מאור לאור: לגבי שם הבלוג, חלק ב'

כשרק הקמתי את הבלוג, הדבר הראשון שכתבתי היה הסבר לשם שבחרתי עבורו, "הרהורי תשובה". אך רק הספקתי לכתוב על צד אחד שלו, המלה 'תשובה'. אבקש כעת להשלים את המלאכה, ולכתוב כמה מלים על המלה השניה בשם הבלוג, או בעצם הראשונה: הרהורים. דרך העיון במלה הזו אני מקוה להעביר משהו לגבי רעיון התשובה בכלל, כפי שאני מבין שיש להבינו.

המרובעים העגולים

נפתח בעיון לשוני במלה. המלה 'הרהור' נובעת מהשורש המרובע ה.ר.ה.ר. הפועל להרהר שייך למשפחת השורשים המרובעים הבנויים מהכפלה של צמד אותיות – כמו לגלגל, לגמגם, למלמל, לנמנם, לכשכש, למצמץ וכו'. הדבר המעניין הראשון לשים לב לגבי שורשים אלו הוא, שלמרות שהם שייכים למשפחת השורשים המרובעים, המשותף לכולם הוא דוקא אופיים המעגלי: כולם מתארים פעילות מחזורית, או לפחות נמשכת. הכפלת שני חצאי השורש מבטאת פעולה חוזרת, ויוצרת את ההרגשה של תנועה מתמשכת.

הדבר מורגש יותר מכל בפועל לגלגל, המעגלי ביותר מבין השורשים המרובעים, בו כל אחד מה'גלים' מזכיר חצי עיגול, שביחד יוצרים גלגל מסתובב. אבל כל קרובי משפחתו בנויים בסופו של דבר לפי אותו עקרון: המילמול הוא אמירת מלה אחר מלה אחר מלה; הנימנום הוא תנודה מחזורית בין מצב 'נים' למצב 'לא-נים'; וכן הלאה (מעניין במיוחד הוא הפועל 'לגמגם', שדרך אחת להסבירו היא כנסיון לומר שני דברים בו-זמנית – גם א' וגם ב'; כך בדיוק מוסבר בחסידות גמגומו של משה רבינו).

לאור זאת נשאלת השאלה, מהי המחזוריות שבהרהור? מהם שני ה'הרים' שההרהור מהדהד ביניהם?

שורשים ושערים

על מנת להשיב על שאלה זו עלינו להכיר מושג דקדוקי לא מספיק מוכר, הנקרא 'שער'.

כל צמד אותיות בעברית מהווה 'שער'. השערים הם 'שורשי השורשים' של השפה העברית – הצירופים הדו-אותיותיים הנחים בבסיס כל השורשים התלת-אותיותיים. יסודו של חקר השערים הוא בספר יצירה, והוא פותח בידי אנשי דקדוק רבים מימי הבינים ועד המאה התשע-עשרה. ספר יצירה מחשב שישנם בדיוק רל"א (231) שערים בעברית, כאשר 'אב' ו'בא' נמנים כשער אחד (שכמו שער, ניתן להכנס אליו משני צדדים). למרבה הצער, מסיבות שונות שאין כאן המקום להתחקות אחריהן, המחקר המודרני של השפה העברית דחק אל מעבר לשוליים את נושא השערים, ולכן לא מספרים לנו עליו דבר במוסדות החינוך הרגילים, לא בבתי הספר ולא באוניברסיטאות. אף על פי כן, הכרת השערים וההתבוננות בהם היא הכרחית להעמקה במובנן של המלים שבפינו, וחושפת רשת של זיקות פנימיות בין שורשים שונים שקשה לגלות באופן אחר. בע"ה נשוב לעסוק בנושא השערים בפעמים אחרות.

כרגע הבה נתבונן בשער 'הר', העומד בבסיס ההרהור. אם נפרוש לפנינו את כל השורשים הלשוניים הנובעים משער זה, נגלה שלקבוצה גדולה מאד מתוכה מכנה משותף בולט: הן מהוות מלים נרדפות לאור. השורשים לפי סדרם הם: ב.ה.ר (בהיר, בהירות), ז.ה.ר (זוהר), ט.ה.ר (הטהור אף הוא קשור לאור, היפך הטמא הקשור באטימות, וקרוב משפחה של המלה צהריים, שתרגומה הארמי הוא טיהרא), נ.ה.ר (נהיר, נהורא), ס.ה.ר (סהר, כלומר ירח, אחד משני המאורות הגדולים), צ.ה.ר (לשון צהריים כנ"ל, זמן עיקר האור, וכן צוהר, המחדיר אור). לאור תגליתה של הפיזיקה המודרנית שהאור הוא הדבר המהיר בעולם אפשר להוסיף לשולי רשימה זו גם את השורש מ.ה.ר, ובעקיפין עוד יותר אולי גם את קרובו ד.ה.ר, אך כמובן שהרשימה מרשימה מאד גם בלעדיהם.

מאפיון זה עולה כי 'הרהור' קשור אף הוא לאור. ליתר דיוק, ההרהור, כשאר השורשים המרובעים המהווים מכפלת שערים, משקף איזושהי תנודה בין שני אורות, ה'הר'-אור הראשון וה'הר'-אור השני.

ניתן כמובן לתת הסברים רבים לאותם שני אורות המרכיבים את ההרהור, את המחשבה. צמד האורות יכול לבטא מחשבה ראשונית וכללית על דבר-מה ואז מחשבה שניה ומעמיקה יותר לגביו; הוא יכול לרמוז לשתי ספירות המחשבה בקבלה – חכמה ובינה – המבטאות, בהתאמה, את הברקתו הראשונית של רעיון בראש ואז גיבושו לכדי מחשבה מפורטת; הוא יכול לסמל מהלך של מחשבה ומחשבה-נגדית (תזה ואנטיתזה); וניתן לחשוב על פירושים נוספים.

מה שאני רוצה לבחון כאן הוא פירוש למלה הרהור בהקשר המסוים של הביטוי "הרהור תשובה" (ובעקיפין גם בהיפוכו, "הרהור העבירה"). כל הרהור מורכב משני אורות; אבל מה הם שני האורות המאפיינים, או צריכים לאפיין, את התנועה הנפשית והשכלית של התשובה?

אור ישר ואור חוזר

אם מעיינים בספרות הקבלה והחסידות, שמים לב שישנם כמה וכמה צמדי-מושגים המתייחסים לאור. ישנו אור מקיף ואור פנימי, יש אור המאיר לעצמו לעומת אור המאיר לזולתו, ועוד. אולם ישנו צמד אחד שהוא בעל משמעות ישירה לנושא של תשובה, והוא "אור ישר" לעומת "אור חוזר". נסביר את צמד המושגים:

"אור ישר" מתאר שפע הנמשך מהקב"ה אל המציאות, 'מלמעלה למטה'. הוא נקרא אור ישר לא בגלל שהוא נע בהכרח בקו ישר (אדרבה, כאשר מציירים את הספירות לפי הציור המתוקן שלהן, כמסודרות על פני שלושה קוים אנכיים, האור נע לאורכן דוקא בצורת זיג-זג), אלא בגלל שהוא מבטא הסתכלות ישרה על המציאות, הסתכלות המתווה את דרך הפעילות הנכונה והמתוקנת ביותר 'לכתחילה'. מוסבר שהאור הישר הוא אורו של הצדיק: הצדיק משוחרר כביכול מסבך בעיות המציאות, ניצב 'מעליה', מסתכל עליה מלמעלה מנקודת מבט גבוהה ומתוקנת (על תקן ה'צדיק' כאן יש לשים כל אדם עבורו עולם התורה והשקפתה הם נקודת המוצא הטבעית; גם אם אינו צדיק ממש בעצמו, הרי שבמידה שבה התורה היא עולמו הראשון הוא מונח כביכול ב'מרחב צדיקי').

"אור חוזר" הוא ביטוי לשפע העולה מהמציאות אל הקב"ה, 'מלמטה למעלה', כמעין השתקפות של האור הישר. בעוד האור הישר יורד אל המציאות נקי ומזוקק, האור החוזר עולה מעלה כשהוא נושא בקרבו את בבואת המציאות, על כל קרעיה ושבריה. האור החוזר אינו מורה כיצד הדברים צריכים להתנהל לכתחילה, אלא משקף כיצד הם מתנהלים בדיעבד. זהו האור המבטא את תנועת חייו של היפוכו החיובי של הצדיק – בעל התשובה (בניגוד להיפוכו השלילי – הרשע; לכל דבר יש שני הפכים…). בניגוד קוטבי לצדיק המשקיף על המציאות מלמעלה ומציע כיצד לתקנה, בעל התשובה צומח מתוך המציאות הבלתי-מתוקנת, בבחינת "אמת מארץ תצמח", ונושא עיניו מעלה בשאיפה להתעלות ולהיתקן.

מבין שני אורות אלו, אם כן, האור החוזר לא רק שייך במובהק לחווית התשובה, אלא ממש מגלם ומייצג אותה. העובדה שהוא מכונה אור "חוזר" אף מתקשרת ישירות לעובדה שתהליך התשובה נקרא דוקא "חזרה" בתשובה: בעל התשובה כמו נישא על גבי אלומת האור החוזר בדרכו חזרה מעלה אל ה'.

אך כאשר אנו מתבוננים בביטוי "הרהור תשובה", לאור הניתוח הנ"ל שהמלה הרהור רומזת לשני אורות, עלינו לשכלל מעט אפיון זה. הניב "הרהור תשובה" מציע לנו כי תנועת התשובה בנפש כוללת בתוכה, למעשה, את שני האורות גם יחד – גם אור ישר וגם אור חוזר. ובאמת, הדבר פשוט: בעל התשובה כולל בתוכו את חווית האור החוזר, זוהי חוויתו הקיומית הבסיסית כמי שמתחיל דרכו מתוך המציאות השבורה; אך הוא נושא עיניו ושואב כוחו מהאור הישר, ואכן, לא היה נע מעלה כלל אלמלא האור הישר היה מושך ומדריך אותו מלמעלה. בכל הרהור של תשובה, בכל התעוררות בנפש של געגוע (עוד שורש מרובע-מעוגל חשוב) אל שורשנו הרוחני, מאירים בהכרח שני האורות האלו. התשובה נמשכת בכל עת בידי האור הישר מקדימה, ונדחפת בידי האור החוזר מאחורה.

(מה לגבי הרהור העבירה? בהיותו תשלילו המדויק של הרהור התשובה אנו מוכרחים לומר שגם בו פועלים האור הישר והאור החוזר, אך כמובן באופן הפוך כלשהו. על פניו, בלי להתעמק בזה עכשיו, נדמה לי שיש להגדיר את הרהור העבירה כנובע מבלבול והחלפה בין האורות: התייחסות לאור החוזר מהמציאות הטבעית כ'אור ישר' המדריכנו כיצד לפעול, ולאור הישר שנועד לתקנה כ'אור חוזר' שלה – כלומר השתקפות של חלומותיה הבלתי-מציאותיים להיות מושלמת יום אחד; אך נותיר את הדבר ב'צריך עיון' לעת עתה).

אור לבן ואור צבעוני

זה מוביל אותי לנקודה שלשמה בעצם התחלתי לכתוב רשימה זו (שהתארכה בינתים מאד…). מקובל לחשוב על הפעולה הנקראת תשובה כעזיבת עולם ראשון, מתוך אכזבה ומיאוס בו, לטובת עולם שני, המספק פתרונות ותשובות לאכזבה ומיאוס אלו. לפי ציור זה, חוויתו של בעל התשובה היא של מעבר חד-כיווני ופשוט מחושך לאור. ממילא, אותו תהליך מצטייר למי שעומד מהצד ואינו שותף לחווית בעל התשובה, כתשליל של חוויתו – כמעבר מאור לחושך.

אך האמת היא, שבעל התשובה אינו נע מחושך לאור אלא מאור לאור – ממקור האור החוזר למקור האור הישר. אמת היא, שהאור המניע אותו הוא אור שבור, אור שפגש כבר את חומרי המציאות, שנמסך ונשתבר בהם; אך הוא עדיין אור, ואדרבא, כעת – ודוקא בזכות שבירה זו! – הוא אור צבעוני, אור רווי רגש וחיים וסיפורים. בעל התשובה אינו בא לפיכך בידים ריקות אל הצדיק ועולמו, אלא מביא עמו שפע – "ניצוצות של קדושה" שמילאו את עולמו וחייו, גם אם לא ידע לזהותם ככאלה. אמנם, כדי לברר שפע זה ולזככו, כדי לחלץ את האור מכיסוייו ולבושיו, הוא מוכרח להתבטל בפני האור הישר של הצדיק שידריכו – בפני התורה, ערכיה ומושגיה; אך ביטול עצמי של בעל התשובה אינו צריך לבטל את עולמו הקודם, אלא בדיוק להפך: לאפשר לכל הטוב שבו להתגלות.

ממילא יוצא, שלא רק בעל התשובה מרויח ממפגשו עם ה'צדיק', נושא התורה משכבר הימים, אלא גם הצדיק יוצא ממנו נשכר. באמצעות מפגש זה זוכה הצדיק להחשף לשלל גוונים ואיכויות הגנוזות באור – אורו שלו לאורו הוא חי – שלא היה יכול לחזות בהם באופן אחר. בעל התשובה הוא בו-זמנית פריזמה ומראה עבור הצדיק, החושפת את צבעיו השונים של אורו הלבן ומראה לו אותם.

רצוא ושוב

שתי התנועות המקופלות באור הישר והאור החוזר – התנועה מלמעלה למטה והתנועה מלמטה למעלה – מבוטאות גם בביטוי הנודע מספר יחזקאל "רצוא ושוב". ברם, בעוד הביטויים "אור ישר" ו"אור חוזר" מבטאים תהליכים רוחניים כלליים ו'אובייקטיבים', "רצוא ושוב" הינם תנועות בנפש, תנועות פרטיות וסובייקטיביות. לפיכך, בביטוי "רצוא ושוב" – לפי הפירוש המקובל בחסידות, היא תורת הנפש של היהדות – קודמת התנועה מעלה לתנועה מטה. הרצוא הוא תנועת ריצתו של האדם הנזכר בה' מעלה לקראתו (חזרה בתשובה על גבי האור החוזר), והשוב הוא שיבתו של האדם חזרה למציאות מנקודת מבט חדשה המשקיפה עליה יחסית מלמעלה (כאור ישר שקנה לעצמו מעלה 'צדיקית' מסוימת). וכמובן

אם זהו הסדר הנחווה בידי האדם, ביכולתנו כעת להקביל שני שלבים אלו באופן פרטי לשני ה'הרים' של המלה הרהור: ה-הר הראשון של ההרהור, השער הדו-אותיותי בטהרתו, הוא תנועת ה"רצוא" העולה באור חוזר ומבקשת את ה' בפשטות ובגולמיות; וה-הור הוא ה"שוב", השיבה אל העולם הכוללת בתוכה כעת – כעמוד שדרה, כשרטוט של דרך, של מסלול, של חזון – את קו הוא"ו של האור הישר.

דבר זה מוסיף לנו נקודה אחרונה וחשובה להתבוננות שלנו: מבין שני האורות של התשובה, מסתבר, האור הראשון הוא האור השבור והצבעוני העולה מן המציאות. נקודת המוצא היא המציאות, ויש להכיר בה ככזו, לא להתכחש אליה. עם זאת, פניו של האור החוזר נישאים מעלה. שם, באור הלבן של האמונה והאחדות והאלוקות הוא מזהה את מקור השברים והצבעים המסוגל לאחותם. אחריו ועל גביו מגיעה ההזדהות וההתעצמות עם האור הישר, השבה אל המציאות ומאירה אותה באור חדש.