מי שחלם: פרידה מאבי, דידי מנוסי ז"ל

אבי ואני לפני מחלתו
אבי ואני לפני מחלתו

ביום ששי לפני שבועיים, כמדי בוקר, ירד המטפל הנפאלי ראג'ו לחדר שבנינו עבור אבי בקומת הכניסה, ומצא אותו במיטתו ללא רוח חיים. לאחר יותר משבע שנים בהן סעד אותו בשל מחלת הפרקינסון שהלכה והחלישה את גופו, הגיע הרגע שכולנו ידענו שיבוא, אבל לא ידענו מתי ואיך. הוא לא היה מסוגל לספר לאמי שהוא נפטר, אז אמר בעברית סדוקה, "דידי לא מרגיש טוב". הוא ליווה אותה מטה כשהוא מחבק אותה בזרועו עד שגם היא ראתה אותו, והבינה מיד. כפי שהיא סיפרה בשבעה בחיוך מריר, "גיליתי שהוא דוקא מרגיש מצוין" – כל הסבל היה מאחוריו.

מסעות ומלים

דיוקן שציירתי את אבי בהיותי בן 8
דיוקן שציירתי את אבי בהיותי בן 8

בני הדור החדש צעירים מכדי להכירו, אך בקרב בני השלושים ומעלה שמו ופניו של אבי מוכרים כמעט לכל. לא היה ניתן לפספס את המראה האופייני שלו: גוף רחב, קול רם, סיגריה בפה, זיק בעינים, זקן צרפתי וכמובן, כובע הקסקט הנצחי שעל קרחתו. מעטים יודעים, אך הוא היה חובש את הקסקט גם בתוך הבית, מהרגע שקם ממיטתו ועד ששב אליה בלילה (רק לגבי המקלחות אני לא מתחייב…). "אני מרגיש ערום בלעדיו", היה אומר.

הדבר המפורסם ביותר שאבי עשה היה מדור הבדיחות "בדיחמין לשבת", שהלך ונערם לששה כרכים ועוד כמה אוספים, כולל שני ספרים לילדים וספר בישול אחד מלווה בבדיחות על אוכל (ובאיורים יפהפיים של אמי, צילה, תבדל"א). אך למעשה היה זה מפעלו הכי פחות מקורי ומשמעותי. היתה לאבי חיבה גדולה לאוספים (ביתינו מלא בקרניים, פסלים אפריקאיים, פגיונות שונים, מקלות הליכה משונים ואפילו אוסף ענקי של פסלי שומים מכל העולם) אז בין אוספיו הוא גם אגר במוחו אלפי בדיחות והחליט לקבצן.

טור שכתב אבי על אביו. לחצו להגדלה
טור שכתב אבי על אביו. לחצו להגדלה

שני הדברים שהיו חשובים לאין ערוך מזה היו מסעותיו וכתיבתו. לאחר שסיים את לימודיו באוניברסיטה העברית החליט אבי להגשים את חלום ילדותו, ויצא למסע חובק עולם בן 5 שנים. התקופה היא שנות החמישים של המאה הקודמת, לפני עידן המוצי'לרוס והטיולים בהודו, וגם לפני בתי החב"ד עם סדרי הפסח ההמוניים. הוא עבד למחייתו תוך כדי המסע, חצה את אפריקה ואת הודו מחוף לחוף בג'יפ ושימש ככתב האו"ם במלחמת קוריאה. גם לאחר ששב לארץ, הוא יצא כל כמה שנים למסע במקום אקזוטי אחר, כלפלנד ואיי הפסחא. בבמקומות רבים הוא היה הישראלי ואף היהודי הראשון, והוא דאג לתעד את כל מסעותיו בצילומים וכתבים, וריכז אותם בספרו "מאנטרקטיקה עד פפואה".

הדבר החשוב השני היה כתיבתו. כבר בגיל 23 הוא הוציא את ספר השירה הראשון שלו, "שירות בראשית", ובעקבותיו ספרים נוספים. בהדרגה הוא עבר משירה לפזמונאות, כתב טור פוליטי בחרוזים פעמיים בשבוע בידיעות אחרונות במשך 30 שנה, וכן את המלים לעשרות שירים שהולחנו, כמה מהם הפכו למוכרים ומושרים בפי כל – מי שחלם, לי ולך, בת ששים, שיר הוא לא רק מלים, קול אורלוגין ועוד. הוא גם כתב מאות חמשירים (הוא אפילו המציא את המלה "חמשיר", כמו גם את "מדרחוב", "רכבל" ו"מחזמר") וחיבר את הרעיון לקריקטורה פוליטית שבועית שאמי איירה. דמותו הרכונה על כתיבתו הוא הזכרון החקוק בי יותר מכל: לילה לילה הוא היה יושב ליד שולחנו וכותב, בכתב יד כמו פעם, בועט בעט על דף, טיוטה אחר טיוטה, עד לליטוש המושלם.

עזות דקדושה

לא היה נושא שאבי לא כתב עליו בעוקצנות, אך עלעול באסופות הטורים שלו חושף במהרה כי אחת המטרות העיקריות לחיציו היו ה"דתיים". שער שלם בספר הטורים האחרון שלו מוקדש לחרדים, ושער נוסף למתנחלים. שני הציבורים האלו סימלו עבורו, כמו עבור רבים אחרים מהמגזר החילוני-שמאלני, את שתי המשקולות הכבדות והמעיקות ביותר הקשורות לרגליה של החברה הישראלית: החרדים כובלים את הישראליות לעבר הגלותי שלה, והמתנחלים בולמים את התקדמותה לעתיד, אל הסכם השלום המיוחל עם הפלסטינים (שהוא עצמו פקפק אם אי פעם יושג, אך המשיך לחלום עליו). לא היתה לו בעיה עם אדם דתי פרטי זה או אחר, הוא התייחס לכל אדם בפני עצמו; אך כציבורים וכדרכים הוא חלק עליהם בתקיפות.

בביתי היתה איפוא הדת היהודית האחר המוחלט. אמי באה אמנם מבית חרדי, אך אבי גדל בקיבוץ והיה דור שני לנטישת הדת הרדיקלית של תנועת הקיבוצים. לא היו מזוזות בביתינו במופגן, ולא ציינו אף אחד מהחגים, אלא רק התארחנו – לפעמים – אצל חברים. הגעתי אל היהדות לגמרי בלי להתכוון. לאחר הצבא נסעתי ללימודי אמנות בלונדון במטרה להשתקע שם, אך שם התוועדתי למה שאני מכנה "הפרדוקס הקוסמופוליטי": אזרח העולם מבקש לטעום מכל התרבויות, אך הוא עצמו אינו שייך לאף אחת מתרבויות אלו, אלא ניזון מהם כמעין טפיל. התוצאה היא אוניברסליות פלקטית בה כל התרבויות נמהלות זו בזו. לאחר שנה בלבד חזרתי לארץ במטרה להכיר טוב יותר את הישראליות ממנה באתי. אך במהרה עמדתי על כך שגם ה"ישראליות" היא רק זנב של חיה גדולה בהרבה המתעוררת כאשר מושכים בו, דרקון עתיק יומין בשם "יהדות", שכנפיו העצומות מתפרשות על פני תחומים ונושאים רבים מספור. כאשר משבר קיומי שעברתי המחיש לי כי עלי לחולל שינוי עמוק באורח חיי, הפך מסע המחקר האינטלקטואלי שלי בעקבות עברי למסע חיפוש רוחני אחר עתידי. וכך, בלי לשים לב או לכנות זאת בשם, מצאתי את עצמי בתהליך העמוק והמטלטל שבשיח הציבורי שלנו מכווץ לשתי המלים "חזרה בתשובה" (אפילו ש"מסע בשאלה" הרבה יותר מתאים לו).

אבי בהתחלה נהנה ממסע החיפוש שלי, אך ככל שהזמן חלף הוא החל להיות מודאג וחרד. האם בנו הולך… לשם? אפילו שאני בעצמי לא ידעתי לאן אני הולך, הוא כבר ראה בעיניו שחורות, תרתי משמע: הוא דימיין אותי לובש שחורים ומסתגר בעולם חרדי אפל, מכתיב לו לשמור מצוות וכאשר הוא מסרב – מנתק עמו קשר. הוא אמר לי, "מאד יפה שאתה רוצה ללמוד, אך למה לך גם לקיים מצוות מעשיות?" עניתי לו, "אבא, מדוע לך לא הספיק לקרוא את ספרי ההרפתקאות על על הג'ונגלים באפריקה, מדוע היית חייב ממש לסוע לשם?" אבי צחק ואמר, "טוּשֶׁה", המלה שאומר המפסיד בסייף ליריבו. ובאמת, בהדרגה ראה אבי שחששותיו אינם מוצדקים. להפך, כעת שמצוות כיבוד אב ואם עמדה לנגד עיני, הגעתי לביקורים תכופים יותר, ואף התחלתי לשמור שבתות אצל הוריי, מקדש לבדי בעודם רואים חדשות בטלויזיה.

אני עם הקסקט של אבי, תשס"א (2001)
אני עם הקסקט של אבי, תשס"א (2001)

כשהגיע הרגע בו הרגשתי שאני מוכרח להתחיל ללכת קבוע עם כיסוי ראש, התלבטתי מה לעשות. לשים כיפה היה מחייב ו"דוסי" מדי, ולא הרגשתי שזה מייצג אותי. מצד שני, כבר החלטתי שאני מחויב להלכה ולמנהגים, לפיהם אין ללכת ארבע אמות בגילוי ראש. לפתע הבזיקה במוחי מחשבה משעשעת: מה חובש יהודי על ראשו? את מה שאביו חובש, כמובן! באתי לאבי ושאלתי אותו אם הוא מוכן לתת לי במתנה את אחד הקסקטים המפורסמים שלו. אבי לא ידע אם לצחוק או לבכות, ומה שבקע בסוף היה צחוק רועם במיוחד. חבישת הקסקט היתה הפתרון המושלם: אקט ההבדלה האולטימטיבי של החוזר בתשובה הפך אצלנו לאקט מחבר ומגשר. יחד עם הזקן שהחל לעטר את פני, הפכתי לבן דמותו הצעיר של אבי. כשהביט אלי, במקום לראות עורף של בן מורד הוא ראה השתקפות.

למעשה, היתה בזה גם סגירת מעגל סימבולית עוד יותר: אבי לקח את כובע היהודים המסורתי מהשטייטל והעניק לו הקשר חדש – ים תיכוני, בוהמייני ואינדיוידואליסטי. אני ירשתי ממנו את הכובע והחזרתי אותו להקשרו היהודי הישן, אך כאן בארץ ישראל ובמסגרת מסע חיפוש אינדיוידואליסטי משלי.

ההיפוך האירוני הזה הגיע לשיאו באחד הרגעים המכריעים ביותר בתהליך שלי, שהתרחש בשיחה טלפונית בינינו. התוודיתי באוזני אבי שאני מרגיש שאני כבר ממש מוכן ללכת עד הסוף עם ההתמסרות ליהדות ולהלכה, אך מפחד לעשות צעדים מפורשים מחשש כיצד תגיב הסביבה. למשמע הדברים האלו אבי מיד קפץ כנשוך נחש ואמר, "מה אכפת לך? תעשה בדיוק מה שאתה רוצה ואל תחשוב לרגע על מה אחרים יגידו!" היה זה רגע מופלא בו הוא תרם לי מהמרדנות שלו – כדי למרוד בו בעצמו. הוא הצליח לשחרר אותי ממנו ולקשור אותי אליו, בו-זמנית.

מהרגע שהשינוי נהיה מוחלט והכיוון החדש שלי מוגדר, היחסים ביני לבין אבי עלו אל פסים חדשים, שמעולם לא הכרנו. ההתבדלות שלי איפשרה לנו לגשת זה אל זה ממקום חדש, לא מאיים ולא מאויים, אלא בוגר ומכבד. הפכנו לחברים. כאשר הכרתי את אשתי, שגדלה בבית דתי ויצאה ממנו למסע חיפוש והתחדשות משל עצמה (שבמובנים רבים הוא מורכב בהרבה ממסעו של מי שגדל בבית חילוני) היא כבשה את לב אבי, ועם בוא הנכדים המתוקים יחסו לחזרה בתשובה שלי כבר התהפך כליל מרתיעה לאהדה.

החלום

לפני כשבע שנים אבי מעד, נפל ושבר את ירכו. באותו רגע התוודענו כולנו לראשונה למשמעות הביטוי "קפצה עליו זקנה". בן לילה הוא הפך מאדם שהיה כל חייו בריא כשור, לאדם חלש ומוגבל. מעט אחרי הנפילה התברר כי הוא חולה בפרקינסון, והמחלה נתנה בו את אותותיה יותר ויותר עם כל שנה: הוא עבר לכסא גלגלים, ידיו החלו לרעוד, והדבר שהיה קשה לו מכל – דיבורו דעך והפך לחלש ומגומגם. אך אפילו בכל התקופה הזו, ראשו נותר צלול לגמרי, והזיק שבעיניו לא עזב אותו. הוא המשיך להיות סקרן ועירני, להתבונן סביבו ולחשוב.

במידה גדולה, היו שנים אחרונות אלו המופלאות מכולן. המוגבלות בתנועה ובדיבור של אבי ייסרה אותו, אך גם איפשרה לו, לראשונה, לעצור ולהקשיב יותר ממה שהיה רגיל, ולשמוע קולות חדשים. הרחק מאור הזרקורים, ומבלי שהיה יכול לכתוב שירים וטורים חדשים כדי להביע זאת, החלו עמדותיו להתרכך, השקפתו להתמתן, ודעותיו להפוך למורכבות יותר. עדינות חדשה, שעד אז רק ראינו בחלק משיריו הישנים, החלה בוקעת מתוכו כמו אפרוח מביצה. הוא הביט במבט עגום על הדרדרות הטלויזיה לתוכניות ריאליטי ועל התנוונות השפה שהיתה כה יקרה לו. יותר מפעם הוא הסתכל עלי ועל ילדי, הגדלים הרחק מהמסך ומול ספרים עשירי תוכן ושפה, ואמר שאף שאינו מסכים עם הכל, הוא מבין אותי, שמח בבחירתי, ומכיר בכך שאינו באמת מכיר את התורה שהצבתי במרכז עולמי.

שנה בדיוק לפני היום בו נקבר, בי"ט טבת תשע"ג, התעורר אבי משנת צהריים ואמר דבר שלא אמר מימיו: "שוחחתי עם א-להים". "האם ראית אותו?", בחנתי אותו בספקנות. "לא", השיב אבי, "רק שמעתי אותו, אך ניהלתי שיחה שלמה בה שאלתי אותו שאלות והוא השיב לי, היה מאד מעניין". שמחתי שהוא עבר את המבחן בהצלחה ושאלתי, "מה הוא הסביר לך?" "שני דברים עיקריים", השיב אבי, "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע להם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאד מאלו בהם הורגל. לשמוע דברים אלו יוצאים מפי אבי היה בלתי יאמן. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך הוא זכר אותו בבירור.

כאשר הספדתי אותו שנה בדיוק מאוחר יותר, סיפרתי על חלום זה, וסיימתי ב"אני מאמין" הגדול ביותר שלי: שחלומות הקודש וחלומות החול, הימין והשמאל, נפגשים כולם באופק שאיננו רואים עדיין. נכון, אני מאמין שיש תורה אחת ושהיא א-לוהית ונצחית; אך אני גם מאמין שהתורה, על שבעים פניה, מכילה את שורשי כל הנשמות והחלומות שלנו, ושניתן לחולל מתוכה מרחב חיים רחב ועמוק בו כולנו מוצאים את מקומנו, בשלם הגדול בהרבה מסך חלקיו.

עד אז, אני מאחל לכל המשפחות, שבדורנו הן רבות מאד, בהן הורים וילדים, ולעתים אף בעלים ונשים, מוצאים עצמם במסלולי חיים שונים ולכאורה סותרים, את יחסי הכבוד וההקשבה ההדדיים שאני ואבי זכינו לקיים בשנים האחרונות. הדרך אל האמת הא-לוהית השלמה רצופה בשלל אמיתות חלקיות שכל אחד מאתנו אוחז באחת מהן, ועלינו להיות קשובים להן. זה לא רק עניין של כבוד הדדי, אלא הרבה יותר מזה: של אמונה בניצוץ הקדושה המיוחד הטמון בכל אחד מאתנו, ושיש לו להעניק לסובבים אותו.

"מי שחלם והתגשם לו החלום…"

אבי ואני בילדותי
אבי ואני בילדותי

גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה באתר ynet-יהדות.

7 comments

  1. גרסה מקוצרת התפרסמה ב-Ynet…? מדוע מקוצרת, ובעיקר – איך?

    האם אפשר לקצץ מבלי לפגום באשר מושלם הוא? וכי מי העורך הדגנרט אשר מלאו לבו
    לחסר ולו מלה אחת מהפנינה הזאת? איזו כתיבה נפלאה ורגישה, המעוררת קנאת
    סופרים, ואיזה הספד עדין ואציל נפש! תהי פרידת הבן כפרת משכב אביו. מן השמיים
    תנוחמו.

    טרמפיסט שכמוני: הנה מלים שכתבתי אני אחרי מות אבי –
    http://shaul-times.blogspot.com/2008/09/blog-post_28.html?m=1

    אהבתי

  2. התרגשתי לקרוא. מסכם בצורה בהירה וחודרת את הזרמים הרוחניים שעוברים תחתינו וסביבותינו בדור הזה.

    יש לי זיכרון עמום מדידי מנוסי מלפני כשלושים שנה מספר בדיחה לדוד שלי ליד לוקר נמוך בבריכת גורדון בתל-אביב. מדהים לגלות איך שבסופו של דבר השינוי גדול מהקבוע בחיינו, כשכל אחד מהשותפים לסיטואציה הנ"ל עם הזמן הגיע למקום אחר לגמרי, וכולם למקום יהודי יותר משהחלו בו.

    מאוד הזדהיתי עם הנאמר באחד הסרטונים המצורפים שכל כמה שאנחנו מנסים למרוד בהורינו, בסופו של דבר אנחנו מגלים שאנחנו דומים להם – גם באיך אנחנו מורדים בהם. וזה הוא חלק ממהלך גדול של "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". גם אבותינו ממש (הורינו), גם אבותינו הקדומים (תנ"ך, חז"ל וכל שרשרת הדורות) וגם אבינו שבשמיים.

    ינחמכם המקום עם שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד.

    אהבתי

  3. יישר כוח גדול על הדברים הכנים והמרגשים…
    ללא ספק הפעילות הרוחנית הנפלאה שלכם עושה לו עכשיו רק טוב ונחת בעולם האמת.
    ואין לי אלא לייחל לכם שהמקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן.

    אהבתי

  4. ריגשת, ניר.
    תמשיך לעשות שלום בעולם בין הקצוות, ויהיה גם לעילוי נשמתך אביך ז"ל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s