עמלק ואני: שלושת פני עמלק וחסיד העתיד

Tony French 2012

Tony French 2012

יש המון רע בעולם, הרבה יותר רע מטוב. אם תפתחו עכשיו אתר חדשותי ותבחרו באקראי כתבה רוב הסיכויים שהיא תהיה על משהו שלילי, אם לא לגמרי אז די ואם לא מאד אז למדי. ככה זה: עולמנו רובו רע, ובתוך ים הרוע יש כמה איים קטנים של טוב. הרע מבצע ריקוד ראווה באמצע החדר בעוד הטוב נכלם בפינה. טולסטוי הפיק מהאמת הזו משפט פתיחה מפורסם לספר, אבל גם גיבורת הספר הזה מתאבדת בסוף. מסתבר שלא השתנה הרבה מאז המבול: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבֹת לִבו רק רע כל היום"[1].

זו הסיבה שלדעת רבים צריך להכיר היטב את הרע. הוא שם, הם טוענים, הוא חלק מהעולם, ומאתנו, ואם לא נכיר אותו נעשה שקר בנפשנו. המעט טוב שניתן להשגה הוא רק זה שמוצאים אחרי שצוללים לעומק הרע ונוגעים בקרקעיתו. לכן דוקא ההוגים והיוצרים הנחשבים לנועזים ביותר מקדישים חלק ניכר מיצירתם למיפוי של טופוגרפיית הרוע האנושי. באמנות במיוחד ידוע כי אין דרמה בלי רע בה. דרמה היא תמיד דרעמה.

סור מרע ועשה טוב

היהדות לא רואה את הדברים כך, אלא אומרת "סור מרע ועשה טוב"[2]: יש להפריש עצמנו מהרע, ולהתעצם עם הטוב הנטוע בשורש הנעלם והקדוש של העולם – "קדשׁים תהיו, כי קדוש אני ה' א-להיכם"[3]. באשר לרע – יש להתרחק ממנו, להתבדל ממנו, לבער אותו מתוכנו: "ובערת הרע מקרבך"[4].

נכון, התורה בהחלט מכירה ברע. לקריאתה "ובחרת בחיים" למשל היא מקדימה את האמירה "רְאֵה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוֶת ואת הרע"[5]: הרע משמש חלל שלילי המעניק לטוב את דמותו, ורק אם מכירים בו יש משמעות לבחירה בטוב. אכן, התנ"ך בכללותו מלא ברוע, החל מהנחש המזדחל לתוך הסיפור השני של מעשה בראשית וכלה בכרוניקה הבלתי פוסקת של נפילת העם הנבחר לדרך החטא והאלילות. אך סוף כל סוף הרע הזה מטרתו לשרטט מבחוץ את קו המתאר העדין של הטוב – של עולם הנברא ביד מכוונת הנשלחת מתוך לב אוהב. לפני סיפורו של הנחש מתואר מעשה בראשית בסיפור שכולו "כי טוב" אחד גדול, וגם בסיפור השני הפיתוי והחטא והנפילה הם פשוט פועל יוצא של העימות בין הגוף שנוצר מהעפר והנשמה שנופחים בו – אך לפחות יש נשמה!

גישה זו מעוררת אותנו להכרה כי יש משהו בגישה המודרנית הנ"ל, הקוראת להישרת המבט ברוע והתפלשות בכל צדדיו, שבשם ניפוץ מיתוסים שקריים על אודות טוב סכריני דמיוני, הולכת ורוקמת מיתוס אחר – המיתוס על ממשותו הבלעדית של הרע. לפי מיתוס חילוני זה רק הרע (כלומר הנמוך, הארצי, האנוכי, הנוטר והנוקם) אמיתי, ואילו כל השאר הוא מחזה צללים שאצבעות הרע מטילות על קיר המערה. גם אם מישהו יושיט לאדם האחוז במיתוס זה ראיה מוצקה לקיומו של דבר טוב (למשל גילוי של אלטרואיזם), הוא חיש יצפה את הגלולה המתוקה בציפוי מר (יסבירו כנובע מאגואיזם בסיסי יותר), על מנת שיצליח לבלוע אותה בלי להחנק מרוב סוכר.

רק רע כל היום
רק רע כל היום

בתורת החסידות נהיית שיטת ההימנעות מן הרע רדיקלית אף יותר: החסידות המירה את עבודת הוצאת הרע מהטוב ("עבודת הבירורים") בעבודה של הוצאת הטוב מהרע ("עבודת היחודים"). לפי החסידות, "סור מרע ועשה טוב" פירושו שאין להתעסק עם הרע כלל, מטוב ועד רע כביכול, אלא יש להתמקד בטוב בלבד, וזה גורם לרע להתבטל מעצמו[6]. הבעל-שם-טוב המחיש שוב ושוב כיצד העיסוק ברע למעשה משמר את הרע במרכז וחג סביבו, ואם כן הרע נותר כמנהל העניינים. ברוח זאת קבע אדמו"ר הזקן כי "אין מגרשים חושך במקל אלא בריבוי אור"[7] (וכידוע ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך"[8]). אדמו"ר הזקן נאה דרש ונאה קיים: בספר התניא שלו הוא הקדיש את הפרק הראשון לנפש הארצית באדם, על מנת לשים על השולחן את עובדת קיומה, אך מיד לאחר מכן עובר לרבדים הנעלים באדם ומתמקד בהם.

ההתמקדות החסידית באור וההסתלקות מהחושך אינן על מנת להדחיק את ממשותו של הרוע ולהתעלם ממנו. מטרתן היא לאפשר לנו לשוב ולהתייחס אל החושך ממקום נבדל ומתוקן יותר, ואז להפוך אותו לאור – להפוך את הרע לכוח הממנף את עשיית הטוב. תורת החסידות וסיפוריה גדושים בעצות והמחשות כיצד ליטול אירוע, תכונה או דחף שליליים ולרתום אותם לעבודת ה'. אף לכיוון זה פירש הבעש"ט את הפסוק "סור מרע ועשה טוב", קורא אותו כאומר שיש לעשות מהרע טוב[9].

dancing chassidim

ניתן לסכם את הגישה היהודית-חסידית במלים הבאות: נכון, ישנם חמישים גוונים של אפור ואפל ושחור בעולם, אבל למה להתעסק אתם? אנו רוצים חמישים גוונים של אור וטוב וקודש – חמשים שערי בינה שכשנעבור בהם חמישים קליפות הטומאה של העולם הזה ינשרו מאתנו כעור יבש. אחרי שנשתחרר מהן נוכל אפילו להעלותן ולהשתמש בהן מחדש בשירות הטוב.

הסתר אסתיר

אך מבט בוחן יותר ביחס החסידות לרע חושף סוד שלא מרבים להבחין בו. כשהבעש"ט מלמדנו להניח לרע, הוא שם דגש מיוחד על הרע הדק והחמקמק שאין מבחינים בו בדרך כלל. חלק ניכר מסיפורי הבעש"ט מוקדש לתובנה, שכאשר אדם מתעמת חזיתית עם הרע שבו ומנסה לכובשו בכוח, אז מבלי משים הוא מתמלא בהרגשת ישות וחשיבות עצמית ובכך בעצם נותן ליצר הרע שלו אחיזה חדשה בו[10]. תובנה זו מתומצתת בפירוש החדשני שהעניק הבעש"ט לפסוק, "ואנכי הַסתֵר אסתיר פני ביום ההוא"[11]. כפל הלשון "הסתר אסתיר", הסביר הבעש"ט, רומז לקיומה של הסתרה כפולה בנפש, מצב בו נדמה לאדם שהוא קרוב לה' בעוד שלמעשה הוא רחוק ממנו מאד[12].

מנין הגיע הבעש"ט לתובנה הזו? מנין ההבנה החודרת הזו ברע? מדובר ברפלקסיה על הרע, זיהויו בזעיר אנפין, תפיסת הרע בזנבו רגע לפני שהוא מתחפר בתחפושת הטוב. דבר זה יכול לעשות רק מי שמכיר היטב את הרע, שהרַע לו רֵע ויש לו מהלכים בהליכותיו. כיצד זה החסידות המטיפה לאי-התעסקות ברע בקיאה כל-כך ברזיו?

נראה להציע שהחוש הזה מגיע לחסידים מהתעצמות גדולה עם חג פורים. מעבר לכך שפורים הוא חגה של אסתר, הרמוזה בתורה ב"הסתר אסתיר פני ביום ההוא", זהו גם היום היחיד בשנה בו הרע מקבל מקום של ממש. במגילת אסתר השמים מתקדרים, ה' נעלם מאחורי העננים ואנו נותרים כאן בעולם אנושי אנוּשוֹת, ונאלצים להתמודד בכוחות עצמנו (לכאורה) עם הרע המוחלט. גם המן הרשע הוא דמות בעלת נפח ואישיות, שאנו זוכים להציץ לשיחותיו הפרטיות עם אוהביו ואשתו ואף למחשבות הכמוסות בתוך לבו. נתינת המקום לרע ממשיכה בציווי החז"לי המחייבנו להתבסם בפורים "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי"[13], ומגיעה לשיא בפירוש האר"י לכך, לפיו בפורים עלינו להחיות את הניצוץ שברע (ולכן צריכים לעשות זאת מבוסמים, שלא לחזק את קליפתו)[14].

מה מאפשר לפורים להכיל את הרע? שהוא לא לוקח אותו ברצינות. כשקוראים על מטורפי כבוד המפגינים את כבודם ויקר מלכותם במשתאות פאר, הכבוד והכובד נהיים כה מגוחכים שאנו לוקחים אותם בקלות. בעוד כולנו מתחפשים בפורים, דוקא הרע משיל את שלל התחפושות שהוא עוטה לאורך השנה ומופיע במערומיו (כנחש הבראשיתי הערום מכל חית השדה). לכן זהו היום הטוב ביותר להתרועע עם הרע. כשמכירים את פניו האמיתיות, אפשר לזהותו מבעד למסכותיו בשאר הימים.

כעת נדרוש דרשה: למה כתוב "מחֹה אמחה את זכר עמלק"[15] בכפל לשון? אולי כי מסתתר כאן גם עניין למחות את המחיה – להשיב לעמלק את פניו. רגע לפני שאנו מוחים אותו (ואולי כדי שנוכל לעשות זאת) מזמין אותנו פורים, באוירתו השמחה ומהפכת היוצרות, להישיר מבט ברוע ולהכירו.

נאמר זאת בסגנון עוד יותר פורימי: הציווי "תמחה את זכר עמלק"[16] קורא לנו להיות מומחים בעמלק, להיות בקיאים בתוי פניו וקוי אופיו, לדעתו על בוריו. עלינו להיות קרימינולוגים של עמלק העורכים פרופיל מקצועי שלו. זה עונה על הפרדוקס העתיק, כיצד זה כתוב "תמחה את זכר עמלק" ומייד לאחר מכן "לא תשכח"? אולי רק אם נהיה מומחים בו נוכל למחות את זכרו באמת – כלומר להתעלות מעליו ולתקן אותו בתוכנו.

לכבוד פורים הקרב ובא הבה ננסה איפוא לשרטט דיוקן רב-ממדי של עמלק. ענייננו אינו עמלק שבחוץ, שמאז מאורעות המגילה כבר חלף מן העולם (גם אם בכל דור 'מתנדב' עם אחד למלא את התפקיד), אלא זה שבתוכנו – עמלק ככוח נפשי שכשמו כן הוא, מבקש למלוק את שכלנו מלבנו ולוודא שתובנותינו לא תחדורנה לחדרי לבנו ולמעשינו (דבר המשתקף באופן מצמרר במנהגו של העמלק התורן בדורנו לערוף את ראשי קרבנותיו…). עמלק רוצה להותירנו תיירי-עד רפי-ידים בתחנת המעבר רפידים, מחכים לנצח לרכבת הגואלת שתיקח אותנו למרגלות הר סיני.

דיוקן בתלת-ממד של הרשע מספר אחד

כדי להתמחות בעמלק ולשרטט דיוקן רב-ממדי שלו, הצעד הראשון הוא להכיר את מגוון הפירושים עליו. באופן כללי, ישנם שלושה פירושים פנימיים עיקריים לאופן בו עמלק מופיע בנפש, כאשר בכל אדם ייתכנו כמובן תרכובות שונות שלהם. נבחן את שלושתם – תואר ראשון, תואר שני ודוקטורט בלימודי עמלק – וכך נזכה בתעודת מומחה אותה נוכל לתלות על קיר חדר הטיפולים שלנו בעמלקים (או לתלות על העמלקים עצמם (או לתלות עליו את העמלקים)).

כפי שנראה, תלת הפרצופין של עמלק עניינם אחד – ניתוק המח מהלב והפיכתנו למשותקים נפשית ומעשית – אך הם ניגשים למטרה זו בדרכים שונות לגמרי.

תלת-פרצופין
תלת-פרצופין
1) הספקן: ציניות וביטול

היה זה הבעל-שם-טוב (ויש אומרים, רבי לוי יצחק מברדיטשב) שהסב תשומת לבנו לכך שעמלק בגימטריא שווה ספק[17]. זה לא הדבר הראשון שהיינו אומרים על עמלק, אך עיון בפסוקים מגלה שזו גימטריא מכוונת מאד: עמלק מזדחל לתוך התורה בדיוק פסוק אחד אחרי שבני ישראל מטילים ספק בנוכחות ה' בקרבם: "היש ה' בקרבנו אם אָיִן? ויבֹא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם"[18]. עמלק הוא כמו התגשמות חיצונית של הספק המנקר בלבותיהם של ישראל. אכן, חז"ל דורשים את רפידים כרומז לרפיון ידים[19] – מצב של שיתוק, אותו ניתן להסביר כנובע מהטלת ספק בכל.

ואכן, הספק הרדיקלי מפקפק בקיומה של המציאות כולה. את תולדות הפילוסופיה המודרנית מקובל לפתוח בדקארט, שבפרק הראשון של הגיונותיו ההין להטיל ספק בכל. רק בדבר אחד לא הצליח דקארט לפקפק: הוא עצמו, בעל הספקות ("אני חושב משמע אני קיים"). עבור דקארט ודאיות קיומו שימשה אמנם כקצה חוט להחלץ ממבוך הספק ולהשיב למציאות כולה את ממשותה; אך כפי שכל מרצה לפילוסופיה יסביר לכם, שיקום הוודאות של דקארט מחוויר לעומת החורבן שהמיט עליה קודם לכן, ולכן בזכות החורבן הוא זכור לטוב בתולדות הפילוסופיה (כנראה שהוא "חרבונה זכור לטוב" מהמגילה…).

House-MD
הציניקן

עולה כי כוחו של הספק הוא בלמוטט את העולם סביבנו בעוד אנו עצמנו נותרים לעמוד. אם נכניס את האפיון הזה משדה הפילוסופיה להיכל הנפש, נראה שחווית הספקן היא זו של ציניקן – אינטלקטואל קר ומנוכר העומד שליו במקומו וצופה בעולם באדישות, כמין מחזה חולף שאינו נוגע לו. אין בכוונתו ללכת לשום מקום, או בכלל להזיז עצמו לטובת מישהו או משהו זולתו. כאשר מנסים לעניינו במשהו היא מנפנפו בהינד עפעף, הבעה מזלזלת על פניו המשדרת "הייתי וראיתי, לא מרשים אותי".

את המסר שהציניקן הספקן משדר לעולם נוכל לתמצת במלים "אני פה". הוא ניצב על מקומו, הנקודה הקבועה היחידה סביבה הכל חג, דבר לא יזיז אותו. אם נרצה להעמיק ולתאר את החוויה הפנימית הרוחשת מתחת לפני השטח של אמירה זו, נוכל לנסחה כ"אני לבד". מתחת לעמידתו העיקשת, הציניקן הוא בודד, החושד כי לעולם לא יוכל ליצור קשר של ממש על זולתו ועל כן מעדיף להפוך את בדידותו מכורח לבחירה, לבודד עצמו לדעת[20].

2) החוצפן: נהנתנות ושתלטנות

פירוש שני שניתן למצוא בספרים הקדושים לעמלק מציירו דוקא כהתגלמות החוצפה[21]. עמלק מסמל עזות פנים – היכולת לקדם עצמי בכח, לפלוש לכל מקום כאילו היה שלי ולעשות בו כרצוני. החוצפן רואה את כל העולם כשייך לו, כהרחבה של ישותו, ולכן מרגיש שראוי לו לקחת לעצמו מהכל. על מנת להמחיש את הטיפוס נוכל לצייר לנגד עינינו אדם נהנתן. אכן, גישת הנהנתן לחיים אינה אלא זו של חוצפה עמוקה: הוא חווה את העולם כסעודת פאר אחת ענקית הפרושה בפניו, ושעליו לאכול ממנה ככל יכולתו פן חלילה יעזוב אותו וחצי תאוותו בידו.

אפיון זה של עמלק אינו רק שונה ביותר מזה של הספקן הציניקן, הוא הופכו המדויק. בעוד הציניקן עומד על מקומו ומבטל הכל, הנהנתן מתפשט לכל עבר ורוצה הכל: הוא רוצה להיות הכל, להתנסות בהכל, לבלוע הכל. יום אחד הוא רוצה להיות משהו אחד ויום למחרת משהו אחר, יום אחד הוא מאוהב בפלונית ויום שני באלמונית. הוא עובר ארצות, מחליף מקצועות, מתחתן, חומד, בוגד, נוטש ומתגרש, וחוזר חלילה. בעוד הציניקן הוא טיפוס של אינטלקטואל קר-רוח בעל נטיה אינטרוברטית, החוצפן הוא אמן חם-מזג אקסטרוברטי באופיו, בוהמיין ובליין שחי אורח חיים גדוש בהתנסות מלא חוויות וחושים. בהפשטה ניתן לומר שהספקן חווה הכל כאַיִן והחוצפן חווה הכל כיש, אותו הוא מבקש לבלוע ובכך להגדיל את ישותו.

bowie-eyes
הנהנתן

נשים לב שגם החוצפן, כמו הספקן, מבטל את זולתו, אך הוא עושה זאת בצורה ההפוכה: בעוד הספקן מתעלם מקיומך, החוצפן מכיר בך – אך רק כדי לנכס אותך אליו. הוא מביט בך בהתלהבות, מעריץ אותך, לרגע נדמה לך שהוא אולי אפילו מאוהב בך. אך חיש קל מסתבר שעיניו החומדות רק חושבות אלו תכונות הוא יוכל למצוץ ממך. מבחינתו אתה רק עוד מנה בסעודה הגדולה של החיים, שיש לאכול, למצות ולזרוק את העצמות. בעוד הספקן מפנה לך כתף קרה, החוצפן מחבק אותך חיבוק חם ואמיץ, אך זהו חיבוק דוב אימתני שמטרתו לסחוט ממך את נשמת אפך ולשאוף אותה לראותיו.

את השדר של גרסת עמלק זו ניתן לסכם במלים, "אני הכל". זהו עמלק נרקיסיסטי החווה את העולם כהשתקפות של עצמו האמורה לשרת אותו. אם רק יותר לו הוא גם יתפשט ויבלע אותו עד שיכילו בתוכו. גם כאן, נובע השדר החיצוני מעמדה נפשית תשתיתית יותר, שאינה נאמרת בקול רם: "אני אחר". האחרות היא חוויה של דחיה, כאילו העולם הפנה לי את גבו. לכן החוצפן הנהנתן מנסה בכוח להפנות את כל הפנים אליו, לקבל הכרה מכל עבר שתגאל אותו מאחרותו. זהו גם מניעם הכמוס של הדיקטטורים שיריעת ההיסטוריה מנומרת בהם. לא בכדי נקרא ה"קיסר" על שם הניתוח הקיסרי[22]: הנולד בניתוח קיסרי הינו, בלשון חז"ל, "יוצא דופן" כפשוטו, ומסמל את ההופעה החריגה והצדדית, הנבדלת משאר הבריות[23].

3) הגאוותן: שאפתנות ודורסנות

הפירוש השלישי והאחרון של עמלק באשר הוא כוח בנפש רואה בו סמל הגאווה[24]. גאווה עניינה התנשאות, כגאות הים העולה ומאיימת להציף את היבשה. האדם המתגאה מבקש להציב עצמו בראש הסולם, ולראות את כולם מתחתיו. פירוש זה קרוב ביותר לאופי העמלקי, במיוחד כפי שהוא עולה ממייצגו במגילת אסתר: המן הרשע מצפה מכולם להשתחוות לו, וחמתו בוערת בו כאשר יהודי אחד אינו כורע ואינו משתחווה לו[25].

cards
השאפתן

ניתן לתאר את עמלק הגאוותן כגרסה מפותחת ו'בוגרת' יותר של שני קודמיו. העמידה הצינית במקום וההתפזרות הנהנתנית לכל עבר נוטות במהרה לשעמם ולמצות עצמן. או-אז מיישב עצמו היצר העמלקי בנפש: כיצד אוכל איפוא לבסס את ישותי ועליונותי על כל? מסקנתו היא כי דרך מוצלחת וארוכת-טווח יותר משתי הקודמות היא להעמיד סולם הצלחה גבוה ולהתחיל לטפס בו בהדרגה, שלב אחר שלב, עד שלבסוף יתנשא לעמוד מעל כולם. לאחר הציניקן והנהנתן לפנינו שאפתן. בעוד קודמיו בחרו להיות אינטלקטואל ואמן, בחר הוא להיות קרייריסט. בין אם הקריירה שלו היא בעסקים, בפוליטיקה או בכל אפיק אחר, הוא מחשב דרכו לפסגה בסבלנות ואורך רוח, תוך נכונות גם לדחות סיפוקים לעתיד.

אף יחסו של עמלק זה לזולת מורכב משל קודמיו. בעוד הציניקן והנהנתן מוחקים את הזולת – האחד דרך ביטולו והשני דרך בליעתו – הקרייריסט דוקא 'סופר' את מציאות הזולת ורואה בו יריב בעל ממשות. הוא מוכרח לעשות זאת על מנת להצליח בכל תחנה במסעו: עליו לשוחח ולהחמיא, להתברג ולייעץ (כפי שניכר ב'גלגולו' הראשון של המן בדמות היועץ ממוכן). אך בדיוק בשל כך יחסו לזולת גם אכזרי יותר: כל הקשרים שהוא רוקם נועדו רק לקדם את עצמו, ובהזדמנות הראשונה שתנתן לו הוא ירמוס את חברו כדי לטפס עליו לתחנה הבאה שלו.

אמירתו של עמלק זה לעולם ניתנת לניסוח כ"אני גדול". זה עשוי להרגיש כנפילת מתח אחרי "אני הכל", אך יש כאן כאמור התפתחות והתבגרות: הגדול מכיר בזולתו, אך מבקש להשפילו ולהגביה עצמו על חשבונו[26]. הלך הנפש העומד בבסיס אמירה זו יהיה "אני יותר". השאפתן מרגיש שהוא יותר מהאחרים, ובעיקר רוצה יותר ויותר. אפשר לומר שעמלק השאפתן אינו אלא עמלק הנהנתן, שהבין שלא להיות הכל בבת אחת, אלא צריך להתחיל בקטן ומשם לכבוש יעד אחר יעד[27].

הצעה לתיקון: ברסלב, חב"ד וחסידות העתיד

מזל טוב, סיימתם בהצלחה את קורס המבוא בתוכנית לימודי עמלק שלנו! אך בדיוק עכשיו מגיע הנסיון הגדול ביותר שלכם. כמו הנבל בסרטי אימה המצליח לזקוף ידו אחרי שהיינו בטוחים שחוסל, כך גם עמלק יודע לזהות את החולשה שבהרגשת שליטתנו בו ולנצלה כדי לשספנו מאחור. אם נסתפק בתעודת המומחיות שלנו בעמלק ונחזור עמה שבעי רצון הביתה – עמלק ניצח: תובנותינו נותרו בשכלנו, נעולות מחוץ לחדרי לבנו, ועמלק חופשי לעשות בחדרי הלב כרצונו. על מנת לנצח את עמלק באמת עלינו לעבור משלב המומחיות לשלב המחִיה[28].

עלינו לשאול איפוא, כיצד ניתן לתקן את שלושת הטיפוסים העמלקיים שסקרנו. אלו שלושה טיפוסים חיוביים ניתן לטפח בנפשנו, שיטו את נטיות לבם לטובה וירשו את מקומם? מכיוון שכל ההשראה להתבוננות שלנו נשאבת מבארות תורת החסידות, נגייס לעזרתנו שלושה טיפוסים חסידיים – שניים מבוססים היטב ואחד ההולך ומתהווה – שיכולים להוות השראה לכולנו (תהא אשר תהא השתייכותנו) במלחמתנו הפנימית עם עמלקינו.

dancing-hasidim

ברסלב: תמימות והתבודדות

כנגד הספקן הציניקן נציב את חסיד ברסלב. לנגד עינינו עומד קודם כל סיפורו היסודי של רבי נחמן מברסלב, "מעשה מחכם ותם". בסיפור זה מוצג טיפוס האינטלקטואל הספקן במלוא יהירותו ותבוסתו – אדם ששכלו הוא אלוהיו ושמרוב מחשבה הגיונית כופר בקיומו של בורא העולם (אם כי בהחלט יש בו גם נגיעות מטיפוס הנהנתן, כפי שמתבטא ברדיפתו אחר מקצועות שונים). אל מולו מנגיד הסיפור את דמות התם, שהוא בעצם ציורו של חסד ברסלב האידיאלי: יהודי פשוט הדוגל באמונה תמימה, ויותר מכל סולד מציניות ("רק בלי ליצנות" בלשונו).

על פניו, מדובר בניגודים מוחלטים, ואם כן כיצד יהיה האחד גרסה מתוקנת של השני? אך מבט מעמיק יותר יגלה שיש כאן גם רציפות וזיקה. נקודת הדמיון נעוצה בבדידותו של הספקן ("אני לבד") ההופכת אצל איש הברסלב להתבודדות החסידית. כפי שהספקן עומד על מקומו והודף ממנו כל זולת, כך גם הברסלבר מקפיד לבודד עצמו מהחברה שעה ביום ולמצוא לעצמו נקודה של עמידה אישית ועצמית. אלא שהתכנסות פנימה זו משרתת מטרות הפוכות: בעוד הספקן מתכנס כדי להאחז בעצמו כציר ודאות אחרון, התכנסותו של החסיד כולה חוויה של האני כמשענת קנה רצוץ, שמתוך שברונה מזדקקת וזועקת למה שמעבר לו. החסיד זועק אל צדו השני של התהום שהספקן כורה סביבו.

לכן עם כל הופכיותם דמותו של הברסלבר היא-היא תיקונו והמתקתו של האינטלקטואל, או לפחות הצעד הראשון בכך. הציניקן מספר לעצמו שהתבצרותו בתוך עצמו היא פרי שכלו, 'מסקנה' אליה הגיע באופן לוגי. אך זוהי רמאות עצמית. מחשבתו אינה אלא תחבושת המסווה פצע פעור, ואותו יכול לחשוף רק מי שחותר ביודעין תחת ממשלת השכל ונושא על נס את האמונה הפשוטה. רבי נחמן פוגש את האינטלקטואל בלב המבוך בו כלא את עצמו, ובניגונו הפשוט פושט לו חוט של אמונה המובילו לפתחו.

חב"ד: פריצה ואחריות

כתיקונו של הטיפוס העמלקי השני, החוצפן הנהנתן, נציב את הזרם השני שהגיח ברבות הדורות כבולט במיוחד בנוף החסידי, ובפרט כאבן שואבת לבעלי תשובה: חב"ד.

הרבי האחרון של חב"ד, רבי מנחם-מענדל שניאורסון, חולל מהפכה בתולדות חסידותו והיהדות בכלל, כאשר ברוח הפסוק "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[29] קרא לחסידיו לעזוב את חיקה החם של קהילתם, להתפשט ברחבי העולם ולהקים מרכזי אירוח, סיוע והפצת יהדות בכל מקום בו גרים או מטיילים יהודים. היציאה הזו לשליחות צמחה מתוך, ונתמכה בידי, האופי החב"די מדורי דורות – אופי של 'גדלות מוחין' ורוחב דעת, שעמדתו כלפי המציאות מושתתת פחות על רתיעה מהשפעות זרות ויותר על חשיבה מנהיגותית של השפעה החוצה.

מובן איפוא כיצד הרוח החב"דניקית מהווה גרסה מתוקנת של ה"אני הכל" של עמלק השני. דמות החב"דניק מזמינה להמיר את עזות החוצפן בעזות דקדושה, ואת הדחף הנהנתני לחוות הכל בדחף משיחי להגיע לכל מקום ולגאול הכל. בנוסף, אף היא מבקשת להפוך את פני ה'אחר', אך לא במובן של קבלת הכרה אישית אלא במובן של מהפך מהתנכרות ליהדות להכרתה מחדש. לבסוף, התפזרות חב"ד בעולם היא מעין תיקון של התפשטות האימפריאליסט, שתחת דחף השליטה הכוחנית שלו מציבה לקיחת אחריות גשמית ורוחנית על כל הבאים בחיקה.

ניתן להרחיב עוד אופנים בהם מתקנים הברסלבר והחב"דניק את הספקן והחוצפן. מה שחשוב לענייננו הוא ששתי הדמויות החסידיות האלו יכולים להוות מקור השראה לכל אחד מאתנו בבואו להמיר ולהתמיר את צמד כוחות הנפש השליליים הללו[30].

חסידות העתיד: התפתחות ושִפְלות

זרמי החסידות השונים, שברסלב וחב"ד הם היום הבולטים שבהם, רבים ומגוונים, אך יש להם מכנה משותף: דמותם עוצבה כבר בעיקרה בדורות הקודמים, והמצטרפים אליהם כעת יונקים ממורשות עבר אלו. במובן זה, והגם שצפוי להן בע"ה עוד עתיד ארוך, מדובר בסוג של חסידויות עבר – חסידויות שיש לשאת עינים נוסטלגיות אחורה הזמן כדי ללמוד כיצד הן נראות, נשמעות ומרגישות.

אך בדור האחרון, בעיקר כאן בארץ ישראל, הולך וקורם עור וגידים הווי חסידי מסוג חדש, אותו ניתן לכנות הווי חסידות העתיד. עיקר חיותו של משב רוח זה נובע מרצון להזרים את החסידות, ולמעשה את היהדות כולה, באפיקים חדשים לאופקים חדשים, כך שיָרווּ חלקות-חיים שמעולם לא טעמו אותה. רוח חסידות העתיד מנשבת מתוך חסידויות העבר, במיוחד חב"ד וברסלב, אך שואפת לשאת אותן אל עתיד שדמותו טרם מצוירת, שעוד לא יודעים כיצד ייראה, יישמע וירגיש. במובן מסוים, יש כאן גלגול חדש של האוירה התוססת המקורית ששרתה בסביבות הבעל-שם-טוב וממשיכו המגיד ממעזריטש, כאשר החסידות החלה להופיע וטרם ידעו איזה אופי תישא.

המחשבה שהחסידויות המוכרות עשויות לנוע לכיוון חדש ושונה, אותו בכוחנו לעצב, מסוגלת לחולל בתוכנו תיקון של עמלק השלישי. כמוהו, היא מבוססת על ההבנה כי כדי להגשים באמת את חלומות הנעורים שלנו (אותם מייצגים שתי קודמותיה), יש לקחת נשימה ולהתחיל לצעוד מחדש בסבלנות ובהדרגתיות, תוך הוספת חידושים בכל צעד וצעד. חסיד העתיד אינו מעוניין לבטל את החסידויות הקיימות או אפילו לפרוש מהן. כמו עמלק השאפתן המרגיש "אני יותר", הוא פשוט לא מוכן להסתפק בהן אלא רוצה ללכת אל מעבר למה שהיה קודם.

בעומק יותר, חסיד העתיד צריך לתקן את עמלק השלישי דרך היפוך ההתנשאות הדורסנות שלו. את אמירתו "אני גדול" עליו להמיר ב"אני קטן": עמדה של שפלות רוח הבאה ללמוד מכל אדם וכל שיטה, למצוא בכל דבר את ניצוץ הקדושה שלו – החל מזרמי החסידות האחרים, המשך בשבילֵי היהדות האחרים, וכלה בריבוא החכמות של האנושות בכללותה. במלים אחרות, חסיד העתיד צריך להיות בעל תשובה במהותו – חסיד הניזון ממה שאינו יודע יותר ממה שהוא יודע והצמא לתורה חדשה. החסידויות המבוססות העמידו לו צדיקים המעניקים לו השראה והכוונה, אך הוא מצדו מקדיש מעייניו לשאלה כיצד ולאן לפתח את החסידות הלאה, לסלול עמה דרך חדשה שאיש מעולם לא צעד בה.

אך שיא הזיקה בין חסיד העתיד ועמלק השאפתן היא זו: כמו עמלק הבוגר, מבין החסיד בעל התשובה שלא ניתן למחוק את יריבך כאילו לא היה אלא יש להתייחס אליו ולהכילו, והוא מיישם מסקנה זו לגבי עמלק עצמו. שכן, בעוד עבור הצדיק עמלק הוא משהו אחר וחיצוני יחסית, בעל התשובה יודע שעמלק נמצא בתוכו – הוא הוא בעצמו, ה'אני' שלו מתוכו הוא מנסה לשוב אל בוראו. מחייתו המוחלטת של עמלק תהא אם כן עבורו כמין סירוס עצמי, קטילת זרע הפורענות שלא רק למרותו אלא גם בזכותו יצא למסע התשובה. החסיד בעל התשובה אינו מנסה איפוא להשליך מאחוריו את האני שלו ולהכנס לנעלי צדיקים, אלא צועד יחף קדימה כמות שהוא וכך מבקש לעלות אל הקודש. חסיד העתיד ועמלק חוזרים בתשובה ביחד.

נכתב בהשראת המאמר "מומחיות בעמלק" מאת הרב יצחק גינזבורג (מתוך הספר "פורים לנו", עיבוד ועריכה: ישראל אריאל). עוד על חסידות העתיד, ראו השיר יהדות העתיד.

 

הערות:

[1] בראשית ו, ה. סופי התבות של הביטוי "רק רע כל היום" הם עמלק – הוא תכלית הרוע בו נעסוק להלן.

[2] תהלים לד, טו; לז, כז.

[3] ויקרא יט, ב.

[4] דברים יג, ו ומקומות אחרים.

[5] דברים ל, טו-יט.

[6] הרב יצחק גינזבורג, מודעות טבעית, עמ' יד-טו.

[7] רמ"ח אותיות אות קעה: "אדמו"ר הזקן אמר… 'ניט מיט א שטעקן טרייבט מען חושך [=לא במקל מגרשים חושך]; אך כשממשיכים אור ממילא נדחה החושך'".

[8] חובות הלבבות, שער יחוד המעשה, פרק ה. מצוטט בספר התניא, פרק יב.

[9] כתר שם טוב חלק א, סט.

[10] כנודע מפירושו של הבעש"ט לפסוק "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאֻם ה'" (ירמיה כג, כד): "אם יסתר איש במסתרים", אפילו אם אדם מכניע את יצרו ועושה מצוות בסתר מבלי שרואים אותו; "ואני", ועדיין יש בו תחושת 'אני'; "לא אראנו נאֻם ה'", בניחותא: ה' אינו רואה אותו ומכיר בו (הוספות לכתר שם טוב, נב. מקור: לקוטי שיחות ח"ד עמ' 1033).

[11] דברים לא, יח.

[12] כתר שם טוב חלק א, כה.

[13] בבלי מגילה ז, ב.

[14] שער הכוונות לפורים בסופו: "ומ"ש רז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו' הכונה הוא כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אל הניצוץ ההוא אור ולכן צריך לומר בלא כונה אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו שאם יהי' ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו."

[15] שמות יז, יד.

[16] דברים כה, יט.

[17] הוספות לכתר שם טוב, קיח.

[18] שמות יז, ז-ח.

[19] בבלי סנהדרין קו, א.

[20] על עמלק נאמר כי הוא "ראשית גוים": כל האומות המנגדות את ישראל בתורה כמו משתלשלות ממנו. אם נבקש לאתר את העם שיצא והגשים בחינה זו בעמלק יותר מכל יהיה זה מדין, אויבו המובהק של משה, כפי שהוא מצטייר בפירושי החסידות. הרבי הרש"ב זיהה את מדין עם קליפת המדון – הריב לשם הריב, שנאת החינם לאדם מסוים ללא כל סיבה נראית לעין (קונטרס "החלצו"). כמו הספקן, שונא החינם ניצב במקומו כאדון כל הארץ ורואה בזולת כמעין צללי-אדם, משרתים שביכולתו לזמן ולגרש כרצונו.

[21] אדמו"ר הזקן, תורה אור פ' תצוה פג, א: "ברוחניות הנפש יש בחי' עמלק והיינו בחינת גסות הרוח בחוצפה וגבהות". אדמו"ר הזקן מזהה כאן את תכונות החוצפה והגאווה, אך במאמר זה אנו מחלקים ביניהן, כדלקמן.

[22] תוספות על בבלי עבודה זרה י, ב, ד"ה כל.

[23] כפי שמעמלק הספקן משתלשל העם המדייני, כך גם אחיו החוצפן מופיע על במת ההיסטוריה כעם בפני עצמו: מצרים. מצרים היא האימפריה הראשונה המופיעה בתורה, מטרימה את הופעתן של אימפריות בבל, פרס, יוון ורומא אחריה. האימפריאליסט יוצא לכבוש את העולם ולבולעו, עד שכולו יהיה שלו. אף שליט מצרים, פרעה, רואה עצמו כשליט המוחלט של הכל, מפטיר מול אלוקי ישראל, "מי ה' אשר אשמע בקֹלו?" (שמות ה, ב). כאשר ה' שולח את יחזקאל לפרעה של דורו, הוא מתארו כ"פרעה מלך מצרים התנים [תנין] הגדול הרֹבץ בתוך יאֹריו אשר אמר לי יְאֹרִי וַאני עשיתִני" (יחזקאל כט, ג). פרעה מתואר כאן כמין נחש עקלתון האוחז בזנבו ומספר לעצמו שהוא מוליד את עצמו – כלומר ככללות ההוויה של בורא ונברא גם יחד. לאמיתו של דבר הוא אוכל את עצמו, מבלה הכל בבילוייו.

[24] ראו הערה 21 לעיל.

[25] זו הסיבה שהפעם איננו מצביעים על עם נוסף המגלם את את התכונה העמלקית. הפעם זהו עמלק עצמו, בטהרתו.

[26] שלושת הביטויים העיקריים שנאמרו כאן – אני פה אני הכל אני גדול – עולים יחד בגימטריא אני אני אני אני אני אני, כלומר ש"אני" הוא ממוצע כל המלים. מכיוון שלכל מלה בת שלוש אותיות ששה צירופים, הרי שלפנינו כאן ששת צירופי המלה אני, או לחילופין ששת צירופי אין – תיקון האני העמלקי.

[27] שלושת טיפוסי העמלק מתייחסים זה לזה כיחס בין שלוש הספירות השכליות – חכמה, בינה ודעת (חב"ד) – בגרסת הקליפה שלהן. עמלק הוא כאמור עם מולק החפץ רק בראש בלי הלב, ואם כן מתבקש שגווניו יהיו תואמים את פני השכל השונים. הספקן המסוגר בעצמו ומבטל את הזולת הוא כנגד ספירת החכמה, המיוצגת בידי האות י, בבחינת נקודה מרחפת ממעל, ושפנימיותה ביטול; החוצפן המתפשט לכל עבר ובולע הזולת הוא כנגד ספירת הבינה, המיוצגת בידי האות ה המסמלת התפשטות לכל עבר; והגאוותן הוא כנגד ספירת הדעת, החורגת מתחום האור המאיר לעצמו אל תחום האור המאיר לזולתו, והמיוצגת בידי האות ו המסמלת תנועת התקדמות קווית; וד"ל.

[28] אכן, אם נדייק בפסוקי המחִיה בתורה נראה כי הכפילות "מחה אמחה" נאמרת בידי ה' ושמורה דוקא לו; לעם ישראל נאמר רק "תמחה" בלשון יחידה (בניגוד לטעות הרווחת, בשום מקום בתורה לא נאמר "מחה תמחה"). לאמור: מחיית המחִיה והענקת הפנים לעמלק שייכים בסופו של דבר רק לקדוש-ברוך-הוא, שבכוחו לראות כיצד לכל דבר יש מקום; אך מהזוית הארצית-האנושית שלנו, הלוקחת חלק בקטטת החיים, יש דברים שאין להם זכות קיום ופשוט צריך להאבק בהם.

[29] בראשית כח, יד.

[30] ב"פתח אליהו" (תיקוני זוהר יז, א) כתוב "חכמה מוחא… בינה לבא" – ספירת החכמה היא מוח וספירת הבינה היא לב. לכאורה חסידות חב"ד צריכה להיות כנגד חכמה-מוח (חב"ד ראשי תבות חכמה בינה דעת) וברסלב כנגד בינה-לב (ברשלב, כפי שכותבים לעתים, זה אותיות לב בשר) – הפוך מהמבואר כאן. ההסבר נעוץ בהיפוך תכונות ממשי מאד שקיים בין חכמה לבינה: חכמה זה אכן מוח, אך מוח אינטואיטיבי והיולי, קצת כמו 'אינטואיציה נשית'; באותו אופן בינה זה אכן לב, אך זהו "לב מבין" העושה אנליזה וסינתזה ומפתח את נקודת החכמה לכדי תובנות מפורטות ומגובשות.

6 comments

  1. מקסים ומרגש. הסיום הפחיד אותי: עמלק מתואר תמיד כרע מוחלט, רע שלא מנסים להעלות אלא למחות. עכשיו פתאום כן מעלים את עמלק, ואפילו מודים לו על שבזכותו יצאנו לדרך התשובה? נשמע לי כמו המתקת-יתר…

    אהבתי

  2. היי ניר.
    אהבתי מאוד את הפוסט ובמיוחד את החלוקה לשלושה טיפוסים.
    אין ספק שבהחלט צריך להכיר את העמלק בנפש כדי להתמודד מולו כיאות.
    מקסים.
    המשפט האחרון היה השובה מכולם, "חסיד העתיד ועמלק חוזרים בתשובה יחד". זה רק בגלל שנחש ומשיח זו אותה גימטריה…

    אהבתי

  3. מאוד אהבתי את התעוזה הפורימית. זה מאמר שאפשר לקרוא כמה פעמים ולהתבונן בו שוב ושוב. אכן, בעלי תשובה ישתלטו על המדינה.

    אהבתי

  4. ממש יפה. בדיוק אתמול בסעודת שבת הכרנו זוג בעלי תשובה שמזה יתחברו לכתבה הזאת. אנסה להדפיס להם

    אהבתי

  5. מאמר נפלא. ישר כוח. אהבתי את 'חסיד העתיד ועמלק חוזרים בתשובה יחד'. שורת מחץ 🙂 אכן ממש 'ונהפוך הוא'!!!
    ובאמת יש כאן את המחיה של עמלק ממש מן השרש – מן המהות. הוא חוזר בתשובה.. נפלא!!! תודה שוב!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s