סליחה, מחילה, כפרה: סולם של התקרבות

Image17rothko1

"סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו…"

המלים, בנעימה המסורתית הענוגה המתלווה להן, מתנגנות באוזני כל מי שהשתתף מימיו בתפילת יום הכיפורים. הציבור נוהג לחזור עליהן יחד בנימת תחינה, המתעצמת בשל ריבוי הקולות המצטרפים.

אבל מה פירוש החזרה המשולשת הזו על מה שנדמה כאותה אמירה? מדוע לא לומר רק "סלח לנו" או "מחל לנו"? מה מסתתר בדקויות ההבדלים בין שלושת הלשונות הללו ובסדר שלהן, ומה אנו יכולים ללמוד מכך על הקשר שהן מזמינות אותנו לבנות מול ה' – ואחד מול השני?

בתורת החסידות מובא הסבר עמוק ויפהפה לכך. הסליחה, המחילה והכפרה מתייחסות לשלושה סוגים של חטאים, שלוש דרגות  של התנכרות או התכחשות לזולת, שכל אחד מהם פוגם בקשר שלנו עמו במישור אחר. הבנתם מסוגלת להעצים הן את החיבור שלנו לבוראנו והן את מערכות היחסים הארציות שלנו – צירי האדם והמקום והאדם וחברו, שאת שניהם אנו מוזמנים להעמיד מחדש ביום הכיפורים.

מי, מה, למה?

בקשת הסליחה מתייחסת להתעלמות מעצם מציאותו של הזולת, ממי שהוא. כשאנו מבקשים סליחה אנו בעצם אומרים: סליחה שלא שמתי לב אליך, שהייתי חסר רגישות ושקוע בתוך עצמי. גם כאשר אנו פונים סתם כך לאדם זר במלה "סליחה", כוונתנו היא לפנות אליו-הוא, לאו דוקא כדי לבקש ממנו משהו או להתנצל על משהו שלא עשינו.

בקשת המחילה מתייחסת להתעלמות מבקשותיו של הזולת, ממה שהוא רוצה. מחילה היא על חוב מסוים. אם לא עשינו את המוטל עלינו ולא 'יצאנו ידי חובתנו', אנו צריכים לבקש על כך מחילה. יתכן שאנו מתייחסים באדיבות לאדם מסוים, אך לא ממש נרתמים לעזור לו. במקרה זו איננו צריכים אולי לבקש את סליחתו, אבל כן את מחילתו.

(במאמר מוסגר, נסב לבנו לכך שבציבור החילוני מרבים יותר להשתמש במלה 'סליחה', ואילו בציבור החרדי יותר במלה 'מחילה'. לאור דברינו יתכן להסביר זאת שבעולם החילוני עיקר הזיקה לזולת נמדד בהתייחסות אליו כאדם, ואילו בעולם החרדי בעשיית בקשותיו. חומר למחשבה, ובעיקר ללקיחת הטוב משני העולמות…).

לבסוף, בקשת הכפרה היא על התעלמות מהטעם לבקשת הזולת, מהשאלה למה הוא רוצה מה שהוא רוצה. חיבור אמיתי ופנימי לזולת אינו מסתפק רק בקבלתו כמות שהוא ובכיבוד בקשותיו. ניתן לקיים את שני אלו ועדיין להוותר מנוכרים לעולמו הפנימי. קרבה אמיתית היא התעניינות בעולמו הפנימי של זולתנו, בסיבה לכך שהוא אוהב מה שהוא אוהב (גם אם אנחנו לא). על כך שלא עשינו זאת אנו מבקשים כפרה.

אבינו, מלכנו, דודנו

מבין שלושת הלשונות האלו, שני הראשונים מזוהים בתפילותינו עם שני הכינויים המרכזיים בהם אנו מתייחסים לה', "אבינו" ו"מלכנו": "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחול לנו מלכנו כי פשענו". החסידות מקבילה כינוי שלישי למושג הכפרה: "דוֹדֵנו" (אהובנו). הצלבת שלושת לשונות הסליחה עם שלושת כינויי ה' מעמיקה מאד את הבנת שתי מערכות המושגים:

בקשת הסליחה קשורה במיוחד בדימוי ה' כאב, כ'הורה' לו אנו חייבים את קיומנו. באופן טבעי בעת התבגרותנו אנו מתרחקים מהורינו ("על כן יעזֹב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו…"), אך הסכנה הרובצת, שכל הורה חרד ממנה יותר מכל, היא שההתרחקות תהפוך להתנתקות. שמרוב שנתבסס ונהפוך עצמאיים נשכח את הורינו, או נתייחס אליהם כמטרד הגורע מזמננו. גם ביחס לה', ככל שאנו 'מתבגרים' ומבססים את שליטתנו בחיינו כך אנו נוטים לשכוח את עצם הפלא של מציאותנו, אותה אנו חבים למי שמעלינו. האמירה "סלח לנו" הולכת יחד עם היזכרות בה' כבוראנו, ובמישור האנושי עם רצון בחיבור מחודש או מחוזק עם הורינו (ובהרחבה, עם אסירות תודה לכל חברינו על נוכחותם בחיינו).

בקשת המחילה קשורה במיוחד בדימוי ה' כמלך או אדון. מלך אינו מעוניין שיזכרו אותו תמיד ואינו חפץ להיות אב לנתיניו (כך הוא המצב בדיקטטורות מעוותות, אך לא במלוכה מתוקנת). מה שמלך כן מעוניין בו הוא שיעשו את רצונו: שיבנו את עריו, יעמידו את מפעליו וילחמו את מלחמותיו. יש לו חזון, והוא זקוק לאנשים שיתגייסו אליו ויעזרו לו להגשימו. למרות שעל פניו קשר עם מלך מרוחק יותר מאשר קשר עם הורה, הוא למעשה מבטא דרגת התקשרות גבוהה יותר, כזו שאינה מסתפקת ברגש טבעי אלא נרתמת לעזור באופן פעיל. האמירה "מחל לנו" מבטאת חרטה על כך שלא קיימנו את מצוות ה' כראוי, ובהקשר האנושי שלא עזרנו בפועל ובאופן מעשי לחברינו ולדמויות משפיעות בחיינו.

לבסוף, בקשת הכפרה קשורה בדימוי ה' כ"דוֹד" – כבן זוג אוהב. ישנן מערכות יחסים זוגיות רבות בהן שורר יחס אדיב ומכבד בין בני הזוג, האוהבים זה את זה ומכילים את השוני זה של זה. אך למרות זאת, העיקר ביחסים אלו חסר מן הספר: התעניינות אמיתית בעולמו הפנימי של בן הזוג, ואף יתירה מכך, נסיון לאהוב את מה שהוא אוהב (לפי החסידות, זהו שיא האהבה). אפשר אפילו לומר שהמרחב החיצוני המנומס לועג להעדרה של התעניינות זו, שבשבילה סוף סוף יצאנו את כתלי ביתנו הפרטי – כדי להכיר את נקודת מבטו הייחודית של בן הזוג. באותו אופן, אנשים רבים מאמינים בה' ("אבינו") ואף מקיימים את מצוותיו ("מלכנו"), אך וילון של ניכור תלוי עדיין בינם לבין פנימיותה של התורה ועבודת ה'. האם עבודת ה' היא סדרת פעולות שיש לצאת ידי חובת ביצוען, או משהו יותר מזה שיש להשקיע בו ולחוש את פנימיותו? באמירה "כפר לנו" אנו מביעים את רצוננו ללכת לפנים משורת הדין והחובה היבשה ולהתעמק ברבדים הפנימיים של היהדות והתורה: "את פניך ה' אבקש".

לאחר שבאלול התחלנו לומר סליחות ולהזכר באבינו שבשמים, ובראש השנה המלכנו עלינו את ה', מגיע ביום הכיפורים הזמן לבקש את פני ה' כפני אהוב נשכח – ועמם את פנימיות לבם של הסובבים אותנו.

המאמר התפרסם לראשונה באתר אבי חי. מבוסס על המאמר "אבינו, מלכנו, דודנו" מתוך הספר אני לדודי ודודי לי מאת הרב יצחק גינזבורג.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s