מנדודים לשליחות, ובחזרה

backpacks

שני האסונות שהתרחשו לאחרונה בנפאל, ושגבו את חייהם של ששה מטיילים ישראלים, הציפו חזרה לתודעת רבים את סוגיית הטיילנים היוצאים בהמוניהם למסעות ארוכים והרפתקניים ברחבי העולם.

כמו כל אירוע משמעותי בחיינו, גם נושא זה מזמין אותנו להתרומם אל מעל נקודת ההשקפה הבלועה בעולם הזה, ולהתבונן בו בעינים של התבוננות ואמונה. נבהיר שאין כוונתנו כאן לעסוק בדמותם של ההרוגים המסוימים של אסונות אלו, יהי זכרם ברוך, אלא לברר שאלה כללית לגבי מסעות הנדודים שכה רבים מאתנו נמשכים אליהם.

רצוא ושוב או נע ונד?

מנין מגיעה תאוות הנדודים, הרצון 'להזרק' בעולם ופשוט לנוע ממקום למקום? דומה שהיא נובעת מתחושה שהחיים המעשיים, ובפרט המודרניים, הם יותר מדי תכליתיים ומכווני מטרה. אין בהם עצירה, השתהות, התבוננות או פליאה. הם לינאריים – נעים בקו ישר אל יעד מוגדר מראש, וממילא גם מודדים כל דבר לפי סרגלים של תחרותיות והישגיות. את הקוויות הזו מבקש הטיילן להמיר בסוג של מעגליות: תנועה חסרת יעד, המרככת את הנפש והמתבוננת במציאות כמות שהיא. חיי נדודים גם בונים הסתכלות עגולה ומכילה על העולם, בה הבריות לא נשפטות לפי סולמות הצלחה, אלא פשוט נתפסות כאוחזות בנקודות מבט שונות.

אך לתנועה המעגלית שני פנים, חיובי ושלילי. הפן החיובי מקופל בביטוי "רצוא ושוב". ביטוי זה נאמר לגבי מלאכים, אך הושאל לתיאור הנשמה. הוא מתאר את ה'דופק' הבסיסי של הנשמה, שאיפתה מעלה אל בוראה ואז מטה חזרה אל המציאות. דומה כי בשורשו, הטיילן הפורש ממרוץ החיים לטובת מעגל הנדודים מבקש להתחבר לדופק עמוק זה של נשמתו.

דא עקא, שלנדודים המעגליים גם פן שלילי, המקופל בביטוי "נע ונד". קללתו של קין מתארת מצב של היטלטלות תלושה בה האדם אינו מצליח להתקשר לדבר. אין כאן רגישות ופתיחות לעולם, אלא להפך – הצטמצמות למצב בו אני מרכז הכובד היחידי של עצמי. העולם חולף סביבי כסדרה של נופים יפים, אך לאף אחד מהם איני שייך, ובודאי שלא נותן מעצמי.

פעמים רבות השאיפה לטייל מתחילה מרצון להתחבר אל ה"רצוא ושוב" של הנשמה, אך מסתיימת ב"נע ונד" סתמי. ב'הפוך על הפוך', היא יכולה גם להדרדר הישר אל ההישגיות הלינארית: כיבוש עוד ועוד יעדים טיוליים רק בשביל לסמן עליהם 'וי'.

מנדודים לשליחות

נפנה מבטנו אל פרשת השבוע, לֵךְ לְךָ, וה'גיבור' שלה, אברהם אבינו. תנועתו של אברהם הפוכה מזו של הנווד: בעולם האלילי שהוא חי בו טבעת הטבע סבבה את הכל, ובתוכה ביקשו האנשים לבנות מעגלים חברתיים שמרניים שעתידם זהה לעברם. אברהם שבר את המעגל הזה, והמיר את התנועה המחזורית בתנועה תכליתית של תקווה ותיקון. בלשון הזהב של הרמב"ם, "ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו".

והנה, בפרשתנו מופיעות בקשר לאברהם שתי מטבעות לשון שהן ממש מענה לכינויי התנועה המעגלית. כנגד "נע ונד" ישנו "לֵךְ לְךָ". אף ביטוי זה בן שתי מלים של שתי אותיות כל אחת, אך תוכנו לא היה יכול להיות שונה יותר: הוא הופך את הנדודים חסרי המטרה המרחיקים אותך מעצמך, למסע עם יעד המחבר אותך עם האני האמיתי שלך. אברהם כמו הבין שנדודים תלושים הם קללה, ושיש לנתב אותם לכדי שליחות מבורכת, המברכת גם אחרים.

אך למרבה הענין, אברהם לא רק תיקן את ה"נע ונד" של קין, אלא גם 'שידרג' את ה"רצוא ושוב" המלאכי, וזאת בביטוי "הלוך ונסוע". אף ש"רצוא ושוב" היא תנועה רוחנית נעלית, גם היא מרוכזת בעצמה: זהו מסעה האישי של כל נשמה מול בוראה. תנועת ה"הלוך ונסוע" לעומת זאת שואפת "הנגבה" – לצד דרום, המזוהה בקבלה עם מידת החסד. תנועתו של אברהם אינה רק של התעלות אישית, אלא של חסד למען אחרים. לכן המלאכים מכונים "עומדים" יחסית לנשמות בני אברהם, המכונים "מהלכים".

ניתן לראות בפרשת לך לך קריאה לנתב את כל האנרגיה שבנדודים לטובת שליחות. כידוע לכולנו, פועלו הגדול ביותר של הרבי מליובאוויטש היה להפוך את חסידיו לשליחים המבקשים לעזור ליהודים באשר הם שם. אך קריאתו של הרבי יועדה לכל היהודים: כל נשמה יהודית היא שליחה שנועדה להאיר את העולם באור אלוקי יחודי.

בחיי שליחות יש את כל ההרפתקה שבנדודים, אך באופן המוציא אותנו מעצמנו ומכוון אותנו למען עזרה לאחרים. זה לא חייב להיות בדיוק הפורמט של בית חב"ד, וגם לא חייב דוקא להיות בחוץ לארץ. בכל מקום צריכים שליחים, וגזרות תיקון העולם היהודי רבות ומגוונות. אך היכן שלא ילך ומה שלא יעשה, נוטל השליח את עָצמת הנדודים ובמקום לתת לה להתפזר, מתעל אותה לטובת תיקון העם והעולם.

הנווד היהודי הוא שליח.

נשמה של נווד בגוף של שליח

כמובן, גם בתודעת שליחות בלתי מאוזנת יש סכנה. בכך שהיא ממירה את הנוודות המעגלית בתנועה תכליתית וממוקדת מטרה, היא עלולה ליפול לאותה נוקשות 'קווית' ממנה ביקש המטייל לברוח. השליח אמנם אינו איש קריירה ולא שופט אנשים לפי מעמד חברתי או כלכלי, אך הוא מסוגל ללקות בגרסה אחרת של אותה בעיה: גישה חד-ממדית לאנשים העומדים מולו, המודדת בכל עת עד כמה הם 'קרובים' או 'רחוקים', ושהינה כה מגויסת לשליחותה שהיא סגורה בפני נקודות מבט שונות. במלים פשוטות, המעבר מנדודים לשליחות עלול לאבד את כל מה שיפה בנדודים – ואם כך במה הועלנו?

לשם כך יש לסגור מעגל, ולאחר הניתוב של יצר הנדודים לכדי שליחות, ליצוק מחדש את רוחו החופשית של הנווד לתוך השליח. השליח בהחלט צריך להיות רתום לשליחותו, ולשאול עצמו בכל רגע מה ביכולתו לעשות כדי למלאה על הצד הטוב ביותר; אך בתוכו פנימה צריך לפעם לבו הפקוח והסקרן של המטייל, שאינו יודע לאן בדיוק מסעו יגלגל אותו, אלו נשמות יפגוש בדרכו, ומה יִלְמַד מהן (ולא רק יְלָמֶד אותן). אחרי הכל, אם תכליתה של השליחות היהודית היא לגלות את אורו של הקדוש-ברוך-הוא בעולם, מה טעם בה אם לא מותירים לקדוש-ברוך-הוא מקום להפתיע אותנו ולהופיע בכל מיני דרכים?

מוסבר בחסידות כי אברהם אבינו החל במלאכת בירור ניצוצות הקדושה בעולם. צדיקים מסוגלים לראות באלו מקומות מחכים לה ניצוצות לבירור והולכים לשם בעצמם. דבר מעין זה מתקיים גם בשליח, שאמנם אינו ניחן ברוח הקודש אך יודע בכללות שיש לו תפקיד ומתגייס למלאו. אך לגבי היהודים הרגילים, שאינם יודעים היכן טמונים הניצוצות שהם אמורים להעלות, או אפילו שהם אמורים לעשות זאת, עליהם כתוב כי "עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות [הקב"ה] מסבב כמה עילות וסיבות שיבואו למקום ההוא, שם הוטלה עליהם העבודה בעבודת הבירורים". בעומק, כל אחד הוא שליח, גם אם הוא אינו יודע זאת. מה שנדמה לו כשוטטות חסרת מטרה מכוונת למעשה מלמעלה להובילו למלא שליחויות שונות.

אחת הסיבות שחשוב להפיח את רוח הנדודים בשליחות, היא להבטיח כי השליח יבין זאת, ויגלה סובלנות כלפי מי שלא חי עדיין בתודעת שליח. בכל אימת שיפגוש נשמות נודדות, הוא יעזור להן ויחזק אותן, אך לא ישפוט אותן או יכפה עצמו עליהן. הוא יעניק להן מרחב תנועה לעבור תהליכים בקצב ובמסלול שלהן, שאינם תמיד המהירים והישירים ביותר. מה אני יודע, הוא יזכיר לעצמו, אלו שליחויות כבירות מבצעות נשמות אלו שלא מדעת במסעיהן?

נשמה של נווד בגוף של שליח – זוהי דמותו של הנווד המתוקן.

גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה בגליון #10 של עלון גל עיני. כמו כן מתפרסם שם מאמר של אשתי ושלי בנושא זוגיות.

2 comments

  1. רשימה חביבה. שליח נווד יוצא ראשי תיבות ש"ן. ברוח הפרשיות הנוכחיות מתקבלת תמונה של היכולת לבנות מגדל שן מתוקן. גם להצליח "לחיות על הגובה" עם נקודת השקפה חופשית ומשוחחרת, וגם היכולת "לרדת מהעץ" אל הקרקע, ללכת בבוץ, ולשמוח. שן בגימטריא. שמי.

    אהבתי

  2. בתור מי שמאוהב בנדודים ובשליחות אוכל לומר שהחלק הראשון של המאמר ממש חובה למטיילים והשני ממש חובה לשליחים. בכללות הייתי אומר שאי אפשר להיות נווד אמיתי או שליח נאמן ללא שילוב סקרני בנפש החסיד וצמאון לנדוד, לנדוד…
    יישר כח ובעזהי"ת יפורסם בל"נ בהודו

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s