כיצד לברוא עולם בארבעה צעדים

למאמר הראשון | << למאמר הקודם

במאמר הקודם ערכנו היכרות ראשונית עם מודל ארבעת העולמות, וראינו כי מדובר למעשה ב'תמונות עולם' – דרכים שונות לחוות את המציאות האחת. כעת עלינו לערוך מסע ראשון לאורך סולם תמונות העולם. ניתן לבצע מסע כזה משני כיוונים, מלמעלה למטה ומלמעלה למטה. בכלליות, מסע מלמעלה למטה ממחיש לנו את תהליך התהוות המציאות החומרית, ומסע מלמטה למעלה ממחיש לנו את מסע הנפש חזרה למקורה.

הפעם נתמקד במסע הראשון – השתלשלות העולמות כמבטאים את התהוות המציאות החומרית.

עולם האצילות: בִּטול במציאות

מסענו מתחיל בקיומה של אלוקות צרופה החפצה לברוא מציאות זולתה. אנו רגילים לחשוב על התחלת התהוות המציאות כפעולה של בריאה יש מאין. אך כעת עלינו לחשוב על דברים אחרת: הקדוש-ברוך-הוא הוא עצמו יש, "היש האמיתי", וכעת הוא רוצה להעמיד מציאות זולתו, "היש הנברא".

תהליך זה מתחיל בפעולה הנקראת האצלה. האצלה פירושה התפשטות באופן שהדבר המתפשט אינו עוזב לגמרי את מקורו, אלא נותר תמיד קשור אליו (הנאצל הוא עדיין תמיד אצל מקורו כביכול). כך למשל כאשר כתוב על ה' "וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו [משה] וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים" (במדבר יא, כה), הכוונה היא שרוח הנבואה התפשטה ונחה על הזקנים מבלי שעזבה את משה.

השלב בו המציאות נאצלה אך מצד שני טרם הפכה לבריה בפני עצמה נקרא עולם האצילות. דבקות עולם האצילות באלוקות מכונה בלשון החסידות ביטול במציאות. כאשר אומרים על א' שהוא מבוטל לב', אין הכוונה שא' אינו קיים, אלא שכל קיומו מוקדש לב' עד שהוא כביכול חלק ממנו ממש, ואינו מרגיש את עצמו כבעל ישות נפרדת. הדוגמא המובהק של ביטול היא של עבד לרבו או של שליח לשולחו. התמסרות העבד לרבו גורמת לו לתפקד כמעין זרוע שלוחה שלו המגשימה רצונו, ובדרגה הגבוהה ביותר של ביטול אף לחוויה פנימית שזה כל קיומו.

בשל מהותו הנעלית של עולם האצילות הוא מתואר כבחינת אַיִן. "אַיִן" אין פירושו שאינו קיים, אלא שהוא מבוטל לאלוקות כנ"ל: תודעת עולם האצילות 'מרגישה' שהיא "כאַיִן וכאפס" לעומת מאצילהּ. מסיבה זו מהווה עולם האצילות מדרגה מיוחדת משל עצמו, וראוי לשמו גם במובן השגור ביותר של המלה: הוא אצילי ומורם מעל שאר העולמות.

עולם הבריאה: אפשריות המציאות

השלב הבא בהתהוות העולם נקרא בריאה. בריאה מוגדרת כאמור כחידוש "יש מאַיִן", אך בהקשר שלנו עלינו להבין ביטוי זה באופן שונה מהמוכר: כמתאר את יציאתו 'החוצה' (ל"בר") של משהו שכבר קיים. ה"אַיִן" כאן הוא מדרגת האצילות הבטלה לאלוקות, והופעת ה"יש" היא השלב בו המציאות מתבדלת מהאלוקות והופכת לישות החווה עצמה כנפרדת ועומדת ברשות עצמה. כך למשל, בעוד שלב האצילות הוא למעלה מהזמן והמקום, משלב הבריאה והלאה מתחילים להתקיים ממדי המרחב והזמן – המציאות מתחילה להתפשט ולתפוס מקום, וכן להתפתח לאורך זמן.

למרות שחווית עולם הבריאה היא של ישות עצמית ונפרדת, אין הוא תופס את קיומו כמובטח לו: מכיוון שהוא סמוך ומשיק לאַיִן האלוקי, הרי שהוא כביכול מגיח מתוכו עכשיו ובכל רגע, במין הווה נמשך. תודעת עולם הבריאה מודעת אפוא בחדות לאפשרות אי-היותה. בניגוד ליצירה של יוצר ארצי, שלאחר שסיימה יכולה להמשיך להתקיים בלעדיו, ישות 'נבראת' תלויה בתחזוק מתמיד של בוראה, ואם הוא ירפה ממנה ולו לרגע היא תשוב ותתאיין. מסיבה זו מאופיין עולם הבריאה בביטוי אפשרי המציאות (הפך "מחויב המציאות"), המתאר משהו שיכול להתקיים או לא להתקיים. משמעות נוספת ל"אפשרי המציאות" היא שעולם הבריאה הוא עדיין ישות גולמית וחסרת צורה, ואם כן גלומות בו בכוח כל אפשרויות הקיום. לפי רבים מהמפרשים הפסוק הראשון בתורה, "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ", אומר כי כל העולם, על רוחניותו ("שמים") וגשמיותו ("ארץ"), נברא בתחילת היום הראשון, ומאותו רגע והלאה רק עוצבה צורתו. דבר זה רמוז גם בפסוק "יוצר אור ובורא חֹשך"[1] המזהה את פעולת הבריאה עם החושך ההיולי, ואת היצירה עם האור החושף ומצייר בחושך צורות. עולם הבריאה מובחן כבר מבוראו, אך הוא עדיין בגדר ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות.

עולם היצירה: מציאות כללית

בשלב השלישי מתחילה המציאות הגולמית לקבל צורה, שעל כן הוא נקרא עולם היצירה.

יצירה אינה "יש מאין" אלא "יש מיש": הופעת 'יש' חדש ובעל דמות משלו מתוך 'יש' קודם ושונה ממנו. האמירה שהעולם "נוצר" (בניגוד ל'נברא' או 'נעשה') פירושה שהוא מעוצב בהתאם לחוקיות בעלת תבנית צורנית כלשהי. ה' בשלב זה מתפקד כיוצר או אמן – "צור העולמים" (כפי פירוש חז"ל לפיו 'צור' פירושו גם יוצר) המעצב את המציאות שברא.

שלבי הבריאה והיצירה נרמזים בפסוק "יוצר אור ובורא חֹשך" (ישעיה מה, ז): היצירה היא כמו אור המוקרן על החושך הגולמי של הבריאה וצר בו צורות. בשלב היצירה הופכת הבריאה מישות גולמית ובעלת פוטנציאל אינסופי לכדי עולם מורכב ומוגדר, המאוכלס בישים בעלי צורה מסוימת, ומאורגן לפי סדר אלוקי נעלה. משלב זה והלאה המציאות אינה קיימת עוד "בכח" בלבד, אלא מתחילה לקבל צורה מסוימת "בפועל".

עם זאת, מדובר עדיין במציאות כללית בלבד, המכילה 'אידאות' מופשטות שטרם השתכללו וקיבלו את דיוקנם המפורט (כפי שנראה בהמשך, 'עולם האידיאות' של אפלטון יסודו בעולם היצירה). כך למשל בשלב היצירה קיימים כבר המינים הביולוגיים השונים המצויים בטבע באשר הם מחלקות כלליות, אך עדיין לא האורגניזמים הפרטיים של כל מין. יותר בהרחבה, עולם היצירה הוא משכן כל כוחות וחוקי הטבע באשר הם ניתנים להגדרה סכמטית. הוא מכונה בקבלה "עולם המלאכים", כאשר מלאכים הוא שם-דבר לכללות הכוחות הפועלים 'מאחורי הקלעים' של התופעות הנגלות.

בניגוד לעולם הבריאה החווה את הזדקקותו התמידית לבורא, בעולם היצירה הקיום מרגיש יציב ובטוח – "מחויב המציאות" ולא "אפשרי המציאות". ה' אינו נחווה בעולם זה כבורא המעניק לנו בכל רגע את עצם קיומנו, אלא כמתכנן ("תכנון תבוני") שאי שם בעבר אירגן את המציאות לפי סדר נעלה, אך זה מכבר התרחק ממנו.

עולם העשיה: מציאות פרטית

לבסוף מגיע שלב הגימור הסופי, פיתוח היצירה לפרטיה ופרטי פרטיה. שלב זה מכונה עשיה, וה' מתפקד בו כ"עֹשה שמים וארץ".

עשיה אף היא התפתחות יש מיש, אך בעוד יצירה מחוללת שינוי צורה מוחלט – מעצבת "יש" חדש מ"יש" קיים באופן המשנה אותו מהותית – עשיה היא שכלול מזערי ונקודתי, באופן שאינו מחליף את מהותו של הדבר הנעשה אלא רק משנה בו פרטים מסוימים. רק סדרה של פעולות עשיה רבות יכולה, באופן הדרגתי ורציף, להצטבר לכדי שינוי מהות (כאשר במקרים אלו למעשה נחשפת צורה חדשה מעולם היצירה).

בשלב העשיה הופכת המציאות הכללית של עולם היצירה למציאות פרטית. המשך הפסוק שצוטט לעיל, "יוצר אור ובורא חֹשך", הינו "עושה שלום": העשיה מביאה את הנבראים לשלמות בכל הפרטים (כאשר אז הם יכולים לרקום גם מערכות יחסים מתוקנות ולקיים ביניהם שלום אמיתי). גמר שלב העשיה הוא בהתגשמות המציאות הפרטית בדמות "עולם העשיה הגשמי" – קרימתה עור וגידים לכדי המציאות הפיזית בו אנו חיים.

הפסוק המקורי ממנו למדנו על העולמות רומז לדילוג מסוים בין עולם היצירה לעולם העשיה: "בראתיו יצרתיו אף עשיתיו". מהמלה "אף" משתמע שיש משהו לגבי עולם העשיה שסתם כך לא היינו מאמינים שה' עשה אותו, אך למרות המשהו הזה, מודיעים לנו, אפילו אותו ה' עשה. ההסבר של החסידות לכך היא שעולם העשיה – כלומר העולם כפי שהוא נגלה לעינינו, על כל פרטיו – לא נראה כאילו נברא או נוצר, אלא כאילו נעשה מעצמו. המלה "אף" נדרשת כאומרת שמסך של 'חרון אף' חוצץ בין עולם העשיה לעולמות שמעליו, כמו שכבת עננים עבים המסתירה את אור השמש, גורם לעולמנו להראות רחוק מה'.

תפקידנו הוא לגלות, לעצמנו ולאחרים, שאפילו את העולם הזה הארצי ה' עשה. והדרך למלא תפקיד זה היא בכלים של העולם הזה: בעשיה. זו מטרת הבריאה כולה, כפי שנחתם מעשה בראשית "אשר ברא א-להים לעשות": הוא ברא כדי שאנחנו נעשה.

לסיכום: