לחבר עולמות מקבילים

ספר הזוהר ממשיל את חכמת הא-ל וחכמה האדם – או בלשוננו, התורה והמדע – למים העליונים והמים התחתונים של מעשה בראשית, בהתאמה. כפי ששני מקורות מים אלו היו בהתחלה דבר אחד ואז הופרדו, כך גם התורה והידע המדעי הם שני פניה של האמת הא-לוהית השלמה, שהתפצלה וכעת מתגלה אלינו משני כיוונים שונים והפוכים. ספר הזוהר מנבא שברגע מסוים יתחיל תהליך של 'מבול' רוחני בו ארובות השמים יפתחו וימטירו לנו סודות תורה חדשים, ומעינות התהום יבקעו ויציפו את העולם בידע מדעי.  או-אז יתחברו שני עולמות הידע האלו, ישחזרו את דבר ה' השלם, ונזכה לראות בהתקיימות הפסוק "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

נשאלת השאלה, כיצד ניתן לחבר את התורה והמדע, השונים זה מזה כל כך ולמראית עין גם סותרים? לפי הקבלה, הכוח שהפריד את המים הוא גם זה העתיד לחברם: הרקיע. אף שבמקור הרקיע הוא זה שקרע את המים, לעתיד לבוא הוא גם זה שיתפור אותם מחדש. אך מהו בדיוק הרקיע הזה שנועד לשמש כממשק דרכו ישיקו זה לזה שוב התורה והמדע?

מבנים נסתרים

כאן הדעות חלוקות בין העוסקים בחזון איחוד התורה והמדע. יש הסוברים שההלכה צריכה להיות הממשק, יש הסוברים כי אין לחבר את התורה והמדע כלל אלא רק לדאוג שלא יפלשו זה לתחומו של זה, ועוד. דעתנו, העוסקים בפנימיות התורה, היא שהמועמד הראוי ביותר לתפקיד אינו אלא חכמת הקבלה בעצמה. כמו הרקיע, הקבלה היא גופא חלק מהשמים-התורה; אך מאידך גיסא, זהו החלק בתורה שיותר מכל האחרים יש לו זיקה אל המדע ומסוגל לפנות אליו ומצוא עמו שפה משותפת כביכול.

המשפט האחרון עשוי לעורר תמיהה בקרב אחדים. הלא המדע הוא רציונלי ואמפירי, והקבלה היא 'מיסטית' ו'מטאפיזית'. השנים לא יכולים להיות יותר רחוקים זה מזה! אך מסקנה זו תשען על אפיון שטחי של המדע והקבלה ותחמיץ את המכנה המשותף העמוק שלהם: מדובר בשתי חכמות שמהותן היא חשיפת מבנים כלליים ונסתרים הנחים בבסיס תופעות פרטיות ונראות לעין. במקרה של המדע מדובר בתופעות הטבע המוסברות במונחים של חומר, אנרגיה וכוח; ובמקרה של הקבלה בעיקר ב'תופעות' בתורה המוסברות במונחים של ספירות, אורות וכלים; אך עצם החיפוש אחרי הסברים מבניים וכלליים משותף לשתי החכמות.

הרעיון שהקבלה צריכה לשמש כממשק בין התורה והמדע פירושו שמודלים קבליים צריכים לשמש כממוצע מחבר בין רעיונות במדע לרעיונות בתורה. אם להעזר בדימוי הלקוח מהמשכן במדבר, הרי שהמודלים הקבליים צריכים לתפקד כַּקרסים המחברים בין לולאות המדע ללולאות התורה, וכך מחוללים את המציאות של "והיה המשכן אחד" (לא במקרה, רק בהקשר זה מופיע השורש ק.ב.ל בתורה: "מקבילֹת הלֻלָאֹת"). אכן, מדרש חז"ל מספר ששורת קרסי המשכן המוזהבים שהיתה מתוחה בין שתי שורות לולאות תכלת, הזכירה רקיע משובץ כוכבים המרחף בין הים לשמים.

תמונות עולם

בעומק, המחלוקת בין התורה והמדע היא בין שתי תמונות עולם. המדע בא לתאר את העולם הפיזי והנגלה לחושים כמתנהל לפי חוקיות סיבתית עקבית וקבועה. התורה לעומת זאת קובעת שיש לעולם גם בורא המתערב בו באמצעות נסים והתגלות, מספרת כי יש גם נשמה ולא גוף, ומתארת עולמות עליונים הנמצאים מעבר לעולמנו. שתי תמונות אלו הן כמו יקומים מנטליים מקבילים, שעל פניו לא נראה שניתן לחבר ביניהם.

אם המחלוקת עוסקת בעומקה בתמונות עולם, הרי שהמודל הקבלי העיקרי שעלינו לחפש הוא זה העוסק בעולמות. ואכן, מודל קבלי עיקרי מוקדש בדיוק לכך: מודל ארבעת העולמות. מודל זה, המתאר את ההויה כולה כמורכבת מארבעה 'עולמות' בסיסיים שונים, זה למעלה מזה, הוא אחד הכלים העוצמתיים והחשובים ביותר להבנת היחס בין תמונת העולם המדעית לתמונת העולם התורנית, ולסינתזה שלהן.

מן העולם ועד העולם

נפתח בעיון במלה "עולם". מה משמעותה? אנו רגילים לחשוב עליה במובן של world – מציאות שלמה, מקיפה ומוכלת בעצמה. ניתן לחשוב על כדור הארץ כעולם, על היקום כולו כעולם, וכן על 'עולמות' מחשבתיים. אך למרבה הענין, אם תעברו על התנ"ך כולו דומה שלא תמצאו אף שימוש אחד של המלה במובן זה, לפחות ברובד הפשט. כמעט בכל המקרים, המלה עולם בתנ"ך פירושה נצח ("ברית עולם", "חֻקת עולם", "עד עולם" וכדומה). ישנם מקרים בודדים בהם המלה יכולה להתפרש במובנה המקובל היום (כמו ההופעה הראשונה, בפרשתנו, "מעולם אנשי השם", או בפרשה אחרי הבאה, "אל עולם"), אך לאור השימוש הגורף המובהק במלה במובן של נצח, סביר להניח שאף כאן זו משמעותן הפשוטה.

מתי התפשטה המלה עולם מממד הזמן לממדי המקום? בעברית החז"לית. חז"ל כבר מדברים באופן מפורש על "העולם הזה" ו"העולם הבא", מושגים שעברו אולי במסורת בעל-פה מדורות קודמים. אסמכתא לקיומם בתנ"ך הם מוצאים בפסוק "בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם" (תהלים קו, מח), אותו הדגישו במיוחד לאחר שהמינים כפרו בקיומו של עולם הבא. נשים לב שרעיון העולם הבא תואם יותר את המשמעות המקורית של המלה עולם, בהיותו נצחי. החידוש הוא איפוא בשימוש במלה לתיאור העולם הזה, המשתנה ובר החלוף (כאשר ההקשר החדש מזכיר ומבליט שני פנים אחרים במלה – הקשר שלה לעלומים החולפים, והאופן בו הבריאה מעלימה על בוראה).

למעשה, כה חזק היה המעבר מהשימוש ה'זמני' במלה עולם לשימוש המרחבי, שבספר יצירה (המיוחס אמנם לאברהם אבינו אך נערך רק בימי חז"ל בידי רבי עקיבא) המלה עולם מגלמת את ממדי המרחב, וזאת במסגרת שלישיית המושגים הידועה "עולם" (=שלושת ממדי המרחב), "שנה" (=ממד הזמן), ו"נפש" (=הממד הרוחני). אף שהחלה כמתארת נצח בזמן, השתקעה לה המלה "עולם" בממדי המרחב עד שהתמנתה לנציגתם.

עולם הבא עכשיו

אך לא בכך תמו נדודי המלה עולם. אם נתגלגל מעט עם שלישית המושגים עולם-שנה-נפש, נראה שממוצאה בממד הזמן המלה "עולם" לא התפשטה רק 'מטה' לממדי המרחב, אלא גם 'מעלה' לממד הנפש. בכך שנקשרה במושג העולם הבא, החלה המלה "עולם" לתאר לא רק זמן ולא רק מקום, אלא גם מדרגה רוחנית נעלית, למעלה מזמן ומקום.

בהסבירו את רעיון העולם הבא בהלכות תשובה, מזהיר הרמב"ם מפני צמצום המלה "הבא" לממד הזמן: "זה שקראו אותו חכמים 'העולם הבא' [זה] לא מפני שאינו מצוי עתה וזה העולם אובד ואחר כך יבוא אותו העולם. אין הדבר כן, אלא הרי הוא מצוי ועומד… ולא קראוהו 'עולם הבא' אלא מפני שאותן החיים באין לו לאדם אחר חיי העולם הזה" (יד החזקה, הלכות תשובה ח, ח).

אם העולם הבא מצוי ועומד כלשון הרמב"ם, היכן הוא? התשובה היא שהוא מסתתר במעלה ממד הנפש. אחד מחידושי ספר היצירה הוא תיאור הנפש כממד בה ניתן 'לנוע' 'מעלה' אל הטוב ו'מטה' אל הרע. הרעיון שהעולם הבא נמצא במעלה ממד הנפש פירושה שהוא מהווה מדרגה רוחנית נעלית, רמה התפתחותית בה האדם משוחרר מכבלי החומר, הזמן והמקום ורואה בצלילות את הטוב האמיתי והנצחי.

מיקום מושג העולם הבא בממד הנפש סולל עבורנו את הדרך למפגש עם רעיון ארבעת העולמות, שבמובן מסוים אינו אלא פיתוח של המודל הפשוט יותר של שני העולמות, זה והבא. ניתן לחשוב על ארבעת העולמות הקבליים כארבעה שלבים התפתחותיים או מדרגות לאורך ממד הנפש, שכל אחד מהם הוא בבחינת 'העולם הבא' ביחס לזה שמתחתיו. נמשיך לפתח כיוון זה במאמר הבא בסדרה.

למאמר הבא >>

—

פורסם לראשונה בשני חלקים בעלון גל עיני, חלק א ("לתפור יקומים מקבילים") בגליון 32 וחלק ב ("קיצור תולדות העולם") בגליון 35