שליחות שטרם הושלמה: על גאולתו השניה של בעל התניא

 ידוע לכול כי י"ט כסלו היה "יום הגאולה" של אדמו"ר הזקן, בעל התניא, ממאסרו בידי השלטון הרוסי. לאחר שבועות ממושכים של מאסר הוא יצא לחופשי, בדיוק ביארצייט של רבו האהוב, המגיד ממזריטש. מאז נחגג י"ט כסלו בידי רבים בחב"ד ומחוצה לה כ"ראש השנה לחסידות".

אך יש עוד פן לסיפור, פחות מוכר ועוד פחות מכך מובן. הכוונה היא למה שאירע מיד לאחר היציאה מהמאסר, ושבגינו חוגגים החסידים גם את כ' בכסלו. כשהוציאו השומרים את האדמו"ר הם לקחו אותו לאחד החסידים שהתגורר בפטרבורג, אך בטעות הכניסוהו לדירתו של יהודי אחר, שהיה מבין ה"מתנגדים" הגדולים לחסידות. היהודי, שידע כמובן על ההלשנה והמאסר, היה מופתע, אך הכניס את אדמו"ר הזקן. הוא בירכו והרתיח לו מים לשתייה, אך במקביל נעל את הדלת וניצל את ההזדמנות להוכיחו ולנסות להסיגו מדרכי החסידות.

עברו מספר שעות בטרם גילו החסידים היכן נמצא אדמו"רם. כאשר נכנסו וראו את המעמד רצה אחד מהם להכות את המתנגד, אך אדמו"ר הזקן עצר אותו, אמר שיש לכבד את האכסניא, והשתהה עד שסיים את המשקה שלו ובירך. שורת הסיום של הסיפור היא אמירתו של אדמו"ר הזקן שבמספר השעות ששהה בבית המתנגד סבל יותר מאשר בשבועות הארוכים בבית המאסר הרוסי.

משפט זה מוכר לכל חב"דניק, והוא חלק יסודי מהסיפור עבורו. אך קשה לרבים שלא להרגיש אי־נוחות מולו. האם באמת היה יכול האדמו"ר החסידי הגדול לטעון שהסוהרים והחוקרים הרוסים עדיפים מהיהודי המתנגד? האם אין כאן הוצאה מכל פרופורציה של ממדי המחלוקת הפנים־יהודית?

כפי שנראה מיד, ניתן להבין אמירה זו באופן שונה לגמרי, ואף הפוך, מהעולה בשמיעה ראשונה, ופירוש זה הולם בהרבה את דמותו של אדמו"ר הזקן. אך לשם כך יש ללכת, בלשון החביבה עליו, ב"דרך ארוכה וקצרה", ולהתעכב מעט על דמותו.

מבצר פטרבורג, בו נכלא רש"ז מלאדי, היום
צילום: ג'ורג' שוקלין, ויקיפדיה

על שלשה דברים

אדמו"ר הזקן היה דור שלישי לחסידות, אחרי רבי ישראל בעל־שם־טוב מייסדה וממשיך דרכו המגיד ממזריטש. במסורת חב"ד מקובל לראות את שלושת האישים האלו כשלושת עמודי התווך של החסידות. הגדרת אדמו"ר הזקן כמגלם את עמוד התווך השלישי של החסידות כולה עשויה להיראות כהחלטה פנים־חב"דית, שכן לצדו למדו אצל המגיד מייסדי חסידויות גדולות נוספים. בכל זאת, כפי שנראה מיד, לפחות במובן משמעותי אחד הוא היווה דמות ייחודית ומרכזית באופן המצדיק הגדרה זו.

היחס בין שלושת האישים מוסבר באמצעות הקְבלה לשלושת הדברים שעליהם העולם עומד לפי פרקי אבות – תורה, עבודה וגמילות חסדים – כדלקמן:

הבעל־שם־טוב הוא בבחינת עמוד החסד של החסידות. הוא ייסד את החסידות כתנועה של גמילות חסדים, שהתערתה בעיירות היהודיות ויצרה קשר עם היהודים הפשוטים. אף כל לימוד התורה הינו עקר לשיטתו אם אינו נשען על תיקון אמיתי של מידות הלב, החל מהמידה הראשונה והעיקרית, החסד.

המגיד ממזריטש הוא עמוד העבודה של החסידות. המגיד הוא שפיתח את החסידות לכדי דרך חיים, הכוללת עבודה פנימית מושקעת ויומיומית (הנקראת פשוט "עבודה" בלשון החסידים). אף לו הייתה תורה רחבה ועמוקה, במובנים מסוימים אף יותר משל רבו, אך תכלית כל תורתו הייתה לדעת כיצד לעבוד את ה' כל היום כבתפילה מתמדת.

לבסוף, אדמו"ר הזקן הוא עמוד התורה של החסידות. הוא ינק מתורת שני קודמיו, אך היה הראשון שפיתח תורה זו לכדי הגות שיטתית, מקיפה וסדורה (ולכן כינה את דרכו בשם חב"ד, ראשי תיבות חכמה, בינה ודעת). אכן, עד היום לא ניתן להשוות את ספרות חב"ד לזו של החסידויות האחרות, לא מבחינת היקף הכרכים והנושאים ולא מבחינת עומק העיון ופירוטו. בכך שבנה את עמוד התורה של החסידות הפך אדמו"ר הזקן להתגלמות דורה השלישי.

אור נוסף על חלוקה זו שופך סיפור הגעתו של אדמו"ר הזקן לחצר המגיד. מסופר כי ברגע מסוים התלבט רבי שניאור זלמן הצעיר היכן ללמוד – האם בווילנא, מקום מושבו של הגר"א ומרכז עולם הישיבות הליטאי, או שמא במזריטש, מקום מושבו של המגיד ומרכז החסידות. באותם הימים, כידוע, לא היה ניתן להעלות על הדעת התלבטות קיצונית יותר, והעובדה שאדמו"ר הזקן היה בכלל שרוי בה דיה ללמדנו על אופיו הייחודי.

אדמו"ר הזקן בחר בסופו של דבר במזריטש, וכך נימק, בענווה אופיינית, את בחירתו: "ללמוד כמדומה לי שאני יכול, אך איך להתפלל איני יודע כלל". לאמור: בווילנא למדו כיצד ללמוד תורה ובמזריטש כיצד להתפלל, ואדמו"ר הזקן חש שעליו לבנות בתוכו בעיקר את קומת התפילה.

סיפור זה ממחיש לנו שני דברים מרכזיים: האחד, שכבר בצעירותו של אדמו"ר הזקן ייצגה דמותו של המגיד את פן התפילה שבחסידות; והשני, כי על כף המאזניים של אדמו"ר הזקן הייתה התורה כמעט שקולה לתפילה, עד שהוא התלבט בין השתיים. הוא אמנם הכריע לטובת התפילה והלך למזריטש, אך לאור העובדה שעיקר חידושו היה פיתוח תורת החסידות, לצד העובדה שעסק רבות בתורת הנגלה (הוא כתב מהדורה מחודשת של ה"שולחן ערוך"), נראה שבחירה זו הייתה בבחינת נקיטת דרך עקיפה על מנת לשוב אל התורה ממקום פנימי יותר.

ייעוד של השלמה

אדמו"ר הזקן ביקש אפוא לאחד בתוכו את שני הכיוונים שביניהם התלבט בצעירותו – התפילה החסידית והלימוד הליטאי. למעשה ניתן לומר שכל ייעודו בחייו היה לאחות את המחלוקת החסידית־ליטאית, הן בתוך החסידות פנימה והן כלפי חוץ, בין החסידים למתנגדים. המגיד אמר זאת לאדמו"ר הזקן בפירוש: אתה חוננת, הוא בירכו, בכוח של "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" – החסידות היא "אש תמיד", אך יש "לא" של התנגדות אליה, ואותו אתה "תכבה".

כלפי פנים ניכר ייעודו של אדמו"ר הזקן בשיטת הלימוד שפיתח, שהפכה לסימן ההיכר של הספרות החב"דית. שיטה זו מתעמקת בסוגיות הפנימיות של לימוד החסידות משל היו סוגיות בגמרא – בהעמקה, בשיטתיות ובריכוז – ומבחינה זו מזכירה את הלימוד הליטאי. מאידך גיסא, כל תכליתה היא להחדיר את רעיונות החסידות עמוק יותר לפנימיות הלב, ומבחינה זו היא מהווה חלק בלתי נפרד מהחסידות.

כלפי חוץ ניכר הייעוד בניסיונו של אדמו"ר הזקן להשכין שלום בין החסידים לליטאים. הוא ורבי מנחם־מנדל מוויטבסק נסעו לווילנא במטרה לפגוש את הגר"א ולנסות לשכנעו בדבר צדקת החסידות. הם סברו שאם יפגוש חסיד כאדמו"ר הזקן, שהינו ירא שמים ותלמיד־חכם מובהק בנגלה ובנסתר כמוהו, הוא ישנה את דעתו והסכסוכים בין החסידים למתנגדים ייפסקו. הפגישה כידוע לא יצאה לפועל: הגאון הגדול סירב לפגוש את שני החסידים, והם נאלצו לשוב אחורנית ריקם (נהוג ללמד זכות על הגאון ולהסביר שהיו אלו תלמידיו שהטו את לבבו ונטעו בו את הרושם השגוי לגבי החסידים). בכל אופן, הסיפור מחזק את טענתנו, שאדמו"ר הזקן חש שליחות מיוחדת כלפי אנשי התורה הליטאים של דורו.

כעת אנו יכולים לנסות ולהשיב על החידה שבה פתחנו: כיצד ניתן להבין באופן חיובי את אמירת אדמו“ר הזקן כי סבל בבית המתנגד יותר מאשר בכל ימי המאסר הרוסי?

התשובה מונחת לפנינו: בהיות אדמו“ר הזקן עמוד התורה של החסידות, שייעודו היה לאחות את מחלוקת החסידים והליטאים, המפגש עם המתנגד נגע לעומק נשמתו. ייסוריו לא היו בשל טינה בלבו על המתנגד, אלא ייסורים עצמיים על כך שעדיין לא הצליח להגשים את ייעודו – להשרות שלום בין שני עולמות התורה הגדולים. המפגש עם המתנגד המחיש עבורו עד כמה גדול הקרע בין שתי קבוצות אלו ועד כמה עוד ארוכה הדרך לתיקון. זה מה שהסב לו ייסורים גדולים כל־כך, לאין ערוך יותר מאשר ייסורי הגלות במאסר הגויים.

העובדה שהעיכוב בבית המתנגד נמשך לתוך כ‘ בכסלו מחזקת הבנה זו. מסופר שכאשר רצה אדמו“ר הזקן לפרסם את ספר התניא, שנתיים לפני המאסר, הוא עשה כל שביכולתו שהספר יצא ביארצייט של רבו, י“ט כסלו, אך רצתה ההשגחה והוצאת הספר נדחתה ביום אחד. אדמו“ר הזקן היה מבחינתו מבוטל לרבו, אך בכך שמלמעלה התגלגלו הדברים כך שספרו יצא ביום חדש, כמו הסתתרה האמירה שלאדמו“ר הזקן, ובפרט לתורתו, ישנו ייעוד אחר בעולם, המאיר ביום אחר. באותו אופן, גם עיקר גאולתו של אדמו“ר הזקן היה צריך להתקיים ביום זה. בי“ט כסלו הוא נגאל כתלמיד של המגיד, אך בכ‘ בכסלו התרחשה גאולתו הפרטית שלו – גאולה הנגועה בצער על ששליחותו טרם הושלמה.

שנזכה להגשים את חלום אדמו“ר הזקן, ולחזות בתורה חדשה המכילה ומאחדת את כל שבטי ישראל, ובזכות כך את העולם כולו.

מבוסס על דברי הרב יצחק גינזבורג. פורסם במוסף "שבת" של מקור ראשון

2 comments

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s