ציוני, לא ממלכתי: פוסט יום העצמאות

כל שנה בתקופה הזו הוא צף אל פני השטח: סלע המחלוקת הגדול ביותר שלנו, הציונות. כל השנה אנו רואים אותו רובץ בתוך המים, ואחת לכמה זמן ספינה השטה לכאן או לכאן נשרטת עליו או אף נשברת. אך פעם בשנה, באמצע הספירה ובין צפירה לצפירה, הוא מגיח והופך לאי גדול ושחור בלב חיינו המטיל צל על כולם.

הסלע חוצה את עמנו לשלוש: מצד אחד אלו שעבורם המדינה היא גאולה חילונית, הבית היחידי שלהם בעולם, עליו הם ואבותיהם ובניהם עמלים ומזיעים ושופכים את דמם, ושלגביו הם מרגישים שאין להם ארץ אחרת, גם אם אדמתם בוערת. מצד שני אלו שעבורם המדינה היא שיא הגלות, מיסודו של הניכור החילוני ליהדות, המאיים להרוס את חינוך ילדיהם עם אייפונים וצווי גיוס, ולשטוף את ארמון התורה שלהם בגל של חול. ובין לבין, החצי השלישי: אלו עבורם המדינה היא גאולה בלבוש חילוני, המנסים לאחוז את הסלע בשני קצותיו, להיות גם דתיים וגם ציוניים, וסובלים מכך שכל צד משייך אותם לצד השני.

מזדהה עם כל הצדדים

שואלים אותי? אני מזדהה עם כל הצדדים! גדלתי בבית ציוני חילוני מובהק, בן לאדם בולט מדור המייסדים שלחם בפלמ"ח והיה מפקד במלחמת השחרור. בגיל בוגר גיליתי את יופיה של היהדות, במידה רבה כפי שניבט אלי בבהירות מתוך העולם החרדי (לאחר שהתגברתי על הדעות הקדומות שלי לגביו). אך מעגל האנשים שבפועל השתלבתי בו במסע התשובה שלי, ובו מצאתי מורים, חברים ותלמידים (ומעל הכל את אשתי), הוא של בני המגזר הדתי-לאומי, שמצאתים הפתוחים והמעניינים ביותר בעיני. כל העולמות האלו פועמים בתוכי, כולם חלק ממני.

לכן גם לגבי סלע המחלוקת הנ"ל אני מחפש פתרון מורכב, שיכיל את כל הצדדים שאני חווה.

לכאורה, כפי שחוזרים ומזכירים לי חבריי מהמעגל השלישי, פתרון זה כבר קיים: דרך הציונות הדתית, הנהנית ומשלבת מכל העולמות. אבל הם לא מצליחים לשכנע אותי. תחושתי היא, שאף ששאיפתם נכונה מאד בבסיסה, הדרך בה הם מממשים אותה מחמיצה את הסינתזה הנכונה, ומאבדת את היקר שבשני הצדדים במקום לאחוז בו. אך במקום להאריך במה שגוי לדעתי בגישה הדתית-לאומית, אני מעדיף לתאר את החלופה שאני מציע לה, או יותר נכון את אפיק ההתפתחות האפשרי שהיא יכולה לנוע בו לדעתי. זוהי דרך אמצע אחרת, המבקשת לשלב בין צדדי המחלוקת באופן שונה, ולדעתי ישר ופשוט יותר. אולי היא גם תוכל לצרף אליה תומכים משני הציבורים הגדולים האחרים.

גם וגם, אחרת

ההגדרה שגיבשתי לעצמי היא כזו: אני ציוני, אך לא ממלכתי.

יש להסביר את שני חלקי ההגדרה. "אני ציוני" פירושו שאני רואה עצמי כחלק מהמסע הגדול של שיבת ציון המתחולל בדורות האחרונים, שותף מלא לשאיפה הקולקטיבית שלנו לבנות כאן חברה יהודית מתוקנת. שותף מלא פירושו שאיני רק גר כאן במקרה אלא נוכח כאן בכוונה מלאה, ושאיני מנוכר למתרחש כאן אלא להפך, אכפת לי מכך מאד, ואני מבקש להתערות בחיים הציבוריים ולהשפיע עליהם.

באשר אני ציוני אני מרגיש קרוב לשאר האנשים המגדירים עצמם ציונים (דתיים ושאינם). כולנו רוצים לצאת מהסבילות הגלותית ולחזור להיות גוף פעיל בהיסטוריה הלאומית והעולמית. איני מרגיש חלק מהגישה החרדית הקלאסית, המשקיפה על ההתרחשות המדינית מבחוץ ומעורבת בה רק במידה שהדבר נוגע למגזר החרדי. מבחינת הגישה החרדית דבר לא השתנה במאות השנים האחרונות, והמדינה אינה אלא גוף נוסף בשורה של "פריצים" שאנו צריכים להתמודד עמם. אני לעומת זאת רואה בעובדה שחצי מעם ישראל התרכז מחדש בארצו לראשונה מזה 2000 שנה הזדמנות היסטורית להתחיל לקדם בצורה פעילה את חזון הגאולה הנבואי שליווה אותנו מאז שחר קיומנו כעם. directions-magen-david אך "ציוני" הוא רק החצי הראשון של ההגדרה. החצי השני בדרך כלל אינו הולך אתו, ואפילו נתפס כהפך שלו, אך אני בכל זאת רוצה לשדכם: "לא ממלכתי". אמירה זו פירושה, שלפני שאני "ישראלי" או אזרח המדינה אני יהודי, והמסגרת המחייבת אותי היא התורה. ממילא איני משועבד לחלוטין לשום אידיאולוגיה, שיטה ומשטר אחרים, וזה כולל את הקונסטלציה הפוליטית-תרבותית שנקראת "מדינת ישראל". איני מורד בה או נלחם בה, וגם איני קורא חלילה לאנרכיה. להפך, אני חושב שיש להכיר תודה למדינה על רבים מפועליה. הכוונה היא שאני פשוט לא 'שפוט' שלה, ולא מחויב להצדיע אוטומטית לכל סמליה, טקסיה וחוקיה. אני בן-חורין מבחינה מחשבתית, ומבקש לחשוב 'מחוץ לקופסא' הציונית. זה אומר שאני עשוי לקבל חלק ממרכיביה, לדחות אחרים, ובאופן כללי להיות ביקורתי כלפיה. אני חופשי למשל לפתוח את השאלות, כיצד נועדה להיראות מדינה יהודית גם בלי קשר אליה? במה מדינת ישראל אינה עונה על הגדרה זו? ומה יש לשנות בה כדי שתתקדם לחזון זה?

באשר איני ממלכתי מעגלי ההזדהות שלי הפוכים מאלו של היותי ציוני. כבלתי-ממלכתי אני דוקא מרגיש קרבה, ושואב השראה, מהחרדים. הללו עומדים על מקומם, מחוברים ליהדות שורשית, ואינם נסחפים אחר רגש ההתלהבות מעצם קיומו של ממסד מדיני המתקרא בשם "ישראל". הם נטועים בתורה, משקיפים מתוכה על העולם וחופשיים להתדיין על כל הדברים במציאות ביתר ריחוק ופתיחות. לעומת זאת, מנקודת מבט זו אני מרגיש דוקא ריחוק מהמגדירים עצמם ממלכתיים. הללו מקבלים כמוחלט דברים רבים שבעיני צריכים להיות פתוחים לדיון, כמו למשל שיטת המשטר, החוקים, ההמנון, מערכת החינוך, ועוד. "ציוני, לא ממלכתי".

כל אחד משני חצאי ההגדרה הזו מחלץ את החצי השני מקבעון: אם אני מרגיש חלק משיבת ציון האם זה אומר שאני חייב להיות 'ממלכתי' ולסגוד למדינה? לא, אני יכול להיות ציוני ולא ממלכתי – הציונות שלי רק תרויח מחירות תודעתית זו. ואם אני ביקורתי כלפי הממסד ושיטתו, האם זה אומר שאני חייב להיות לא-ציוני? לא, אני יכול להיות לא-ממלכתי וציוני – מדוע שבוני המדינה 'יגנבו' לי את החלום היהודי העתיק של חיבת ציון ושיבת ציון?

"ציוני, לא ממלכתי" היא גם ההגדרה הישרה ביותר מבחינת האמונה בה': מרכיב ה"ציוני" מכיר תודה לקדוש-ברוך-הוא על הזכות שהעניק לנו לחזות בתחילתה של שיבת ציון ולחיות בארץ הקודש אליה נכספנו; ומרכיב ה"לא ממלכתי" שומר אמונים לחובה שהוא הטיל עלינו לבנות חברה החיה לפי התורה והמצוות, ולנסות להעמיד על תיקונו כל נסיון לעשות אחרת.

עצמאות כפולה

הרב קוק הרבה לדבר בשבח החלוצים שעלו לארץ, ישבו והפריחו אותה, ואף שהם התנערו מעול התורה והמצוות, הוא ראה ברוח המפעמת בהם התעוררות של ה"אידאה הלאומית" השבה ומופיעה בעם ישראל. בהמשך לכך חשים רבים מתלמידיו היום כי התגלמותה של האידאה הלאומית הזו, "כלל ישראל", היא המדינה, וזאת מפני שעצם הקמתו של גוף מדיני, יהא אשר יהא אופיו, מהווה התמצקות של הלאומיות היהודית.

אני רוצה להגיד: יתכן… ויתכן גם שלא. יתכן שהמדינה היא פשוט מה שהיא, נסיון להפוך את עם ישראל ללאום ככל הלאומים, שהתנ"ך הוא ה'מיתולוגיה' המכוננת שלו. יתכן גם שהמדינה היא משהו באמצע, ניצוץ של לאומיות יהודית אמיתית העטוף בתרבות וערכים חיצוניים וחילוניים שצריך לקלף כדי למצוא אותו. וייתכנו גם כל מיני אפשרויות אחרות. העיקר הוא לא להפוך את האידיאה הלאומית ל'אידאה פיקס' הנעולה על כך שהמדינה וכל מוסדותיה קדושים, מצדיעה לכל פקודותיה ומצדיקה כל פעולותיה (דבר זה נחוץ במיוחד בתקופה בה המדינה שועטת בבירור בכיוון ההפוך בו היינו מייחלים – מפנה יישובים יהודיים ומוסרת שטחים לערבים תמורת לא-כלום, משחררת טרוריסטים מורשעים ברצח ולעומת זאת מכנה השחתת רכוש "טרור יהודי", וכן הלאה).

אני קורא לכם להכריז מעתה על ה' באייר כיום עצמאות כפולה: עצמאות פיזית משעבוד לאומות העולם, ועצמאות מנטלית מהממסד שהקמנו – לא מתוך איבה והתנכרות, אלא מתוך אהבה ולקיחת אחריות.

גרסה מקוצרת של מאמר זה מתפרסמת ב-ynet יהדות.

22 comments

  1. מזדהה מאד
    אבל חשוב מאד להוסיף, שעדיין חייבים הכרת טובה גדולה למדינת ישראל ולכל הממסד (ולכל אלו שפועלים בשמו). על כל התשתית לקיום שהם הניחו עבור יהודי הארץ. זה לא רק שאלה של 'אהבה' או 'אחריות'. לצערינו הרב, הרבה פעמים כפיות הטובה החרדית הבלתי מובנת לחלוטין, 'זולגת' החוצה גם לאלו המאמינים בשיבת ציון.

    אהבתי

  2. האם יש לך פתיחות לא רק לשינוי הציונות , כפי שנח לך,בהתאם לצרכים שלך ועל פי סברות הכרס, אלא גם ללימוד תורה אחרת?
    להתקדם מהתורה הגלותית של האדמור שמת , באמת מת, בניו ניורק? להתקדם (לא לשגת) כננס על גבי ענק, להכלת פנימיות התורה שתאיר את כל שאר מכמני ורבדי גופפי התורה שנוצרה בגלות?
    האם תכיר בתורה שתאיר לך באמת ראיה חדשה וציונית גם את חיי המעשה של תחיית בניית העם בכוחותיו הסגוליים, בימים אלו ממש

    אהבתי

  3. בס"ד
    כרגיל, היטבת לתאר את הקרע ואת הדרך לאיחויו. כמובן שחילונים רבים לא יסכימיו איתך, אבל זה חלק מהביקורת שאדם חייב לחטוף על אמונתו. עיקר המהלך בעיניי שמאפשר השתתפות של כל חלקי העם המחזיק באמונה הוא להתחיל להתפלל כל אחד בשפתו על תשובת וגאולת העם. כל זה כמובן מעבר למה שמצווה בתפילת עמידה.

    אהבתי

  4. יישר כוח על המאמר. זה זמן הרבה שלא קראתי פוסט אשר הסכמתי עמו (כמעט) על כל מילה. חזק וברוך!

    אהבתי

  5. תראה, ניר.
    זה קצת משעשע כי במובנים מסויימים הגישה שאתה מציג כאן מזכירה מאד את החלקים הלא קוקיסטים של הציבור הדתי לאומי (תלמידי הרב סולובייצ'יק, או כדמות יחידאית הרב מיכאל אברהם). מצד שני הגישה המאד קורקטית שלהם שמה אותם בעמדה הפוכה ממך בכל הנוגע ליחס למדינה. הם לא מכריזים על עצמאות ממנה פשוט כי הם לא רואים עניין לשים לה אלטרנטיבה.

    מצד שני אני חושב גם שהצגת כאן איש קש ביחס לגישת הרב קוק, כי זה שהמדינה היא 'יסוד כיסא השם בעולם' לא הופך אותה בהכרח ל'אידיאה פיקס'. כדי לדייק בעניין צריך לחפור בהגדרות היסודיות (אם תרצה, בשורשים הקבליים) של שיטת הרב קוק, דבר שלא נעשה כאן.

    או בקיצור, אני תלמיד של הרב קוק בכל ליבי, וחושב ששיטתי שונה משלך, אבל לא כל כך רחוקה ובטח לא דוגמטית כפי שהצגת כאן.

    אהבתי

  6. מי שמחזיק בממלכתיות שאתה מציג הוא קומץ הר המורניקים וגם זה בעיקר כלפי חוץ
    מי שמחזיק בתפיסות פרקטיות דומות לשלך ביחס למדינה זה רוב הציונות הדתית הבורגנית והמתנחלת המצביעה לבית היהודי
    ושיטת ההלקאה בציונות הדתית הפכה לתחביב של כל מיני אנשים, תוך כדי האדרה של החברה החרדית
    באופציה הריאלית של חיים אפורים המנסים לגלות אחריות כלפי כל הצדדים במציאות הישראלית הציונות הדתית היא האופציה הכי בוגרת שמדלה אחריות וחיים השואפים להיות חיי רוח גם אם בורגנים
    אני מתקשה להבין מה מוצאים בחברה החרדית הקופאת על שמריה
    למי שבא מבחוץ- כמוך- יש את היכולת והתעוזה לבקר
    לא תמיד לתעוזה יש על מה שתסמוך

    אהבתי

    1. בס"ד
      ניר לא רצה להכנס לבעיות הפנים ציונות דתית, אני בכ"ז אכנס.
      א. הרצון להנות מכל העולמות גורם לא אחת לנהירה לכיוון של פריקת עול, גם אם רק במונחים ציונים דתיים. יעיד על כך כמעט כל חייל דתי שחווה התפרקות דתית וערכית בצבא.
      ב. דתל"ש אחד אמר לי פעם שהציבור הציוני דתי הסתער קדימה בקריאות "אחריי" אבל כשהוא הסתובב אחורה הוא ראה סכין בגב בדמות הסכמי אוסלו, הפקרת גוש קטיף וכהנה…
      ג. לציבור החרדי יש משהו שאין ולא יהיה לציבור הדתי לאומי- אותנטיות. תקרא להם גלותיים אבל מה שהם מצליחים לשמר בגלותיות שלהם, לא תצליח להבין עם הראש הכביכול שואף קדימה.
      ניר מנסה להצביע על בנייה מחדש של ציונות שתהיה מסוגלת להכיל את הטוב שבכל אחד מהעולמות מבלי להגרר למקומות השליליים שכל זרם הגיע אליהם. הכי קל זה לכסח זרם אחר תוך השוואת הדפקטים שלו לאידאלים שלך. לא בדיוק השוואה הוגנת.

      אהבתי

    2. בקשר לתפיסות הפרקטיות – אני לא מסכים בכלל.
      אני חושב שהיחס שלהם ל'סירוב פקודה' או ל'טוהר הנשק' הוא מאד מאד שונה מהיחס של ניר.
      האופציה ה'בוגרת' שאתה מציג, בסופו של דבר מסייעת למימוש הרבה מאד אידאלים הרחוקים מאד ממקורם. צא וראה כמה חובשי כיפות סרוגות יש בסביבת ראש הממשלה ובכל זאת, הוא לא מוביל מדיניות הקוראת בשם ה'.

      אהבתי

  7. ניר שלום,
    קראתי את שכתבת ב ynet וגם בבלוג שלך.
    לצערי, אינני מקבל את הגדרתך כציוני, חוץ מרצונך בשיבת ציון – שהינה דתית במהותה,
    אינני רואה כיצד אתה מזדהה עם הרעיון הציוני,
    כמי שמחד מחפש דרך לשילוב החרדים בחברה, ומאידך חושש מפילוג עתידי, אשמח לתגובתך,

    בכבוד רב,
    תומר

    אהבתי

    1. תומר, שלום

      לא מדובר רק על רצון בשיבת ציון, אלא על שותפות מלאה במאמץ הקולקטיבי לבנות כאן חברה יהודית מתוקנת (כולל השתתפות בויכוחים על אופיה), וזאת בניגוד לגישה החרדית הקלאסית שאינה רואה עצמה מעורבת בעם או אחראית עליו אלא דואגת למגזר שלה בלבד. אם "הרעיון הציוני" הוא לשיטתך האידיאולוגיה של התנועה הציונית החילונית שבנתה את המדינה, אתה למעשה מזהה בין מה שקראתי כאן "ציונות" ו"ממלכתיות" – והרי ביניהם בדיוק ניסיתי להבחין. אך אם אתה מוכן להבחנה, הרי שמעבר לרצון הדתי בשיבת ציון אתה יכול לראות שאני מביע כאן מעורבות ואכפתיות בחברה שאנו בונים.

      גם אני מחפש דרך לשילוב החרדים בחברה, במשק ובצבא, מבלי שיאבדו את מה שמייחד אותם וטוב בהם, ומאד מקוה שלא נגיע לפילוג אלא להבנה והפריה הדדיים.

      אהבתי

  8. יפה מאד ומדוייק מאד. נראה כתואם לרגשותיהם של רבים ואם יורשה להעיר חוזר על דברים שנכתבו כבר כמה וכמה פעמים ע"י רבנים ציונים-דתיים מהזן שאינו מאמין ב"משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב טאו"…

    אהבתי

  9. לא הבנתי את ההגדרה " ממלכתי= שפוט". ההגדרה הקלאסית רואה בממשלת ישראל בלי כל קשר להחלטותיה כחלק משמעותי ביותר של שיבת ציון. לא שאין ביקורת, יש המון ביקורת, ולעיתים גם כעס ויאוש, אך אין זה מעלה או מוריד את העובדה שיש שלטון יהודי בארץ ישראל. שלטון עומד יחד עם שאר שליטי עמינו המוקדמים, בטוב וברע.

    אהבתי

    1. גם אחמד טיבי אולי יהיה בשלטון היהודי הזה. רגע, זה אומר שהוא עובר גיור ממשלתי?

      אהבתי

  10. הזרם הציוני דתי או בהגדרה היותר נכונה שלו – 'הציונות האמונית' אינה שבויה של הממלכתיות אלא אחראית ושותפה לעיצובה ושואפת להנהגתה. וכבר כתב הוגה הדעות שבתי בן-דב – מבשר הלאומיות האמונית – "אנחנו נאמנים למדינה על מנת שתעשה את תפקידה". אם ראית שבויים של המדינה עם כיפות סרוגות, הרי אין זה הוכחה לפגם במקור. הרב שאול ישראלי – איש ההלכה והמדינה מבית מדרש 'מרכז הרב' תלה סרט שחור על דגל המדינה ביום ירושלים כמחאה על מהלכים מדיניים הרסניים. חבריי ממנהיגות יהודית השתטחו על הכבישים וחסמו מדינה שלמה כדי למחות על הסכם הדמים הקרוי אוסלו, גוש אמונים הקים על אפה וחמתה של ממשלה נבחרת את ההתיישבות בשומרון. הצעה לשינוי מועדי החופש הגדול כדי שיתאים ללוח העברי הולכת ומתגלגלת ועוד ועוד כמעיין המתגבר..
    אכן אתה צודק שבדור הקודם של הכפות הסרוגות הייתה מגמה של "כינור שני" למנגינה העיקרית של ראשי המדינה, אבל מאז ישנה פריצת דרך בכל התחומים עם מסר ברור של תיקון המציאות הממלכתית במלכות ש-די. לא הפיכה דרמטית נוסח תאילנד של היום אלא קמעא קמעא.

    מעביר את פרקי האוטוביוגרפיה שלך לחברים, ומקבל תגובות חמות.
    שבוע טוב,
    דניאל אגמון

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s