ימין, שמאל ומה שמעליהם

פורים נגמר, אז זה בדיוק הזמן להעלות פוסט-פורימי (חה, חה). אולי זה צריך להיות כלל – מעלים פוסט על נושא מסוים רק לאחר שהוא כבר התיישן, שכבר הגיע עידן הפוסט-נושא הזה. כך לא צריך להלחץ להעלות דברים בזמן שהם אקטואליים אלא להפך – מי שמעלה הכי מאוחר הוא הכי רלוונטי.
להלן מאמר שכתבתי כבר לפני שנתים בערך, עפ"י שיעור של הרב גינזבורג, אך אינו נמצא ברשת בשום מקום. הוא נוגע בנושא שהבלוג הזה, כפי שמוצהר בכותרת המשנה שלו, שואף לעסוק בו עוד רבות בהמשך – ימין ושמאל בפוליטיקה, בהסתכלות יהודית-פנימית. אני מאמין מאד שיש אמת הן בימין והן בשמאל, ואחת המשימות הגדולות ביותר של דורנו היא למצוא את השילוב הנכון של אמיתות אלו. מאמר זה הוא דוגמא קטנה לכיוון הזה.


ימין, שמאל ומה שמעליהם

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂן וִיקָר. וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם. (מגילת אסתר ח, טז-יז)

מיד לאחר הפסוק המפורסם אודות האורה והשמחה והששון והיקר שהיו ליהודים אחרי נס פורים, וכמו כדי לפרט על שום מה היתה השמחה, מספרת מגילת אסתר שאנשים רבים התגיירו כי "נפל פחד היהודים עליהם".

המושג "פחד היהודים" מזמין ניתוח מעמיק. פנימיות התורה – הקבלה והחסידות – מבקשת למצוא בכל מושג ומלה בתורה רבדי משמעות עמוקים. ניגש כעת לבחון את משמעות המושג "פחד היהודים" בשלושה מישורים – מישור ארצי, מישור רוחני ומישור אלוקי (בלשון החסידות, עולמות-נשמות-אלוקוּת).

מישור ארצי: פחד מפני היהודים

המובן הראשון והארצי של "פחד היהודים" הוא הפשט: פחד מפני היהודים. מרגע שאחשורוש התיר ליהודים להגן על נפשם מפני שונאי ישראל שביקשו לפגוע בהם, התפשט בממלכה פחד מהם ומהעוצמה החדשה והמפתיעה שניתנה להם, ודבר זה הביא לגיורם של רבים שחששו להפגע.

לאורך מרבית ההיסטוריה היהודית לא היינו מפחידים כלל. מובן שלהיות מפחיד זה לא אידיאל מאוד נשגב, אך במקרה שלנו סבלנו מהקיצוניות ההפוכה: לאורך כל הגלות היינו חלשים ונרדפים וחיינו בפחד מתמיד מהעמים הסובבים אותנו. כמרד במציאות זו התעוררו יהודים רבים בשלהי המאה התשע-עשרה וקראו ל'תחיה לאומית' שתשיב לעם היהודי את כבודו האבוד. אלמנט מרכזי בכך היה לחזור ולהיות 'מפחידים' – לייסד "יהדות שרירים" חזקה שתוכיח לכולם כי איננו קורבנות חלשים אלא יודעים להתקיף ולהגן על עצמנו.

אימוץ תכונותיו של החזק והפעיל היה חידוש מרענן עבורנו, ובמשך כמה דורות סייע לנו לזקוף את קומתנו ולכבוש לעצמנו חלקת ארץ. לרבים ברור שעוד לא תמה עבודה זו, שהעובדה שעדיין פוגעים בנו פירושה שלא מספיק הטלנו את מוראנו על אויבנו. אך ישנה גם דעה ההפוכה, כמובן, והיא שנקיטת תפקיד החזק והמפחיד גובה מאתנו מחיר כבד, אפילו משחיתה אותנו. הצלחנו לבסס עצמנו כמפחידים, טוענת גישה זו, אולם חדלנו לפחד בעצמנו – לפחד מאי-צדק, מניצול לרעה של כוח, מהאפשרות שאנו טועים. ומי שמפחיד ואינו מפחד (רק צוחק על אחרים שמ-פ-ח-ד-י-ם…) אינו אלא בריון. תחושה זו כה עזה, עד כי עבור רבים נגזרת ממנה המסקנה האובדנית, כי עדיף לשוב למצב הגלותי בו חיינו בפחד מתמיד מאשר להמשיך להיות מפחידים בעצמנו.

מישור רוחני: הפחד של היהודים

ואכן, המישור הארצי ('עולמות') הינו חלול ופגום אם לא מוסיפים לו את המישור הרוחני ('נשמות'). במישור זה, "פחד היהודים" מתייחס לחווית הפחד של היהודים עצמם. ואיזהו הפחד שצריך לקנן בלב היהודי? יש לו שם מוכר וקדום: יראת שמים.

יראת שמים היא בראש ובראשונה פחד להמרות את פי הבורא ותורתו, ובכך לאבד את הקשר עמו. אולם בעומק יותר יראת שמים היא גם הפחד לבזות את צלם האלוקים שבנו, להישחת בעצמנו פן נפסיק להיות ראויים לו. החוויה הבסיסית של יראת שמים היא שיש מי שרואה אותנו, שפעולותינו צריכות לתת דין וחשבון מול סמכות שמעלינו: "דע מה למעלה ממך, עין רואה, ואֹזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים". עליה נאמר "אשרי אדם מפחד תמיד" (משלי כח, יד): היא צריכה ללוות אותנו בכל עת, להיות חדורה בכל מעשינו.

החדרת יראת השמים לתוך המעטפת החיצונית של הכוח והגבורה – הפחד של היהודים לתוך הפחד שהם מטילים על אחרים – מאזנת וממתיקה אותה. היא מוסיפה לה מימד של ביקורת עצמית, חשבון נפש, עידון המידות וזיכוך הכוונות, ובכך מהווה תריס בפני הגלישה לבריונות. שילוב זה מציע אפשרות ביניים מאוזנת בין שתי העמדות הקיצוניות שהוצגו לעיל – להיות ריבון כובש וחסר פחד, ולהיות חסר כוח אך מפוחד – שלא סתם מפשרת ביניהן אלא משלבת אותן.

מפירוש זה יוצא, שמה שנפל על עמי הארצות בימי מגילת אסתר, מה שהרשים אותם ועורר את קרבתם, לא היה רק הפחד הפיזי מפני היהודים, אלא גם יראה מיראת השמים שלהם. יראה זו עמוקה מקודמתה, שכן היא אינה מבוססת על פחד אלא על כבוד: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" (דברים כח, י).

מישור אלוקי: "אלֹקי אברהם ופחד יצחק"

אלא שגם המישור הרוחני אינו מספיק. אם נישאר בו, הרי שבמוקדם או במאוחר ניפול לפח נוסף של שביעות רצון עצמית – הפעם לא מכמה אנו מפחידים, אלא מכמה אנו יראי שמים. קידוש יראת השמים מוביל לניכוסה לעצמנו, הפיכתה כלי להעצמתנו האישית – בדיוק כמו כוח הזרוע החיצוני. זַן חמקמק זה של גאווה יכול להיות בעוכרי השאיפה הרוחנית כולה ולהפיל אותה.

הדרך להשתחרר ממלכודת זו היא לטפס למישור נוסף, בו לא יראת השמים היא העיקר אלא מי שהיא מופנית אליו – היושב בשמים ממנו אנו יראים. זהו הפירוש של "פחד היהודים" במישור האלוקות. כאן, מתייחס הביטוי למושא פחדם של היהודים – הקדוש-ברוך-הוא. אכן, בספר בראשית מדבר יעקב אבינו אודות "אלֹקֵי אבי – אלֹקֵי אברהם ופחד יצחק" (בראשית לא, מב); כלומר, אחד מכינוייו של הקב"ה הוא "פחד", ואם כן "פחד היהודים" יכול להתפרש כ'אלוקי היהודים'.

העליה מהמישור הרוחני לאלוקי היא ההודאה בכך שכל מעלותינו, הן הכוח הפיזי והן יראת השמים שלנו, ניתנו לנו מלמעלה, ואם הקב"ה יחפץ בכך ביכולתו לקחת אותן מאיתנו בכל עת. הביטוי "פחד יצחק", הקושר את הפחד עם צחוק, מזכיר את הפסוק "יושב בשמים ישחק" (תהלים ב, ד), וכן את הבדיחה הידועה "אם ברצונך להצחיק את אלוקים ספר לו את תוכניותיך" (או במקור האידי, הנשמע כמובן יותר טוב וגם מתחרז: "מֶענטש טראכט אוּן גֹאט לאכט", האדם מתכנן ואלוקים צוחק). הזכרון כי הקב"ה הוא המנהל האמיתי היחידי של העולם מפוגגת כל יומרה מצדנו להיות בעלי כוח, כולל הכוח הבלתי-כוחני לכאורה של האמונה. כפי שיראת השמים המתיקה את הכוחנות החיצונית, כך השלכת כל מעלותינו אל הקב"ה ממתיקה את הגאוותנות הסמויה המתגנבת לחיי האמונה.

לפי פירוש זה, מה שהפיל את "פחד היהודים" על העמים היה נכונות היהודים לשמוט את כל תוכניותיהם ולהפתח לגמרי לרצון השם, כולל לאפשרות שיפסידו. אכן, זה הדבר המפחיד מכל. אלא שהפעם הפחד שהתעורר כלל לא היה מהיהודים אלא מהקב"ה עצמו, מההכרה בכך שהוא מחליט מי ינצח ומי יפסיד.

הפירוש השלישי של "פחד היהודים" הוא הפורימי מכולם. לאחר שרכשנו אומץ ארצי, ואז ריככנו אותו ביראת שמים רוחנית, עלינו להשליך הכל מעלה בהפקרות אמונית! כך נזכה לאורה ושמחה וששון ויקר, אמן.

One comment

  1. כבר כתבתי שכל הדמויות באגדה,לפחות 4 הדומיננטיות, מרדכי,אסתר,המן וושתי הם דמויות בתוכנו פנימה בעלות יצוגיים פנימיים. על הציר המגדרי ניתן להגיד שבתוך כולנו יש את הצד של האנימה(אסתר וושתי) והצד של האנימוס(מרדכי והמן) הרוצה למצוא את האיזון ועל הציר היצרי יש את הצד של הטוב(מרדכי ואסתר) והצד הרע (וושתי והמן) ואולי גם בניהם צריך להיות איזון כי בלי יצר הרע אין חיים.
    כמובן שניתן לשאול היכן נעלם אחשוורוש? אחשוורוש עפ"י חז"ל הוא מלך נגרר אחרי עבדיו ושריו וגם חז"ל לא יודעים האם הוא מלך רע או טוב ולכן מבחינתי הוא דמות אפורה ולא דומיננטית באגדה וממילא לא בתוכנו פנימה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s