פגישה עם הסופר מישל וולבק

ביום ראשון השבוע (כ"ח אדר ב, 3.4) הייתי בין עשרים המשתתפים במפגש סגור עם הסופר הצרפתי מישל וולבק. מה עשיתי שם, מי זה האיש הזה בכלל, ולמה אני כותב על זה כאן? ובכן, מעשה שהיה כך היה, בשלושה פרקים: עבר, הווה ועתיד.

עבר

לפני כשתים-עשרה שנים, כשהייתי בן 25 ובשלבים מוקדם של החיפוש שהוביל אותי בסופו של דבר ליהדות ולחזרה בתשובה, חבר גרמני קרוב אמר לי שאני מוכרח לקרוא את שני ספריו של הסופר הצרפתי מישל וולבק, שעד אז לא שמעתי עליו, מכיוון שהוא מדבר בדיוק על מה שמעסיק אותי. מה שהעסיק אותי היו בעיקר ההתפכחות הגדולה והמטלטלת שעברתי מעולם הערכים הליברלי המודרני, ובפרט מערכי המתירנות המינית המרכזיים כל-כך לתרבותנו. הסיפור סיפור ארוך, ויסופר בע"ה בסדרה אל תוך הפלא שאני מפרסם כאן בהדרגה (בינתים עלו רק שני פרקים, אך השלישי בדרך), אבל אציין רק שהחלה אז להפציע בראשי המחשבה, שמא המהפכה המינית לא חוללה רק טוב כפי שתמיד הנחתי, אלא גם רע, כאשר הראיה המרכזית לכך היא היחלשותה האדירה של המחויבות הזוגית וריבוי הבגידות והפרידות. בכל אופן, שמעתי בקול חברי והשגתי את הספר הראשון בתרגומו לאנגלית.

לספר קוראים Extension du domain de la lutte, שפירושו "הרחבת תחום המאבק". זהו ספר קצר ועצוב מאד, שבלבו ניצבת תובנה חברתית חזקה מאד: שהחופש המיני המוחלט מתפקד כמו חופש כלכלי מוחלט בחברה קפיטליסטית, ובאותו אופן מחריב את החברה. כפי שבמציאות של שוק חופשי העשירים נעשים עשירים יותר בעוד העניים מתרוששים, כך גם השוק החופשי המיני מחלק את החברה למעמדות – אלו האטרקטיביים הצוברים חוויות רבות, ואלו שאינם אטרקטיביים הנידונים לבדידות ועצב.

אפשר לבקר תובנה זו, אך קשה להכחיש שהיא נוגעת בנקודה אמיתית מאוד בתרבות. אכן, היא מהווה מכה מתחת לחגורה של תרבות השמאל הליברלית בעלת הנטיות המרקסיסיטיות עליה גדלתי, בכך שחושפת שהחופש המיני שהיא כה קידמה פועל באופן זהה לחופש הכלכלי שהיא כה התנגדה אליו.

ספר זה, בצירוף דברים נוספים שקראתי וחשבתי עליהם, העצימו מאד את תהליך האכזבה וההתרחקות שלי מהתרבות החילונית שלי, ובעקיפין גרמו לי להתעניין יותר ויותר בחברה הדתית שהכרתי דרך סטודנטים דתיים באוניברסיטה העברית בירושלים בה למדתי. מוסכמותיה של חברה זו, התחלתי לקלוט, עוקפים את מרבית הבעיות שגיליתי בחברה החילונית, ושגם וולבק כתב עליהן. העובדה הפשוטה שלא מתנסים מינית לפני הנישואין, זרה ככל שנראית לי, בולמת את יצירת המעמדות שוולבק דיבר עליה: כל אחד מקיים יחסים רק עם בן הזוג שהתחתן אתו, בלי צבירה מיותרת של חוויות ריקניות ובלי רגשי נחיתות על שלא השגת אותן. אותה עובדה גם יוצרת מצב בו רצף ההיכרויות עם בני-זוג פוטנציאליים והפרידות מהם אינו מסבך אנשים בקשרים ארוכים עם אנשים שהם לא באמת מעוניינים להתחייב להם (מה שקרה סביבי שוב ושוב כל הזמן, עד למקרים קיצוניים של קשרים שנגררו 6 ו-8 שנים עד שנוכח שאלת הנישואין אחד מבני הזוג נזכר פתאום שהוא לא באמת מעוניין להתחתן עם השני), ואינו יוצר את ההתקהות הבלתי-נמנעת המתרחשת כאשר מתמסרים גופנית למספר רב של אנשים.

כאשר סוף סוף הצלחתי להשיג את הספר השני של וולבק, Les particules élémentaires, "החלקיקים האלמנטריים" – הפעם בתרגום לעברית, בדיוק כשיצא – כבר הייתי במקום מתקדם יותר בתובנות שלי וביישומן בחיי. עברו שנתיים, ואף שעוד לא הייתי דתי ונראיתי אותו הדבר (בגדים זרוקים יד שניה, שיער ארוך, בלי כיפה), כבר הייתי בגישושים של היכרות עם היהדות והדת. עזבתי את דירתי ברחביה החילונית ועברתי לשכונת נחלאות המעורבת מחילונים ודתיים; גרתי בדירה עם שותף דתי ושמרתי אתו את השבתות ('בדרכי' מה שנקרא, כלומר בלי ההלכות, פשוט יום מנוחה והתבודדות רוחנית בלי מוזיקה ובלי עבודה); והרבה למדתי ושוחחתי עם דתיים מכל הסוגים. הייתי אפילו כבר אחרי ההחלטה שאני פורש מחוויות מיניות ושומר עצמי לאחרי הנישואין (מה שיצר קושי גדול בדייטים – עבור חילוניות הייתי דתי מדי, ועבור דתיות – חילוני מדי… בְּרוֹך רציני), ועם טיוטות ראשונות לספר שתכננתי לכתוב על כשלון המתירנות המינית, שהתכוונתי לקרוא לו "הבוקר שאחרי".

בתוך מציאות זו קראתי את "החלקיקים האלמנטריים". ספר זה היה כבר ארוך הרבה יותר מקודמו, רומן עב כרס ורחב יריעה המלווה את דמויותיו לאורך כל חייהם. כפי שחברי הבטיח, הוא גם היה רחב ועמוק מקודמו מבחינת התובנות שפיתח. הפעם וולבק שזר בסיפור ניתוחים סוציולוגיים, כלכליים ותרבותיים נרחבים ומפורטים, המתארים בדיוק כיצד התפתחה המתירנות המינית, והאינדיוידואליזם הקיצוני בכלל, דרך החצי השני של המאה העשרים – באמצעות ירחוני נוער, תנועות ניו-אייג' היפיות, תעשיית הבידור ועוד – וכיצד הרסה באופן הדרגתי ושיטתי את חיי המתבגרים במסגרתה. היו אלו תובנות שלא ראיתי אף אחד שהצליח לקלוט אותם באופן כה בהיר וחד, לפחות לא מאלו שבאים מרקע מודרני וליברלי כמוני, לא דתי או שמרני מלכתחילה.

שני גיבורי הספר הם שני חצאי אחים שנולדו לאותה אם משני אבות, ילדי המתירנות במובן הכי ישיר. גם בהמשך חייהם ממשיכה המתירנות לעצבם, באופנים שונים: האחד נעשה אובססיבי לגבי מין, מנסה לעד לפצות עצמו על בדידות נעוריו שעלבה בו קשות, והשני, שאיבד את אהבת נעוריו לטובת רודף שמלות נועז ממנו, הולך ומסתגר מפני חברה נשית ואנושית בכלל, ומוצא נחמה בהגות מדעית ופילוסופית. זהו ספר קורע לב בצורה שלא תיאמן, המוליך את הקורא ללא רחמים דרך כל פרטי תוצאותיה השליליים של המתירנות – כולל תיאורים ארוכים, גרפים ומייגעים של מועדוני מין וכדומה (זה הרגע להבהיר שאני בשום אופן לא ממליץ על ספרים אלו למי שבורך בחיים תמימים ולבו לא התערל – או כבר נימול ונעשה רגיש מחדש – לתיאורים מסוג זה שהרגע ציינתי; כל ערך שיש בספרים אלו לדעתי הוא רק למי שהמתירנות היא סביבתו הטבעית, ודרכם הוא יכול להגיע לתובנות חדשות לגביה).

הספר מציג את התרבות המערבית כמצויה במבוי סתום, דרך ללא מוצא. הוא מסתיים באופן פיוטי ועגום כספר מדע בדיוני, המתאר עתיד בו האנושות בחרה להכחיד עצמה וליצור חברה חדשה של תאומים זהים גנטית ונטולי מגדר, שאינם מתחרים על דבר אלא חיים בעונג פשוט וסתמי, והמספידים את בוראיהם – בני האדם הרגילים, אנחנו.

הרגע שבו סגרתי את הספר היה אחד המשמעותיים בחיי. הרגשתי כאילו השמים מתבהרים לגמרי, כל העננים מתפזרים, ואור פשוט וצלול ממלא את שדה הראיה שלי. בלב היהדות, כבר הבנתי אז, עומד מושג הברית: יש ברית בין הקב"ה לאדם (נח), ברית בין הקב"ה לעם ישראל (מתן תורה), ברית בין הבריות זו לזו ("כל ישראל ערבים זה לזה") – וברית בין האיש לאשה (נישואין). הברית היא השלכת חבל מעל התהום הפעורה בין האני והאתה. היא מתיחת מיתר של אמון הדדי בין הפרטים המפורדים והמפוחדים. אין לי מה להסס יותר, אין מה להביט לאחור. המערב מתפורר מסביבי לחלקיקים אלמנטריים, אך התורה משלשלת אלי חבל הצלה המטפס אל מרחב מופלא של קשרים וחיבורים – אל ברית עם הנשגב. אין לי עוד ספק: אני הולך על האמונה.

הווה

הרגע ההוא היה לפני עשר שנים בדיוק, בימים אלו בשנה ממש, כשבועיים לפני פסח, שנת תשס"א. מיד למחרת התפללתי שלוש תפילות, ושבועיים אחר-כך קיימתי לראשונה את סדר הפסח כהלכתו, מהתחלה עד הסוף. את הספר "הבוקר שאחרי" לא הצלחתי לכתוב, אך מיד אחרי קריאת הספר כתבתי מאמר באותו שם שהיה בנוי כמחשבות בעקבות הספר. התקדמתי בתהליך התשובה (לפחות מצד שינוי אורחות החיים), התחתנתי, נולדו לי ילדים, וברוך השם זכיתי שעיסוקיי הם סביב לימוד התורה והוראתה.

וכעת, לפני כשלושה שבועות, שלחה לי ידידה מהאוניברסיטה מודעה מקוונת שפירסמה הוצאת הספרים "בבל", שהם עורכים מפגש קבוצתי מצומצם עם הסופר מישל וולבק לרגל צאת התרגום העברי לספרו החדש. עשרים אנשים יוכלו לפגוש אותו, כתבו, אם יצליחו ב-150 מלים לשכנע שדוקא להם מגיע. לא היה לי מה להפסיד, אז כתבתי בקצרה את העובדה – שידעתי שודאי תיתפס כפיקנטית, אבל מה לעשות – שאחד מספריו של וולבק היה הרגע המכריע בחזרה בתשובה שלי. לאחר שבוע קיבלתי טלפון ונמסר לי שמזל טוב, נבחרתי להיות בן העשרים שיפגשו עם וולבק (מתוך כמה מאות, הסתבר – אכן הפיקנטיות לא הכזיבה), ואני מוזמן להגיע למכון הצרפתי בת"א ביום המפגש, רק לא לספר לאיש כי זה אירוע סגור, נשמח לראותך.

טוב, עכשיו הייתי צריך להחליט אם באמת אני רוצה ללכת. נזכרתי שמיד אחרי סיום הספר היה לי חשק עז לפגוש את וולבק ולשתף אותו במוצא שגיליתי, בדמות היהדות, מהמבוי הסתום המערבי שהוא כה היטיב לתאר. אבל מאז עבר זמן רב. האם עכשיו יצא משהו בונה מהגעתי למפגש כזה? האם הוא יצליח לעשות איזה קידוש השם כלשהו, שמא חילול השם – שאדם כמוני בלבוש חרדי יופיע באירוע חילוני כזה? בסוף שעיתי לעצת חבר שאמר שאם דבר מיוחד כזה מתגלגל לפתחי פשוט צריך ללכת, בלי לחשוב יותר מדי.

הקדמתי להגיע למכון הצרפתי, אז ישבתי ברכב מחוץ למכון וניסיתי להשלים את הלימוד היומי. פתחתי את הקטע היומי מהחיבור "היום-יום", שבו נקודה חסידית למחשבה לפי ימות השנה. באחד מאותם רגעי השגחה פרטית מופלאה שקורים סביב לימוד תורה, בעיקר כשאנו נרגשים ממשהו ופקוחים יותר להאזין לה, דיבר הקטע על מושג הברית, על המנהג לברך בשעת ברית מילה "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה, חופה ומעשים טובים". הכל תלוי בברית ונמשך מהברית, חשבתי.

כל האחרים כבר היו שם, עם עוד כמה שאיך שהוא הצליחו להשתחל, ישובים במעגל סביב הכסאות הריקים ומחכים לוולבק בדריכות. הדבר הראשון שעשיתי כשנכנסתי היה לסקור את היושבים ולבדוק אם יש ביניהם מישהו ממכריי הישנים מתל-אביב, דבר שמאד קיויתי לו, אך לא – איש לא היה מוכר לי. כצפוי גם לא היה אף דתי ביניהם, ולכן כאשר צעדתי פנימה לבוש בבגדי החרדיים השחורים ולראשי מגבעת, נעצו בי כולם מבטים משתוממים בעינים פעורות (אחרי זה הצטערתי שלא ניצלתי רגע זה לומר בקול רם, "שלום, אני מישל וולבק!"). נבוך מעט, הזדרזתי להתיישב בפינה אחורית והסרתי את המגבעת.

מישל וולבק (Mariusz_Kubik)

אחרי כמה דקות נכנס וולבק ופמלייתו הקטנה וצעדו לעבר הכסאות. הדבר הראשון שעבר לי בראש היה – עכשיו בטח כולם יקומו כמו שקמים לרב שנכנס… אבל לא, כולם נשארו לשבת ובמקום זאת מחאו כפיים. הופתעתי מעצמי שהספקתי לשכוח שכך נוהגים במחוזות אלו, אף שהיו פעם מחוזותיי. באמת כבר עבר הרבה זמן.

וולבק נמוך, שפוף, אטי, בעל פנים פשוטות הנדמות רוב הזמן מאד אפאתיות, אפילו ישנוניות. אך הוא הקשיב לכל השאלות ברוב קשב ועשה מאמץ ניכר לענות על כל אחת מהן בזהירות ומתוך מחשבה, למעט רגעים בודדים של אובדן ריכוז. במהלך כל הערב הוא עישן בשרשרת, יונק באיטיות את הסיגריה מזוית פיו, ומדי פעם לגם ממשקה חריף שמישהו נתן לו. זהיתי בו את אותה תרכובת רגשית הקיימת בספריו – של עצב עמוק וגדול בלול בעייפות וקהות, אך שבין קפליהם חבויה בכל זאת גם תקוה, או זכרון של תקוה, שיש תום וחום אנושיים שעבורם שווה להמשיך לשרוד, להמשיך להאבק.

הוחלט שיקוים סבב בו כל אחד יאמר כמה מלים על עצמו וישאל שאלה – לא יותר משאלה אחת כדי שכולם יספיקו. נשאלו שאלות רבות ומגוונות, שעל חלקן ענה בקצרה וחלקן הולידו שיחה ערה בת מספר דקות – הכל בתיווך תרגום סימולטני לעברית שעשה שרון רוטברד, מו"ל הוצאת בבל. אציין שאלה אחת לדוגמא: אשה טענה בפני וולבק שהדמויות הנשיות שלו עושות "שירות רע לפמיניזם". וולבק השיב על כך בהבחנה בין פמיניזם של שיויון – "המתעב אותי ובצדק" – לבין פמיניזם של שונות, "המוצא בספרי דוקא טיעונים לטובתו". כתבתי פעם מאמר ארוך שעסק בין השאר בכך שהפמיניזם המדגיש את השוני בין גברים לנשים מפותח יותר מהפמיניזם המטשטשו, ונהנתי מתגובה זו.

כאשר הגיע תורי סיפרתי בקצרה על השפעת "החלקיקים" עלי לפני עשר שנים, וכיצד היווה את הרגע המכריע בהחלטתי לחזור בתשובה. אמרתי שאני מצאתי מוצא מהמבוי הסתום שהוא מציג למערב, ושאלתי אותו האם הוא צופה לתרבות המערבית עתיד כלשהו שאינו בגדר ניוון וכליון מחד, או יצירת משובטים חסרי נשמה מאידך. וזו היתה תשובתו, אותה כתבתי בפנקסי מיד אחרי שאמרה, כך שהיא אמורה להיות מדויקת:

"Bon [פאוזה ארוכה]. בסוף הספר 'החלקיקים האלמנטריים' ניכר בבירור שמהתרבות התחרותית כולם יוצאים מפסידים. ניתן להגיב על כך במספר דרכים: ניתן לחזור לחברות מאורגנות יותר ותחרותיות פחות. רבים באירופה למשל חזרו בעקבות הספר לקתוליות – כך שאני ער לאפשרות לחזור לדת ולא הייתי המום מתגובתך".

"זו נראית לי התגובה הטבעית ביותר", אמרתי, "אם כי אני חושב שיש הבדל גדול בין הקתוליות ליהדות" [כולם צחקו].

"[מחייך] מן הסתם, אבל לא ניכנס לזה. אפשרות אחרת היא לחתור למציאות אוטופית חדשה שלא נוסתה עד כה – אך אפשרות זו מסוכנת יותר, כי לגבי דבר שעבד בעבר קיים סיכוי רב יותר שיעבוד בעתיד, מה שאין כן לגבי דבר שמעולם לא נוסה. אין לי שום חשק לשפוט בין התגובות השונות של האנשים, כולן לגיטימיות בעיני.

[פאוזה] ראוי לציין שהמדע החדש, של מכאניקת הקוואנטים, בניגוד לפיזיקה הניוטונית המכאניסטית, מאפשר לשוב לתמונת עולם הכוללת את מימד הרוח (L’Esprit)".

[פאוזה נוספת] "אה, כן, שאלת לגבי עתיד המערב. ובכן, ניתן לראות שהמדינות שאמצו את המודרניות באופן מוחלט מאופיינות בכך שהן אינן מתרבות. ניתן לשרוד כפרט בתוך המציאות העגומה של היום, אולם לא להוליד לתוכה דורות נוספים. נראה איפוא שהתרבות האירופאית בוחרת במסלול של הכחדה עצמית.

אם כן, אתה צודק: אין לציויליזציה המערבית כל עתיד. היא נוסעת ישר לתוך קיר.

אחרי שמלים חזקות סיימו להדהד בחלל האויר, הוא הרים את הראש והגבות, כאומר: ככה זה, צריך להודות על האמת.

רגע לפני שהמיקרופון עבר לאדם הבא, השחלתי במהירות עוד שאלה: האם אי פעם התעניינת באופן כלשהו בהגות או בתרבות יהודית?

"לא. אינני יודע על היהדות דבר. I know nothing".

נסעתי חזרה לירושלים מלא מחשבות. כשנכנסתי הביתה הספקתי לפגוש את אשתי ולשוחח עמה מעט, ואז נכנסתי חרישית לחדר הילדים. כולם ישנו בשקט במיטותיהם, שלוים ותמימים. נשקתי לכל אחד מהם על מצחו והלכתי לישון.

עתיד

וולבק כמובן לא דיבר באויר, הוא דיבר על עובדה יבשה וחותכת: שיעור הילודה באירופה (לא כולל המוסלמים) עומד על 1 נקודה משהו ילדים למשפחה – כלומר, זו אוכלוסיה מידלדלת. באמת ובתמים יש כאן תרבות הגוזרת על עצמה הכחדה.

אני לא יכול שלא לחשוב, מה עבר בראשם של האנשים האחרים בחדר כששמעו את דבריו אלו של וולבק? בעיני ההגדרה המדויקת של הציבור החילוני בעמנו הוא של יהודים המזוהים עם תרבות המערב, הישובים כרגע ברכבת המערב. והנה, נכנס גוי מערבי בן-בית לקרון ומודיע לכולם שהרכבת בה הם נמצאים נוסעת אל פי תהום. מה זה עושה לכל הנוכחים לשמוע זאת? האם זה מזעזע אותם, נראה להם חסר שחר, כלל לא נתפס אצלהם? האם לא עולה בדעתם שמא כדי להמלט מהרכבת ולעבור לרכבת אחרת? או שמא הם כלל לא תופסים עצמם כיהודים הנמצאים אתו ברכבתו וממילא לא רואים את אמירתו כנוגעת להם כל-כך?

יותר ויותר אני נוטה לחשוב שתשובה אחרונה זו היא הנכונה. החילון בארץ כה התבסס, הקשר ליהדות כה התמוסס, שאמת פשוטה זו אינה פשוטה עוד. החילוני מזהה עצמו כפלוני, כ"אדם", כ"ישראלי", כ"יהודי לפי לאום", וקשה לו מאד לחשוב על עצמו כמצוי בגלות תרבותית. אני זוכר כמה משוכנע הייתי אני, שמכיוון שאני "מערבי" אז כדי לדעת "מאין אני בא" עלי להכיר את תולדות המערב על בוריים. רק במאמץ רב הצלחתי לתפוס, שמזוהה ככל שאהיה עם ההווה המערבי, העבר המערבי אינו באמת עברי שלי אלא מעין זכרון מושתל המוצמד למציאות ההווה שלי. אף שאיני מזוהה כרגע עם היהדות עברה הוא עברי האמיתי, שכן, אם ארצה בכך או לא, אני חלק ממנה. היה זה על הרכבת שלה שנולדתי וגדלתי, ורק לפני דור וחצי העבירו אותי לרכבת המערב.

אפשר לומר שמכיוון שאין בארץ את שיעור הילודה הנמוך של אירופה ואין התרבות שלילית, לא היתה סיבה לנוכחים לחוש שדבריו של וולבק נוגעים להם. דבר זה נכון, אך קחו בחשבון שהיחס בין ארצנו לאירופה משתקף בדמוגרפיה המקומית שלנו ביחס בין הציבור הדתי לציבור החילוני. הציבור החילוני אולי לא מכחיד עצמו כמו האירופאי, אך הוא גם לא ממש מתרבה, בודאי לעומת שיעור הגידול של הציבור הדתי והחרדי. לעומת הדתיים, הציבור החילוני נגוע איפוא בגרסא מוחלשת של אותם חולשה וחידלון שוולבק תיאר לגבי אירופה.

אנו נעים לעבר עתיד של רוב דתי בארץ, על כולנו להכיר בעובדה זו. כבר עכשיו, אם אינני טועה (אני לא טוב בלמצוא נתונים סטטיסטיים ברשת, אולי מישהו יעזור לי) בשכבת הגיל של תלמידי כתות א' מ-50% מהיהודים הם דתיים או חרדים. לפי זה, בעוד עשרים שנה חצי מהאוכלוסיה היהודית הבוגרת תהיה דתית, ובעוד שלושים – כבר רובה.

יש הנחרדים לקראת תרחיש זה, ויש הששים לקראתו. הוא מעלה שאלות רבות – לגבי אופיה ומבניה של המדינה העתידית, לגבי כלכלה, חינוך ותרבות, וכמובן לגבי הסכסוך עם הפלסטינים (המתרבים במהירות אף הם כמובן, עד שנראה שהעתיד הוא לא עוד של "סכסוך ישראלי-פלסטיני" אלא של עימות יהודי-מוסלמי, על כל המשתמע מכך). ניתן וראוי לדבר על תרחיש זה רבות, אולם לא כאן המקום. רציתי רק להניח את הדברים השולחן לאור דבריו של וולבק, על מנת שנוכל כולנו להרהר בהם.

אחת השאלות המעסיקות אותי לגבי עתיד זה היא כיצד נתמודד – כולנו – עם היות החילוניות מיעוט בארץ? האם הציבור החילוני יצליח להתמודד עם מעמד זה, וחשוב יותר – האם הרוב הדתי ידע להתייחס אליו בצורה מכובדת וראויה? אני רוצה לקוות שכן, שתתפתח כאן תרבות יהודית בוגרת ומעודנת, שתשלב את אוצרות החכמה והתבונה של אומות העולם בתוך התורה, וממילא תעריך אחרת את היהודים המזהים עצמם כחלק מתרבות אומות העולם.

יותר מכל אני חולם שתתפתח כאן תרבות שיחה טובה יותר בין פלגי היהודים השונים, שיאזינו זה לקולו של זה ויזכו להפריה הדדית ממשית בין העולמות. עתיד היהדות אינו טמון בפסילה גמורה של חכמת האנושות הכללית, אלא בבירור ושילוב שלה בתוך חכמת התורה. לפי תורת הסוד, דברי האמת שבחכמות העולם אינם אלא חלקי תורה אבודים, ואם כן הבאתם ליהדות היא בבחינת השבת אבידה. זו גם החזרה בתשובה שאני מאמין בה – ושיותר ויותר בעלי תשובה עושים אותה באופן טבעי: תשובה שלא רק שבה ליהדות, אלא משיבה אליה את אוצרותיה האבודים מארבעה קצוות תבל.

22 comments

  1. שלום ניר,
    נהניתי לשמוע ולראות אותך במפגש עם וולבק (הרשמים שלי יתפרסמו בקרוב אני מקווה), וגם כאן כתבת יפה, עמוק מעניין ומאתגר.
    אנחנו בני אותו גיל ואולי דומים בעוד דברים ולכן אני מוצא את הדברים שלך מעניינים. אני גם כותב ועובד באתר שנקרא מיי סיי http://www.mysay.co.il/ בו מתקיים מפגש מעניין ותרבותי בין קצוות אוכלוסיה (המפעילים הם מהתקשורת התל אביבית, חלק גדול מהכותבים ממש לא…). אשמח לראות אותך שם גם! אתה מוזמן לפרסם רק כמה שורות מכל פוסט ולשים לינק להמשך הקריאה!
    ועוד שאלה: כתבו עליך כבר בעיתונות החילונית?
    תודה רבה ושוב – נעים להכיר,
    סיון

    אהבתי

  2. תודה רבה. מרתק עד בלי די, כרגיל.
    התובנה הבסיסית מאוד מפתיעה: דווקא ריבוי אפשרויות הבחירה מוביל להתנוונות ולאי-פוריות. כתבת שזה תקף ביחס למתירנות מינית (טענה שקל להסכים אתה), וביחס לכלכלה (מתקשה לראות את זה; העניים בארצות הקפיטליסטיות חיים הרבה יותר טוב מהעניים בארצות נחשלות/בעלות שוק ריכוזי). האם אפשר למצוא יישומים נוספים לכלל הזה?
    או במילים אחרות: נוח לשמוע מסופר מערבי שהתרבות המערבית צועדת אל פי תהום ולהנהן במרץ תוך שמחה שנטשתי את הרכבת בזמן, אבל מה מדבריו נכון גם לגביי? איפה אצלי בנפש, או בעבודת ה', אני נוקט במתירנות יתר, או בחופש בחירה גדול מדי, וזה דווקא חוסם אותי ומצמצם את ה"פריון" שלי?
    וזה מזכיר לי את פסח: החג שבו בני ישראל יצאו מן המיצר אל המרחב, ואילו ה' יצא מן המרחב אל המיצר – כי הוא בחר בעם מסוים, וכרת עמו ברית מיוחדת, ואז נאלץ להיות "תקוע" אתו, עם כל שגיונותיו של עם-ישראל. ה' בחר בהיפך ממתירנות. כיצד נוכל לזהות מתי גם עלינו לנקוט במידה זו, ולפעול דווקא כך שיצטצמצמו אפשרויות הבחירה שלנו?

    אהבתי

    1. אין הבדל בין שני המישורים, המיני והכלכלי: בשניהם הניוון הוא ברמה הרב-דורית, לא מיד ברמת הפרט. ברמת הפרט יש בטווח הקצר הרבה חופש תנועה וגיוון חוויתי, הרבה גודש, ורק בהדרגה ובמשך שנים זה מוביל לעייפות וריקנות. ההתעסקות הרבה בצריכת החוויות של הפרט (שוב, בשני המישורים) באה על חשבון הדורות הבאים – ככל שאדם שוקע יותר לצבירת חוויות בהווה, קשה לו יותר להתמסר לגידול דור חדש.

      לגבי אישית אני מוצא שההתמודדות עם מתירנות וחופש בחירה גדול מדי קיים עדיין, גם במסגרת עבודת ה', בהתמודדות מול האינטרנט. אני חייב אינטרנט כדי לעבוד ולהשפיע, אבל זה מציב המון פיתויים של הסחת דעת בדברי הבאי.

      נדמה לי שפסח זה לצאת מהמיצר אל המרחב ואז שבועות ומתן תורה זה הכניסה מהמרחב אל המיצר-לכאורה של תורה אחת, אבל שבו מתגלה מרחב חדש ועמוק יותר – שבעים פני התורה (המתקנים ומעלים את שבעים הלשון שויתרנו עליהם בקבלת התורה).

      אהבתי

      1. אבל יכול להיות שאפשר לזהות את הבעיה גם בתוך עבודת ה' עצמה, בלי קשר לעולם החיצוני, שהאינטרנט הוא חלק ממנו.
        למשל, לי קשה מאוד לקבל את המושג "רבי". אני מאוד אוהב חסידות ומתחייה ממנה ממש, אבל כשזה מגיע ללקבל עליי רבי אני מרגיש בתוכי סירוב מוחלט. אולי גם זו "מתירנות רוחנית" שאינה מסוגלת לכרות ברית עם שיטה רוחנית מסוימת ולכן היא נדונה להיות עקרה?

        אהבתי

        1. כמובן, כמובן, עיין ערך המאמר "פתיחות, הזדהות, התכללות" המשווה חיפוש רבי לחיפוש בעל, ומדבר ספציפית על פתיחות דקליפה, "לפתח חטאת רובץ" – 'לצאת' עם רבנים שונים כדי לבלות בלי להתחייב וכו', עיין שם.

          אהבתי

  3. ניר שלום,

    תודה רבה רבה על הרשימה היפה הזאת. הרהרתי שמא תכתוב על וולבק, שכן אני זוכר שהתייחסת אליו בתשומת לב במאמריך. אומר גם מיד שאני מזדהה בגדול עם הכוונה הכללית של דבריך האחרונים, של שילוב בין "חוכמות העולם" לבין חכמת היהדות, הגם שאני לא מאמין כמוך בעליונות האינהרנטית של האחרונה וכו'.

    הייתי רוצה לנצל את ההזדמנות לומר כמה דברים על פרשנותך לוולבק ורעיונותיו. לא קראתי הרבה מוולבק – חצי מ"אפשרות של אי". את החצי השני לא קראתי כי החצי הראשון דחה אותי, הן מבחינה רעיונית והן מבחינת איכות הכתיבה. שמעתי שזה לא הספר הטוב ביותר שלו, בלשון המעטה, אבל אני לא יודע מתי אגיע לקרוא משהו נוסף שלו. עד כאן אני ו-וולבק.
    בקשר לרעיונותיו, אומר ראשית שאני לא מסכים לניתוח של וולבק, כאילו כלכלת המין דומה לכלכלה הקפיטליסטית. ודאי שמי שיפה יותר יכול לפתות רבים יותר, אבל צריך בחברה המערבית כיום להיות מאוד מכוער כדי להיות דחוי מינית. הרבה יותר קשה מאשר להפוך לעני, אם להקביל את הדברים. כך שאני לא מבין על מה הוא מדבר.

    במובן עקרוני יותר, בעניין השפעת המתירנות המינית (כנראה, על פי וולבק ועל פיך, רק על מי שאינו מכוער כמובן), גם כאן אני לא ממש מסכים. אני לא יודע על חוויותיך, וכמובן בלוג הוא לא מקום נאות לחשוף את חוויותי, אבל אומר בברור שהמושגים "ריקנות" או "התקהות" זרים לי. הייתי רווק עד גיל 36 ובהחלט לא התנזרתי ממין, אבל אני לא מזהה אצלי זכרונות קשים מחוויות ריקניות או התקהות כלשהי. אדרבא, יש לי זכרונות טובים, חמים ומתוקים, ויכולת רגשית (נפשית ופיזית) מפותחת הרבה יותר, אני בטוח, מאשר אילו עד כה לא היה לי כל ניסיון מיני. לכן אני כלל לא מסכים שמצבים כאלו הם התוצאה המחייבת, אולי גם לא השגורה, של מתירנות מינית. ודאי שהם קיימים, אבל ודאי שאפשר לקיים יחסי מין עם שותפים רבים בלי ליפול לבורות האלה. כמו כל דבר, גם כאן המפתחות הן המידה הטובה, הרגישות, התבונה הפשוטה וההגיון הבריא.

    אני רוצה לומר שברית היא בהחלט מציאות משמעותית בעיני (אחרת לא הייתי מתחתן – הרי למה לי?), ואני כיום נטוע עמוק (לפחות כך נדמה לי) בברית ביני לבין אשתי ומחוייב לה מאוד, אבל, כאמור, אני לא רואה את הברית כמתחייבת בכדי להפיק משמעות ואמת מתוך מין.

    דבר אחרון, בעניין עתיד המערב. הוא אכן מדאיג. באמת, אני דואג מאוד. אבל אני חושב שחשוב לזכור שחישובים דמוגרפים נודעים בנטייתם לאכזב. ועוד דבר שחשוב לזכור: יש אלוהים. דהיינו, שום דבר לא קבוע מראש.

    אהבתי

    1. תומר, שלום וברוכים הבאים

      קודם כל, לגבי ההשוואה של וולבק בין הכלכלות. כמו שציינתי זו השוואה שאפשר בהחלט לבקר, לא חושב שזו האבחנה הכי מחדשת שלו (רק היחידה מהספר הראשון וזו שהכי קל להסביר בפסקא אחת). אבל בגדול הוא מדבר על מציאות מאד פרוצה של אנשים במועדונים וכדומה שמחפשים קשרים ללילה, שם רואים את הבדלי המעמדות האלה. אגב, לא יודע אם הענין זה כיעור/יופי כמו כריזמטיות באופן כללי – אבל זה לא משנה, כי כאמור זו לא הנקודה העיקרית אצלו וגם לא הנקודה העיקרית שהשפיעה עלי. מה שהשפיע עלי יותר זה תיאורים יותר רחבים ומקיפים, בספר "החלקיקים", של האופן בו התפוררות המונוגמיה – שהואצה אידיאולוגית וכלכלית בידי כל מיני זרמים במאה העשרים – יצרה מצב שבו בחברה החילונית כמעט בלתי אפשרי, אם לא בלתי אפשרי לחלוטין, לנהל מערכת יחסים זוגית אחת במהלך החיים. אפילו אם זוהי משאלת לבם העמוקה ביותר של נער או נערה למצוא בן/בת זוג אחד, להתאהב בו ולחיות אתו כל החיים (וכשאני נזכר בעצמי בגילאים, נגיד, 13-14, אני זוכר שזו בהחלט היתה משאלתי שלי, ואני חושב שכך אצל רבים אם לא כולם), המציאות החברתית-תרבותית אינה מאפשרת זו, אלא ממש 'כופה' עליך לעבור כמה מערכות יחסים כדי 'להתנסות' – כאשר במהלך התנסות זו, תהא היא קצרה או ארוכה, בנויה מקשרים מזדמנים או ארוכים, נשחקת הזיקה המקורית והתמימה בין אינטימיות גופנית לבין בלעדיות רגשית. אני זוכר בחדות זוג חברים אוהבים שהיו ביחד מהתיכון, שלמרות שהיו מאושרים ממש יחדיו הרגישו שהם 'חייבים' להפרד ולהתנסות עם אחרים ואז לחזור אחד לשניה. מעבר לכך שזה אומר פשוט לנצל את אותם אחרים (הונאת דברים שנהייתה סטנדרטית לחלוטין בעולם החילוני היום – מותר להכנס לקשר מיני עם מישהו שאתה יודע בוודאות שלא תתחייב לו בטווח הרחוק), זה גם אומר אובדן התום המתוק והעמוק שהיה ביניהם בהיותם בני הזוג היחידים אחד של השני, שעצם המגע הגופני מזוהה עבורם זה עם זו. אפשר להתווכח אם זה טוב או רע, לדעתי זה רע, אבל מה שבטוח הוא שלא היתה להם ברירה. המציאות הליברלית נדמית כחופש מוחלט, אך למעשה בפועל יש לחץ אדיר לנצל את החופש, וממילא אין את החופש שלא לנצלו.

      לגבי ההתקהות, אינני מתכוון דווקא למצבים קיצוניים של ניכור, שאשריך שניצלת מהם, אלא למשהו הרבה יותר בסיסי: לעצם המציאות בה יש אינטימיות גופנית מוחלטת, הכי גבוהה שרק יכולה להיות, אך בהעדר מחויבות לעתיד אין התקשרות רוחנית מוחלטת אלא ארעית בלבד. ברמת הגוף מחוברים לגמרי, אך ברמת הלב והנפש המוסכם הוא שאנחנו ביחד כרגע, אבל לא מבטיחים אחד לשני דבר לגבי העתיד. במצב כזה, בעוד הגוף לגמרי עם השני, הנפש מוכרחת לשבת על הגדר, רגל בפנים ורגל בחוץ, וזה יוצר פער ונתק בין הגוף והנפש. אפשר לטעון שממילא דבר אינו מובטח לנו לגבי העתיד, וגם במסגרת נישואין אפשרות הגירושין רובצת ברקע. זה נכון כמובן, וזה אפילו חלק יסודי בעיני ממה שמכריח את הקשר להתחיות ולהתחדש, לא להתקבל כמובן מאליו. אבל יש הבדל מהותי בין מצב בו שני הצדדים התחייבו זה לזה להיות אחד עם השני לתמיד, לבין מצב בו הם אפילו לא מחויבים. במצב הראשון אפשרות הפרידה שורה ברקע, במצב השני היא ממש שם איתם במיטה (גם אם ברמת המודע מנסים להתעלם ממנה).

      זו ההתקהות שדיברתי עליה, אולי תעדיף לקרוא לה בשם אחר. בכל אופן, כמובן שישנם גם המצבים הקיצוניים של ניכור וסטוצים וכו'. כאמור, אשריך שניצלת מהם, אבל בתור אדם עם מודעות חברתית, אתה ודאי מודע לזה שרבים אחרים בחברה החילונית, רבים מאד, גם גברים אבל במיוחד נשים, אינם ניצלים ממנה אלא נקלעים לעומק הגועל שלה החל מגיל ההתבגרות כי נדמה להם שהם מממשים חופש מיני, ובתור אדם עם אחריות חברתית אתה צריך לקחת בחשבון גם אותם, גם אם אתה לא ביניהם.

      אהבתי

      1. ניר שלום, ותודה על התגובה.

        אני מסכים איתך שהמציאות הליברלית איננה חופשית בכל מובן (נו! בלשון המעטה דהמעטה!), ובהחלט יש לחץ גדול "להתנסות". אני מסכים שקשה מאוד לומר לעצמך שמה שאתה רוצה הוא להיות עם אחד או אחת וזהו (אם אכן אתה רוצה זאת). הייתי רק מסתייג מהמילים "הזיקה המקורית והתמימה" בביטוי "הזיקה המקורית והתמימה בין אינטימיות גופנית לבין בלעדיות רגשית". אני לא יודע האם מדובר אכן במשהו מקורי ותמים, או בהבנייה חברתית כמו כל דבר אחר (כמעט). כמובן שאצל רוב בעלי החיים אין זיקה כזו לבני-זוגם, כמו גם, להבדיל אלף אלפי כמובן, בין האבות המקראיים לנשותיהם, וכמובן כל מי שחי באותה תקופה בארצנו היפה וסביבותיה.

        בנוגע ל"עצם המציאות בה יש אינטימיות גופנית מוחלטת, הכי גבוהה שרק יכולה להיות, אך בהעדר מחויבות לעתיד אין התקשרות רוחנית מוחלטת אלא ארעית בלבד" – גם כאן אני מסכים בגדול, וכאמור גם אני מרגיש שהברית היא חשובה ומהותית בסופו של דבר. אבל בתחילתו של דבר אני מאמין שאין רע בזמן שניתן בו לבדוק גם סוגי קשר אחרים. אני חושב שלי זמן כזה העניק עושר וחוכמה, ושאני בשל הרבה יותר לאותה ברית בגללם.

        אבל מה עם אנשים שאינם אני, ושזמן כזה לא עושה להם טוב? בקשר לאותם המונים שכן גולשים לכיוון סטוצים ריקניים ונפגעים מכך – גם כאן אני מסכים איתך שיש צורך בתיקון. בהחלט צריך לקחת את העניין בחשבון. השאלה היא אכן איך להבהיר לאנשים ש"חופש מיני" אינו בהכרח ניצול כל הזדמנות וכו', שיש ערך במתינות, ברגישות וכו' וכו'. אני חושב שכאן התשובה חייבת להיות קשורה בחינוך, והעניין כמובן מורכב. אני חושב שהטיפול של החברה החרדית בעניין, של איסור גורף ופעמים רבות גם הכחשה אילמת של התחום כולו, הוא פשטני, ואיננו פיתרון רציני (אני מנחש שגם אתה חושב כך). אשמח לשמוע איך אתה חושב שיש לפעול.

        אהבתי

  4. הטיעון הדמוגרפי מוביל לפרדוקס. חברה חילונית מעשירה את עצמה בנפש ומכחידה את עצמה פיזית. חברה יהודית חרדית מתרבה בנפש, ומשמידה את עצמה מבחינה רוחנית (אינני רואה ב"ארון הספרים היהודי" הסטאטי והלא רלבנטי ברווב, לטעמי, פתרון כלשהו לשממה הנפשית של צעיר מקומי). כלומר, בעתיד הנראה לעין, החברה היהודית (חברת הרוב) אפילו לא תרשה את הקריאה בספרים של וולבק, או בוודאי לא תעודד אותה. זהו מצב מדכא מאוד. אלא אם כן יחול בחברה המסורתית שינוי רדיקלי תרבותי (ואז לא תהיה יותר חברה דתית, וחוזר חלילה).

    אהבתי

    1. צחי, שלום

      אני חולק עליך שהחברה היהודית-דתית (אני בכוונה מרחיב מה'חרדית', כי זה עולם מגוון [גם החרדי מגוון, אבל הדתי-בכלל עוד יותר]) משמידה עצמה רוחנית. קודם כל, ארון הספרים היהודי אינו סטאטי ברובו אלא מתחדש ומתפתח כל הזמן. הגזע (חומש, משנה, גמרא, מפרשים, שולחן ערוך וכו') אכן סטאטי, אך כך גזע צריך להיות, אחרת כל בריזה של ערכים אופנתיים תעיף אותו. אבל מתוך הגזע צומחת כל דור עלווה ותפרחת של ספרות חדשה, ואין לנו כדור שלנו המלא בשלל רב וצבעוני, ומתרבה מדי חודש, של ספרות דתית מאד מגוונת. עם קצת מאמץ אפשר להכיר את זה ולהתרשם. כמובן שזה לא אומר שזה יחיה נפשו של כל צעיר מקומי, גם אני מתחייה מאחוז מצומצם של זה הנוגע לי, אבל זה גופא פונקציה של כמות ואיכות העוסקים במלאכה של פיתוח היהדות. ככל שיש יותר בעלי תשובה מרקעים מגוונים כך עולם הספרות והיצירה בכלל נעשה עשיר ומגוון יותר. בתור יוצרי תרבות אנו יכולים לשנות את זה. אני מנסה לעשות את זה, וגם אתה מוזמן – התורה היא open-source (כמובן שצריך ללמוד כדי לדעת לתכנת, אבל זה ככה עם כל דבר רציני).

      לגבי קריאת וולבק בחברה דתית, אני מסכים שלא יעודדו זאת, ובעצמי כתבתי שאני בפירוש לא ממליץ על ספריו לכל מי שלא מצוי כבר ממילא במציאות המחוספסת שהוא מתאר וחי בה. אבל אני לא חושב שזה מדכא אלא פשוט תולדה טבעית של רגישות גבוהה. גם בחברה החילונית הממוצעת יש (עדיין, אני לא בטוח לגבי העתיד) דברים גסים, אלימים, מכוערים וכו' שהחברה אינה מעודדת לקרוא (פורנוגרפיה למשל), פשוט כי זה נמוך ומקלקל את הנפש והחברה. אין הבדל עקרוני בין השתיים לעניין זה, רק שרמת הרגישות אצל מי שחי במציאות חברתית מונוגמית ושמרנית גבוהה יותר.

      אהבתי

  5. שלום ,בקשר ל"היא כיצד נתמודד – כולנו – עם היות החילוניות מיעוט בארץ?" וולבק מתכוון לדמוגרפיה הערבית מול היהודית (ראה וידאו שצילמתי http://cafe.mouse.co.il/post/2108354/?last_method=edit) .
    פגשתי את וולבק במכון (היינו 5 אנשים..מפני שהיה זרם דליל של פנקפולים..) .שוחחנו מעט .למחרת הייתי בסינמטק ושם צילמתי יותר וידאו.
    אתה חזרת בתשובה ואני התפקרתי בגיל צעיר,כמו שכתבת בעצמך אצל הדתיים קשה למצוא שידוך(אותך למשל מצאו לא דתי מספיק..) ורוב הבגידות מגיעות לרבי ולא לבית משפט .
    בהצלחה בדרכך אם תלמד מעט קבלה ("אמיתית") תראה שהקבלה מתייחסת לקיום המצוות כשלב ביניים

    אהבתי

    1. אילן, שלום
      אני חושש שלא קראת בעיון – לא כתבתי שוולבק דיבר על הדמוגרפיה בארץ. במפגש שאני מדבר עליו הוא דיבר על הגידול השלילי באוכלוסיית אירופה, ואני כאן השלכתי מזה על הדמוגרפיה בין דתיים וחילונים בארץ.
      בכל אופן, תודה על הקישור שלך. אם לא קשה לך, מהי הקבלה ה"אמיתית" להבנתך, מה הכוונה ב"שלב בינים", ומה הסימנים להגעתו לקצו של שלב זה?

      אהבתי

  6. שלום ניר חביבי
    רשימה מרתקת ותענוג לקרוא את דבריך כמו בפעמים רבות, ועם נושא הברית יש לי הזדהות גדולה. אך אם נהיה בכנות מלאה גם המודל הדתי-הלכתי ביחס למיניות אינו הגאולה ואינו סוף הסיפור. אין פיתרון לפער בין גיל התעוררות המיניות לבין גיל הנישואין. אתה לא חווית את זה אבל זה סיוט מתמשך. ודאי כשמדובר ברווקות מאוחרת. בסביבה חברתית מערבית שהמיניות נמצאת ברחובות הסיוט גדל. אין פתרון משביע רצון למצב המזעזע של עקרות הלכתית בו לנשים יש ביוץ בתקופה 7 הנקיים ובעקבות כך הם צריכות טיפולים הפוגעים בבריאות שלהן. בקיצור ההלכה היא כנראה כמו הדמוקרטיה – לא הפיתרון המושלם אלא הכי פחות גרוע מהמודלים האחרים.
    נתנאל יחיאלי

    אהבתי

    1. שלום, נתנאל היקר וברוכים הבאים.

      אענה בקצרה מפאת קוצר זמן. בענין גיל ההתבגרות – זה סיוט בכל מקום. כשאתה מציע שבחיים הלכתיים זה יותר סיוט מבחיים לא הלכתיים אתה יוצא מנקודת הנחה ש-א) בחילוניות כולם מתנסים בחוויות שכביכול מרגיעות את היצר, ו-ב) שחוויות אלו לא עושות נזק גרוע יותר מעצם הקושי להתמודד עם היצר.

      לגבי הנחה א, היא פשוט לא נכונה, גם בחילוניות רבים לא מוצאים בני זוג לאורך כמה שנים טובות מרגע התעוררות היצר. או-אז, סיוטם כפול משל מתבגר דתי: גם עצם המלחמה עם היצר, וגם תחושת כשלון צורבת, שלדתי אין. תחשוב על כל מה שקשה לדתי, ותוסיף לזה שהיה בבי"ס מעורב עם מיניות מאד חשופה סביבך, וקונדומט שנועץ בך מבט מאשים בכל פעם שאתה נכנס לשירותים הבית-ספריים, ותבין למה אני מתכוון.

      לגבי הנחה ב, הנוגעת למי שכן מתנסה ויצרו מושקט: במקרה שלו הוא נכנס לחוויה שלילית מסוג אחר, וזה הנתק בין הגוף והנפש שהתיחסתי אליו בתגובה לתומר – אינטימיות גופנית לצד חוסר מחויבות המחייבת אותו להיות ב'כוננות פרידה' מתמדת. לדעתי זה מותיר צלקות הרבה יותר קשות מאשר ההתמודדות עם היצר.

      רווקות מאוחרת זה נושא גדול, אבל הפתרון לו אינו לדעתי בשינוי ההלכה אלא בשינוי עמוק יותר, חברתי ונפשי, של תפיסת הזוגיות. אבל אני מסכים שזה קשה לעבור את זה. עוד נושא גדול זה עקרות הלכתית, אבל אני לא מספיק מבין בזה כדי להתייחס.

      לגבי המשפט האחרון – אני מוכן להסכים שהלכה זה הכי פחות גרוע, במובן שגם בזה, כמו בכל פתרון מעשי בעולמנו זה, שרובו רע ומיעוט טוב, יש בעיות וקשיים והתמודדויות וכו' וכו'. אבל אם זה באמת הכי פחות גרוע במובן זה, ולא מצפים שבעולמנו זה יהיה משהו מושלם, אז זה גם קצת הופך להיות הכי טוב, לא?

      אהבתי

  7. בס"ד

    שלום ניר

    במקרה מלפני שנתיים כשהייתי די בחיפוש עצמי (הייתי בייניש , עם כיוון חזק לעזיבה של התרבות התורנית בעקבות יאוש מהמבנה החברתי והצימאון לאהבה מכל סוג שהוא.) מישהו הביא לי את המאמר שלך הבוקר שאחרי על החלקקים האלמנטריים, למרבה האירוניה וההמלצה החמה שלך בסוף המאמר לא לקרוא את הספר ,קראתי אותו.
    חוץ מזה שהספר הזה הרג לי חלק בנפש שהייתי בטוח שהוא כבר מת .
    הסתירת לחי שהספר נתן לי במידה רבה היא מה שגורם לי להסתכל על תרבות המערבית באופן שונה ,זה בעצם אחד הדברים שדחפו אותי חזרה אל מה שאתה מכנה הברית.

    אגב הספר החדש של וולבק המפה והטריטוריה הוא שונה במידה רבה.
    הוא פשוט מתאר יאוש מוחלט(הוא מכניס את עצמו בתור דמות ואז הורג את עצמו בספר) וחיות מתוך אינרציה. (בסוף הספר הוא דוקא מנסה לדחוף לחזון של שלום ואירופה שחזרה לעצמה במובן הטוב .)

    רציתי להגיד לך תודה על כל המאמרים שפרסמתה בארץ אחרת עזרתה לי מאוד.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s