איך עושים קולנוע יהודי?

אני מפרסם כאן הרצאה שהעברתי לפני מספר שנים לתלמידי ביה"ס לקולנוע "מעלה" בירושלים, בנושא שהוגדר "מהו קולנוע יהודי". אני חשבתי שההרצאה מאד משעשעת, ולמעשה צחקתי לעצמי כל הזמן שכתבתי אותה, אך הם לא כ"כ הבינו מה אני רוצה מהם :(. אולי אתם תצליחו להבין אותי יותר טוב… בבקשה:

שלום לכולם. ביקשו שאדבר על "קולנוע יהודי". ובכן, מה שננסה לעשות הוא להרים כאן ועכשיו הפקה, סרט שינסה לענות על הקריטריונים של "קולנוע יהודי". נתחיל מגיבוש התסריט, ונתקדם להפקה מעשית. קדימה:

סיפר הסיפרים

היום יודעים שיש לא רק סיפור אלא גם נרטיב, שתרגמו את זה לעברית "סיפר". הסיפר הוא המבנה הפנימי של העלילה ושל הסיפור, והוא שאוב ממבני התודעה העמוקים של התרבות: יש נרטיב דמוקרטי-ליברלי, יש נרטיב פמיניסטי, בחלק גדול מיצירות הספרות והקולנוע במערב, הגם שהן לכאורה חילוניות לגמרי, מסתתר נרטיב נוצרי ; וכו'.

מה יהיה נרטיב יהודי? סרט עם נרטיב יהודי לא חייב להיות על נושאים יהודיים דוקא, אך משהו בסיפור צריך להיות יהודי. אבל איך עושים זאת?

קודם כל צריך לפנות לתורה. לפני הפולקלור, לפני התיאטרון היידישאי, לפני עגנון ומנדלי מוכר ספרים, יש תורה, ומשם הכל ביהדות נובע. מה זה התורה? דברי אלוקים חיים, זה אינסוף בתוך סוף, בלי גבול בתוך גבול, משהו נצחי ופלאי שחדר לתוך ספר אחד, אך בעצם מכיל את כל החכמה של הבריאה. "הפוך בה והפוך בה, דכולא בה".

לכן נקרא התנ"ך ספר הספרים. יש ספרים, ויש ספר הספרים – ספר הנמצא מעל כל הספרים, עד שהם בכלל לא נראים סיפורים לעומתו. הוא כולל את כולם כבר ומקפיץ למדרגה חדשה. נתרגם לענייננו: ספר הספרים זה כמו סיפר הסיפרים, נרטיב הנרטיבים, הכולל בתוכו את כל הנרטיבים האפשריים. כל נרטיב אחד שנתמקד בו יצמצם נרטיב-על זה. כל נרטיב שיוכתר להיות הנרטיב היהודי, מייד מוכח מזה שהוא לא הנרטיב היהודי, בהיותו נרטיב אחד. נרטיב זה דבר אנטי יהודי. אם יש נרטיב, זה לא יהודי. מה זה הנרטיב היהודי? נרטיב הנרטיבים.

במלים אחרות, סרט יהודי חייב לכלול את כל הנרטיבים האפשריים, בבת אחת. כמה? לפחות 70, שהרי יש 70 פנים לתורה, 70 נרטיבים בתוך התורה. טוב, מי שזה מבהיל אותו אפשר לעשות הנחות. סיפר זה גם מלשון ספירה, ויש 10 ספירות, אז אולי אפשר להסתפק בעשרה נרטיבים בלבד בכל סרט…

ז'אנרים

חוץ מנרטיב יש את שאלת הז'אנר. ז'אנר תורגם בעברית החדשה כ"סוגה". בניגוד לנרטיב, שהוא מבנה העומק של הסיפור הסמוי מן העין, ז'אנר הוא הלבוש החיצוני של הסיפור – הסוג והסגנון של הסיפור המסופר, האם הוא מערבון, קומדיה וכו'. בכל ז'אנר יכול להיות כל נרטיב, וכל נרטיב יכול להתלבש בכל ז'אנר.

לפי אותו הגיון האמור לעיל, סרט יהודי לא יכול להיות מצומצם לז'אנר אחד. חייב להיות בכמה ז'אנרים, כי ז'אנר מגביל אותו. הרבה סרטים שייכים לשניים או שלושה ז'אנרים (למשל, קומדיה רומנטית). בעיקר אם אנו הולכים על 10 נרטיבים בלבד, אז חייבים לפחות 70 ז'אנרים.

גם כאן אפשר לקבל הנחה: במקום 70 ז'אנרים, שזה קצת קשה, אפשר להסתפק ב-7 ז'אנרים, אבל שלכל אחד יש עשרה ניואנסים. נגיד: אהבה, אימה, דרמה, פעולה, מדע בדיוני, מערבון, וקומדיית מצבים (מי יכוך לכוון את זה כנגד ז' הספירות התחתונות?) – בו זמנית!

התחלות וסופים

איך נגמר נרטיב יהודי? בטוח נגמר טוב, כי יש ה' בעולם! לא יכול להיות סוף רע בקולנוע יהודי, כי אנחנו מאמינים בני מאמינים. יש רק גוונים של טוב. השאלה היא, איזה מין סוף טוב יהיה לסרט?

לכאורה אם הסוף ידוע מראש אין מה לראות סרט, אך היום יודעים שלא נכון. היום כולם עושים prequels, המספרים מה שקרה לפני; והנה, בסרטים אלו הסוף ידוע מראש, אבל עדיין הדרך מעניינת. התחילו לאהוב את הדרך. השאלה היא איך מגיעים לסוף, אפילו שיודעים שהוא טוב.

הסוף הטוב של העולם הוא כמובן הגאולה, ומקובלנו מחכמינו שיש שתי דרכים להגיע לסוף הטוב הזה, לפי הפסוק הפרדוקסלי "בעִתה אחישנה": "לא זכו – בעתה, זכו – אחישנה". או שזה יקרה בקצב טבעי, או שיהיה זירוז מהשמים. כלומר, או שהגיבורים בסרט מקבלים סייעתא דשמיא (אחישנה), או שהם נכשלים אבל זה מסתדר מלמעלה בכל זאת (בעתה).

יש עוד שני סופים מפורסמים: המשיח יכול להגיע בדמות של "עני ורוכב על חמור", או שירכב "על ענני שמיא". גם זה תלוי בזכו או לא זכו. אך אם חושבים על זה, זה ארבע סופים – כי יכול להיות עני בעתה, עני באחישנה, ענני שמיא בעתה וענני שמיא באחישנה.

חוץ מזה יש לתורה יש גם כמובן שתי התחלות: "בראשית ברא אלקים…", ו-"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם…". יש סיפור מלמעלה, על כללות הבריאה, ויש סיפור מלמטה, על האדם והתחבטויותיו המוסריות.

מסקנה: כל סרט יהודי צריך שתי התחלות, ו"שניים שהם ארבעה" סופים. כמה סופים בדיוק זה תלוי בבמאי – אנו מאד מאמינים בחופש יצירה בקולנוע יהודי.

משנה תורה

בתוך התורה יש ארבעה חומשים שה' הכתיב למשה, וחומש אחד, דברים, שמשה רבינו אמר בלשונו (אם כי גם אז שכינה דיברה מתוך גרונו, אבל עדיין זה התלבש בסגנון שלו). חומש דברים נקרא "משנה תורה", כי כל מה שאמור בו הוא חזרה שניה על דברים שנאמרו כבר בחומשים הקודמים. עם זאת, ישנם כמובן שינויי גרסא קריטיים, כמו למשל שבעשרת הדברות כתוב "שמור את יום השבת" במקום "זכור את יום השבת", ועוד. ההבדלים הם חיוניים, כי הם הבסיס לכל הדרשות של חז"ל המגלות את המורכבות שבתורה.

בהתאם, גם לכל סרט יהודי צריך להיות "משנה תורה". חייבים להיות שני תסריטים שיהיו דומים, אבל עם כל מיני הבדלים דקים שיהיה אפשר לדרוש אותם. כמובן שגם צריך לצלם כל סרט יהודי פעמיים ולערוך אותו פעמיים, עוד לפני שבכלל מדברים על סרטי המשך. צריך מישהו שיתנדב לכתוב תקציב, שיוסיף את זה.

כתיבה תחת השראה

במאמר מוסגר: אב-הטיפוס של האמן היהודי הוא בצלאל. בצלאל הוא ההפך מהאמן עם האגוטריפ: הוא יוצר בצל הא-ל (בניגוד לאמן המגלומן ששם עצמו באור הזרקורים ואת הא-ל בצל…). ה' מראה לו בנבואה את כלי המשכן והוא יוצר אותם כאן למטה. מסיבה זו, בקולנוע יהודי התסריט צריך להכתב בנבואה. התסריטאי חייב להיות נביא. נמשיך.

תלת-מימד

מאיפה מגיע כל רעיון ריבוי הנרטיבים, הז'אנרים, ההתחלות, הסופים והגרסאות? מהסיפור בגמרא על הלל ושמאי שנחלקו באיזו מחלוקת במשך שנים, עד שלבסוף יצאה בת קול מהשמים ואמרה "אלו ואלו דברי אלקים חיים".

מה זה "אלו ואלו"? זה אומר שבכל רגע מסתכלים על הכל משתי נקודות מבט. ובאמת אנו רואים בתורה דבר מעניין: הנביא הגדול ביותר התורה הוא משה רבינו. אך למשה רבינו יש נביא שלילי שהוא ה"לעומת זה" שלו – בלעם. חז"ל אפילו אומרים על הפסוק "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" שבישראל אמנם לא קם נביא כמוהו, אך באומות העולם כן, וזהו בלעם. מה ההבדל ביניהם? שלמשה יש שתי עינים ואילו לבלעם יש רק עין אחת: "נאֻם הגבר שְׁתֻם העין". משה רואה את העולם דרך שתי נקודות מבט בו-זמנית, ואילו בלעם דרך נקודת מבט אחת. למה משה מגמגם? כי הוא מנסה לומר גם וגם, שני דברים בו זמנית. מדוע? כי יש לו שתי עיניים.

מסקנה: קולנוע יהודי מוכרח להיות תלת מימדי. יש לצלמו בשתי מצלמות, שיהיה מימד עומק.

איסור עבודת כוכבים

הגענו לשלב הליהוק. כלל יסודי בקולנוע יהודי הוא שאסור באיסור גמור להעסיק שחקנים במעמד כוכב או קרוב לכוכב, כי זה נקרא עבודת כוכבים. כל השחקנים בסרט היהודי חייבים להיות שחקנים שוליים, כאלה שתמיד משחקים תפקידי משנה, שעוד לא התפרסמו או התפרסמו רק קצת. צריכים להיות שחקנים שכשרואים אותם המקסימום שאומרים עליהם זה, "אה, הנה… איך קוראים לו? הוא מוכר לי, הוא שיחק ב… איפה הוא שיחק?"

לא רק זה: צריך לוודא שלא חלילה נייצר כוכבים. לבנות פסל זה עוד יותר גרוע מלהשתחוות לו. מסיבה זו, לא יכול להיות לסרט שלנו גיבור ראשי, שעלול להוביל למצב של האללת השחקן הראשי. צריכים להיות רק תפקידי משנה. צריך קאסט שכולו מורכב משחקני משנה שמשחקים תפקידי משנה. זה ענין עמוק, בתפקיד הראשי זה רק ה' יתברך, כולנו שחקני משנה בעולם הזה, ולכן בסרט יכולים להיות רק תפקידי משנה. מי שכבר כתב בינתים את התסריט שיהפוך את התפקיד הראשי לתפקיד משנה.

יש לזה השלכה על טקס האוסקר היהודי שנייסד: לא יכול להיות פרס לשחקן ושחקנית על תפקיד ראשי, רק פרס על תפקיד משנה. אם רוצים, אפשר תפקיד משנה משני.

מסכים מגלים

התורה כידוע בנויה כפרד"ס – ארבעה רבדים שקיימים בו זמנית בשם פשט, רמז, דרש וסוד. מה זה פרד"ס בקולנוע? הנה הצעה: הפשט זה מה שרואים בגלוי על המסך; הרמז זה שנמצא מחוץ לפריים, מה שלא רואים בגלוי אך רמוז בין השורות, הסאבטקסט של הסרט (סאב-סרט?); הדרש זה כבר מגוון הפרשנויות השונות שניתן להעניק לסרט, הרבדים האלגוריים שלו, הנמשלים השונים; לבסוף, הסוד זה הממד העמוק ביותר – המשמעות הרוחנית של הסרט.

אך מכיוון שבתורה כל רבדי הפרד"ס קיימים בו-זמנית, אז גם בסרט הקולנוע היהודי הם חייבים להתקיים בו-זמנית. אי אפשר לחכות ולשים אותם ב-DVD extras. לכן אין מנוס מלהקרין את הסרט על ארבעה מסכים בו זמנית. אבל לא אחד ליד השני או בריבוע, אלא צריכים להיות מסכים חצי-שקופים הנמצאים אחד מאחורי השני, כדי שיצא כמו רבדים.

מה רואים בכל מסך? כל רובד בתורה מרחיב מה שהרובד הנמוך ממנו אומר בצמצום; למלה אחת בתורה יש הרבה רמזים, מכל רמז יוצאים מדרשים שלמים וכו'. אם כן, כל מסך צריך להראות את מה שלא רואים במסך הקודם – כל מה שרמוז, מה שמתרחש בין השוטים, מה שמשתמע. מסך זה בדרך כלל מלשון כיסוי (משורש נ.ס.ך, לנסך זה לצַפּוֹת) אך בקולנוע היהודי כל מסך מגלה משהו.

כמובן שהמסך הרביעי צריך להיות משהו מיוחד, שכן תורת הסוד מקיפה הכל וחדורה בהכל. אולי זה צריך להיות מסך איימקס שכולל בתוכו את כל המסכים. צריך לחשוב עוד איך לתכנן את כל ההקרנה הזו – תוסיפו לתקציב.

אינטראקטיביות

אמרנו שחייבים להיות לפחות כמה סופים. אבל איך קובעים איזה סוף רואים? קולנוע יהודי צריך להיות קולנוע אינטראקטיבי. בעצם, קולנוע יהודי אינו קולנוע אלא משחק מחשב. למה? כי יש תורה שבכתב ותורה שבע"פ. הראשונה יורדת מהשמים והשניה צומחת מהארץ, אמת מארץ תצמח. לכן הצופים חייבים להשתתף בעשיית הסרט.

מלאכים ומהלכים

אומרים שאברהם נקרא "העברי" כי הוא תמיד הולך מעבר למה שהיה קודם. העברים הם עם שתמיד בתנועה, אסור להם לדרוך במקום. הנביא זכריה (ג, ז) כותב, "ונתתי לך מַהְלְכים בין העׂמדים האלה": העומדים הם המלאכים, והאדם מקבל יכול להיות מהלך ביניהם – לנוע, להתקדם ולהתעלות (או להדרדר). לכן לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – תמיד בתנועה.

משמעות הדבר היא, שבמאי יהודי חייב להיות אחד כזה שכל הזמן משנה את דעתו. כשהוא מגיע לסוף הסרט כבר יש לו רעיון חדש לגמרי איך לעשות אותו והוא דורש לצלם אותו מחדש. הוא חייב להיות תזזיתי וקפריוזנר, אחרת זה לא יהיה קולנוע יהודי.

במלים אחרות, סרט יהודי הוא סרט שלא גומרים אף פעם לצלם אותו. כל הזמן משכתבים ועושים re-shoot. כמו שההלכה וספרות השו"ת כל הזמן מתפתחים, כך בקולנוע יהודי צריך כל הזמן לעשות רה-שו"ת. להוסיף לתקציב: זמן הפקה אינסופי.

איפה לא להקרין

באורח פלא סיימנו את הסרט, והגיע הרגע להקרינו. אך זה לא פשוט. צריכים לקחת אחריות. כל אחד צריך להרגיש שהעולם עכשיו על כף המאזניים והוא יכול להכריעו – או שכולם יגיעו לגן עדן או שכולם יגיעו לגיהנום. המשמעות היא, שאסור להקרין את הסרט בגיהנום. כלומר, בגיא בן הנום :).

נזכיר שגיהנום אצלנו זה לא לנצח כמו אצל הנוצרים, זה מקום של מירוק זמני, לא נשארים שם לעד. לפעמים יש אנשים שנתקעים ליותר משנה, אבל אסור לאבד תקוה, בסוף יוצאים משם.

מה היה כ"כ גרוע בגיא בן הנום? היו מקריבים שם ילדים לאליל המולך, ר"ל: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ" (ירמיהו ז, לא). באמת, גם היום למרבה הצער תרבות הקולנוע והטלויזיה שורפת לילדים הגדלים בצלה את המוח ואת הלב (כפי שכתב יפה אביב גפן: "ילד כבוי מול מסך דולק"…), וכל זאת בשם תפיסה של ההורים האומרת שאין מוקדם מדי להחשף להכל.

אגב, מה זה "במות התופת"? תופת זה מלשון תוף. מוסבר ש"הנום" זה רמז לנהמות הילדים – הצעקות שלהם – וכדי שלא ישמעו אותם עשו מעגל תופים אימתני שבלע את צרחותיהם (ראו רש"י). במלים אחרות, זה היה סאונד surround כמו בקולנועים של היום, שכמו היום היה מחריש אזניים כדי שניספג בחוויה החושית ולא נשמע את זעקת הילד שלנו/שבנו.

איפה כן להקרין

אז איפה כן להקרין קולנוע יהודי? מאד קרוב לגיא בן הנום – בהר הבית. נכון לעכשיו אפשר להקרין על הכותל, אבל אידיאלית כמובן נצטרך להקרין בבית המקדש. אפשר למקם את המסך הראשון בחצר החיצונית, את השני בעזרה, את השלישי באולם ואת הרביעי בהיכל הקדשים.

בכל אופן לשם כך יש להקים את בית המקדש השלישי. להוסיף לתקציב.

קרן עור פניו

מה יהיה בקדש הקדשים? לכאורה אפשר להגיד ששם יהיה מסך חמישי, שכן הרבי מליובאוויטש הסביר שהחסידות היא בעצם הקומה החמישית של הפרד"ס. אבל לקדש הקדשים איש אינו נכנס כנודע, רק הכהן הגדול, ואילו חסידות זה להפך – נועד לכל אחד ואחת, כולל ללא-יהודים, לכולם. ובאמת הרבי מסביר על שהקומה החמישית, החסידות, מיוחדת בכך שהיא חודרת ומפעפעת לתוך כל ארבע הקומות שמתחתיה. לכן הכי נכון שבקדש הקדשים תהיה המקרנה, והיא תקרין על כל ארבעת המסכים מבפנים.

אבל איך אפשר לשים מקרנה בקה"ק? הרי רק ארון הקדש יכול להיות שם. אם כן אין ברירה אלא שהקרנת הסרט תבקע כהתגלות אלוקית מבין שני הכרובים, כמו דיבור ה' למשה. קולנוע יהודי הוא קולנוע שאנו לא יכולים להקרין אותו בעצמנו, רק ה' יכול להקרין אותו מקדש הקדשים (אולי זו המשמעות של "קָרַן עור פניו" של משה כאשר ירד מהר סיני עם התורה…).

בכל אופן, יוצא מכל זה שאת כל הקולנוע היהודי רק ה' יכול לכתוב, לצלם, לערוך ולהקרין. אנחנו לא באמת צריכים לעשות כלום, רק להשאיר לו את כל העבודה.

זה קצת מוריד מהתקציב.

רואים את הקולות

טוב, טוב, בסדר, לא חייבים לעשות את כל הדברים שאמרנו כאן, אפשר להתפשר על חלק מהם. אבל על העיקר אסור להתפשר: קולנוע יהודי חייב לגעת באינסוף. כל מהות היהדות והתורה זה לגלות כאן בעולמנו הארצי והמוגבל משהו מהפלא האינסופי של ה', אפילו אם בינתים אלו רק הבלחות קטנות שלו. סיפורים על דתיים ודייטים זה חביב, זה חמוד, אבל זה מפספס את ההזדמנות והאתגר של קולנוע יהודי. כדברי רבי נחמן: "נכון, אתם אנשים כשרים, אך לא לזה היתה כוונתי; רציתי שתהיו כחיות הנוהמות ביער לילות שלמים"!

כנגד נהמות הילדים של גיא בן הנום צריך קולנוע המשמיע את נהמות חיות הקודש – מלאכי השרת השרים שירי הלל לקדוש ברוך הוא. קולנוע יהודי צריך להראות את הקולות שאי אפשר לשמוע באוזן רגילה, את ה"קול דממה דקה" של הפלא האלוקי הנמצא בעולם. הסיפורים יכולים להיות אנושיים ומציאותיים, אבל שבתוכם יוקרן משהו מאינסופיות ה' בעולם. זה לדעתי יהיה קולנוע יהודי – קולנוע של "וּביד הנביאים אֲדַמֶה".

17 comments

  1. זה משעשע בתור דרשה של רב פורים, אבל די מאכזב… היתה לך במה רצינית ובמקום לדבר דברי טעם שיש אפשרות לקחת מהם משהו, עשית סטנד-אפ קבלי. רק השורה האחרונה היא התחלה של משהו, אבל זה כמובן לא רציני.

    מצפה למשהו טוב כמו שאתה יודע.

    אהבתי

  2. אני דוקא חושב שהגדלת לעשות… הוצאת את הרוח מהמפרשים לכולם, ובודאי הבהרת להם שלעולם לא יצליחו לעשות קולנוע יהודי. רק שלא צריך לגמרי לייאש. צריך להסביר שכל זה יהיה אפשרי בעולם הבא, שם כל צדיק וצדיק בורא עולמות כמו ה' (שהרי התורה בסופו של דבר היא לא רק נראטיב, לא רק ז'אנר ,וכו' וכו', אלא בוראת עולם).
    בכל אופן בינתיים, אסור לשבת בטלים אז צריך לנסות, רק שיהיה ברור שאין סיכוי שבעולם הזה יצליחו… אבל לא להתייאש, לנסות…
    דרך אגב עבור הצלחתך בהוצאת הרוח מהמפרשים לכל השומעים, הנך עולה בדרגה לדרגת רב אמן בגל עיני.

    אהבתי

  3. הזוי לחלוטין, כתוב ברוב כשרון וחן. מדהים איך שאתה מצליח לקחת נושא מאפס ולנפוח בו נשמת חיים

    אהבתי

  4. אכן דרשה פורימית, ובכל זאת נמצאות בה נקודות אמת יפות לפיתוח.
    עצם הליצנות מבי"ס מעלה אולי מוצדקת לאור הנסיון המאכזב איתם, אבל עקרונית אפשר לקחת את כל ההצהרות והציפיות פה לשאר תחומי האומנות – ציור, מוזיקה וכו' – ולבטל במחי צחוק את הזינוק התרבותי האדיר שמתרחש בשנים האחרונות.
    עצם הצפייה ליצור דבר שהוא נושא הפכים (גם אם זו הגזמה – אך אין דרך ההגזמות ללוות מאמרים ושיעורים שלמים) מעקרת כל השתדלות אנושית שהיא.
    בניגוד לבלעם בעל הרוח הגבוהה, שתי עיניו של משה איחדו את הדעת-עליון עם הדעת-תחתון וידעו להביט בעין טובה על עם ישראל גם במשאם וריבם, תלונתם ומצוקתם. דווקא הרב גינזבורג, כגדול העוסקים בתורת הנפש בדור הזה, מדבר הרבה על הנקודות הללו. לכן, לענ"ד, יש כאן פספוס ענק אם זו היתה פגישת ההיכרות הראשונה איתם (וכנראה גם האחרונה?).

    רעיון הקרנת הסרט בבית המקדש נאמר כבר קודם ע"י רבי נחמן – במעשה ממלך עניו – ושילובו כאן במתכונתו הנוכחית שיעשע אותי מאוד. כה לחי!

    ולסיום, בענין גיא בן הנום – קצת פיקנטריה: הגמרא בסוכה אומרת שפתחו של גיהנום מצוי בגיא בן הנום, בין שני דקלים שעשן יוצא ביניהם. ארבעת הדקלים הבולטים ביותר בגיא כיום (ואולי אפילו היחידים שם) מסודרים בשני זוגות, ונטועים בכניסה לחצר הסנימטק. הנה תמונתם (למטה מצד שמאל, לימין הכביש): http://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/2/29/GeyBenHinom_ST_04.jpg

    אהבתי

    1. ה' ישמור ויציל כמה פעמים עברתי בין הדקלים הללו!!! מקווה שזו אגדה אורבנית!

      אהבתי

      1. הנה הציטוט המדוייק: "אמר רבי מריון אמר רבי יהושע בן לוי, ואמרי לה תני רבה בר מרי משום רבן יוחנן בן זכאי: שתי תמרות יש בגיא בן הנם ועולה עשן מביניהם… וזו היא פתחה של גיהנם" (מס' סוכה לב ע"ב).
        תוכלי להתנחם בכך שאלו לא תמרות אלא דקלים… אבל לתפארת המליצה זה לא רע. 🙂

        אהבתי

  5. הרצאה משעשעת ביותר…
    בתור סטודנטית לשעבר לקולנוע אני בטוחה שאצלנו (סם שפיגל) היו מוצאים את זה ממש מצחיק, אולי כי לא הייתה שם מעולם יומרה ליצירת קולנוע "יהודי".
    (אגב, צפיתי בהרצאה שמסרת בסינמטק על הקומדיה והטרגדיה שהייתה מעולה!)

    בכל אופן, ככל שאני יותר מתעמקת בנושא הקולנוע והיהדות אני מגלה שאין מילים או אימג'ים קולנועיים או סיפורים שיכולים לתאר חוויות רוחניות לאדם שמעולם לא חווה חוויה רוחנית… אז נראה שיצירה יהודית רוחנית יכולה לדבר רק לאדם שחווה אותה. אדם שלא חווה אותה לא יכול לייצר שיח איתה ולכן היצירה בעייתית.

    אהבתי

  6. צער עמוק לי שהכללת את כל מי שהיה שם בתור מי שלא הבין מה אתה רוצה. בתור בוגר מעלה [עם כל הצער שבדבר] עדין אני שותף בחבורה שמנסה ליצור את הדבר הזה – קולנוע יהודי. נכון שאתה הצבת אותו ב 70*7 [ואני רציני מאד בעקיצה הזו] שזה איפה שהוא בין המציאות לחלום; אבל המאכזבים ממעלה מנסים לעבוד, ואתה יודע שלעבוד זה מזמין גם כשלונות.
    אנחנו מנסים לגעת באינסוף בעבודה; ולחלק גדל והולך מאנשי מעלה יש עולם שטעם כבר יין הונגרי ולא רוצה לשכח אותו.
    לגבי הקולנוע היהודי:
    ישנם כמה תפקידים שהם לדעתי יהיו יותר מרכזיים בקולנוע יהודי – תסריטאי, עורך ומלחין.
    בכולם יש מענה לשאלת הרבדים שעליה הצבעת, כבר כיום – בקולנוע הפוסטמודרני יש פניה רב ערוצית שמשאירה פרשנות שונה אצל כל צופה [ובכך הוא חלק מיצירת הסרט] וריבוי ז'אנרים זה עסק שנמצא בכיס הקטן של סרטי ילדים בימינו.
    הבעיה העיקרית, שלי לפחות, היא הפחד. הפחד מכשלון של לדבר בשם ה' ולהימצא נביא שקר. ליצור יצירה שאתה רוצה שהיא תהיה קדושה ובסוף 'ויצא העגל הזה'. ככה לדעתי הגעתי למקום של פשרה ובנוניות מסוימת כי אני לא מעיז וכמוני, אני חושב, גם אחרים.
    הרב ליכטינשטיין בשיחותיו עם הרב סבתו אומר לו שקשה לו לדבר על הקשר עם הבורא – זה המקום הכי אינטימי שלי; וזו הסכנה בלכתוב תסריט יהודי או לעשות סרט יהודי [ואולי גם בלוג יהודי] איפה זו פונוגרפיה יהודית ואיפה זו הפצת אור? מה גורם לי ולעוד אנשים לחפש עוד מנת קדושה בבלוגים שלכם [שלך ושל המגיבה הקודמת] זה טוב או לא? זה טהור או לא?

    אהבתי

  7. על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

    דוד הראשון: מבחינתי יש משהו רציני בכל אחת מהנקודות ההיתוליות לכאורה, עוד לפני הסוף. ודאי שלא ישים ישירות ביצירה קולנועית, אבל משהו להתבונן בו לגבי התורה.

    משה: צודק, ובאמת דבריך משלימים את הסיום – למרות שאי אפשר צריך לנסות.

    דוד השני: לא ניסיתי לעשות צחוק מכל הרעיון של בי"ס לקולנוע יהודי, באמת שלא, ואפילו לא מהשאלה מהו קולנוע יהודי. רק רציתי (והשראתי בעניין זה היתה דוקא הרב שטיינזלץ) להעלות את הרף מעיסוק ביומיום ה"הווי הדתי" לעיסוק בשאלות רוחניות ברומו של עולם, וברוח החופש והרב-גוניות של התורה. בלי קשר: מה בין תמרה לדקל?

    לילך: היית בסם שפיגל?! המון החברים שלי למדו שם… בכל אופן, את חייבת להכין כבר את דף ה"אודות" בבלוג שלך…

    נאור היקר והזכור לטוב: כמו שאמרתי לעיל לדוד השני, באמת שלא ניסיתי ללעוג. נסיון כושל לעשות אמנות יהודית עולה בעיני על מאה ווארטים ופוסטים שמדברים עליה. אני לוקח עלי את האחריות לכך שהנימה הנכונה לא עברה, אבל מצדך בבקשה נסה להאמין שהנימה באמת אחרת, ומנסה לצחוק עם ולא על. בכל אופן, אני דוקא מעודד אותך כן להעיז ולא לפחד, כי הכשלונות שווים את מה שעשוי לצאת בסוף (זה בסופו של דבר גם מה שניסיתי לומר בהרצאה/פוסט). לגבי הבלוג: אני מקוה שבאמת יהיה יותר גודש של קודש בהמשך, בלנ"ד.

    אהבתי

    1. טוב, בענין הדקלים-תמרות באמת שכנראה אין קשר מדויק. זה התחיל מציטוט מהזכרון (את הספר פתחתי רק כדי לצטט במדויק).
      בכל אופן, התמר הוא אחיו של הדקל (במשפחת הדקליים. ראה: ויקיפדיה).

      חנוכה שמח!

      אהבתי

  8. ניר, חג שמח!
    דיי מעניין איך קישרת בין תחומי העשייה הקשורים לקולנוע לבין יהדות ופנימיות התורה. אני חושבת שהמקומות החזקים יותר הם דווקא כאשר פירטת יותר ( מסך מלשון כיסוי וכו') ולא רק הכנסת בדיחה של דוסים, ע"ע הוספת תקציב לשם הקרנה בבית המקדש.
    לדעתי לא הייתה הבנה מלאה של הכוונה שלך, אולי בגלל שלא באמת חשבת על קהל היעד שהיית אמור להעביר את המסר אליו: אולי בתסריט אכן אתה מתחשב בו, אבל בפועל כאן קצת פיספסת: יש אנשים רבים שההכרות שלהם עם היהדות היא מהסתכלות על אחרים או בגדר שמועה, יש כאלה שנולדו לתוך זה אבל דיי רחוקים מהפנימיות של הדברים ואני כחלק מבעלי התשובה הייתי מחפשת את המקומות המעמיקים יותר, אף על פי שנהניתי לקרוא וחייכתי לעצמי לא מעט.

    אהבתי

  9. מה זה בכלל משנה קולנוע יהודי או לא יהודי? קולנוע זו אמנות ולאמנות אין דת. אם יש לך השראה, אתה אמור להאמין שהיא הגיעה מאלוהים, אז מה בדיוק הבעיה?

    אהבתי

  10. אני דווקא זוכר שנהניתי מאוד מההרצאה אבל עכשיו גם נקרא ונגיב לעניין (אם נספיק)

    אהבתי

  11. טוב, עכשיו אני חייב שתראה את הסרט. ולראות ולאמת במה הוא דומה מהחזון שלך ובמה הוא שונה. ב2.2. יש הקרנה בסינמטק ת"א של כל הסרטים של המחזור שלנו ב'מעלה'- תבוא, יהיה מעניין לשמוע באיזו שבת בדולב כשיצא לנו להסתנכרן.

    אהבתי

  12. אם היית מרצה בפני תלמידי חכמים מה הם צריכים ללמוד מהקולנוע, ניחא. אבל למרות שאני מסכים מאחורי כל צחוק יש משהו רציני, אני באמת לא רואה מה מישהו שעוסק מקולנוע יכול לקחת מהדברים שלך. ולפי עדותך שלך – גם לא אף אחד מהם… וחבל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s