"היינו כחולמים": פשרה ופתרה של המחלוקת הדתית על הציונות

Photo: Toby Cohen

Photo: Toby Cohen

עדכון: ידידיה מאיר קרא את המאמר במלואו בתוכניתו "התעוררות" (החל מדקה 29:30) ושילב מפרשנותו, למעוניינים להאזין במקום לקרוא.

—–

לא תהיה זו הגזמה לומר שהיחס לציונות הינו סלע המחלוקת היסודי ביותר ביהדות זמננו. והוא מגיע לשיאו מדי שנה בזמן זה, סביב ה' באייר, "יום העצמאות" (במרכאות לא משום שנקטנו צד עדיין, אלא פשוט כי השם עצמו הוא גופא חלק מהמחלוקת).

למרבה הענין, מתח השיא סביב נושא הציונות אינו שורר בין הקוטב החילוני לזה הדתי, כפי שהיינו אולי מצפים, אלא דוקא בתוככי העולם הדתי – בין האגף הדתי-לאומי לאגף החרדי. עבור הראשונים הוא יום חג מקודש שיש לציין באמירת הלל, ועבור האחרונים "יום אידם" כופרני שיש להחרים (ובגרסה הקיצונית ביותר, אף לקונן עליו). הסיבה נעוצה כמובן בעצם השקפת העולם האמונית, החווה את הממד הרוחני של הדברים ומחלקת אותם ל"קדושה" ו"קליפה". מנקודת מבט זו ה' באייר אינו רק מאורע היסטורי ארצי, אלא בהכרח גם סוג של התגלות אלוקית – אם נס או נסיון, על כך ניטשת המחלוקת.

המחלוקת מזכירה את שני הפירושים ההפוכים ל"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחֹלמים" – האחד לפיו הגאולה היא כחלום (אבן עזרא) והשני לפיו הגלות היא חלום והגאולה היא התפכחות ממנו (מצודות דוד). העולם הדתי לאומי חווה את הקמת המדינה כהתפכחות מבלהות הגלות, והעולם החרדי דוקא מוצא בגלות פכחון מסוים ובציונות – שקיעה לחולמנות אובדנית.

יעדה הכפול של הציונות

מתח בין תלמידי חכמים משיב אותנו לתורה שבחיקם. ולימוד התורה מלמדנו להתבונן בכל סוגיה מכל ההיבטים האפשריים, ואף למצוא שמץ הזדהות עם כולם. אף כאן, אם רוצים, אפשר להבין את שני צדדי המתרס:

צד אחד נושא עיניו אל הסבילות והקורבנוּת המוחלטות בהן היינו מצויים בנדודי הגלות, ולבו עולץ בקרבו על כך שהחלנו לזקוף ראשנו מהן והשבנו עצמנו לזירת ההיסטוריה והפוליטיקה, ובידינו דגל להפגין עמו את זהותנו הלאומית, ונשק להדוף עמו בני לאומים עוינים. הוא מסתכל על ההישג המדהים שבשיבת יהודים כה רבים לציון והקמתה מעפרה כיישוב משגשג, ועל כן מביט בסלחנות רבה על מידת כשרותו של היישוב. הוא מתקשה שלא לראות בתחייה זו פעמי משיח של ממש, ועל כן שש להרתם ולעזור לה, ומביט בעין עקומה וכעוסה על העומדים מנגד.

אך גם עיניו של הצד השני חוזות באמת נוקבת: הקמת המדינה היוותה את מִיסוּדם של ערכי תנועת ה"השכלה" החילונית, שביקשה לברוא מחדש את העם היהודי בצלם אומות העולם ו"להשכיחם תורתך". תחת חסות המדינה הוקמה מערכת חינוך ובה גרסה מדולדלת ומחולנת של היהדות, שאינה אלא עלה תאנה לעמדת הבוז והניגוח כלפי רוח ישראל סבא אליה היא מחנכת. אולי גרוע מכל, הזהות ה"ישראלית" החדשה מהווה מעין תחליף לזהות היהודית המסורתית, וככזה 'מחסנת' מפניה. על כן עמדת צד זה היא להמנע מהזדהות עם המדינה ותרבותה, ובאשר הוא משתתף בה הדבר הוא לצורך שמירה על האינטרסים המגזריים בלבד.

למרבה הענין, שני חלקי האמת הזו משקפים בדיוק את שני היעדים המנוגדים שהתנועה הציונית הציבה לה (ושבשניהם נחלה הצלחה לא מבוטלת): לרכז את העם היהודי פיזית בארצו, ו'לפזר' אותו רוחנית בין אומות העולם – קרי, להטמיע אותו בתרבותם. הקונטרסט בין השניים התבטא שוב ושוב כאשר, לאחר שחזו מקימי המדינה בנסים הגלויים שאיפשרו את עליות ההמונים, השחרור מהמנדט הבריטי והנצחון במלחמות, התעקשו שלא לייחס זאת כלל להשגחה העליונה אלא אך ורק לגבורה היהודית (הרבי מליובאוויטש דימה זאת למלך שבאהבתו מכניס להיכלו אדם הדיוט, והלה גומל לו בהכרזה שהארמון שלו ומנסה לגרשו ממנו). הציבור הדתי-לאומי מתרכז ביעד הראשון וממעיט בערך השני, והחרדי מתרכז בשני וממעיט בערך הראשון.

Photo: Toby Cohen http://www.tobycohen.com
Photo: Toby Cohen

ציוני לא ממלכתי

מה ביכולתנו לעשות מול ערבוביה זו של שאיפות וערכים? הפרד ומשול. יש להבחין בין הציונות ותפיסתה בכללותה, על שני יעדיה, לבין הנקודה הטובה והאמיתית של שיבת ציון ובניינה.

כל מי שהמימרה "כל ישראל ערבים זה בזה" אינה רק סיסמה עבורו אלא מציאות חיה, המעורב ומעורה בעמו, אינו יכול להוציא עצמו לגמרי מן הכלל ולהתנכר כליל לנסיונם של אחרים להקים מדינה יהודית, שגויה ככל שתהיה דרכה בעיניו. הוא חייב להרגיש שותף למסע הגדול של עמנו לארצו ולשאיפתו לקום בה מחדש כעם, יהיו אשר יהיו מחלוקותינו. למעשה, אם יישב דעתו, יראה כי ביכולתו לקיים את הפסוק "ציון במשפט תפדה" ולפדות חזרה במשפט מילולי את המושג "ציון" – לומר בפה מלא "אני ציוני", במובן המקורי והעיקרי של המלה: אוהב ציון, רוצה לחזות בשוב ה' את שיבת ציון ושותף לנסיון להגשימה.

אך כל זה לא אומר שהמסגרת שהעמידה התנועה הציונית מקודשת. הממסד הקיים, רוחו ותרבותו הם מה שעלה בידי קבוצה מסוימת להעמיד, אך אינו סוף פסוק. יש להתפעל ממסירות נפשם, אך לא אוטומטית להשתבץ בתבניתם. לעשות זאת פירושו לאבד את נקודת המבט היהודית הייחודית, המשוחררת משעבוד מנטלי לכל אמונה ודעה בעולם, ואינה חוששת ממציאת פסול בהן (או ממציאת טוב). במלים פשוטות, "ציוני" אין פירושו בהכרח "ממלכתי". השילוב הנכון הוא ציוני לא ממלכתי (ראשי תבות צלם; אפשר לומר שעמדה זו שומרת על הצלם היהודי שלנו: הציוני שבנו מעורה בעם ובמציאות, והלא-ממלכתי מסוגל לצאת מהקופסה ולחלום על חלופות).

בה' באייר הקרב ובא יעשה מן הסתם כל איש כהבנתו. אך כל אחד במקומו יכול להשתדל השנה להקדיש יום זה למחשבה וקירוב הדעות, להתבוננות בנקודת האמת של הצד השני, ועושה השלום במרומיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

פורסם בעלון גל עיני #22. מאמר זה הוא מעין המשך למאמר קשור מלפני שנה: ציוני, לא ממלכתי.

עדכון ב' אייר (22.4)

9 comments

  1. ניר, אני מבין שאתה מציע הבדלה בין הקדושה שבתנועה הציונית ופריה הארגוני, דהיינו המדינה, ובין הצד הטמא שבה, היינו הכפירה בה' והתורה, ובנסיון להגדיר מחדש את הזהות הלאומית. נראה לי שזה סיכום המתח בין בית מדרשו של הרב קוק ובין חב"ד.

    בנוגע למסקנה, אפשר להציע גם צל"ם כראשי תיבות ציוני לאומי ממלכתי. כלומר, ציוני כתואר לרצון בבנין המקדש והתורה שיוצאת מציון, לאומי כזהות ציבורית, המביעה את האומץ, גבורת הנצחון על תרבויות זרות, והשפעה תרבותית לעולם (ולאום מלאום יאמץ וכו'), וממלכתי כשיטת שלטון.

    נראה לי שזה יותר מכוון להמתקה. כאשר ההכרעה במאמר, מכוונת יותר להבדלה. וכל זאת אחרי הכנעה לתורה ומצוות, כבסיס לכל מהלך רצוי.

    יום "???" שמח בכל תאריך שתמצא לנכון…

    אהבתי

  2. הבעיה בתואר "ציוני לא ממלכתי" שהצגת כבר שנה שעברה, היא שרוב קוראיו יקראו "ממלכתי" במלעיל. כלומר כאילו אתה מנסה לומר שצריך להיות ציוני דתי, אבל לא מה"ממלכתיים" (או בשמם האחר "ישיבות הקו"), אלא מה"לא ממלכתיים", כלומר מתלמידי הרב זלמן מלמד או הרב דב ליאור.

    אהבתי

  3. צריך לדעת להיות בעלי הכרת הטוב כלפי מי שבנה והקים ואיפשר לנו לחיות כאן (מצד עולם המעשה לא ההשגחה)
    לא לבגוד ולזלזל.
    יש להבין גם שהכל הכל הכל בהשגחה פרטית מאוד מאוד! וה' איפשר כל זאת כי זו כנראה היתה בדיעבד הדרך הנכונה והיחידה.
    לנודות על הנס הגדול חיבים!
    להגיד תודה בתפילה ובהלל בהודיה ענקית על הקיים -זו חובתנו כיהודים!
    מי שלא מודה ועושה כך,הןא כפוי טובה.

    אהבתי

  4. אם הבנתי נכון, בעיני חסרה כאן נקודת העומק המרכזית של ההשקפה הד"ל לאור תורת הרב קוק. אין כאן "סלחנות" על הכפירה והחילוניות של המדינה אלא יש כאן תהליך ארוך שבנוי משני שלבים עיקריים- בניית הקומה החומרית ובניית הקומה הרוחנית. הקומה הגשמית לא יכולה להבנות כשהאור הרוחני מאיר בה בגלוי,לכן החילונים הם בעיקר בונים את המסגרות החומריות. והקומה הרוחנית האמונה באלוקים חייבת להתבגר מהאמונה הגלותית ולכן הכפירה היא ממש מחוייבת המציאות, קליפה הקודמת לפרי. ההתייחסות הממלכתית למדינה ומוסדתיה נובעת מהראייה הזו שזה כמו תינוק שנולד- עם כל ה"חומריות" שלו והוא בתהליך גדילה. לא סלחנות אלא אמון גדול בבורא ובעמו ישראל.

    Liked by 1 person

  5. היכן הפרופורציות …? החרדים המחכים למשיח ועוינים את הציונות , מונים 5 עד 10 אחוז מכלל היהודים בישראל. הרוב מכירים בחשיבותה של הציונות בהקמת בית לאומי לעם היהודי הנרדף והמושפל. במיוחד לנוכח השואה האיומה שחווינו לא מזמן …

    אהבתי

  6. זה משקף תחושה של חוזרים בתשובה רבים שעבורם יום העצמאות הפך לחג המבוכה. כתבתי על כך פעם סיפור שפורסם באדרבה. בכבוד:

    תחנון או הלל?

    היום שהכי שיגע את אביתר היה יום העצמאות, היום שחוצה את עובדיו של הקדוש ברוך הוא לשני מחנות – החרדים מול הדתיים לאומיים. הללו מתעלמים או כביכול מתעלמים, והללו חוגגים את העצמאות כמו פורים וחנוכה עם הלל ועם המנהגים המיוחדים לו, שותפים לחילונים בשמחתם.
    בגלל הבלבולים שהיו לו באותה תקופה, לא היה לו מושג כיצד יציין הפעם את היום השנוי במחלוקת הזו. בבוקר התפלל ליד ביתו במניין של הרב ברזני. כחצי מהמתפללים שם חובשים כיפות סרוגות וחצי כיפות שחורות. היו אלה אנשים פשוטים ויגיעי כפיים שהאידיאולוגיה שלהם קלושה ואין להם הבנה מרובה בעניינים ברומו של עולם. בכל ימות השנה אין כמעט מחלוקת בין אלו לאלו, ורק ביום עצמאות, אם ירצו ואם לאו, חייבת להתחולל איזו סערה, קטנה או גדולה.
    לאחר שהסתיימה תפילת שמונה עשרה החל השליח ציבור, עורך דין דניאל, בנו של הרב ברזני, יהודי מגולח למשעי עם כיפה שחורה קטנה מעור, לומר קדיש.
    "מה עם תחנון?!", אמר עזריהו, אברך שמתפלל לפעמים במניין.
    "היום יום עצמאות! לא אומרים תחנון!", קרא עמרם אלקובי, יהודי נמוך עם קרחת וכיפה סרוגה.
    עזריהו הזעיף את פניו לעומתו. ראובן חדד, ירקן עם כיפה סרוגה המעוטרת בדגל ישראל, חש כי יד הסרוגים על העליונה וקרא:
    "רבי דניאל, בכבוד, תקרא הלל!"
    דניאל הביט לאחוריו כדי לראות מה יחסי הכוחות היום בבית הכנסת. הוא עצמו לא יכול היה לקרוא הלל עם כיפה שחורה, הרי זה תרתי דסתרי, פרט לעובדה שאביו הקדוש הוא חרדי למהדרין, אבל לא היה אכפת לו לפנות את עמדתו למישהו אחר. עזריהו ניגש לאברך אחד וכן לשני בעלי בתים החובשים כיפות שחורות בניסיון לפרק את המניין.
    דניאל, שהוא גם מגשר במקצועו, הבין שעליו למצוא את הגשר לפני שהכל יקרוס.
    הוא קימט את מצחו והכריז: "אין תחנון ואין הלל!"
    המניין השולי בבית הכנסת החזיק מעמד עד "עלינו לשבח".
    בכל אותה עת אביתר החוזר בתשובה התפלל בצד ולא ידע בדיוק לאן הוא שייך, לצד של התחנון או של ההלל. אמנם היה בסיטואציה משהו מעט הומוריסטי, אבל הספק התפשט בקרבו וגרם לו צער מה.
    הוא השתרך לאיטו ברחוב יפו בירושלים. מצד ימין היה שוק מחנה יהודה ומשמאל החלו לצוץ השכונות החרדיות. ראשו היה סחרחר עליו מהרהורים. כבר שלוש שנים שהוא מעכל את החדשה המרעישה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם. אחרי שהצליח לעכלה, הבין שהסיפור רק החל, וכי עליו למצוא את עצמו באחד מנתיבי היהדות.
    החבר שעמו חזר בתשובה, רפאל, נקלט מיד בישיבה הראשונה שנקלע אליה ולא רצה לשמוע על שום דבר אחר, כמו בחור שהתחתן עם המשודכת הראשונה שהציעו לו. אביתר קצת קינא בו. הנה, רפאל לא צריך לשבור את הראש כמוהו. באמת מי יכול לדעת איפה נמצאת האמת לאמתה?! אם הגעת למסגרת מתאימה לך, שם האמת שלך!
    בגלל יום העצמאות הרחוב היה ריק למדי. כמה נערים ונערות מצחקקים עברו לידו. אברך ואשתו עם עגלה חלפו מולו במהירות. הוא נכנס לאחד הרחובות החרדיים וחדר קצת לעומקו. לאחר כדקה מכונית עם דגל ישראל גדול נכנסה לרחוב באיטיות. שירים עבריים חגיגיים בקעו מתוכה. הנהג היה איש כבן שלושים עם כיפה סרוגה קטנה.
    לפתע נשמעה צעקה:
    "תעוף מפה, יא ציוייני!…"
    אביתר הביט וראה נער חרדי כבן ארבע-עשרה שנמצא במדרכה ממול ומנופף בידיו.
    האיש הביט לעברו בכעס וצעק בחזרה:
    "ילד, אתה לא תגיד לי איפה לנסוע!"
    הכל אירע בתוך שניות. הנער חסם את דרכה של המכונית וקרא:
    "אין כניסה לדגל ישראל ברחוב הזה! אתה לא תחגוג את החג הטמא שלך ברחוב הזה!"
    האיש היה נרעש. הוא יצא מרכבו וניגש לנער בכעס.
    אביתר, שהיה במרחק מטרים ספורים מהאירוע, חש שעליו לעשות משהו. אמנם זכר את הפסוק במשלי "מחזיק באזני הכלב מתעבר על ריב לא לו" המורה באופן חד משמעי שלא כדאי לאדם להתערב בסכסוך שאינו קשור אליו, ומי שיעשה זאת הוא כמחזיק באזני הכלב שדינו נשיכה כואבת. אבל ענה לעצמו מיד: הריב הזה שייך לכל יהודי שאכפת לו מעם ישראל. כרגע אני האיש שצריך להפריד ביניהם!
    חברים של הנער רצו למקום האירוע. מכונית אדומה ובתוכה שתי נשים צפרה מאחור.
    צעקות רמות נשמעו.
    "יא-פנאטי! הכביש הזה שייך למדינה!"
    "זה רחוב של יהודים. לא של ציויינים. אין כניסה לכופרים!"
    "אתה בעצמך כופר!"
    הנער ניגש לדגל הנעוץ ברכב ותלש אותו ממקומו. האיש זינק לעברו והם החלו להיאבק ביניהם. הדגל נפל ארצה. אביתר זינק לעבר שני הנצים המתגוששים.
    "תפסיקו לריב. כולנו יהודים!", צרח ונדהם מתגובתו.
    הוא ניסה למשוך את האיש, אבל חטף מכה חזקה מהמתגוששים. למרות זאת לא וויתר והמשיך להפריד ביניהם. השניים נפלו ארצה והמשיכו להיאבק על פיסת הדגל.
    "תעיף את הסמרטוט הזה מכאן!", צעק הנער.
    האיש השיב במהלומה.
    אביתר חש שהוא מוכרח להפריד ביניהם לפני שיקרה משהו חמור. הוא נכנס בגופו ביניהם וספג את רוב המהלומות.
    "תפסיקו כבר עם הריב ביניכם!", צעק בכל כוחו.
    השניים המשיכו להחליף מהלומות, אבל אביתר עמד בפרץ.
    לפתע חטף מהלומה חזקה בפניו מאחד מהם. אי אפשר היה לדעת ממי. משקפיו נפלו ארצה ליד הדגל ונשברו לרסיסים.
    האיש נבהל ממה שאירע.
    "מה קרה?! זה לא אני".
    "זה הוא!", צעק הנער.
    "לא אכפת לי מי זה", צעק אביתר, "תסתלקו מפה שניכם!"
    האיש הנדהם התכופף והרים את הדגל, קיפלו ונכנס עמו למכונית. הנער מיהר להסתלק באיזו סמטה צדדית כשחבריו בעקבותיו.
    זה לא היה משעשע כמו בתפילת שחרית, חשב אביתר לעצמו לאחר שנרגע מעט. כל גופו ובמיוחד גבו כאב מהמהלומות שספג. בקושי הצליח ללכת הלאה. מסגרת משקפיו השבורים הייתה מונחת בכיס חולצתו ללא זגוגיותיה. הוא דידה לעבר ספסל ברחוב יפו לא רחוק משוק מחנה יהודה. שעה שלמה ישב ונח וניסה לעכל מה עבר עליו היום.
    איפה אני בכל הסיפור הזה? חשב לעצמו. לא מדובר כאן רק בעניין השקפתי. יהודים המאמינים בקדוש ברוך הוא חלוקים בעניין כל כך מהותי. איפה אני כחוזר בתשובה נמצא פה? מצד אחד איך אפשר לחגוג את קום המדינה כאשר אני כבר יודע עד כמה היא רחוקה מיעדה, כמעט הפוכה בדרכה, ומאידך איך ניתן שלא לראות את החסד הכביר שהקדוש ברוך הוא עשה לעם ישראל ובפרט לאחר השואה הנוראה?! ואז חשב לעצמו: איפה נמצא הקדוש ברוך הוא בכל העסק הזה? האם הוא חרדי או ציוני דתי?…
    הוא העיף מבט למעלה כאילו לקבל איזו תשובה. השמיים התכולים עם העננים הלבנבנים הזכירו לו דגל ישראל שאיבד את צורתו כמו הדגל שהוטל על הכביש. עם ישראל חוזר כעת בתשובה בתוך כל השיגעון הזה. לאן מועדות פניו? הוא כעס על עצמו שאינו מסוגל להחליט בנושא כה מכריע. היה שבור מאוד והרגיש כמו אותו דגל מסמורטט על הכביש. איך הוא יכול לדעת מה דעתו של הקדוש ברוך הוא?!
    לפתע עלה בדעתו רעיון: שומרי המצוות בארץ מחולקים כמעט באופן שווה לחרדים מול דתיים לאומיים. אולי גם הקדוש ברוך הוא חלוק בדעתו?!
    ואז עלה בתוכו רעיון פנימי יותר: אולי העולם החרדי והעולם הדתי לאומי משלימים זה את זה, ועם ישראל זקוק בינתיים לשניהם עד שהחוזרים בתשובה יצליחו לאחד את הטוב שבשתי הדרכים ואז יבוא גואל?!
    המחשבה הזו גרמה לו אושר לרגע תמים, עד שכאב חד פילח את גופו והזכיר לו שהוא נמצא עדיין בעלמא דפרודא.

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s