ההילולא ה-20 של הרבי, יום ההולדת ה-40 שלי

ג' תמוז תשע"ד. בתוך כאב הבשורות והקשות וההלוויות אני רוצה לומר כמה מלים על היום הזה, לפני שהוא נגמר.

היום לפני 20 שנה הסתלק הרבי מליובאוויטש. היום לפני 40 שנה נולדתי.

ב-ג' תמוז תשנ"ד מלאו לי 20, אך אני לא ידעתי זאת. היום חלף עבורי כרגיל, כמו גם החדשה בדבר הסתלקותו של הרבי והלווית הענק שנערכה לו. אני ציינתי את תאריך ה-23 ביוני 1994 כפי שהייתי רגיל מדי שנה, שכן ראיתי עצמי כאדם מערבי לכל דבר, שזיקתו היחידה ליהדות היא שנולד במקרה לקבוצה האתנית הזו.

הפעם הראשונה שהדימוי שלי לגבי הרבי השתנה היה שנתים מאוחר יותר, כשגרתי בניו יורק. שוחחתי עם יהודי אמריקאי אחד, גלוי ראש וארוך שיער, ובמהלך השיחה הוא הזכיר איכשהו את הרבי מלובביץ'. עיויתי את פני לאות זלזול, והוא אמר לי ברצינות שלא כדאי לזלזל, שכן הוא היה אדם גדול, בעל בקיאות עצומה גם בענייני חול כגון מדע, והיה משוחח עם כל אחד על כל נושא שבעולם בהבנה ועומק. שתקתי. דברי השבח על רב חרדי מפי אדם לא-דתי הפתיעו והרשימו אותי.

נדרשו עוד מספר שנים עד שלבי נפקח לאפשרות שהקשר שלי ליהדות עמוק יותר, ושבכלל יש לה הרבה יותר מה להציע לי, לשאר היהודים ולעולם כולו. בעקבות כך הגעתי למסע הגדול, שאף שלא יצאתי בו את עירי נדמה היה עלי כמסע בין כוכבים ממש, מעולם החויה ומחשבה המערבי והמודרני אל עולם האמונה והתורה של היהדות. יצאתי אליו לא על מנת לעזוב את עולמי אלא על מנת להרחיב אותו.

נדרשו עוד כמה שנים להבין שיציאתי למסע זו חבה את קיומה כמעט באופן בלעדי לרבי. ב-43 שנות הנהגתו הצליח הרבי לחולל תנועת-נגד למגמת ההיטמעות וההתבוללות המסיבית של יהדות המערב – תנועה של שליחות ושל תשובה. הוא לא בלם את גל החילון, אך הוא איזן אותו ויצר גל הפוך. הוא הראה לכולם שאפשר לעמוד נכוחה מול כל המודרניות, להכיר בה ולהקשיב לה אך מצד שני לא להתפעל ממנה – לא התפעלות של הערצה כזו של הנטמעים, ולא התפעלות של תיעוב כזה של מסתגרים. הוא דבק באמונתו כי בתורה מקופל יקום הגדול יותר מכל היקום החילוני המתפשט לכל עבר מסביב, ואם רק נתעצם עם התורה ונעמיק בה, כפי שלימדונו גדולי החסידות, נוכל להוציא יקום זה לאור עד שיכיל ויעלה את היקום החילוני.

הרבי גם לקח חצר של חסידים חרדים והפך את הראש שלה כמו כפפה: מהסתגרות לפריצה החוצה, מעמדה 'חרדית' מתכנסת הפוחדת שמא העולם החיצוני יזיק לי, לעמדה 'חסידית' שופעת החוצה שהפחד היחידי המלווה אותה הוא שמא לא הועלתי לעולם מספיק. הוא יצר דפוס יהודי חדש, או יותר נכון חדש-ישן, של עמידה בתוך העולם המחוברת למשהו מעל העולם ומתוכו באה להשפיע עליו.

הרבי סלל את השביל שבתוכו יכולתי אני ועוד אין ספור אחרים לצעוד, חלקם בחייו ועוד יותר מהם אחרי מותו (ראיה מרשימה לדברי חכמים כי "גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן", חולין ז, ב). הוא היה רעיא מהימנא של ממש, בשני המובנים: רועה נאמן, שידעת שביכולתך לסמוך עליו בכל דבר ובכל זמן; ורועה של אמונה, המסייע לאמונה הגנוזה בנשמתך לחדור אליך ולמלא את חדרי חייך.

שנזכה כולנו להתגלותו של מנהיג כזה בדורנו אנו, רועה נאמן ורועה אמונה, שימשיך את הרבי בהוצאתנו מכל הגלויות שאנו עוד מצויים בהם, הגשמיות והרוחניות כאחד.