אמת ושקר בנפשי

לפני מספר שבועות הזדמן לי להעביר הרצאה לקבוצה של מורים לאמנות בבתי ספר תיכון, חציים דתיים וחציים חילונים. הנושא שהוזמן להרצאה היה "אמת ושקר", ואני בחרתי לדבר על אמת ושקר בנפש, לאור תורת החסידות. להלן סיכום מעובד של ההרצאה.

*

ההרצאה הבוקר הוגדרה כ"אמת ושקר במקורות היהדות". למותר לציין שכותרת זו יומרנית למדי. דברים רבים נאמרו על אמת ושקר במקורות השונים: יש בתורה לא מעט סיפורים על שקרים; יש אמירות רבות בשבח האמת ובגנות השקר, ודיונים הלכתיים על "מדבר שקר תרחק"; יש דינים על עדות שקר, ומדרשים על האותיות של המלים שקר ואמת (למשל שלכל אחת מאותיות המלה שקר יש רגל אחת בעוד לכל אחת מאותיות המלה אמת יש שתי רגליים); אפשר לדבר על "שקר החן והבל היֹפי", לעומת ההפכים שלהם – חן של אמת ויפי של ממש… ועוד ועוד.

אבל אינני מתכוון לדבר על אף אחד מאלה. אני רוצה לדבר על אמת ושקר מנקודת המבט של תורת החסידות – שצמחה מתוך תורת הנסתר של היהדות, הקבלה, אבל לא עוסקת בעולמות עליונים אלא בעולם הפנימי שלנו, בנפש שלנו. הנושא הוא איפוא אמת ושקר בנפש. לא אמת ושקר אובייקטיביים אלא סובייקטיביים. לכן שם ההרצאה הוא "אמת ושקר בנפשי".

תוכו כברו

אז מה הם אמת ושקר בנפש? מה פירוש לחיות באמת, להיות true to one’s self, ומה לעומת זאת פירוש לחיות בשקר, לעשות שקר בנפשנו?

השורש של המלה אמת הינו, למרבה הענין, השורש א.מ.ן (כמו במלים רבות, האות נ' נופלת). לענייננו, זה אומר שאמת קשורה לנאמנות. העתק נאמן למקור הוא העתק אמיתי. גם הביטוי האנגלי שהרגע אמרנו, להיות true to one’s self, פירושו הפשוט להיות נאמנים לעצמנו. מה פירוש להיות נאמנים לעצמנו, שזה אומר להיות אמיתיים? ובכן, הביטוי ההולם ביותר לכך בעברית הוא הביטוי התלמודי "תוכו כברו". לפני הכל, אדם אמיתי הוא מי שתוכו כברו – שמתנהג ופועל בחוץ כפי שהוא מרגיש ומאמין בפנים. אף שהשורש של אמת זה כאמור א.מ.ן, אותיות המלה אמת עצמה הן גם אותיות השורש ת.א.ם. אמת קשורה בתואם, במקרה של "תוכו כברו", בהתאמה בין הפנים והחוץ. כשיש פער, כשמה שמתלבש בחוץ אינו מה שמתחולל בפנים, זה שקר, זה מסכה. אפשר לקרוא לזה "אלוהי מסכה" בנפש, וכתוב "אלהי מסכה לא תעשה לך".

בגמרא מסופר שלרבן גמליאל נשיא הסנהדרין היה כלל, ש"כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש" (ברכות כח, א). יש סיפור ארוך בגמרא על כך שהדיחו אותו מתפקידו, ומסופר אחרי שעשו זאת בו ביום נתווספו 400 תלמידים לבית המדרש. מיד חלשה דעתו של רבן גמליאל והוא חשב "שמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל". אז הראו לו בחלום כדים לבנים מלאים אפר – כלומר שאין תוכם כברם – והתיישבה דעתו כי הבין שהתלמידים החדשים באמת לא טובים. בכל אופן, מה שאנו לומדים מסיפור זה הוא שיש גישה האומרת שאי אפשר להתחיל בכלל ללמוד תורה אם אינך איש אמת. כל התורה שלך לא תהיה שוה דבר אם לא תהיה אמיתי. גם אם לא נקבל את הגישה הזו, הרי שהיא מלמדת אותנו מה הדבר הראשון לשאוף אליו בבית המדרש – שהתלמיד יהפוך להיות תוכו כברו, שיהיה אמיתי.

נציין כבדרך אגב, שבביטוי תוכו כברו יש תופעה לשונית מדהימה. אם ניקח רק את האותיות החיצוניות של הביטוי, את ה"בר" שלו – קרי, תוכו כברו – נקבל את המלה תוכו, ואם ניקח רק את האותיות הפנימיות – תוכו כברו – נקבל את המלה כברו. במלים אחרות, הביטוי "תוכו כברו" בעצמו מקיים את הכלל של תוכו כברו. הוא לא רק נאה דורש, הוא גם נאה מקיים: הביטוי "תוכו כברו" – תוכו כברו! הוא נותן דוגמא אישית, ובזאת מלמד אותנו על עצמו הכי טוב. אם מישהו צריך הוכחות שעברית זה לשון הקדש, הנה אחת מהן.

לבוש המחשבה

ה"בר" שלנו, הוא מה שאנו מציגים כלפי חוץ, כמו הלבוש שלנו. והנה, מוסבר בחסידות שגם לנפש יש לבושים, שלושה במספר. מה הם לבושי הנפש? מהחוץ פנימה אלו הם מעשה, דיבור ומחשבה.

זה שמעשים ודיבורים זה כמו לבושים חיצוניים שאפשר לפשוט וללבוש זה ברור. אך החידוש הוא שגם מחשבה היא לבוש. ליתר דיוק, יש מחשבות שאינן לבוש, שהן חלק בלתי נפרד מהנפש, ויש מחשבות שהן לבוש, כלומר שאפשר לפשוט אותם וללבוש אותם מתוך בחירה. הכוונה היא לכל המחשבות שאנו שולטים בהן, כל הדברים שאנו אומרים לעצמנו.

נהוג לדרוש שהמלה בגד היא מלשון בגידה, והמלה מעיל מלשון מעילה. בעצם הלבוש יש משהו מתעתע. ברגע שאנו מלבשים כדי לצאת החוצה יכולים להתחיל השקרים. אך אם אחד מלבושי הנפש הוא המחשבה, סימן שכמו שאפשר לשקר במעשים ובדבורים, אפשר לשקר כבר במחשבה – לשקר לעצמנו.

להיות תוכנו כברנו, אם כן, זה מתחיל באיך אנו מתייחסים לעצמנו, במה אנו מספרים לעצמנו. במלים אחרות, הרמאות מתחילה ברמאות עצמית. משם זה משתלשל לרמאות בדיבור ורמאות במעשה. לפני שמשקרים לזולת יש את השקרים שאנו מספרים לעצמנו.

למה אנו משקרים לעצמנו? כי אנו פוחדים להתמודד עם האמת לגבי עצמנו. אנו פוחדים להודות במגרעות שלנו ובחסרונות שלנו. אנו מעדיפים לעשות הכל כדי לא להודות בהם. אבל אם נצליח לא לשקר לעצמנו, כן להיות בשקיפות והתאמה, נוכל לגלות אמיתות חיוביות וגבוהות לגבינו. ואסביר.

הטבעי והאמיתי

ההנחה הרווחת ביותר היום, שאותה אנו רוצים לקעקע, היא שיש זהות בין טבע ואמת, בין מה שבא לנו באופן טבעי לבין מה שאמיתי. אנו מניחים שמה שקורה באופן טבעי הינו אמיתי, ולהפך: שהמלאכותי הינו שקרי.

מהנחה זו משתמע ש"להיות אמיתי" פירושו לעשות מה שבא לי באופן טבעי, מה שנאמן לטבע שלי: לעשות מה שבא לי, להגיד מה שאני מרגיש, לחשוב כל מחשבה שעולה בתוכי. ולהפך: לא לעשות מה שלא בא לי, לא להגיד מה שאיני מרגיש, לא לחשוב מה שלא נחשב אצלי באופן טבעי. במלים פשוטות: אם זה נובע מתוכי – זה אמיתי, ואם זה לא נובע – זה לא אמיתי. קוראים לזה "התרבות של האותנטיות".

אך תפיסה זו היא השקר הגדול ביותר.

למה היא שקר? כי הדברים הטבעיים מבטאים את המעגל המצומצם ביותר של החיים שלי. מה שנובע מאיתנו בטבעיות אינן אלא הנטיות המולדות או הקיימות שלנו. הטבעיות מגלה את מה שכרגע יש, לא את מה שיכול להיות.

התפיסה שהטבעי הוא האמיתי שקרית כי היא מצמצמת את האפשרות לגלות רבדים נוספים בתוכנו, שלא נובעים באופן טבעי וישיר, אלא מתגלים מתוך טיפוח. ישנם רבדים בנפש שניתן לגלותם רק דרך פעולות של צמצום, של התאפקות, של בלימה. לתת דרור למאוויים פירושו לכלוא את הרצונות הגבוהים והדקים יותר בנפש, שהם חלשים יותר.

דפוס חיים זה בעצם מפקיר את הנפש שלי לכוחות החזקים והרועשים, שכמו בריונים תופסים את הבמה ולא נותנים לכוחות העדינים והשקטים יותר להתגלות. התוצאה איננה מי שאני באמת, אלא ציור שקרי וחלקי של מי שאני, ביטוי של הצד הנמוך על חשבון הגבוה.

אחד התחומים בהם הדבר מאד ניכר הוא אמנות. יצירות אמנות רבות מונעות בידי הרצון להיות "אמיתיים" בלי שום זיופים ושקרים, אך הדבר מוביל להחצנה בלתי מבוררת של כל מה שנמוך בנו. הדוגמא הראשונה שעולה לי לראש היא המחזות של חנוך לוין. את חנוך לוין מעריצים ומהללים בין השאר על נכונותו כביכול להציב בפנינו מראה, להגיד אמיתות קשות על מי שאנחנו שאחרים לא מעיזים להגיד. כל הדמויות במחזותיו חושפות את התת-מודע שלהם ללא כחל ושרק, וזה נראה כמשהו שדורש כנות ויושר בלתי רגילים מצד המחזאי.

אך האם חנוך לוין באמת אומר את האמת בפנים? בהצגתו את כל בני האדם כמונעים אך ורק בידי דחפים נמוכים ואנוכיים (הכל בהשראת פרויד, כמובן) הוא למעשה מייצר שקר אחר – השקר שאיננו אלא נטיותינו הטבעיות. ליתר דיוק, הוא מציג חצי מהאמת (שיש לנו צד בהמי ונמוך) בתור האמת כולה (שאין בנו שום צד נעלה יותר); אך זה גופא שקר. האמת השלמה היא שחוץ מהצדדים הנמוכים שלנו יש בנו גם רבדים נעלים ורוחניים. הם אמיתיים באותה מידה כמו הנמוכים, הם פשוט לא מתגלים בטבעיות אלא רק דרך עידון האישיות שלנו.

טבע שני

יש מושג מפורסם שנקרא "טבע שני", second nature. מה זה טבע שני? לכאורה טבע שני זה פשוט הרגל שרכשנו, ושבהדרגה הפך להיות כמו טבע עבורנו. אך כמובן שטבע שני במובן זה אינו באמת טבעי אלא מלאכותי. זה תכונה נרכשת ולא מולדת. הגישה של האותנטיות לא אוהבת טבע שני, רק טבע ראשון.

אך בחסידות קיים המושג "טבע שני" במובן אחר של הביטוי. לפי החסידות ישנו "טבע שני" שאינו רק הרגל שהוטבע, אלא שטבוע בנו מהתחלה. טבע שני זה הוא חלק מי שאנחנו, ואדרבה, מהווה את הטבע היותר עמוק ואמיתי שלנו. הרמז הכי יפה ומובהק שמביאים לזה הוא, שבגימטריה טבע שני שווה אמת (441). הטבע הראשון הוא שקרי, ודוקא הטבע השני הוא האמיתי.

למה אם כן נקרא הטבע השני "שני"? הסיבה היא שהוא מתגלה שני. בגלל שהוא עמוק ומכוסה הוא לא מתגלה מייד. צריך להסיר את הגולל של הטבע הראשון כדי לגלות את הטבע השני.

והנה, בעוד הטבע הראשון שלנו הוא יצרי, אנוכי ונמוך, הטבע השני שלנו הוא נעלה יותר, ומבטא את צלם האלוקים הטבוע בנו. בניגוד למה שפרויד וחנוך לוין טוענים, האדם אינו רק חייתי בטבעו; דבר זה תקף אך ורק לגבי הטבע הראשון שלנו. עמוק בתוכנו גנוז טבע שני שהוא רוחני ונעלה. טבע זה הינו טבעי לנו בדיוק כמו הראשון, הוא פשוט לא מתגלה באותה טבעיות.

כעת, איך מגיעים לטבע השני? כאן זה נהיה הכי מעניין, ומתחבר עם המובן המוכר יותר של "טבע שני". אל הטבע השני מגיעים דרך סיגול ורכישה של מידות התנהגות שאינן טבעיות. מידות אלו נחוות על ידי הטבע הראשון כחיצוניות ומלאכותיות, אך עבור הטבע השני הן כפדיון שבויים המאפשר לו להתגלות ולצאת לאור.

סיגול דפוסי ההתנהגות החדשים המגלים את הטבע השני והעמוק שלנו נעשה בשלושת המישורים שציינו, שלושת הלבושים: מעשה, דיבור ומחשבה. דרך מעשים חדשים ומתוקנים יותר, דרך סיגול סגנון ותוכן מעודנים יותר של דיבור, ודרך פיתוח דפוסי חשיבה חיוביים ובונים יותר (שזה הכי קשה כמובן, אבל עדיין אפשרי) אנו מאפשרים לטבע השני שלנו להתגלות. למרות שאימוץ דפוסים אלו לא נובע מתוכנו בטבעיות, הוא לאט לאט מוליד מתוכנו את טבענו הפנימי.

הטבע השני מתגלה דרך סיגול דפוסי התנהגות שאינם טבעיים לנו (Phil Bliss ©)

יותר מכל, מבוטא רעיון זה במדרש לפיו העובר ברחם אמו לומד את כל התורה כולה, אך משכיחים אותה ממנו ברגע שהוא נולד. לימוד התורה וקיום המצוות מזכירים לנו איפוא את הטבע הפנימי האמיתי שלנו. אנו רוכשים אותם ביגיעה, אך כך מוצאים עצמנו: "יגעת ומצאת – תאמין".

כעת נשאלת כמובן השאלה: כיצד יודעים אם טבע שסיגלנו הוא טבע שני במובן החסידי (חשיפה של משהו שטבוע בנו בפנים), או טבע שני במובן המוכר (הטבעה של הרגל מבחוץ)? התשובה לכך היא, שזה מסוג הדברים שאנו מרגישים בתוכנו. חשיפה של טבע פנימי נחווית באופן שונה לגמרי מהבניה של הרגל חיצוני.

הודעה לחייזרים

אנקדוטה: בתחילת שנות השבעים שלחו לחלל את חלליות ה-Pioneer, ובין השאר הציבו בהם לוח פלטינה ובו חרוטים נתונים על בני האדם, למקרה שיגיע לידי חיזרים. והנה, מקום מכובד בלוח תפסה תמונה של איש ואשה ערומים, מעין אדם וחוה, כשהאיש מרים יד לשלום (למה לא האשה?). בין המדענים שהכינו את הלוח היה ויכוח, האם בני הזוג צריכים להיות לבושים או ערומים, ובסוף הוחלט (כפשרה?) שהם יהיו ב"חליפות יום ההולדת" שלהם. אך כאשר הדבר התפרסם היתה סערה ציבורית, וחלק גדול הציבור האמריקאי, השמרני באופיו, התקומם נגד ההחלטה (ואולי מסיבה זו בתרשים שצורף לחללית ה-voyager ששוגרה מאוחר יותר כבר מחקו את הדמויות).

מה היתה סברת המדענים? מחשבתם היתה, כמובן, שהם רוצים להראות את בני האדם כפי שהם באופן טבעי. אנחנו נולדים ערומים, וזהו הגוף הביולוגי שלנו. לצייר את האיש והאשה לבושים פירושו להסתיר את גופנו – ופירוש הדבר לשקר לחייזרים. הרי איננו נולדים עם בגדים לגופנו, נכון?

אך כנגד סברת המדענים ניתן להציב סברה הפוכה: אמת, יש לומר להם, איננו נולדים לבושים, והבגדים שאנו לובשים אינם מחוברים לרקמת הבשר שלנו; אך מצד שני, עובדה היא שחלק מהטבע האנושי הוא, שאנו יצורים מתלבשים. תכונה מהותית של ה-homo sapiens, האדם החושב, היא שהוא גם homo ornatens, האדם המתלבש. אם החיזרים שיראו את הלוח יבואו לכדור הארץ, הם יהיו בטוחים שכל המבוגרים מסתובבים כאן ערומים – אך דבר זה יהיה נכון רק בקהילות קטנטנות ויוצאות מן הכלל; הכלל מתלבש – ולא רק כדי להתאים עצמנו למזג האויר או כדי להגן על גופנו מפגיעות, אלא גם ובעיקר משום שזה אחד הדברים הבסיסיים ביותר המבטאים את העובדה, שבניגוד לבעלי החיים, האדם הוא יצור חושב וחברתי, בעל מודעות ועולם פנימי. בהתלבשותנו אנו מאותתים לזולת שהחיצוניות של גופנו אינה העיקר, כי אם עולמנו הפנימי. אנו מעתיקים את מבטו מגופנו לפנינו, שיכול לספר לו אודות עולמנו הפנימי (פַּנים מלשון פְּנים). ועוד לפני כן, בעצם בחירת הלבושים אנו גם מספרים משהו אודות עולמנו הפנימי – אודות ערכינו ואמונותינו. הצגתם של איש ואשה לבושים, אם כן, היתה מייצגת נאמנה יותר את דמותו השלמה של האדם כיצור תרבותי.

(המדענים היו ודאי עונים לכך בטענה שאין לבוש אחד המייצג את כל תושבי כדור הארץ; לכל עם לבושיו, בעוד הגוף העירום מייצג את כולם. אך לשיטת מה שנאמר כאן, כל לבוש עדיף על שום לבוש, מכיוון שעצם הציור של אדם לבוש מבטא אמת שלמה יותר.)

בעומק, הויכוח על לוח הפלטינה של הפיוניר היה על השאלה – מהו טבענו האמיתי? האם זהו הטבע הראשון, המולד, או הטבע השני, המתגלה דרך בחירותינו התרבותיות? מדעני נאס"א בחרו בטבע הראשון, אך הציבור הרחב הרגיש כי כי הטבע השני משקף אותנו נאמנה יותר.

בהקשר אקטואלי ומקומי, ויכוח דומה התלקח כאן סביב צילום העירום ההמוני שאורגן בים המלח. אלפי המצטלמים הערומים בים המלח חשבו אולי כי הם חושפים בגאון את האמת אודות האדם, אך למעשה רק חיזקו השקר שאנחנו הטבע הראשון שלנו.

ויקרא שמו בישראל

המקום העיקרי בו מרומז בתורה היחס בין טבע ראשון לטבע שני הוא בדמותו של יעקב אבינו, ששמו העיקרי, זה שכולנו קרויים בו, ישראל, הוא שם נרכש ולא מולד. אך לפי המדרשים שם זה קדם לעולם, וחיכה שאדם מסוים יהיה ראוי לו. היה זה טבע שהתגלה שני, אך למעשה היה הראשון.

השם שהוא קיבל בלידתו היה יעקב, מלשון עקב אך גם מלשון עָקבה, שזה מרמה – שקר. עקׂב זה כמו עקום, ההפך מישר, אחד שאומר אמת. לכן כתוב "והיה העקֹב למישור" – השקר יהפוך ליושר. זהו הטבע הראשון של יעקב, אך הוא קשור בשקר.

שמו השני של יעקב, לעומת זאת, ישראל, הוא דוקא מלשון ישר. למרות ששם זה הינו טבע שני, הוא קשור ביושר ואמת, ובפרט יושר ביחס לאל דווקא, כלומר ביחס לאמת גבוהה. זה שם שיעקב רוכש אחרי שנאבק עם המלאך, שלפי המדרש הינו הוא שרו של עשו – האח התאום השלילי של יעקב המייצג את צדו האפל שלו, יצר הרע שלו.

למעשה, שני השמות מתייחסים לעשו/יצר הרע: יעקב מבטא הליכה בעקבותיו, כלומר מצב בו הוא שולט בנו, ואילו ישראל מבטא שררה ונצחון עליו, מצב בו אנו שולטים בו – בדיוק כמו טבע ראשון וטבע שני.

השם יעקב, חשוב לציין, אינו שלילי. השם יעקב מבטא תיקון יחסית לעשו, במידת האפשר בעולם הזה, שנקרא "עלמא דשיקרא". יעקב משתמש בשקרים של העולם הזה, מתחזה לעשו וכו', אך הכל כדי להגשים ולגלות כאן את האמת – שעשו מכר לו את הבכורה, ושהמלאך ניבא באוזני אמו כי "רב יעבד צעיר". בכל זאת, השם יעקב מבטא רק נצחון יחסי על עשו, כי עדיין מעורבב ונגוע בשקרים. נצחון גבוה ממנו מגולם בשם ישראל, שהוא לגמרי מעל השקרים – שם של "עלמא דקשוט", עולם האמת העליון.

מתי כל בן יהודי מקבל את שמו? בברית המילה (בה מכריזים, "ויקרא שמו בישראל" – כלומר השם שהוא בבחינת ישראל…). ברית המילה היא סמל גילויו של הטבע השני. המילה אינה טבעית, אך היא המהווה את הברית שלנו עם בוראנו – כלומר חושפת את מקורנו האלוקי, את הטבע הפנימי שלנו. לכן דוקא דרך ברית המילה אנו רוכשים את השם שלנו, המגלם את זהותנו.

10 comments

  1. רשימה יפה ומעוררת מחשבות.
    באשר לבגידה ולמעילה של הבגדים – בשיחה על "שמלות של כאב" http://wp.me/pSKif-iKU (מיני סדרה שאני מעלה בבלוג שלי) טען שועי רז, שבניגוד לנטען במסכת יומא על לבושו של הכוהן הגדול ביום הכיפורים, "פילון האלכסנדרוני (שגם עלה לירושלים ממש) מתאר את הכהן כמי שנכנס עירום ועריה לבית קודש הקודשים".
    ובאשר לחנוך לוין, זו פרשנות מאד שטחית של יצירתו. ראשית, בצד חנוך לוין "הנמוך והנלעג" ישנם המחזות הטרגיים והפיוטיים, ושנית, אתה מתעלם מהשפה של לוין, ממעשה הכתיבה, מהצורה האמנותית, הפיוטית (גם כשהתכנים נמוכים ונלעגים) והשלמה, הפשוטה והעמוקה. והמתח הזה בין תוכן לצורה הוא שמשקף את האמת של חנוך לוין.
    ובכלל, לוין רגיש למרכיבים מסוימים של "האמת" (מושג כה רחב ידיים שאין כלי שיכול להכיל אותו בשלמותו, לטעמי) ואותם הוא מזקק מן השפע ומראה אותם בצלילות של ראי. והאמנות (שאף היא משורש א. מ. נ) היא לטעמי, ראי קסמים, שמראה לנו את עצמנו, צדדים בעצמנו, שלא ידענו על קיומם, ומודעות היא תנאי ראשון לצמיחה והשתנות.

    אהבתי

  2. ושוב אני, שכחתי את יעקב. אני מאד אוהבת את יעקב מטעמים שונים ומשונים (למשל, הוא האדם שפגש הכי הרבה מלאכים בתורה, פעם הוא פגש מחנה שלם וקרא למקום מחניים, אם אני זוכרת נכון). ובכל זאת אני מזדעזעת בכל פעם מחדש מהטיהורים המאולצים שעורכים לו. אפילו רש"י שעל רגישותו הלשונית אי אפשר להתווכח, נהיה חירש פתאום כשכתוב "ויזד יעקב נזיד". הוא לא שומע את הבקורת של הטקסט, את הזדון הטמון בנזיד.

    אהבתי

  3. ניר יקירי,
    האם היית מודע לדמיון בין הפוסט הנ"ל לבין הגותו של הפסיכואנליטיקאי וויניקוט שדיבר על העצמי המזויף והעצמי האמיתי?
    מרום.

    אהבתי

  4. למרות ה- url ישנו פער בין הגותו של וויניקוט לפוסט שלך.
    וויניקוט טען שישנו צורך בעצמי מזויף כלשהו כדי לחיות את המציאות ועצמי מזויף מעיד גם על בריאות נפשית?

    אהבתי

  5. גם מיהודים כמוך פלוראליסטים. עמוקים. אנשי רוח. החילונים מפחדים. מה יהיה. מי יעצב את דמות היהודי החדש . איך תראה ישראל של עוד כמה עשרות שנים (בטח שיבוא משיח) אולי עם עוד אנשים כמוך. אבל הדבר כרוך בעבודה מאומצת ואין סופית. וטלוזיה דתית ואמיתית לא תקום כי הסטרא אחרא מפעילה שרירים. חבל. יש לך מה להציע.

    אהבתי

  6. יפה. שתי הערות

    1) תוכו כברו – תוספת למדרש היפה היא שפנים תוכו – כו ובר כברו – כו – שניהם כמובן זהים והם שניהם 26 שם ה׳. כך שהביטוי הוא ביטוי לבחינת ממלא וסובב, ולפיכך יש לדרוש שנאמר בה׳ עצמו. כלומר שאדם שנאמר בו שתוכו כברו, ובאמת תוכו כברו, הריהו מגיע למדרגה כה גבוהה של קיום, שמתגלה בו איכות אלוהית, ויש עוד הרבה לדרוש בזה.

    2) טבע שני – שהטבע השני נטוע בו אבל עליו להתגלות – דבר זה ניכר עד מאד בשיניים – ״טבע שיני״ שאדם נולד עם שתי המערכות שלמות, ועם הזמן הולך ונגלה טבעו השני, והראשון הולך לו. על כן שיניים עניינן שינויים – שתחילה אינן, ולאחר מכן ישנן, ואז חילופן, ולעת זיקנה – אם חסרי מזל אנו – שוב אינן. ריבוי השינויים שבשיניים מעניק להן את תכונת הבינה, וכן את הכאב שאין שני לו, סמל לכאב המתלווה פעמים רבות לשינויים העוברים על אדם בחייו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s