מהו צבא מוסרי?

המאמר שלפניכם הוא עיבוד מקוצר של הרשומה הקודמת, קרובים רחוקים: עושים סדר במוסר מלחמה, שהוזמן ע"י מוסף "צדק" של העתון מקור ראשון ומתפרסם בו הבוקר. יש בגרסה זו מעט מאד נקודות חדשות, אך היא מהודקת ובהירה יותר, וכן מחדדת נקודה חשובה שלא היתה ברורה דיה בגרסה הקודמת – שמדרג המחויבות המוצג כאן אינו מוחלט אלא יחסי, ונועד עקרונית לכל קבוצה הנמצאת בסכסוך אלים. 

לטוב ולמוטב, בחרה ממשלת ישראל שלא למגר אחת ולתמיד את שלטון החמאס, דבקה במטרותיה העמומות "להחליש משמעותית את הטרור" ו"להשיג שקט לתקופה ממושכת", ומשכה את כוחותינו מעזה. ימים יגידו אם היתה זו החלטה נכונה. אך בינתים, כמו תמיד אחרי מבצע כזה, עלינו להפנות את תשומת לבנו למערכה השניה והחשובה לא פחות העומדת להתרגש עלינו: מאבק ההנמקה של אופן הלחימה בו נקטנו מול ועדות החקירה הבינלאומיות שברגעים אלו ממש בודאי מכינות את התיקים נגדנו.

על מנת שנהיה ערוכים לשדה קרב זה עלינו ראשית כל להיות סגורים על עצמנו לגבי עולם המושגים המוסרי הנכון בו עלינו לאחוז. דבר זה דורש מאתנו, כחברה, לא פחות מטיפול שורש בעצם תפיסתנו לגבי מוסר מלחמה.

"הצבא המוסרי בעולם" – לפי איזו הגדרה?

מכל מיני סיבות, השתרשה בתרבות שלנו תפיסה לפיה מהות המוסריות היא דאגה לרחוק. לפי תפיסה זו, האדם השונה, הזר, ה'אחר' – הוא מושאו של המוסר ודוקא בדאגה אליו הוא נמדד. הדאגה לקרוב, לפי השקפה זו, היא משהו טבעי ומובן אליו; אך המוסר, המתעלה מעל הנטיה הטבעית של האדם, רואה גם את הרחוק והשונה, ואם כן ההתחשבות בו היא המופת המוסרי.

חלחולה של תפיסה זו לאורח החשיבה שלנו ניכר יותר מכל בהקשר בו חוזרת ונשמעת האמירה כי "צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". הכוונה באמירה זו היא תמיד שצה"ל דואג יותר מכל צבא אחר לאזרחי האויב ועושה כל שביכולתו למזער את ההרוגים בהם. מקרים של יציאה מגדרינו לשמור על אזרחי האויב (כבנוהל "הקש בגג", בהתראות לאזרחים להתפנות לפני הפגזה, באי-השבת אש לירי מבתים פרטיים וכדומה) נתפסים כמעידים על מוסריות הצבא, ולהפך – מקרים בהם הוא נמנע מכך מערערים עליה. אותו העקרון תקף לגבי השימוש במושג "פשע מלחמה": מושג זה חל בהגדרה על פגיעה מיותרת בצד השני, לא על סיכון מיותר של חייל בצד שלך.

אין ענייננו כאן לשאול מנין הגיעה תפיסה זו, אלא האם היא נכונה? והתשובה היא שלא. מוסר מלחמה מתוקן הוא הפוך בדיוק וצריך לדאוג לקרוב לפני הרחוק, לצד 'שלי' לפני הצד 'שלו'.

הסיבה פשוטה: מלחמה מתנהלת בין שתי קבוצות, לא בין שני פרטים. אי לכך, כל צד מחויב לשלום אנשיו לפני שהוא מחויב לשלום אנשי הקבוצה היריבה. ביתר פרטות, המדרג הנכון צריך להיות כזה: על כל צד לדאוג לפני הכל לשלום אזרחיו הנמצאים בעורף; לאחר מכן עליו לדאוג לשלום חיי חייליו היוצאים להלחם בחזית בשביל להגן על העם שבעורף; לאחר מכן עליו לחשוב על שלום אזרחי האויב; ולבסוף בקצה המדרג ישנם חיילי האויב, שלבטחונם אין לדאוג כלל אלא להפך.

לפי סולם זה, המוסרי במלחמה הוא לדאוג לקרוב לפני הרחוק. מטרתו הראשונית של צבא במלחמה היא הגנה על העם או המדינה השולחים אותו, והשגת נצחון באופן המהיר והמוצלח ביותר. הדאגה לשלום האזרחים בצד השני צריכה לתפוס מקום משני ביותר. סיום המלחמה במהירות וביעילות האפשרית כדאי עבור שני הצדדים גם יחד: ככל שהמלחמה תגיע לקצה מהר יותר, כך ייחסך – בטווח הרחוק – יותר אובדן חיים בשני הצדדים.

עולם הפוך ראיתי

כאשר למוסר מלחמה פשוט זה מחלחלת התפיסה לפיה הדאגה לרחוק או לחלש קודמת לדאגה לצד שלי, מיטשטשת ההבחנה בין אזרחי האויב לחיילי הצד שלי, ומוחלפת בידי סולם ערכים מופשט המקדים 'אזרחים' באשר הם ל'חיילים' באשר הם. הדבר משול למעבר מנקודת מבט של אחד הצדדים במלחמה, המעורב בה וערֵב לצד שלו, לנקודת מבט של משקיף או"ם שאינו תופס צד ומסתכל ממעוף הציפור כביכול. דבר זה קרה במידת-מה אצלנו, והגם שהוא לא השתלט לגמרי על מוסר המלחמה שלנו הוא בהחלט עמעם אותו.

העמעום ניכר כבר בקוד האתי של צה"ל, "רוח צה"ל". הסעיף הששי מבין עשרת סעיפיו, "טוהר הנשק", קובע ש"החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם". על פניו, הסעיף נראה הגיוני וסביר, אולם שני דברים גורמים לשיבוש בסדר החשיבות שלו:

ראשית, אך אי אפשר להתעלם מהשימוש החריג שהוא עושה – היחידאי במסמכי צה"ל הרשמיים ככל הידוע לי – במונח הדתי המובהק "טוהר". השימוש במונח זה מטעין את ערך השמירה על חיי האויב במטענים הנעלים והעוצמתיים ביותר. שנית, אף כי ל"טוהר הנשק" קודם סעיף המדגיש את ערך חיי החיילים ומורה שלא לסכן את חייהם לשוא, העובדה שסעיף זה מכונה בשם המופשט "חיי אדם" (ולא, כמתבקש, "חיי חיילינו") ואין לו את המטען הדתי של המלה "טוהר", מחלישה את קדימתו וממשיכה לשדר שבעומק, ערך "טוהר הנשק" הוא הנעלה יותר.

מ"רוח צה"ל" מחלחל הטשטוש לפעולות צה"ל בשטח. לא תמיד, אולי אף לא לרוב, אך במקרים רבים מועמדים חיילינו בסיכון מיותר על מנת למעט בהרוגים אזרחיים בצד השני. בכל פעם שאנו נמנעים מלהשיב אש לירי מבית עם אזרחים, שולחים חיילים לאזור בנוי החשוף לצלפים מבלי לשטחו קודם, או מכניסים אותם לבית העשוי להיות ממולכד – אנו מעמידים את חיילינו בסיכון מופרז בשל הדאגה לאזרחי האויב. השפעתו של המוסר ההפוך על החלטות אלו הוצהרה בפירוש בידי קצינים בכירים: דרכנו "מסכנת את החיילים", הם אמרו, "אך היא מוסרית יותר".

לסדר את הראש

בהכיננו עצמנו לבקורת העולמית שתורעף עלינו, וכן למלחמה הבאה, עלינו לסדר לעצמנו את הראש: הלחימה הדואגת לקרוב (אזרחי וחיילי הצד שלנו) על חשבון הרחוק (חיילי ואזרחי האויב), אינה בלתי מוסרית אלא להפך – היא המוסרית באמת. אם חמאס כפה על אזרחיו להינכח בקרבות – הוא פושע המלחמה שהפך אותם למעורבים בלחימה ואשם במותם. פשעי המלחמה החמורים ביותר שביצענו אינם כלפי אויבינו אלא כלפי עצמנו – הפקרת עזה לחמאס, סיכון חיילינו לשוא ולבסוף הימנעות ממיגור מוחלט של החמאס.

ככל שניישר את תפיסת המוסר שלנו, כן נוכל לנצח בשתי החזיתות שלנו – המלחמתית וההסברתית.

7 comments

  1. ניר עוד פעם, אתה לא מבין שבעימוט א-סימטרי המצב הוא יותר מסובך ואם תתחיל לפגוע באזרחי האויב ותתייחס אליהם כאל חיילים, אתה עלול בסופו של דבר להתייחס אל האזרחים של המדינה שלך כאל נתינים ולכן הנהלים הללו, שנובעים מלחימה א-סמטרית.
    אם תבדוק, אתה תראה כי כל הפוסקים היהודים לאורך הדורות שהתייחסו אל המדינה היהודית האוטופית, גם התייחסו אל אזרחי האויב כל אנשים ולא כאל חיות, אפרופו המוסר היהודי במלחמה וישראל שר המורה את הדרך.

    אהבתי

    1. אכן כולנו בני אדם. אך אם חייל חמאס יורה עלינו מבית עם אזרחים ואיננו מגיבים אנו מניחים לחיילינו – שגם הם חפים מפשע (אלא אם כן את פציפיסטית שחושבת שעצם זה שהם חיילים הופך אותם לפושעים, אבל לא נראה לי) – למות. אז ממילא מתו חפים מפשע. זה מקרה שצריך להכריע מי קודם.

      יותר חד: אם אנו רואים לוחמי חמאס מכינים רקטה לשיגור לכיוון ערי ישראל, ולידם אזרחים, ולא מפגיזים אותם, אנו מאפשרים את ירית הרקטה העשויה להרוג אזרחים ישראלים. גם זה מקרה שצריך להכריע מי קודם. אני טוען שבשני המקרים האלו יש לנו מחויבות ראשונית לבני עמנו.

      אהבתי

    1. הוא קרא היטב. 'פגע גם בנשמתו שלו', קרי כאשר את מתירה את דם האזרחים הישראליים לטובת דם השכנים הפלסטיניים של הבתים הממולכדים – גם אז את פוגעת בנשמתך שלך.

      אהבתי

      1. פדופיל מסוכן, שהוא גם רוצח ילדים, נמצא על מטוס בדרך לארץ ישראל, שיש בה הרבה ילדים רכים. ידוע שהוא בא לכאן כדי לחפש ילד לאנוס ולרצוח אותו. זה מטוס פרטי. הוא ינחת בשדה תעופה סודי באמצע המדבר. לכל שאר 400 הנוסעים במטוס הוא הבטיח שאם הוא יטוסו אתו, יקבלו את הטיסה חינם. הם יודעים שהוא בא לארץ כדי לאנוס.
        אתה על הקרקע. האם תשגר טיל ותפיל את המטוס על נוסעיו כולם כדי להרוג את הפדופיל הזה?

        זה מה שקורה בשטח היום, בשינוי הגדרות אחדות.

        מה התשובה המוסרית בעיניך? היית משגר את הטיל?

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s