תשעה חדשים בלי אבא

תשעה חדשים חלפו מאז שאבא שלי עזב, ומעולם לא היינו קרובים יותר.

אבי, אמי ואני בילדותי
אבי, אמי ואני בילדותי

אבא שלי היה איש גדול, גופנית ונפשית. היה לו גוף עבה ומוצק, גוף של פלמ"חניק שעבר ונלחם ועשה, ובתוכו פעם לב חסון שיכול לעמוד בכל דבר. רשמי המסעות שערך ברחבי העולם היו חרוצים היטב על פניו וזרועותיו השזופים, וגם ניבטו משלל התכשיטים האקזוטיים שענד – ניב של כלב ים, שן של כריש, שרשראות חרוזים צבעוניות. היה לו צחוק רועם שנשמע למרחקים, ומי שהרגיז אותו זכה להכיר גם את צעקותיו הרמות. אפילו העיטושים שלו היו מרעידים את כל הבית (והם היו באים בתריסרים בדרך כלל…).

אך הזקנה אורבת לכולם, ואם רק נותנים לה, מזנקת עלינו ומכריעה אותנו ארצה. גם אותו היא תקפה: ערב בהיר אחד היא שמה לו רגל, ומאז אותם נפילה ושבר הוא כבר לא שב להיות אותו אדם. לכולם, גם לי בהתחלה, המכה נראתה אנושה וחסרת רחמים: בבת אחת הוא התקפל והתקמט, נחלש ונכחש, הפך לצילום חוור של עצמו. הוא עבר מחדרו בקומה העליונה למיטה בקומת הקרקע, ומהולך רגל הפך לחובש כסא גלגלים. לאחר מכאן בא הרעד, שנטל ממנו ראשית את יכולת הכתיבה ואחריה גם את יכולת הדיבור. רק מי שהרכין ראשו והאזין בסבלנות ללחישותיו היה יכול ולהווכח שבתוך הגוף השבור שוכנת עדיין נפש צלולה.

אך מה שנראה בהתחלה כקללה גרידא הלך והתגלה לי כנושא בחובו ברכה גדולה. הזקנה הפתאומית בקעה סדק בשריון של אבי, שעד אז נראה בלתי חסין, ומבעדו החל להפציע אור חדש ולא מוכר – אור של רוך ושל רגש, של היסוס ושל שיהוי. בתורת החסידות מוסבר שהחולשה היא מעלה: החלש מסוגל להתכלל עם זולתו – להכיל את נקודת האמת של הזולת ולמסור לו את נקודת האמת שלו. כך בדיוק קרה עם אבי. המכה האנושה הוציאה מתוכו את האנושיות.

הרגע המשמעותי ביותר עבורי בהתנוצצות הזו ארע אחרי שיחה שערכנו, ובה שיתפתי אותו ברגשותי לגבי הציונות למענה נלחם כל חייו. "הדור שלך ראוי לכל הערצה", אמרתי, "ואתם בניתם עבורנו מדינה מרשימה בחוזקה. אך לדעתי בכל הנוגע למישור הרוח לקיתם בחשיבה חד-דורית: לא נתתם דעתכם על הדורות הבאים ועל השאלה איזו זהות, תוכן ותרבות ימלאו את עולמם". במפגש הבא שלנו מצאתי את אבי מהורהר במטתו. "איני מפסיק לחשוב על מה שאמרת", הוא שיתף, "אני חושב שאתה צודק – אני ובני דורי באמת לא חשבנו קדימה". הוא הסביר לי שכעת שהוא מסתכל על התרבות הישראלית, כפי שהיא מרצדת על פניו ממסך הטלויזיה מדי ערב, הוא מרגיש שכולנו משלמים את המחיר של קוצר הראיה שלהם. "טוב, אבא, אל תהיה קשה עם עצמך", התחלתי לנחם אותו, "הייתם עסוקים בלהלחם ולשרוד…". אך הוא הדף את נחמתי ואמר, "ובכל זאת, היתה לי היכולת האינטלקטואלית לחשוב גם על זה, ולא עשיתי זאת!" היה זה רגע של חשבון נפש ותשובה שלא אשכח כל חיי.

אבי ז"ל בשנה האחרונה לחייו
אבי ז"ל בשנה האחרונה לחייו

כשנפטר, הרגשתי שהוא עוזב אותנו כנשמה טהורה, ממש כך. שהשנים הקשות האחרונות צחצחו ומירקו אותו, עד שהנשמה קרנה מתוך הגוף המחוספס והמַעֲבָר אל המֵעֵבֶר נהיה חלק לגמרי. הרגשתי את נוכחותו בבית בחדות לאורך כל ימי השבעה, ואת הגעתה למקום מנוחתה בעליה אל הקבר. אני חש אותו מלווה אותי בכל המניינים בהם אני חזן שלוש פעמים ביום, בנרות שאני מדליק לזכרו ובקדישים שאני אומר עליו.

השנה, אחרי מספר שנים טובות של מרד בציונות החילונית של אבי, הצלחתי לגבש סוף סוף הגדרה עצמית חדשה, ולהביעה בעל-פה ובכתב: איני "ממלכתי", המשכתי להצהיר כמקודם, במובן שאיני מקבל כתכתיב את המודל שמייסדי המדינה אימצו כשהקימו אותה, ונוטל לעצמי את החירות לחפש מודלים אחרים מתוך התורה; אך אני כן "ציוני", התחלתי לראשונה להגיד בפה מלא, כלומר מרגיש שותף גמור למסע הרב-דורי ורב-זרמי של עמנו לארצו בשאיפה לבנות כאן את החברה היהודית המתוקנת ביותר שאפשר.

הניסוח הפשוט הזה היה עבורי רגע של שחרור ושל צמיחה, של יכולת לשאת את שני הצדדים של האמת שלי בבת אחת. אך הוא היה יותר מזה – דרך לתפור את חיַי עם חיֵי אבי, להפוך את המרד שלי בדרכו להמשך שלה. כמו כל הדברים המשמעותיים שקרו לי מאז שעזב, אני מרגיש שזה היה בזכותו.

המאמר התפרסם במוסף "דיוקן" של מקור ראשון

13 comments

  1. מאוד הזדהיתי. תפקידנו כחוזרים בתשובה הוא להבין במה אבותינו טעו (תשובה שטחית) ובמה צדקו (תשובה עמוקה). סיפורו של ניר המלא הוא חריש עמוק של תנועת התשובה.

    אהבתי

  2. הדרך היא להכיל את הניגודים. לא לנסות לפשר. זה נועד לכישלון.

    אהבתי

    1. למדתי שבמשפט העברי מייחדים מקום חשוב לפשרה בעניינים כלכליים. למה פה זה לא טוב?

      אהבתי

  3. תשובה. אני אדם חילוני לחלוטין [מלבד יום כיפור שאותו אני מקבל במלואו. עשה הקדוש ברוך הוא, איתנו העבריינים, חסד גדול] ולפעמים נדמה לי שהדת או אולי הדתיים חוסמים את הגאולה. ואולי אני טועה. אבל אני מסתכל סביב ורואה את מה שכולם רואים ואני נבוך. עריפת ראשים, כתות מסתוריות, דוברים בשם הקדושה, מחוללי נסים ועוד כהנה וכהנה… אני כאן אין לי ספק ואני לא תועה כמו שה. יש לי רועה. אולי הוא, יתברך ,נסתר ומרוחק [אני אחד קטן בעדרו הענקי] אבל הוא שם אני יודע ומרגיש בלי הסברים בלי אמיתות. רק הוא האמת.

    אהבתי

    1. בתור חילוני, אני מנסה להבין את ההבדל בין התורה שלנו לבין דתות אחרות. לא רק במובן השטחי של הארגונים, השמות, הטקסים וכו', אלא במובן העמוק של האמת והשקר. של היכולת להביא אל האדם את דבר האלוהים ואת הדרך הנכונה לחיות בצורה הטובה ביותר כאן בעולם שלנו. כמוך, קשה לי מאד עם רעיונות מעורפלים ועם מיסטיקה שאיננה מחוברת לעולם הריאלי והמעשי. גם אם "הוא יתברך" כהגדרתך, נסתר ומרוחק, אני אינני יכול שלא לפחות לנסות למצוא קצה חוט אליו, שיתן לי תפיסה ואחיזה בקשר כלשהוא אל מי שיצר אותי. אחרת, מה זה נותן לי שהוא קיים? ומה הטעם בידיעה אודות קיומו של אלוהים מושלם שרק הוא האמת, אם אין שום דרך שאני יכול לתקשר איתו, ולדבר על כך עם אנשים אחרים? מה נותנת לאדם מוגבל, הידיעה על הבלתי מוגבל, אם אין דרך לגשר ביניהם ולו בדיבור מינימלי? מלבד תסכול עמוק וכאב לב רב תוחלת, אינני מוצא באמונה "בלועה" הרבה טעם, אם איננה כוללת את היכולת להבעה כלפי חוץ.

      אהבתי

  4. רשימה יפה. מנוסחת היטב כדרכו של ניר. נראה שניר מגדיר את עצמו ציוני אך לא ממלכתי. ונשמח להסבר מפורט מה ההבדל. מה מכילה הציונות של ניר, מהו המודל שהוא רוצה, ובמה הוא טוב יותר מן המודל של אבותינו. וכמובן, כיצד הוא רואה את הדרך לחולל את השינוי.

    אהבתי

  5. ניר אתה זוכר אתה השיחה שהיתה לנו בשבוע שעבר … אני רואה שהבנת, אנחנו תמיד נתגעגע להורים שלנו כי הם ההורים שלנו וכן אנחנו, אלו שצריכים לעצב את העתיד שלנו ולא לשכוח את העבר שלנו, כי "רק הברברים אינם סקרנים לדעת מאין באו, כיצד הגיעו למקום שבו הם נמצאים ולאן הם הולכים". (י. ברלין).

    אהבתי

  6. תודה רבה לכל המגיבים!

    במעט הימים שחלפו מאז שרשימה זו פורסמה נולדה לנו בשעה טובה בת. ההריון והלידה היו שניהם בתוך שנת האבל. הענקנו לה את השם הַלְלִי צִיּוֹן.

    גמר חתימה טובה!

    אהבתי

  7. ניר כתבת מקסים. בתור מי שהכירה אותך בילדותך מקרוב (בת כיתתך) אני מגלה כל פעם בכתיבתך כמה מרחק גמעת עם השנים בלהתקרב לאביך, גם ובעיקר לאחר היפרדותו מעולמנו. אתה כותב באמת נהדר וזה תמיד גורם לי לחשוב על הדברים החשובים באמת בחיינו -הורינו (שתמיד נביט אליהם למעלה) וילדנו, שתמיד נושיט ידנו להרים אותם אלינו למעלה:)
    אפרת (עמיאל) דוידסון

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s