתחום התורה והקדוּשה. בדור האחרון הפציר הרבי מליובאוויטש מכל אדם ואדם לראות בעצמו שליח. הוא לא אמר זאת רק לחסידיו, אותם הפך לצבא שלוּחים בין לאומי, אלא לכל מי שבא במגע עמו, בין אם גבר או אשה, יהודי או גוי, פנים אל פנים או דרך התכתבות. רבים כל־כך מסתובבים בעולם מנותקים משורשם הרוחני, שב והזכיר הרבי, ואם כן חובה מוטלת על כל מי שמחובר לתורת ה' לעשות כל שביכולתו לחבר גם אחרים. מול נסיונות התחמקות והתפתלות בנוסח, "אבל איני יודע מספיק תורה", היה מיד משיב הרבי, "אתה יודע אל"ף? למד אל"ף. אחר כך תלמד גם את שאר האותיות."

הבעיה היא, כידוע, שפעמים רבות הפרה רוצה להניק יותר משהגדי רוצה לינוק. ליתר דיוק, הגדיים היום (וזה כולל את כל סוגי ה'מקבלים' למיניהם – ילדים, תלמידים ואנשים הנכנסים לבית חב"ד) נהיו מאד רגישים ובררנים לגבי סוג ההשפעה שהם מוכנים לקבל. אם היא לא מכוונת ומדויקת, לא פוגשת אותם בדיוק בצורה הנכונה, היא לא נוגעת ולא פוגעת. הם מיד יתנערו ממנה בבעיטה, או לחילופין יתכווצו וישתבללו. כך או כך, איבדנו אותם.

אפשר לראות בכך חלק מ"ירידת הדורות", עזות פנים כללית שהשתלטה על העולם ושבגינה אנשים לא מסוגלים לקבל עוד ממי שמעליהם; אך ניתן גם לחפש את הניצוץ הקדוש שבכך, המחייב את המשפיעים לשייף ולברר את האופן בו הם ניגשים להשפיע. השפעה נכונה ומאוזנת, היוצאת מלב המשפיע ונכנסת ללב המקבל, היא אמנות של הליכה על חבל דק. סטיה של מעלה למקום של התנשאות או יוהרה ואיבדנו את המקבל. ויתור על עמדתנו כמשפיע בעל אמירה – המקבל אולי שם, אך לא הועלנו לו, או לעצמנו, בדבר.

פתיחת פרשת אמור מעניקה לנו שיעור גדול על האיזון העמוק הנדרש לצורך כינונה של השפעה טובה, המכוננת קשר של פנים בפנים בין המשפיע והמקבל, באופן ששניהם יוצאים נשכרים ממנו.

שרשרת של מלים ושל אור

פתיחת פרשת אמור עוסקת באיסור החל על הכהנים להטמא למת, לצד איסורים נוספים שנועדו לשמור על קדושתם המיוחדת של הכהנים. אך אנומליה מעניינת בנוסח הפסוק הראשון עוררה את חז"ל להפיק ממנו עקרון חינוכי יסודי, החורג מתחום נושא הכהונה ותקף לגבי כולנו, באשר אנו.

זהו הפסוק הפותח את הפרשה (ויקרא כא, א):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל־הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא־יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.

האנומליה היא החזרה, המיותרת לכאורה, על ההוראה למשה "אמור אל הכהנים" ואז שוב "ואמרת אליהם". אם נאמר למשה בלשון ציווי "אמור", מדוע לשוב ולומר לו גם "ואמרת"?

מכיוון שאף מלה בתורה אינה מיותרת, חז"ל לומדים מכך כי הפסוק מוכרח ללמד אותנו דבר נוסף מעבר להוראתו המפורשת. הרעיון שהם מציעים, המובא גם ברש"י על הפסוק, הוא שהחזרה באה להוסיף חיוב נוסף החל כל הכהנים – החיוב "להזהיר גדולים על הקטנים": על הכהנים המבוגרים להקפיד על ילדיהם שאף הם לא ייטמאו, להשגיח עליהם ולחנכם לכך. רעיון זה הורחב כך שיהיה תקף מעבר למעגל הכהנים: על ה"גדולים" בכלל, כל מי שהוא בעל כוח או השפעה, להשפיע מגדלותם גם על ה"קטנים", כל מי שמצוי בתוך מעגל השפעתם.

העובדה שעקרון זה נלמד מהחזרה על הפועל אמר נותנת תחושה של כינון מעין שרשרת דיבור, אמירה שאינה נעצרת במסר שמעביר משה לכהנים, אלא מתגלגלת וממשיכה אל צאצאיהם ומהם הלאה אל הדורות הבאים. אכן, אם מסתכלים בתחילת הפסוק אנו מוצאים שם הופעהנוספת של הפועל: "ויאמר ה' אל משה". שורש שרשרת האמירה נעוץ אפוא בה' עצמו, וממנו היא משתלשלת למשה, לכהנים ולצאצאיהם לכל הדורות.

למרבה הענין, ביטוי קצר זה בן ארבע מלים, "להזהיר גדולים על הקטנים", הצית את דמיונם של מפרשים רבים, ונדרש בשלל צורות מגוונות ומנוגדות.[1] משהו בצירוף המלים הזה הוכיח עצמו כמועט המחזיק את המרובה, יותר משלל ביטויים אחרים בספרות חז"ל.

אחת הסיבות לדבר הזה היא הלשון המיוחדת "להזהיר". חז"ל לא דיברו על "לחייב" את הגדולים על הקטנים, "להדריך" אותם או "להקפיד" עליהם, אלא דווקא "להזהיר". מלה זו נגזרת מהשורש זהר, הקשור בזוהר ובאור. גם בהקשר לאור שורש זה מיוחד: מתוך שלל מלים נרדפות לאור, המלה זוהר מופיעה רק פעמיים בתנ"ך, שניהם בהקשרים של אור אלוקי מיסטי: "כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה" בחזיון המרכבה שבספר יחזקאל (ח, ב), וכמובן "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ" בספר דניאל (יב, ג), הפסוק שממנו לקח ספר הזוהר את שמו (מתאים במיוחד לשנים בהן ל"ג בעומר חל בשבוע של פרשת אמור). הביטוי "להזהיר גדולים על הקטנים" ניתן אפוא להיקרא כאומר להאיר מהגדולים על הקטנים. שרשרת האמירה, מסתבר, היא גם שרשרת אור[2] – ערוץ רוחני המזרים אור אלוקי מה', דרך משה ועד לכל דורות מקבלי התורה בכל הזמנים.

דימוי שרשרת האור מתחבר באופן יפה גם לאופן בו מוסבר השורש אמ"ר בקבלה וחסידות. השורש נדרש כראשי התיבות אור מים רקיע, שלושת הנבראים הראשונים במעשה בראשית, או לחילופין כראשי התיבות של אש מים רוח, שלושת היסודות הגבוהים יותר מבין ארבעת היסודות של הקדמונים (ולפי ספר יצירה, הנוקט בשיטה של שלושה יסודות, גם היחידים). כפי שאנו יכולים לראות, בשני המקרים נקודת המוצא קשורה באור – אור ממש במקרה הראשון ואש המפיצה אור במקרה השני – ומשם הדברים משתלשלים מטה אל בחינות נמוכות יותר בבריאה.[3]

נבחן כעת כמה פירושים יסודיים שניתנו לביטוי "להזהיר גדולים על הקטנים", במטרה ללמוד מהם כיצד ניתן לבצע הזהרה־הארה כזו בצורה מתוקנת ופוריה ולמלא כראוי את תפקידנו כחוליות בשרשרת האור. על מנת שהדברים יהיו שימושיים נעשה זאת דרך חלוקת הפירושים לשלוש קבוצות כלליות, כנגד שלושת השלבים שהתווה הבעל שם טוב לכל תהליך משמעותי של עבודה והתפתחות – הכנעה, הבדלה והמתקה.[4] מבנה זה מאפשר להפוך את הפירושים השונים לסדרה של צעדים שביכולתנו לנקוט וכך להתגבש כמשפיעים מתוקנים.

הכנעה: להזהיר את הגדולים שיהיו קטנים

מהביטוי "להזהיר גדולים על הקטנים" נשמע שיש הגדרה ברורה מי הוא גדול ומי הוא קטן. בכל הקשר ומסגרת, יש את המשפיע ה"גדול" ויש את המקבל ה"קטן", וההיררכיה ביניהם ברורה, לא?

אז זהו, שלא. כלומר, לא בדיוק. אכן יש "פשט", לביטוי שאנו דורשים וגם למציאות, וברובד הפשט באמת יש היררכיות פשוטות. אך שנכנסים מעט אל מתחת לפני השטח, המציאות נהיית מורכבת יותר. ממדים סמויים מתגלים, בהם הדברים יכולים להיות שונים, אפילו הפוכים, ממה שראינו בהתחלה.

גם במקרה זה, ממספר נקודות מבט ניתן לראות שההגדרה הפשוטה של מיהו הגדול ומיהו הקטן מנוּקבת ומתערערת, כאשר בחינות של קטנוּת מחלחלות לתוך הגדלוּת ולהפך.

נפתח באמירה חשובה המופיעה בספר הזוהר, ולפיה "מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר אִיהוּ רַב, מַאן דְּאִיהוּ רַב אִיהוּ זְעֵיר"[5] (מי שהוא קטן הוא גדול, ומי שהוא גדול הוא קטן). חלקה השני של המימרה בא לעקוץ את מי שתופס את עצמו כ"גדול". 'אתה חושב שאתה גדול?' הוא אומר לו, 'חשוב שוב: אתה דווקא קטן'. החצי הראשון מלמד על הגדול האמיתי: זהו דווקא ה"קטן", כלומר מי שחושב את עצמו לקטן (או בלשון הזוהר שם "מַאן דְּאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ", מי שמקטין את עצמו).

יש הבדל בין גדולה אובייקטיבית – גדולה בגיל, בתפקיד, בוותק או במעמד – לבין החוויה הסובייקטיבית של הגדולה, תחושת הגדולה. גדולה אובייקטיבית היא מה שהיא, אין מה להתווכח אתה; אך כשגיל, מעמד או תפקיד הופכים להיות עילה לתחושת גדולה פנימית, דימוי עצמי שלי כ'גדול' או מעל אחרים, משהו נעכר. האור לא זורם דרכנו עוד. המשפיע צריך להיות ממוקד בהשפעה, בנתינה לאדם השני המציבה אותו במרכז – את טובתו, מציאותו, כליו ויכולותיו – ומקדישה מעיינותיה לקידומו משם הלאה. כאשר תחושת הגדולה העצמית מתערבת, נושאת עמה רוחות של חשיבות עצמית ותחושות "מגיע לי" למיניהן, היא מסיטה אותנו ממטרה זו ולפחות במידה מסוימת הופכת אותנו למרכז הסיפור. מאותו רגע איננו מוקדשים באמת למקבל, ותוצאות ההשפעה שלנו תהיינה בהתאם.

על מנת ששרשרת האור תעבוד והאור יזרום דרכה, נדרש מהמשפיע להקדים שלב של הכנעה בנפשו. הכנעה קשורה תמיד בהודאה במגבלה, חסרון או חולשה מצדנו, ובצורך שלנו ללמוד ולקבל ממישהו או משהו שמעלינו. במקרה זה, ניתן להצביע על שני צירים בהם המשפיע, לצד היותו ה"גדול" האובייקטיבי כאן, למעשה צריך לחשוב על עצמו גם כקטן:

ראשית, על המשפיע לזכור שגם הוא מקבל – מקבל מרבותיו ומה'. גדול וקטן הם מושגים יחסיים, וכל אדם, גדול ככל שיהיה או יידמה ביחס לאנשים אחרים, הוא קטן ביחס ל"גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר" (קהלת ה, ז), ה' יתברך. למעשה, מכיוון שה' מוגדר כאינסופי בגדולתו וחכמתו, כל הצירים ההיררכיים מתבטלים אל מולו לגמרי, וכולם כולל כולם – מבוגרים וצעירים, עשירים ועניים, מורים ותלמידים, חכמים וטפשים – מתיישרים על אותו מישור אופקי הרחוק באופן אינסופי מגדולת ה'. הזדהות עם חווית הקטנות והקבלה היא הכרחית כדי למוסס את מחיצת הניכור שבהכרח קיימת בין משפיעים למקבלים, הרגשה שאין מה להשוות ביניהם. כשהמשפיע זוכר ומרגיש שגם הוא מקבל, הוא מסוגל לחוש אמפתיה למקבל שלו, והשפעתו מתקבלת באופן שונה לגמרי.

לפנינו אם כן הפירוש הראשון שלנו ל"להזהיר גדולים על הקטנים": יש להזהיר את הגדולים שיהיו קטנים. על כל 'גדול' להזהיר עצמו על הקטנוּת, על כך שגדולתו לא תעלה לו לראש אלא יישאר בתודעתו מקבל 'קטן' שאינו נעלה במהותו על המקבלים שלו ומצוי בדיוק כמוהם בתהליך אינסופי של גדילה ולמידה.

שנית, יש לזכור שלצד ה"אור הישר" היורד מהמשפיע למקבל ישנו גם "אור חוזר" העולה מהמקבל למשפיע. שאלותיו של המקבל, התובנות והחכמה העולות ממנו, אפילו עצם מציאותו הקטנה – כל אלו מעניקים שיעורים רבים ועמוקים למשפיע, בין אם באופן ישיר (הוא לומד דברים שלא הגיע אליהם מעצמו) או באופן עקיף (הוא מתמודד עם אתגרים המחייבים אותו לגדול). זהו היסוד לאמירות "איזהו חכם הלומד מכל אדם, שנאמר 'מכל מלמדי השכלתי'",[6] "הוי שפל רוח בפני כל אדם",[7] ו"הרבה תורה למדתי מרבותי… ומתלמידי יותר מכולם".[8] ביחס לאור זה, ההיררכיה הרגילה בין המשפיע למקבל לא רק מתבטלת אלא מתהפכת: המקבל הקטן הופך לסוג של משפיע, והמשפיע הגדול – לסוג של מקבל.

ציר זה מעניק לנו פירוש שני ל"להזהיר גדולים על הקטנים": להזהיר־להאיר גדולים על ידי הקטנים. מצד האור החוזר, המקבלים הם המאירים וממלאים בזוהר את המשפיעים שלהם.[9]

הזכרנו לעיל את הניצוץ שודאי קיים מתחת לאי הנכונות המאפיינת את הדור שלנו לקבל ממשפיעים, שמהם חווים שדר כלשהו של התנשאות. ניתן להגדיר מהו הניצוץ הזה: בפנימיותם, המקבלים של היום דורשים מפגש שהוא לגמרי "פנים בפנים" – קשר הדדי בו פנימיות שני הצדדים נפגשת באמת. אם יש 'הפרש גבהים' ערכי בין המשפיע למקבל, הרי שבדקות מורגשת כאן בחינה של "אחור באחור". אפילו הורים ביחס לילדיהם, ששם הפרש הגבהים הוא הממשי ביותר, לא צריכים לחוש שהם נעלים מהם במהותם, אלא כולם ילדים של הקדוש ברוך הוא, המעניק להם את תפקידיהם שונים. דרישת המקבלים של היום לחוסר התנשאות היא אפוא הזדמנות אמיתית לגשת אליהם באופן פנימי ומכבד, גם אם הדבר אינו מניב את התוצאות המיידיות ששיטת הדורות הקודמים לכאורה השיגה.

שלב הראשון בתיקון ההשפעה הוא אם כן הרפיה מכל נסיון להשפיע מתוך עמדת עליונות. רוצה להשפיע? ראשית כל הנח לגמרי לדימוי העצמי שלך כ"המשפיע", שרק מחבל ביצירת קשר נקי עם המקבל שלך, וגש אליו מתוך הקשבה והתעניינות בו. שום השפעה ללא תתאפשר ללא מפגש ישיר ופשוט, נטול יומרות או כוונות סמויות לשנות את הזולת. אל תדאג: ההשפעה עוד תגיע בהמשך בעזרת ה', אך בזכות ההרפיה של עכשיו היא תהיה הרבה יותר טובה ומוצלחת.

הבדלה: להזהיר את הגדולים שיהיו מעל הקטנים

שלב ההכנעה הכרחי כדי לכונן עמדה חדורת ענווה שממנה נכון לצאת להשפעה, אך ממש אינו מספיק. אם אנו רק שפלי רוח וכנועים, רק מרגישים את קטנותנו וכמה המקבלים שלנו הן נשמות גדולות שיש לנו מה ללמוד מהן, כיצד נוכל בכלל להשפיע משהו על מישהו? על מנת להתקדם משלב זה למצב בו ההשפעה בכלל מתאפשרת, יש לכונן מחדש את הפשט לפיו הגדול גדול והקטן קטן, לפחות במשהו.

זהו שלב ההבדלה. בנפשנו פנימה שלב ההבדלה מורכב מהבחנה פנימית בין החלקים הנמוכים והאנוכיים שלנו לחלקים היותר גבוהים ומתוקנים שלנו, ואז התבדלות מהראשונים והזדהות־התעצמות עם האחרונים. בהקשר שלנו, של יחסי משפיע־מקבל (שיכול להתבטא גם בתוכנו פנימה, אם בהשפעה פנימית עסקינן), ההבדלה מתבטאת בהתבדלות המשפיע מהמקבל והתעצמותו עם כוחות ההשפעה שלו. אחרי שהקטנו עצמנו מול אלוקינו וזולתנו, והתנקנו מכל סיג של התנשאות לגבי המקבלים שלנו, עלינו לזקוף מחדש את קומתנו ולחזק את הבטחון שלנו בכך שיש לנו מה לתת, שאנו מחוברים לאלו שהם פיסות חכמה, ידע, נסיון, תבונה או אמונה, ושאנו צריכים ויכולים להשפיע מהם הלאה לאנשים שפחות מחוברים אליהן, או לא מחוברים אליהן כלל.

הפירוש ל"להזהיר גדולים על הקטנים" שכנגד שלב ההבדלה הוא אפוא הפוך ומשלים לפירושים הקודמים: להזהיר את הגדולים שלא יהיו קטנים, או בסגנון אחר, להזהיר את הגדולים שיהיו מעל הקטנים.

הקטנה עצמית לא אמורה להפוך להיות סירוס עצמי. לכל היותר, נועדנו למול את עצמנו בה – תנועה שכלפי חוץ עשויה להזכיר סירוס אך למעשה הינה עידון והתמרה של דחף הסירוס, באופן ה'מכיל' אותו מבלי לממשו ומותיר את כוחות הפריון במקומם. אחרי המילה צריכה לבוא החתירה למפגש ולפריון, וזה דורש מהמשפיע להיות בטוח בעצמו ובאמת שהוא מחובר אליה, ובעל כוחות נפש להביאו לזולתו. אם כולנו קטנים כולנו גם ב"קטנות מוחין" – חשיבה ילדותית שרק עסוקה בלקבל את כולם, ואת עצמנו, מבלי שאיש יכול להשמיע קריאה לשינוי או לתיקון. מקטנות מוחין יש להתבגר לגדלות מוחין, אקטיבית ואחראית. נכון, כולנו ילדים, אך מתישהו מישהו צריך להיות גם המבוגר האחראי. ואם אתם אלו ששמים לב לכך אז כנראה שהילד הזה הוא אתם.[10]

כיצד על המשפיע לזקוף את קומתו באופן מתוקן, שלא יחזיר אותו אחורה אל לפני שלב ההכנעה? איך נראית הזדקפות בריאה, שאין בה יוהרה או התנשאות?

הפסיכולוג הקנדי הנודע ג'ורדן פיטרסון פתח את ספרו "שנים עשר כללים לחיים" בכלל "עמוד ישר עם כתפיך לאחור". פיטרסון דיבר על הצורך לגשת אל החיים שלא מתוך תבוסתנות ורפיסות, אלא לנקוט עמדה של לוחם וגיבור המסתער עליהם בגדלות נפש. כלל זה דומה למה שנדרש מאתנו כאן בשלב ההבדלה של תיקון המשפיע, עם שני הבדלים חשובים: ראשית, בעוד אצל פיטרסון זהו הכלל הראשון אצלנו זהו השני, הנשען על גבי עבודה מקדימה של הכנעה וענווה ההפוכה באופיה; ושנית, מעולם החשיבה היהודי עולה סגנון הזדקפות שונה באופן מהותי, פחות חדור במה שהחסידות מכנה "ישות" – הרגשת עצמנו ל"יש ודבר בפני עצמו".

במלים "עמוד ישר עם כתפיך לאחור" מורגש מאד שהאדם פועל לגמרי מכוח עצמו ובשם עצמו. הניסוח "עם כתפיך לאחור" הוא מעין יופמיזם או לשון נקיה ל"הבלט את החזה". ניסוחים אלו מדיפים מ"כוחי ועוצם ידי" שהיהדות לדורותיה מטיפה נגדה, בשל אבק העבודה הזרה שבה – היותה מאלילה במידה מסוימת את האני. אולם ישנה דרך להזדקף מבלי להעצים את האני, וזו דרך התקשרות למשהו שמעלינו, שכמו מותח מעלה את חוט השדרה שלנו וזוקפו.

ספציפית, ניתן להצביע על שתי בחינות עליונות המאפשרות לזקוף את עמוד השדרה, המקבילות לשתי הספירות הגבוהות ביותר שעל קו האמצע של הספירות (המגלם את עמוד השדרה) – ספירות הכתר והדעת.

ספירת הדעת מגלמת את מה שאנו יודעים. האמינו או לא, אך יש כמה דברים שאתם יודעים. אתם לא יודעים הכל ולא כל מה שאתם יודעים הוא מוחלט או שלם, אבל יש לכם ידע. חלקו הוא ידע עובדתי, חלקו ידע של תובנות שהגעתם אליהן וביססתם, וחלקו ידע של נסיון של צברתם. אך בכל המקרים מדובר בדברים שאתם יודעים, ויודעים שאתם יודעים. עכשיו, מה קורה כשאתם עומדים מול מישהו שאתם רואים שאינו יודע אחד או יותר מהדברים האלו? ובכן במקרה זה, ולעניין זה, אתם כעת יודעים עוד משהו: שלענין ספציפי זה אתם כאן ה'גדול' והוא ה'קטן', ואתם יכולים לגדל אותו. אין כל בושה בהרגשה זו, והיא לא נובעת מאיזו גאוותנות סמויה או גלויה עצמכם. זו הכרה בעובדה, שחשוב שניתן לעצמנו להרגיש אותה, מהסיבה הפשוטה שרק כך נוכל להעניק ממה שיש לנו לזולתנו.

ספירת הכתר מגלמת את מה שאנו מאמינים בו, או יודעים באופן אינטואיטיבי עמוק. אמונה אינה ידע, אלא משהו דק ועדין יותר. במובנים מסוימים היא פחות מידע, שכן אין דרכים מוחלטות להוכיח אותה או לשכנע בה; אך במובנים אחרים היא יותר מידע, בהיותה דרך התקשרות עם רבדים עמוקים יותר של המציאות ושל החיים, שרובדי השכל והדעת אינם מסוגלים להתקשר עמם. בהיותה סמויה יותר, האמונה גם אינה ניתנת למילול ולשכנוע כמו הידע. ביטויה הוא אחר, יותר הדגמתי מאשר דיאלוגי־פולמוסי: אם אנו מחוברים באמת לאמונתנו, היא תקרין החוצה ותיגע בזולתנו. אפשר לומר שכאשר אנו מעבירים ידע למישהו אחר הוא מעט 'אנוס' לקבלו, כי שכלו שלו כופה אותו עליו; אך כאשר אנו משדרים אמונה למישהו אחר היא פועלת יותר כפיתוי. היא לא כופה עצמה על הזולת אלא מזמינה אותו ללכת בעקבותיה, תוך שהיא משאירה בידיו את כוח הבחירה.

הן הדעת והן הכתר, מה שאנו יודעים ומה שאנו מאמינים בו, אינם בדיוק חלק מאתנו. אנו לא אדוני הידע שלנו ולא סוכני האמונה. אלו דברים שאנו מחוברים אליהם. ככאלו, הם זוקפים את קומתנו באופן של 'ממילא'. איננו צריכים להבליט את החזה או למתוח את הכתפיים לאחור, אלא רק להרשות לעצמנו להיות מקושרים למה שאנו יודעים ומאמינים בו, וקומתנו כבר מזדקפת מאליה.

זקיפות הקומה של שלב ההבדלה מאפשרת לנו לשחזר את הבטחון שלנו העצמי שלנו כמשפיעים, שקצת איבדנו בשלב ההכנעה. מותר לכם לבטא את מה שאתם יודעים ומאמינים שהוא האמת. למעשה, זו חובתכם. אנשים רוצים לקבל מכם את מה שיש לכם לתת, אז אל תשמרו אותו לעצמכם. כל שעליהם לשים אליו אליו הוא שההשפעה תנבע, בכל עת, מתוך בחינת ההכנעה שקדמה לה, המרככת אותה ודואגת שתשפע מתוך הרפיה ואמון, לא לחץ או כוחנות. ההכנעה וההבדלה אינן רק שלבים אלא גם רבדים המתקיימים בו זמנית, שומרים זה על זה.

המתקה: להאיר את הגדולים ואת הקטנים

שלב ההמתקה הינו פעמים רבות פחות פעולה נוספת ויותר תוצאה של שני השלבים שקדמו לו. כך גם במקרה הזה: שלבי ההכנעה וההבדלה כוננו שתי עמדות הפוכות ומשלימות בלבו של המשפיע: אחת בה הוא (גם) מקבל הבא אל זולתו בגובה העינים או אפילו בעמדת מקבל בעצמו, והשניה בה הוא בכל זאת ניצב מעליו ביודעו ובהאמינו כי יש לו מה להעניק לו, גם אם כרגע המקבל עצמו אינו רואה זאת.

האיזון הזה מחולל את השלב השלישי, שהוא בעצם הקריאה הכי פשוטה של הביטוי "להזהיר גדולים על הקטנים", כאשר המלה להזהיר מובנת מלשון זוהר: להאיר אור מהגדולים אל הקטנים, באופן המתקבל על לבם ופועל עליהם. בזכות הכנעתו הפנימית של המשפיע נפתח לבו של המקבל, ובזכות התבדלותו והתגבהותו שופע ללבו אור חדש. שרשרת האור פתוחה משני צדדיה, והאור מסוגל לזרום בתוכה כראוי.

ויש כאן עוד מובן, קריאה נוספת ואחרונה בביטוי שלנו. את המלים "להזהיר גדולים על הקטנים" ניתן גם לקרוא כמתייחסים לזוהר המאיר את הגדולים על – כלומר, יחד עם – הקטנים. הן הקטן והן הגדול מוארים שניהם – זה באור הישר של זה וזה באור החוזר של זה.

רעיון זה מבוטא במדרש חז"ל לפסוק במשלי (כט, יג):[11]

"רָשׁ וְאִישׁ תְּכָכִים נִפְגָּשׁוּ, מֵאִיר עֵינֵי שְׁנֵיהֶם ה'" (משלי כט, יג): בשעה שהתלמיד הולך אצל רבו ואומר לו למדני תורה, אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה'.

הביטוי "איש תככים" נשמע לנו כמתאר אדם נוכל ותככן, אך כאן הוא מובן אחרת, כרומז לרב גדול, בעל תוכן רב להשפיע והנמצא במעמד בינוני (תוך) יחסית לתלמיד הפחות ממנו במעמדו.[12] במלים אחרות, מפירוש זה עולה כי המפגש בין הרש ואיש התככים הוא בעצם מפגש בין תלמיד למורה, מקבל שהוא 'עני' בדעת וחכמה ומשפיע ה'עשיר' בהן ויכול להעניקן לו. ומה קורה להם במפגשם? "מאיר עיני שניהם ה'": שניהם גם יחד מתחילים ניצתים בזוהר ה', המקדם כל אחד למקומו, בדרכו. שנזכה להיות כולנו משפיעים ומקבלים גם יחד, חוליות נאמנות בשרשרת האור האלוקית העוברת במורד הדורות, עד שיתקיים בכולנו בשווה הפסוק "וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ".

---

[1] למקבץ עשיר של פירושים ראו חוברת "ואביטה" לפרשת אמור תשע"ט, עמ' 24-26. עיקרי הדברים במאמר זה מבוססים על הכתוב שם.

[2] בדומה לביטוי "שלשלת האור" בו משתמשים בחב"ד לתיאור מסירת לפיד תורת חסידות חב"ד לאורך הדורות.

[3] שלושת שלבים אלו הם על דרך שלוש האמירות הרמוזות בפסוק: אמירת ה' למשה היא בבחינת אור/אש; אמירת משה לכהנים היא בבחינת מים (כזכור, שמו של משה ניתן לו על שם המים, "מן המים משיתהו"); ואמירת הכהנים לילדיהם היא בבחינת רקיע/רוח.

[4] כתר שם טוב סימן כ"ח ובמקומות אחרים. לפיתוח והעמקה של מושגים אלו ראו את ספרי הרב יצחק גינזבורג, להפוך את החושך לאור ו־עולמות (מאמרים "טיפול בחשמל" ו"דאגה בלב איש").

[5] זוהר ח"א קכב, ב.

[6] משנה אבות ד, א.

[7] שם י.

[8] בבלי תענית ז, א.

[9] בהקשר לפירוש שני זה שמעתי פעם משליח חב"ד לעיר רישיקש בהודו – בעצמו בעל תשובה שגילה את היהדות בזמן טיול במזרח – שכאשר יצא להקים את הבית חב"ד שלו מסר לו רבו הרב יצחק גינזבורג את העצה החכמה הבאה: "על פני השטח אתה נוסע להודו כי המטיילים שם זקוקים לך. הם רחוקים מהיהדות, ואין מי שיחבר אותם שם לאור התורה והמצוות. אך דע לך שבעומק המצב הפוך: על מנת להתקדם בתהליך התשובה שלך אתה הוא זה שזקוק למטיילים. הנשמות המטיילות שם נעלות בהרבה ממך, מחוברים ל'אורות תוהו' הגבוהים מהכלים שלך. אתה כה רחוק עדיין מהתיקון המלא של נשמתך, שעליך להרחיק נדוד עד הודו בשביל למצוא את המורים שלך."

[10] התרבות השלטת היום, המקדשת את ערך השוויון ומסתכלת בחשדנות על כל סוג של חשיבה היררכית או מעמדית, מרגישה בנוח עם הפירוש הקודם, אך פחות עם הפירוש הזה, המבקש להעניק מקום מחודש להסתכלות ההיררכית שהיא כה סולדת ממנה. אך אם ננתח לעומק את הרעיונות שפרשנו בסעיף הקודם נראה כי ההיררכיה גלומה בהם מניה וביה. השתוות כל הבריות מול האינסוף האלוקי לא הופיעה מתוך ביטול של הסרגל ההיררכי, אלא מתוך המשכה והארכה שלו עד האינסוף. השתוות המקבלים והמשפיעים אף היא לא נעשתה מתוך ביטול ההבדלים ביניהם, אלא מתוך כינונה של היררכיה הפוכה בה הם תפקידיהם הפוכים, כאשר שתי ההיררכיות מביאות לניטרולן ההדדי. בשני המקרים היתה זו הקצנה של העקרון ההיררכי שהביאה לביטולו. שוויון משמעותי, שאינו סתם סיסמה, מושג רק דרך ריבוי של צירים היררכיים שבראש כל אחד מהם עומד אדם אחר.

[11] בבלי תמורה טז, א.

[12] רש"י.