להלן מאמר בנושא עשרה בטבת, מתוך ספר שכתבתי/ערכתי עבור הרב יצחק גינזבורג, בשם "עולמות: שערים חדשים לקבלה וחסידות", העתיד לצאת בקרוב לאור בהוצאת ידיעות אחרונות.
* * *
צום עשרה בטבת מציין את תחילת המצור הבבלי על ירושלים, שהוביל לחורבן בית המקדש הראשון. זהו אחד הצומות הקטנים יחסית ביהדות, הנמשכים רק יום ולא יממה, ולמרבה הצער חלק גדול מהציבור הרחב היום אינו יודע עליו. ננסה להתעמק כאן במשמעויות העמוקות יותר של יום זה, שכמו כל מועד אחר בלוח השנה היהודי, רב בו הנסתר על הגלוי.
ארבעה צומות
עשרה בטבת הוא הראשון מבין ארבעה ימי צום המציינים שלבים בחורבן בית המקדש הראשון:
- י' בטבת: התחלת המצור הבבלי על ירושלים.
- י"ז בתמוז: פריצת חומות העיר שנתיים וחצי מאוחר יותר.
- ט' באב: חורבן הבית עצמו (שנים רבות מאוחר יותר החריבו הרומאים את בית המקדש השני באותו תאריך ממש).
- ג' תשרי (צום גדליה): רצח גדליה בן אחיקם, שעמד בראש שארית הפליטה שנותרה בארץ ישראל לאחר ההגליה לבבל, מה שסימל את קץ החורבן והתחלת הגלות.
מבין ארבעה צומות אלו צום ט' באב מובן, כי בו חרב בית המקדש עצמו. אך נשאלת השאלה, מה כה משמעותי בשלושת השלבים האחרים – תחילת המצור ופריצת החומות שקדמו לו, ורצח הנציב שבא בעקבותיו – ש'זיכה' אותם בימי צום משל עצמם? אמנם צום תשעה באב חמור בהרבה משלושת הצומות האחרים (הוא נמשך יממה שלמה, למשל), אבל עדיין – מדוע הפסדי ביניים במלחמה, וכן רצח בודד שארע לאחר סופה, ראויים לזכרון בכלל? לא די לזכור את החורבן עצמו?
כנפיים, גוף, רוח חיים
הנה דרך מעוררת חשיבה לתפוס את רצף ארבעת הצומות: ניתן לחשוב על בית המקדש כבנוי מארבעה מעגלים, זה בתוך זה, המשקפים את ההויה היהודית השלמה. כל אחד מארבעת שלבי החורבן ניתץ מעגל אחר מבית המקדש, פנימי מקודמו. מכיוון שכל אחד מהמעגלים מהותי למקדש, הרי שגם ניתוצו מהותי לחורבן הבית.
את שני המאורעות שקדמו לחורבן הבית – הצבת המצור על ירושלים המצוינת בי' בטבת, ופריצת חומותיה המצוינת בי"ז בתמוז – ניתן לראות כקציצתן של שתי זרועותיו של בית המקדש – או מוטב, כנפיו – המתפשטות מחוצה לו. ניתן לצייר את המקדש כעומד במקום, אך פורש שתי כנפיים כלפי חוץ: כנף לאומית אל העיר בה הוא שוכן, וכנף אוניברסלית הלאה משם אל העולם כולו. כאשר צרו הבבלים על ירושלים ובודדו אותה מן העולם (י' בטבת) הם קיצצו כביכול את הכנף האוניברסלית של המקדש, סוגרים את היהדות במעגל הלאומי; וכאשר הם פרצו את החומות וכבשו את העיר (י"ז בתמוז) הם קיצצו את הכנף הלאומית, מותירים על תילו את המעגל הדתי בלבד – בית המקדש עצמו, הגוף. כאשר נחרב הבית (ט' באב) היה הדבר כקטילת ציפור שכנפיה קוצצו זה מכבר. עם זאת, מכיוון שמדובר במקדש עצמו, צום זה הוא העיקרי.
רצח גדליה, יוצא מכל זה, שהתרחש כחודשיים אחרי חורבן המקדש, מסמל את גירוש שארית רוח החיים של בית המקדש, שנותרה תלויה באויר כדמות רפאים לאחר חורבנו, בצורת שארית היישוב בארץ ישראל. אוכלוסיה דלה זו היוותה את גחלת התקווה האחרונה לחידוש בית המקדש בארץ ישראל, וכשנציבה נרצח והיא התפזרה היה זה פרפור הגסיסה האחרון של ציפור המקדש[1].
בית תפילה לכל העמים
ציור: ברוך נחשון
כעת נתמקד בעשרה בטבת, הכנף האוניברסלית של המקדש. בניגוד לדעה רווחת כי בית המקדש הוא סמל לאומי בלבד, בית המקדש נועד, מיום ייסודו, להיות מרכז רוחני עולמי המאחד את האנושות כולה: "כי ביתי בית תפִלה יִקָרֵא לכל העמים"[2]. חזון זה אינו רק חידוש של הנביאים, אלא הוצהר בתפילה שנשא שלמה המלך ביום שחנך את בית המקדש[3]:
וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא, וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ… וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע… וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי, לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל…
בית המקדש לא מימש יעוד זה בשלמותו, אך מראשיתו אליו הוא נשא את עיניו. היה לו אופק אוניברסלי אליו הוא ביקש להתפשט. אופק אוניברסלי זה של התורה, המייחל להתאחדותה של האנושות כולה סביב עבודת ה', מתבטא בחזונות הנביאים במספר מקומות. מבין התבטאויות אלו, אולי המוכרת מכל היא נבואתו של ישעיהו, המתייחסת אף היא לבית המקדש[4]:
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת, וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.
פסוקים אלו מזכירים לנו, כי עם כל כמה שהתורה נדמית כעסוקה בעם ישראל בלבד, במעגל הרחב ביותר היא מכוונת אל עבר תיקון העולם כולו, אל עבר העלאת האנושות כולה. תפקידו של עם ישראל הוא לסלול את הדרך לליכודה של האנושות סביב עבודת ה'. היחס בין ישראל לאומות העולם הוא מעין היחס בין הכהנים ושאר היהודים בתוך עם ישראל: כפי שהכהנים קיבלו תפקיד מיוחד לשרת בבית המקדש עבור כל העם, כך עם ישראל בכללותו נועד לשרת את האנושות כולה ולאחדה סביב בית המקדש (לכן הכינוי "ממלכת כהנים" הוענק לנו לפני הכינוי "גוי קדוש"[5]).
אנו יכולים להבין כעת טוב יותר את משמעות צום עשרה בטבת. המצור על ירושלים מסמל את חסימת האופק האוניברסלי של המקדש. המצור בלם כביכול את התפשטותה המיוחלת של היהדות אל עבר המעגל האוניברסלי, וכפה עליה להוותר, לעת עתה לפחות, בדל"ת אמותיה. צום עשרה בטבת הוא איפוא יום האבל על גניזת החזון העולמי של היהדות, על אובדן יכולתה להאיר לכל העולם והצטמצמותה למצב בו היא מאירה לעצמה בלבד[6].
נסיונות כושלים לאוניברסליות
פירוש זה מתחבר באופן מעניין ביותר לשני אירועים נוספים הקשורים בעשרה בטבת:
האירוע הראשון הוא תרגום השבעים, תרגום התורה ליוונית[7]. השלמתו של תרגום זה התרחשה בח' בטבת, אך במקורות נאמר כי הוא החשיך את הארץ לשלושה ימים[8] – כלומר בדיוק עד עשרה בטבת (אכן, גם ימים ח' וט' בטבת מוגדרים כ"תענית צדיקים", ובימים עברו יחידי סגולה צמו בשלושת הימים ברציפות[9]).
האירוע השני המזוהה עם זמן הסמוך לי' בטבת הוא הולדת ישו. ישנה מסורת ביהדות המתארכת את הולדתו בט' בטבת (ואף טוענת שרדיפות הנצרות בשמו הן אחת הסיבות לקביעת התענית של יום זה)[10].
מה המכנה המשותף לשני אירועים אלו? ניתן לראות על נקל ששניהם מבטאים נסיונות כושלים להפוך את היהדות לאוניברסלית. תרגום השבעים הביא את התנ"ך לכל איש משכיל באימפריה היוונית, אך הוא היה תרגום מסורס שנטל את עוקצה היחודי של התורה וגרם לה להיראות כספר הגות ותו לא – "פילוסופיה יהודית" נטולת כל יחוד או שגב. אכן, תרגום השבעים הוביל לטשטוש הפערים בין היהדות ותרבות יוון, להתיוונות והתבוללות, ובסופו של דבר לרדיפת היהודים שומרי המצוות.
הנצרות היא מקרה קיצוני עוד יותר. הנצרות המוקדמת לא הגדירה עצמה כדת חדשה אלא כגרסא חדשה של היהדות ("ישראל האמיתית"), הפותחת שעריה לכלל האנושות. ברם, אגב כך היא ביטלה לחלוטין את המצוות והתורה שבעל-פה, אימצה השקפה סגפנית ושוללת גוף, וברבות הזמן גם ספחה לא מעט סממנים אליליים. בזאת הוציאה עצמה הנצרות לגמרי מהיהדות והפכה לדת עצמאית המתיימרת להחליף אותה, ורדפה אותה אף היא.
העובדה כי בסביבות עשרה בטבת התרחשו שני נסיונות שגוים להפוך את היהדות לאוניברסלית, מחזקת את הרעיון כי עניינו של יום זה הוא כשלון הפצת אור התורה לשאר העמים.
חג עשרה בטבת העתידי
אך לפני שנתאבל סופית על אובדן החלומות האוניברסליים של היהדות, שימו לב: הנביאים אומרים כי כל ארבעת הצומות הקשורים בבית המקדש עתידים להפוך לימי חג[11]:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי [כלומר י"ז בתמוז, הוא החודש הרביעי מניסן] וְצוֹם הַחֲמִישִׁי [ט' באב] וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי [צום גדליה] וְצוֹם הָעֲשִׂירִי [י' בטבת] יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.
החזון המגולם בפסוק זה מעלה את האפשרות הבאה: אם בעשרה בטבת שב והוחמץ חזון תיקון העולם היהודי, שמא בו הוא גם יתממש באופן מתוקן? עבורנו עשרה בטבת הוא יום האבל על סגירת האופק האוניברסלי של היהדות; אך אם נטה אליו את אוזננו נוכל לשמוע כיצד בקרבו פנימה, כבמוחו של ממציא, הולך ונרקם מחדש החזון האוניברסלי, ויום אחד הוא יפציע ויתגלה מחדש.
איזה מין חג יהיה עשרה בטבת? אין לדעת, אך אפשר לשער ולהציע. הצעתנו שלנו נוטלת השראתה משני קטעים מהגמרא העוסקים בתקופה זו בשנה:
א. חגו של אדם הראשון
הקטע הראשון הוא מדרש אגדה אודות אדם הראשון[12]. המדרש מספר שכשראה אדם בבוא החורף כי הימים הולכים ומתקצרים, הוא סבר כי זהו עונש על חטאו והחליט לכפר עליו. במשך שמונה ימים ישב אדם הראשון בתענית ובתפילה, וביקש מה' שלא יחריב את העולם בעטיו. כך עשה עד שחלף "יום ההיפוך החורפי" – הלא הוא היום הקצר ביותר בשנה, שאחריו שבים הימים להתארך (בימינו, חל יום זה בין ה-21 ל-23 בדצמבר). או-אז הבין אדם הראשון שהתקצרות הימים בחורף היתה דרך הטבע, והם שבים ומתארכים לאחר מכן, ומיד הכריז על שמונה ימי חג. מהשנה הבאה ואילך, מספרת הגמרא, קבע אדם שכל ששה-עשר הימים האלו – שמונת הימים בהם ישב, בטעות, בתענית, בצירוף שמונת הימים בהם חגג – יהיו כולם ימי חג. עמים שונים אימצו חג זה, מסבירה הגמרא, אלא שהקשרם המקורי אבד והם שולבו באמונות הפגאניות השונות. אכן, בכל העולם חוגגים את יום ההיפוך החורפי באופנים שונים (הגרסא המפורסמת ביותר שלו אינה אלא חג ה"קריסמס" הנוצרי, שהתאריך בו הוא חל, 25 בדצמבר, היה יום ההיפוך החורפי בימי האימפריה הרומית).
למשמע סיפור זה קשה שלא לחשוב מיד אודות חנוכה. חנוכה נמשך שמונה ימים, הוא חל תמיד בסמיכות ליום ההיפוך, ועניינו הוא מלחמת האור בחושך והפיכת החושך לאור. אכן, סביר מאוד לשער כי בייסדם חג זה עמד לנגד עיני חז"ל הקשר בין המלחמה ביוונים לבין יום ההיפוך, והם הורו לחוג את חנוכה באופן שיהווה חלופה ותיקון לחגי החורף הפגאניים[13].
אלו מבין ששה עשר ימי חגו של אדם הראשון מבקש לשחזר חנוכה? אין שאלה שמדובר בשמונת הימים הראשונים, אלו המבטאים את התגברות החושך, שכנגדה ולעומתה יש להרבות אור. מה בדבר שמונת הימים הבאים, בהם האור הולך וגובר? כאן אנו נדרשים לקטע התלמודי השני.
ב. מוסיף והולך, פוחת והולך
הפעם מדובר בסוגיה הלכתית – מחלוקת בין הלל לשמאי לגבי אופן הדלקת נרות החנוכה[14]: לשיטת בית הלל (לפיה אנו נוהגים) יש להדליק בתחילת החג נר אחד, ואז מדי יום להוסיף נר עד שמגיעים לשמונה נרות. לפי שיטת בית שמאי לעומת זאת, יש לנהוג הפוך: להתחיל משמונה נרות, ואז מדי יום להחסיר נר, עד שבלילה האחרון מדליקים נר אחד בלבד. אחד ההסברים לשיטת שמאי, שעל פניה נראית כה מוזרה בהשוואה למנהג שאנו רגילים בו, הוא ששמאי מתאים את מידת האור למידת החושך שעוד נותר לבער: בתחילת החג רב החושך ותקיף ולכן יש להרבות אור, אך ככל שהחג מתקדם הולך החושך ומתמעט, ולכן צריך להדליק פחות ופחות נרות. כפי שאנו יכולים לראות, דעה זו מתאימה יחסית יותר לשמונת הימים האחרונים בחגו של אדם הראשון, בהם האור הולך וגובר.
כידוע, איננו פוסקים הלכה כבית שמאי. עם זאת, מקובלנו במסורת שלעתיד לבוא יסכים בית הלל לדעת בית שמאי וההלכה תיפסק לפי שמאי[15]. כיצד יראה חנוכה אז? לכאורה שיטת בית הלל פשוט תוחלף בזו של בית שמאי. אולם בהשראת הסיפור אודות החג של אדם הראשון ניתן לדמיין אפשרות נוספת: שמיד לאחר שנסיים לחוג את שמונת ימי החנוכה כרגיל, נמשיך ונדליק נרות במשך שמונה ימים נוספים – הפעם בכמות הולכת ופוחתת כשיטת בית שמאי. בשמונת הימים הראשונים, המקבילים לימים הקודמים ליום ההיפוך, החושך הולך ומתעבה ולכן מתאימה בהם שיטת בית הלל המוסיפה אור; בשמונת הימים האחרונים לעומת זאת, המקבילים לימים שאחרי יום ההיפוך, הולך החושך ומצטמצם, ולכן מתאימה בהם שיטת בית שמאי המפחיתה אור. אם ימומש חג זה, הוא יהווה תיקון מובהק של חג הטבע של אדם הראשון[16].
מה הקשר בין כל זה לענייננו, צום עשרה בטבת? ובכן, חשבו ומצאו, שמכיוון שחנוכה מתחיל בכ"ה בכסלו ואורך שמונה ימים, אם נוסיף לו שמונה ימים בסופו הוא יסתיים בדיוק בעשרה בטבת! חנוכה וצום עשרה בטבת יתאחדו לכדי חג אורות אחד גדול, העומד בסימן ריבוי האור ולאחר מכן מיעוטו[17].
מהתבדלות לתיקון
איחודם של חנוכה ועשרה בטבת הרה משמעות. הוא מציג בפנינו מהלך בן שני שלבים ביחס בין היהדות ותרבויות העמים האחרים – התבדלות ותיקון.
שלב ההתבדלות כבר מתקיים היום ומגולם בחנוכה: חנוכה עומד בסימן התרחקות מהאלמנטים השליליים וה'חשוכים' שבתרבות העמים האחרים, והעצמת איכויות התורה. זהו חג חשוב המאפשר לנו להתחבר לאיכויות הייחודיות של התורה והיהדות. אך תכלית ההתבדלות היא לשמש מנוף לבירור תרבויות העולם – מציאת נקודות האמת והטוב בהן, הבדלתם מהאלמנטים השליליים והגשמתם באופן מתוקן.
לתכלית זו – היא שלב התיקון – ישמשו שמונת הימים הבאים בחג שאנו מציעים כאן. ימים אלו יעמדו בסימן איחוד התורה עם חוכמות העמים ותיקון התרבות העולמית עד שתאיר כולה באור אלוקי. מסיבה זו, הצורך בהארה מצדנו ילך ויפחת בהם. בשיאם, במה שיהיה חג עשרה בטבת העולמי, ידליק העולם כולו נר יחיד – סמל לשלום ולאחדות שישררו בו.
[1] ניתן לראות שארבעת הצומות יוצרים מבנה אחד המקביל לשם הויה:
|
י |
י' בטבת |
כנף אוניברסלית |
|
ה |
י"ז בתמוז |
כנף לאומית |
|
ו |
ט' באב |
גוף |
|
ה |
צום גדליה |
רוח חיים |
[6]חשיבותו האוניברסלית של יום עשרה בטבת מרומזת מעט במרכזיות שהמספר 10 – סמל לשלמות ואחדות – תופסת בו. לא זו בלבד שהוא היום העשירי בחודש העשירי (מניסן, "ראש החדשים" לפי התורה), ולכן גם נקרא "הצום העשירי", אלא שבחלק מהשנים, כאשר חשון וכסלו מלאים, עשרה בטבת הוא גם היום ה-100 מראש השנה – 10 בריבוע.
[13]ואכן, בניגוד לחגי החורף הנוכריים הנחגגים תמיד לפי הלוח השמשי, זמנו של חנוכה נקבע (כמו כל חגינו) לפי מחזור הירח, ולכן אינו 'נעוץ' בדיוק ליום ההיפוך אלא רק חל בקרבה אליו. בכך מעביר חג חנוכה את המסר, שלא האור והחושך הארציים מעניינים אותו, אלא אור וחושך רוחניים, שהארציים אינם אלא בבואתם. תחלופת העונות מהחורף החשוך לקיץ המואר היא עבור חנוכה רק משל לתמורה שביכולתנו לעבור מחושך רוחני לאור רוחני.
[15] מדרש שמואל לאבות ה, יט. הרב שלום בוזגלו, מקדש מלך על הזוהר חלק א, יז ע"ב, בשם האר"י.
[16] טעמו של בית שמאי היא שנרות החנוכה צריכים להיות "כנגד פרי החג" – הם שבעים הפרים הקרבים בסוכות בכמות הולכת ופוחתת מיום ליום (י"ג פרים ביום הראשון, י"ב ביום השני וכן הלאה). והנה, שבעים הפרים נועדו לכפר על שבעים אומות העולם – רמז מובהק לקשר בין שיטת בית שמאי לבין תיקון חגי החורף של אומות העולם.
[17] המדקדקים ישימו לב כי מספר הימים בכסלו אינו קבוע: לפעמים יש בו 29 ימים ולפעמים 30 ימים. כיצד איפוא ניתן להבטיח שהכפלת ימי החנוכה תסתיים תמיד בעשרה בטבת? ובכן, נשים לב שניתן לבצע את המעבר מההדלקה של בית להלל לזו של בית שמאי בשתי דרכים: ניתן לעבור ישירות משמונה נרות ביום האחרון של חנוכה לשבעה נרות למחרת (כאשר אז אורכו של החג הכפול יהיה 15 יום), וניתן להדליק למחרת היום האחרון שוב שמונה נרות ורק אז להתחיל לרדת (כאשר אז יהיה אורכו של החג הכפול 16 יום). בשנים בהם כסלו ימנה 29 ימים נוכל לנהוג לפי הדרך הראשונה, ובשנים בהם הוא ימנה 30 ימים – לפי הדרך השניה. כך יובטח כי סוף החג הכפול יחול תמיד בעשרה בטבת.
