אל תוך הפלא, פרק 5: מחול העוורים

פרק 1 | פרק 2 | פרק 3 | פרק 4

יצורים סוריאליסטיים דמויי חרקים מתנועעים על שולחן ירוק. מעליהם רוכן יצור נוסף, גדול יותר, עם עין אחת ענקית, בוחן אותם. היצור הגדול נראה כמין מדען החוקר את היצורים הקטנים מתוך עמדת עליונות, מבלי לשים לכך שהוא עצמו נראה בדיוק כמוהם.

תמונה זו, ציור בצבעי שמן, התנוססה על כריכת הספר באנגלית ששלפתי מארון הספרים בקומה העליונה, ושמיד צד את סקרנותי. הוא הזכיר לי את ספרי המדע הבדיוני אותם אהבתי, אך שידר בגרות ותחכום שלא היו בהם. הכותרת הציעה אף היא שמדובר במין ספר בדיוני למבוגרים: The Blind Watchmaker – "השען העוור" (אם כי, באותו רגע לא תרגמתי לעצמי את הכותרת בראשי; אילו הייתי עושה זאת אז, אני חושד שחלק גדול מהקסם שהיא הילכה עלי היה מתפוגג). שם הסופר שהתנוסס על הכריכה היה Richard Dawkins.

הייתי בן חמש-עשרה, בתחילת כתה י'. התיישבתי על הרצפה במסדרון, פתחתי את הספר, דילגתי מעל עמודי המבוא והתחלתי לקרוא את הפרק הראשון.

Blind_Watchmaker 2פרק 1

להסביר את המאד-בלתי-סביר

אנו בעלי החיים הננו הדברים המורכבים ביותר ביקום המוכר. היקום שאנו מכירים הינו, כמובן, רק רסיס קטן מהיקום האמיתי. ייתכנו חפצים מורכבים מאתנו על כוכבי לכת אחרים, וחלקם אולי כבר יודעים על אודותנו. אך דבר זה אינו משנה את הרעיון שברצוני להעביר. דברים מורכבים, בכל מקום, צורכים סוג מיוחד של הסבר. אנו רוצים לדעת כיצד הם התהוו ומדוע הם כה מורכבים. ההסבר, כפי שאטען, הנו קרוב לודאי זהה, פחות או יותר, לגבי דברים מורכבים בכל מקום ביקום; זהה לגבינו, לגבי שימפנזות, תולעים, עצי אלון ומפלצות מהחלל החיצון. מצד שני, הוא אינו זהה למה שאכנה דברים 'פשוטים', כמו סלעים, עננים, נהרות, גלקסיות וקווארקים. אלו הם ענייניה של הפיזיקה. שימפנזות וכלבים ועטלפים ומקקים ואנשים ותולעים וסביונים וחידקים ומפלצות מהחלל הם ענייניה של הביולוגיה.

עד אותו רגע הכרתי רק שני סוגי ספרים: רומנים עלילתיים, וספרי לימוד מבית הספר. כבר מהעטיפה היה ברור שהספר הזה אינו ספר לימוד, אך כעת כשהתחלתי לקרוא אותו הסתבר שהוא גם לא רומן. כמו היצורים על כריכתו, הוא היה בריה חדשה עבורי, וכל חושי נעורו כדי לפענח מה טיבו.

הדבר הראשון שצד את תשומת לבי הוא השימוש בגוף ראשון רבים: "אנו". במלה אחת שלח המחבר אלי את זרועו ואסף אותי אליו, מסובב אותי כך שאסתכל על העולם מנקודת מבטו. ולא היה זה סתם "אנו" אלא "אנו בעלי החיים": אנו חלק מעולם החי, קבוצה גדולה אחת של יצורים חיים ונושמים. הדבר השני שתפס אותי היה שכבר בשלושת המשפטים הראשונים השתמש המחבר בשפע של ביטויים ודימויים שחדרו הישר לנקבוביות הפקוחות של נער חובב מדע בדיוני כמוני. החל מהביטוי במשפט הראשון "היקום המוכר", המשך ב"כוכבי לכת אחרים", וכלה במשפט המרטיט, "חלקם אולי כבר יודעים על אודותנו". אך הדבר המשמעותי מכולם היה שהמחבר כתב ישירות אלי. הוא לא תיאר עלילה, המציא דמויות או שם בפיהם דיאלוגים, וגם לא מסר אינפורמציה ביובש. הוא דיבר, כפי שאדם היושב מולי היה מדבר אלי. כתיבה מסוג זה היתה התגלות עבורי, כי היא בבת אחת הרימה אותי ממקום מושבי והטיסה אותי אל רב-שיח פילוסופי עם אנשים זרים, החוצה את המרחב והזמן.

המשכתי לקרוא:

ההבדל הוא במורכבות התכנון. ביולוגיה היא חקר דברים מורכבים העושים רושם כאילו תוכננו למטרה מסוימת. פיזיקה היא חקר דברים פשוטים שלא נדמים כמתוכננים. ממבט ראשון, חפצים מעשה-ידי-אדם כמו מחשבים ומכוניות נראים כמהווים יוצאים מן הכלל. הם מורכבים ותוכננו כמובן למטרה מסוימת, ובכל זאת אינם חיים, והם עשויים ממתכת ופלסטיק ולא מבשר ודם. בספר זה נתעקש להתייחס אליהם כאל חפצים ביולוגיים.

 הספר נהיה מעניין מפסקה לפסקה. נראה שהוא עוסק בביולוגיה, אך הוא לא הזכיר שום ספר ביולוגיה שהכרתי. מה זה? עלעול אחורנית למבוא עליו דילגתי החל להעניק פתרון לשאלותיי. כך נפתח המבוא לספר:

ספר זה נכתב מתוך שכנוע כי קיומנו היווה פעם את המיסתורין הגדול ביותר, אך שהוא אינו מיסתורין יותר, שכן הוא נפתר. דארווין וְ-וואלאס פתרו אותו, אם כי אנו נמשיך להוסיף הערות שוליים לפתרונם עוד זמן מה.

לא ידעתי מי זה וואלאס, אך ידעתי היטב מי הוא דארווין, ויכולתי רק להניח שוואלאס היה שותף לו באופן כלשהו בפיתוח תורתו המהפכנית – האבולוציה.

evolutionנושא האבולוציה היה קרוב ללבי מגיל צעיר מאד. אחד הספרים שאהבתי יותר מכל בספריית הורי היה ספר מסדרת "לייף" על האדם הקדמון. לב הספר עבורי היתה כפולת העמודים שנפתחה בחגיגיות לצדדים, חושפת את התרשים הנודע של התפתחות האדם מן הקוף. הייתי שב ופותח עמוד זה, סוקר בעיני את המעבר ההדרגתי מהקופיף הקטן משמאל עד לאדם המפותח מימין, מרותק מהסיפור שהוא מגולל – סיפור של התפתחות הדרגתית מחיה לאדם, המטשטש את ההבחנה ביניהם. בפעם הראשונה שהראו לי את התרשים, הייתי בטוח שהוא מציג את תהליך הגדילה של כל אדם ואדם: כולנו נולדים כקופים קטנים, חשבתי, ובהדרגה הופכים לבני אדם לפי השלבים המצוירים בדף. לפי זה גם אני הייתי ודאי קוף קטן פעם – רק שאינני זוכר זאת. רק לאחר איזה זמן הועמדתי על טעותי: מדובר בהתפתחותה של האנושות כולה, על פני דורות רבים של התפתחות, שארכו מיליוני שנים.

לאדם שבסוף, הוסבר לי אז, שהוא אנחנו, קוראים 'הומו ספיינס', שפירושו האדם החושב, כי רק הוא מסוגל ממש לחשוב. מיד שאלתי את עצמי: מה חושבים קופי-האדם (או אנשי-הקוף) שבשלבי הבינים? האם הם חושבים חצאי-מחשבות, או שמא מחשבות שלמות אבל פשוטות? האם ביכולתנו בכלל לדמיין מה הם מרגישים? האם הם חולמים שיום אחד יהפכו לאדם? ואולי בעצם גם אנחנו כמוהם – שלבי-בינים בתהליך שיוביל יום אחד לאדם מסוג חדש (ושיחשיב אותנו כקופים)?

מכיוון שתרשים ההתפתחות מהקוף לאדם היה חלק בסיסי מתפאורת הדימויים של ילדותי, הייתי המום כאשר יאיר, הבן של השכנים הדתיים שלנו מהבית הסמוך, שהיה גדול ממני בשלוש שנים וכבר בכתה ה', התרגז כל כך כשהבאתי לו אותו, ואמר לי שמה שמצויר בו אלו שטויות גמורות, שלא היו ולא נבראו. תגובתו היתה לחלוטין בלתי-צפויה עבורי, ולא הבנתי מהיכן היא בוקעת. איך אפשר להגיד על דבר שכולם יודעים שהוא אמת, שהוא שקר? "זה לא שטויות", הגנתי בתוקף על הציור בספר, נאחז בו כספינה למזח, "כולם יודעים שזה אמיתי". "זה קשקוש מוחלט", הוא התעקש, "אתה רוצה להגיד לי שסבא שלך היה קוף?! יכול להיות כזה דבר שאתה בן אדם וסבא שלך קוף?!" "סבא שלי לא קוף!" זעקתי בדמעות ורצתי חזרה לביתי. יאיר בא אחרי לפייס אותי, ואמר שהוא לא באמת התכוון שסבא שלי הוא קוף. נרגעתי וניגבתי את דמעותיי, אך הכרה חדשה נצרבה בי: עבור אנשים אחרים, הנושא הזה טעון. מסיבות שאיני יכול להבינן, יאיר הבן של השכנים מצא את הרעיון שבני האדם הם צאצאי הקופים, שאני קיבלתי כמובן מאליו, מקומם באופן בלתי רגיל. למה?

כעת, בהיותי בן חמש-עשרה, נופל לידי ספר נוסף על אותו נושא, ושוב צד את דמיוני. אולי אם אתעמק באבולוציה ואבין במה מדובר, אעמוד על הסכסוכים הניטשים סביבה?

* * *

מהרגע שמצאתי את "השען העוור" לא הנחתי אותו עד שסיימתי אותו, והוא הפך את עולמי. למרות שחונכתי מילדותי להאמין באבולוציה, וציור שורת הקופים ההולכת ומזדקפת היה חקוק בתודעתי, השען העוור הבהיר לי כי כלל איני מבין מהי אבולוציה ומהי הברירה הטבעית. ביטויים כמו "הטבע רצה", "האבולוציה עיצבה", ו"אנו מתוכננים" יצרו אצלי הבנה שגויה של האבולוציה, וכעת האמת על אודותיה נחתה עלי לפתע במלוא משקלה, עד יכולתי לראשונה להבין מדוע הרעיון זיעזע רבים כל-כך.

לפי רעיון האבולוציה האמיתי, למדתי כעת, אין שום רצון, עיצוב או תכנון בטבע. מדי פעם בתהליך השכפול של מולקולת הדנ"א במעבר מדור אחד לדור שני, מתרחשות בו, כתוצאה מגורמים שונים כקרניים רדיואקטיביות החודרות לארץ מהחלל, "מוטציות" – שיבושים בהעתקה הגנטית. מוטציות אלו, שהינן אקראיות לגמרי, עומדות במבחן מציאות קר: אלו המירעות את יכולת ההישרדות של האורגניזם שלהם (רוב המוטציות), מוטציות "שליליות", מזרזות את מותו וממילא אינן עוברות בהורשה הלאה, ואלו המשפרות אותה, מוטציות "חיוביות", שורדות, עוברות בירושה לדורות הבאים ונהיות נפוצות. זוהי "הברירה הטבעית" המפורסמת: ישנה "ברירה" – סלקציה של אורגניזמים מסוימים על פני אחרים – אך היא "טבעית", לאמור: אוטומטית, מכאנית, נעדרת החלטה. במלים אחרות: יש ברירה, אך אין בורר. הברירה מתרחשת מעצמה בהתאם לחוקי הטבע המכאניים.

זו הסיבה שהספר נקרא "השען העוור". משל קלאסי מהמאה ה-19 להוכחת קיום הבורא, שניסח התיאולוג הנוצרי וויליאם פיילי, טען שאם נצעד בארץ שוממת כלשהי וניתקל לפתע בשעון מונח על הארץ, נוכל לדעת בוודאות מוחלטת כי בני אדם שוכנים בארץ זו, או לפחות שכנו בה ביום מן הימים, שכן שום תהליך טבעי לא היה יכול להוביל להיווצרותו הספונטנית של שעון. זהו ה"טיעון מן התכנון" המהווה את אחד מהטיעונים היסודיים לטובת האמונה כי היקום נברא בידי בורא כל-יכול. אך טענת האבולוציה היא ששעונים ואף עצמים משוכללים מהם בהחלט יכולים להיווצר מתהליך טבעי, וזה בדיוק מה שקרה בכדור הארץ ב-4 מיליארדי השנים האחרונות: לאט לאט נוצרו, מתוך החומר הדומם הפשוט, תאים חיים, שהפכו ליצורים רב-תאיים, שהפכו למינים בעלי חוליות, שהפכו ליונקים יבשתיים, שהפכו לבני-אדם, שתיכננו ובנו שעונים. הברירה הטבעית היא-היא "השען העוור", שייצר את הדברים המשוכללים ביותר עלי אדמות – כל המינים הביולוגיים – אך עשתה זאת באופן של זחילה עוורת באפילה.

Dead can dance_Into the labyrinth
עטיפת האלבום Into the Labyrinth של הרכב Dead Can Dance

ההכרה החדשה בדבר האמת על האבולוציה פשטה על כל חלקי נפשי כאש, מכלה כל חלקה אחרונה של חשיבה "טלאולוגית" – חשיבה על העולם במונחים של תכלית ומטרה – שהתברר לי פתאום שהיו לי. האש חשפה אותם ושרפה אותם בו-זמנית. לא היתה כאן רק הבנה חדשה אודות "מוצא המינים", אלא תמונה חדשה של היקום, של ההוויה כולה: היקום התגלה לי פתאום כגוש חומר ענק שפשוט ישנו. אין בו תוכן, תכלית או כוונה, רק תנועה – התרחשות עוורת המתגלגלת מעצמה, ובהדרגה מפתחת יצורים חושבים הממציאים לעצמם משמעות. עד קריאת "השען העוור" היה נדמה לי שאני לגמרי חילוני, ספקן, רציונליסט. כעת הבנתי שלדפנות תודעתי החילונית דבוקה עדיין שכבה בלתי-נראית של חשיבה מיסטית, שארית של השקפת עולם דתית בת מאות דורות שעיצבה אותי. ביטויים כמו "גוף ונשמה", "בחירה חופשית", "כמו שהטבע רצה" וכן הלאה, היוו כולם חלק משכבה שקופה זו, שעל מנת להשלים את חילוּני עלי כעת לקלף אותה, להטהר ממנה. כן, להטהר: כמו בטבילת אש פולחנית, הרגשתי, הספר של דוקינס טיהר את שכלי, מבער ממני את כל שיירי הדתיות והמיסטיקה שינקתי בדורות הקודמים, וחונך אותי להיכל חדש של צלילות ובהירות, שלראשונה רואה את המציאות נכוחה, שלא דרך ערפל רגשני.

האבולוציה, כפי שדוקינס הבטיח בהקדמה, העניקה לי הסבר לכל תופעות החיים. מדוע אנו חווים כאב כאשר אנו נפצעים? הכאב הוא אזהרה למוח, שהגוף בו הוא שוכן מתעסק עם משהו מזיק ועליו להתרחק ממנו. אורגניזם ללא תחושת כאב נכחד, אורגניזם הניחן בו בחדות שורד. כה פשוט. מדוע רגע השיא של המין מענג? משום שרק אורגניזמים הפרים ורבים מעבירים את הגנים שלהם לדורות הבאים, ואם כן האבולוציה מתעדפת אורגניזמים החווים דחף עז לפרות ולרבות. בשני המקרים, כאב ועונג, מוכרחת החוויה להיות העוצמתית ביותר שאפשר, אחרת לא היינו מכונת הישרדות טובה, ולא היינו כאן היום. הסברים מסוג זה יכולתי כבר לספק בעצמי לכל תופעה: חיבתנו לחיות חמודות, פרץ האדרנלין בשעת לחץ, הדאגה לילדינו, פחד המוות, הקנאה, האהבה. היער העבות העצום של החוויות האנושיות נבט כולו מגרעין אחד – הדחף הבלתי ניתן לעצירה של הגֶן לשכפל עצמו.

הרגשתי שהוכנסתי בסודה של אמת גדולה ונוראית שרוב האנשים אינם מודעים לקיומה, והיא מכשכשת בקרבי כדרקון הנכון לבלוע את העולם.

* * *

השען העוור היה רק ההתחלה. בעקבותיו הזדרזתי להשיג ולקרוא את שני ספריו הקודמים של דוקינס, ובהמשך להם ספרים נוספים של מדע פופולרי, על פיזיקה קלאסית וקוואנטית, על תיאוריית הכאוס, על חקר המוח. באותו זמן גיליתי כי אבי מנוי על כתב העת "מחשבות" – מגזין צבעוני שיצא לאור ע"י חברת IBM ונשלח ישירות לקבוצת מנויים סגורה – שכל אחד מגליונותיו כלל מגוון מאמרים בנושא מדע, פילוסופיה ואמנות. חיש קל אספתי את ערימת הגליונות לחדרי וקראתי אותם במלואם בזה אחר זה.

השקפת עולמי החדשה קיבלה שם: מטריאליזם. גלגלתי את המלה על לשוני בשביעות רצון של אדם שמצא את הכותרת המושלמת ליצירת האמנות שלו. אני מטריאליסט. לא הייתי לגמרי מודע באותו רגע לקונוטציות השליליות של מלה זו, שבעיני רבים מזוהה קודם כל עם רכושנות וחמדנות. אני הכרתי אותה בהקשרה הפילוסופי, כמגלמת את תפיסת העולם לפי יש רק חומר במציאות, והיא היתה עבורי מלה מתוקה ומרוממת, שביטאה את הצלילות של תמונת עולם המבוססת על טהרת המדעיות והאמפיריות, חפה מכל משאלות מיסטיות.

במשך זמן מה העיבה על תמונת עולמי החדשה שלי קושיה גדולה אחת: כיצד תוכל האבולוציה להסביר את עושר ועומק החוויה הנפשית האנושית ויצירותיה – את מורכבות חוויותינו הנפשיות, את רגש האהבה וחווית ההתפעמות מול היפה, את התרבות, האמנות והספרות? כיצד היא תוכל להסביר את בחירתו של אדם להתאבד – הפרה לכאורה של חוק היסוד של האבולוציה, הישרדות? אך ספרי המדע סיפקו תשובה גם לקושיה זו: קשת החוויות האנושיות אינה אלא פועל יוצא בלתי נמנע של התפתחות המוח האנושי. מטרתו המקורית של המוח היתה להנהיג את האורגניזם על מנת לשפר את סיכויי הישרדותו; אך מכיוון שמוח משוכלל יותר מוצלח יותר בתפקידו, הברירה הטבעית תיעדפה את בעלי המוחות המשוכללים על פני הפשוטים יותר. כתוצאה, נוצרה ספירלה של היזון חוזר שגרמה ל'התפוצצות' של המוח האנושי – התפתחות מואצת שלו הרבה מעבר לצרכי ההישרדות, עד לפיתוחה של יכולת תקשורת ושימוש בסמלים. דבר דומה התרחש בטבע בדומה לזנב הטווס, שנמתח עד הנקודה שמעבר לה יחבל בתנועתו. הספרות, השירה, הארכיטקטורה והמוזיקה, התרבות האנושית כולה על שלל צבעיה וצליליה, כולל מערבולות הנפש המובילות להרהורים אובדניים, אינן אלא תופעת-לוואי של ההתפוצצות הספירלית של המח, ניצוצות הניתזים מצדדי רכבת האבולוציה בעודה שועטת קדימה בעוורון.

robot dreams
Ralph McQuarrie, "Robot Dreams"

שאלה נוספת היתה, כיצד נוצרת חווית המודעות האנושית מתוך המוח, שאינו אלא מכונה חומרית? כיצד אנו חושבים, מרגישים ומבצעים החלטות? בפתרון בעיה זו, "בעית הגוף-נפש", התגייס לעזרתי חבר טוב של דוקינס, פילוסוף אמריקאי בשם דניאל דֶנֶט, שהמורה שלי לפילוסופיה בתיכון גילה לי אותו ושהפך במהרה למורה הדרך השני שלי בשנות התבגרותי. ספריו של דנט העניקו לי את הפתרון שביקשתי לחידה זו. המוח הוא אכן מכונה חומרית גרידא הפועלת מתוך הכרח סיבתי עוור, אך היא מייצרת לעצמה אשליה של מודעות עצמית, מעט כמו שתוכנה בנויה על גבי חומרה ויוצרת אשליה של מציאות וירטואלית המתקיימת מאחורי מסך המחשב. אמונתנו כי יש לנו בחירה חופשית נובעת מהתהליך של השוואת תרחישים מדומיינים אפשריים של העתיד והתלבטות – דטרמיניסטית לגמרי – באיזה מהם כדאי להכריע. אך הן ההשוואה, הן ההתלבטות והן ההכרעה מהוות חלק מתהליך סיבתי בלתי-נמנע ובלתי-חופשי.

מסך נוסף הוסט מעל עיני. אנחנו רובוטים החולמים שהם בני אדם. כך תכנתו אותנו, ואין לנו אפשרות להשתחרר מכך. חיינו צרובים לתוך החלום הזה, וגם המעטים מאתנו שנעשו מודעים לכך אינם מסוגלים להתעורר ממנו. יתרוננו היחידי – וזהו יתרון גדול, הירואי – הוא שאנו יודעים שזה חלום, ויכולים להמשיך להתנהל בו מתוך פכחון פנימי, מתוך צלילות.

קשה לי לתאר את גודל הסיפוק האינטלקטואלי שהעניקה לי המסכת המחשבתית של דוקינס ודנט. היא עטפה את הכל וחדרה בכל, ונתנה הסבר הגיוני לכל תופעה וחוויה שהכרתי. היקום קופל ונארז בקופסה קטנה, ואני חפנתי אותה בכף ידי.

* * *

דוקינס ודנט מחו את שאריות האמונה באלוהים וכן ברעיון של נשמה ובחירה חופשית, שהבנתי שמבלי משים ירשתי מדורות עברו. אך מסע הקריאה המדעי והפילוסופי הוביל אותי במסלול מפתיע חזרה אל אלוהים, אך מסוג אחר הפעם – אלוהי המתמטיקה והפילוסופיה.

החוויה המכוננת השניה של התפתחותי האינטלקטואלית בתיכון היתה במידה גדולה הפוכה לראשונה, אך היא השתלבה עמה והשלימה את בניין תפיסת עולמי. היא התרחשה לקראת סוף כתה י"א, באמצע פתרון תרגיל במתמטיקה. אינני זוכר איזה תרגיל זה היה – מן הסתם משוואה באלגברה. בעודי מנתר בין שני צדדי המשוואה ומנסה לפרקה, חוויתי פתאום סוג של הארה. היא היתה פשוטה ובהירה, אך עשתה עלי רושם עצום המלווה אותי עד היום. אמיתות המתמטיקה, התחוור לי בהבזק פתאומי, הן נצחיות ותקפות תמיד, גם אם אין בני אדם להכיר בהן. למעשה, אין מדובר ב"אמיתות" בלשון רבים, אלא באמת נצחית ומושלמת אחת המקפלת בתוכה את כללות המתמטיקה, כללות היחסים המספריים זה לזה. חוויתי שלמות זו כמין יהלום בוהק ואינסופי התלוי באמצע שמי הרעיונות, שכל שאר המחשבות והאמיתות שאי פעם הושגו ואי פעם יושגו הם כחלקיקי אבק המרצדים בקרניים הבוקעות ממנו. העיסוק האנושי במתמטיקה כמוהו כקליטה של החזרי אור מפאות ביהלום זה, יותר ויותר עם התפתחות המחשבה, אך היהלום קיים גם בלעדנו ושלם בשלמותו גם אם אנו תופסים רק אלפית ממנה או לא תופסים אותה כלל.

חוויה זו עזרה לי להבין סוף סוף דבר שקודם לכן היה חידתי עבורי: שימושם הגלוי וחסר-הבושה של פילוסופים רבים שקראתי אותם או עליהם בשקיקה, כמו דקארט, לייבניץ או שפינוזה, במלה "אלוהים" במסגרת כתביהם. החידה היתה גדולה במיוחד בכל הנוגע לשפינוזה, אותו כבר סימנתי כפילוסוף הקרוב ביותר ללבי בשל הדטרמניזם חסר-הפשרות שלו והכרתו באשליותו של חופש הבחירה. האלוהים של הפילוסופים, הבנתי, אינו האלוהים האישי והקטנוני של הדתות כפי שהצטיירו לי, אלא הוא אותה שלמות נצחית שחוויתי בהארה שלי. זהו אלוהים שאני יכול ומעוניין להאמין בו, אם אמונה היא המלה הנכונה כאן. הייתי שלם לגמרי עם התכחשותי לדת אותה הפגנתי כבר באי-קיום הבר-מצוה שלי, אך כעת איזנה אותה הכרה באלוהי הפילוסופים, שאלוהי הדתות, כך פסקתי, אינו אלא גרסה ילדותית ומנוונת שלו.

מרגע שתובנה זו נאחזה והתרכבה בי, הפכתי ממטריאליסט לסוג של דואליסט. מתחת למציאות החומרית הנוסעת ומתפתחת על מסילת האבולוציה פרושה רשת בלתי נראית של אמת מתמטית ולוגית קבועה ובלתי משתנה. חוקי הטבע רשומים בה, וכל אמיתות המתמטיקה והגיאומטריה. הזדהיתי עם פיתגורס, שאמר שכל תנועות הכוכבים במסילותיהם מצייתים להרמוניות מוזיקליות ויוצרים סימפוניה שניתן לשמוע באוזני השכל. אפילו בתוך האבולוציה עצמה היה ניתן לזהות את עקבותיו של אותו עולם תוכן, וזאת בדמות המידע הגנטי עצמו, השט במורד ההיסטוריה תוך שהוא מחליף נשאים אורגניים – כספינה הפילוסופית של תזאוס שכל קרשיה, תרניה ומפרשיה הוחלפו במהלך מסעה, וכל ששב לנמל מוצאה הוא דמותה וצלמה בלבוש גשמי חדש.

היכן היתה האמת המתמטית בכל מיליארדי השנים שחלפו מהמפץ הגדול ועד להגעתו של האדם להכרה השכלית הנדרשת כדי להשיגה לפני מספר אלפי שנים? דמיינתי אותה כאגם תת-קרקעי המחכה בסבלנות עד שהאדם יגלה אותו וילגום ממנו. מיליארדי שנה התפשט אבק הכוכבים לפי חוקי המתמטיקה, מסתחרר לכדי צבירים ספירליים, מתעבה לשמשות ופלנטות, זורם ומתערם ומתגבש, יוצר תאים חיים המתרבים ומתמיינים, פושטים ולובשים דמויות אורגניות, הופכים לדג ולטאה וקוף ואדם, השורד וצד ומלקט ושורד, עד שברגע מסוים עוצר ומתחיל בפעם הראשונה להרהר – 1 ועוד 1. או-אז סוף סוף הגיעה האבולוציה הקוסמית והביולוגית בת עידני העידנים לפתחו של אלוהי הפילוסופים, הפותח את דלתו ואומר, חיכיתי לך.

* * *

mothfireלילה קייצי אחד, כששכבתי על המזרן בחדרי ועמדתי לכבות את מנורת הלילה, מצאתי את עצמי בוהה בעש לילה קטן שהתרוצץ על השטיח. בהתחלה היה נראה שהוא רוצה להגיע לאן שהוא, אך במהרה התחוור שהוא פשוט רץ במעגלים סביב אלומת האור של מנורת הקריאה שלי, כמו במחול שבטי משולהב. הספרים שקראתי על אבולוציה לימדו אותי מדוע שבויים חרקי הלילה במעגלים האומללים האלו: הם התפתחו בטבע הפראי מיליארדי שנה לפני הופעת האדם, כאשר האור היחידי בסביבה (למעט במקרים מיוחדים של שריפות כתוצאה מברקים, התפרצויות הר געש וכדומה) היה אור השמש והירח. גופם התעצב באופן שניצל את אור הירח לניווט: כל עוד הם שמרו על גופם בזוית מסוימת לירח הדבר הבטיח שהם יעופו בקו ישר. אך בשלב מסוים, לפני כמה מאות אלפי שנים, הופיע בפתאומיות (בקנה מידה אבולוציוני) האדם. האדם השתלט על האש ויצר נקודות אור מלאכותיות – מדורות, לפידים, עששיות, מנורות נפט ולבסוף נורות חשמל. חרקי הלילה המסכנים נמשכים באופן בלתי נשלט אל אורות אלו, ובנסיון תמים לטוס כך שהאור יהיה 'מעליהם', מוצאים עצמם חגים סביבם במעגלים, ואם מקור האור חשוף, צוללים לתוכם ונשרפים למוות. האבולוציה הטכנולוגית האנושית מהירה הרבה יותר מהאבולוציה הביולוגית, והפרש מהירויות זה הפך את חייהם לטרגדיה. הביטוי "כפרפר אל אש" הוא המצאה של בני האדם שכבר גדלו לתוך מציאות זו, אך פרפרים מעולם לא היו אמורים להמשך אל אש, משום שמעולם לא היו מוקדי אש באמצע הטבע. אולי עוד כמה מיליוני שנה יסתגלו חרקי הלילה למציאות זו, אולי הם פשוט ייכחדו. אך לעת עתה הם שבויים בפער בין שתי האבולוציות כמו זבוב בין שתי שמשות חלון, ועד שהאבולוציה הביולוגית לא תשיג את זו הטכנולוגית ימשיכו לרקוד את מחול המוות שלהם סביב המדורה.

הסתכלתי ברחמים על החיפושית הנעה הלכודה במעגלים, עד שהתנערתי מסרעפיי וכיביתי את האור. החושך המשחרר גאל את החיפושית מיסוריה, ויכולתי לשמוע אותה מתעופפת משם לחופשי. שכבתי על המזרן באפלה, אך לנגד עיני יכולתי להמשיך לראות את החיפושית המסתחררת באין-אונים סביב האור. בעצם, חשבתי לעצמי, אנו בני האדם מצויים בדיוק באותו מצב כמו החיפושית. אף אנו לכודים בין השמשות של שתי האבולוציות. אנו חיים במציאות עירונית, טכנולוגית, מהירה, מוצפת מידע, אך גופנו ומוחנו עוצבו במרחבים של טבע קדם-טכנולוגי, בעולם איטי יותר, פראי יותר. כמה טוב היה אם מישהו היה גם מכבה את פנסי הטכנולוגיה עבורנו, מחזיר אותנו הביתה, לעולם קדום, שפוי ושקט. בינתים אנו שבויים כמו החיפושית, רצים במעגלים סביב זכרון של אור שכבר איננו.

הנחמה היחידה שלנו היא, שבניגוד לחיפושית, אנו יכולים להיות מודעים למצבנו, לנסח את המשוואה המתמטית של הריקוד הספירלי שלנו אל תוך האש. זה, ויכולתנו למצוא אהבה לבנות עמה אי של חום ונחמה בלב האוקיינוס. נרדמתי כשדמותה של האהובה שאני מייחל לפגוש, חברתי לעתיד, מרצדת על תוך עפעפיי.

12 comments

  1. אז למעשה בכתבה היפה הזו על מה שמשתמע הוא הצד המטריאליסטי או הדואליסטי. איפה הפאנץ׳? הרי במקום לקרוא את התמצית אצלך בבלוג אלך וארכוש את כל ספריו של דוקינס ואקרא אותם בעצמי, איפה נקודת המבט הנוכחית שלך, ולא זו של כיתה יא ? , אתה למעשה מצודד , מתאר ומתפעם מכיוון החשיבה של דוקינס. זה עומד בניגוד למראה הדתי שלך. לא כך ?

    אהבתי

    1. יהודה, שלום

      הסדרה "אל תוך הפלא" מספרת את סיפור החזרה בתשובה שלי בהדרגה ולפי הסדר. אין פה "פאנץ'", זה פרק בסדרה, וההמשך, כולל תיאור ההתפכחות מהשקפה זו, יבוא בעתו ובזמנו.

      אהבתי

  2. כתוב מעניין, ומעורר מחשבות ורגשות, כל הפרקים. לעיתים מבצבצת בדרך סוג של מיסיונריות, כמו בביקורת על בית הספר, או אולי שברי הידיעה על המחבר, והכותרת הם המכתיבים הרגשה זאת.
    בנושא העש הנמשך אל האש (קטע מכמיר לב), הייתי מוסיף שאת האש במקרה של האדם, האדם מדליק ומבחינה זאת – מצבו שונה משל העש, ובנוסף לכך ש"הנחמה היחידה שלנו היא, שבניגוד לחיפושית, אנו יכולים להיות מודעים למצבנו, לנסח את המשוואה המתמטית של הריקוד הספירלי שלנו אל תוך האש. זה, ויכולתנו למצוא אהבה לבנות עמה אי של חום ונחמה בלב .." אנו גם יכולים לכבות ולהדליק אותה.

    אהבתי

  3. רפאל שלום וברוכים הבאים לבלוג

    או שלא הבנת אותי או שאני לא אותך. ה'אש' במקרה של האדם זה כל הסביבה הטכנולוגית המודרנית. 'לכבות' אותה פירושה לצאת לגמרי מהסביבה המודרנית, שזה קשה מאד עד בלתי אפשרי (ולדעתי גם לא רצוי).

    כך או כך, בקטע המדובר איני כותב תובנות של היום, אלא מחשבות של אותה תקופה, גיל ההתבגרות והתיכון.

    מקוה שתמשיך לקרוא!

    אהבתי

  4. שלום ניר. אף אני קראתי לא מעט על האבולוציה וחשבתי לעניינך במס' נקודות המטילות בה בספק:

    1)נניח שמדענים יפתחו בעתיד רובוט דמוי-אדם. והרובוט יהיה כל כך דומה לאדם, עד כי לא נוכל להבדיל בינו לבין אדם אמיתי (נניח שהוא אף עשוי חומר אורגני ומכיל מנגנון שכפול, כמו יצור חי). ללא ספק רובוט שכזה יהיה הוכחה לתכנון רב. אם כך, מדוע לא האדם עצמו המורכב בהרבה ואף בעל בחירה חופשית שאינה קיימת ברובוט שכזה?

    2)אם העולם התפתח בתהליך טבעי, הרי שגם מכונית יכולה להווצר בחדר סגור. כיצד? משום שאם האדם התפתח בהדרגה מחיידק (כפי שטוענת תיאורית האבולוציה), הרי שאם נסגור חדר עצום בגודלו (אף בגודל כדור הארץ), החיידק שבתוכו יכול להתפתח בהדרגה לאדם, שבתורו ייצור מכונית=מכונית התפתחה בחדר סגור. אבל אנו יודעים שמכונית אינה יכולה להווצר בחדר סגור.

    לגבי הבעיות באבולוציה באופן כללי- תוכל למצוא במאמר מעניין זה:

    http://www.haemet.net/articles/creation/evolution/truth_about_evolution.htm

    מה דעתך? בברכה, גיא…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s