1#: חוה
להיות האשה הראשונה פירושו לגלם את ראשית הנשיות. מסיפור בריאתם של אדם וחוה אנו יכולים ללמוד רבות על על ההבדלים בין גברים לנשים.
הסיפור מסופר, כידוע, פעמיים: פעם ראשונה בקצרה בפרק הראשון של בראשית, ופעם שנייה באריכות יותר בפרק השני. הגרסה הראשונה פשוטה מאד: "ויברא אלקים את האדם בצלמו… זכר ונקבה". האיש והאשה נבראים ביחד, ללא תיאור של הבדל ביניהם, כל שכן עדיפות כלשהי של האחד על השני.
ההבדלים מתחילים בסיפור השני, וכאן נתמקד באחד מהם: הגבר נברא ראשון ולכאורה במטרה שימשול לבד, והאשה נבראת שנייה ולכאורה בדיעבד, כ"עזר" לגבר. נתון זה נראה לרבים כמבטא תפיסה לפיה הגבר נעלה על האשה. אך הסיפור הראשון, השוויוני – הרתוק כביכול לאחוריו של הסיפור השני ונושף בעורפו – לא 'מרשה' לנו לפרשו כך. הסיפור הראשון מחייב אותנו לחפש הסבר שלפיו ההבדלים בין המינים העולים מהסיפור השני מעידים רק על שוני, לא על חוסר שוויון.
ממונולוג לדיאלוג
דרך אחת להבין את הסיפור הראשון היא כמגלה לנו שהגבריות קשורה באופן בסיסי לחווית הבדידות, לתחושת ההיוֹת לבד, ואילו הנשיות קשורה לחווית הקשר, לזיקה אל הזולת.
בעומק תודעתו, נקודת המוצא של הגבר היא שהוא האדם היחידי בעולם. הוא השולט והמנהל, המוציא והמביא. תחושה זו היא מקור עוצמתו של הגבר, הבסיס לתוקף העשייה שלו, אך גם מקור חולשתו. הרגשת הבדידות יכולה חיש קל להתדרדר לתחושה של "אני ואפסי עוד" – ביטול הזולת ומחיקתו, תפיסת המציאות כאמצעי הנועד לשרתו. אין זה מקרה שה' הוא האומר "לא טוב היות האדם לבדו", לא האדם. הגבר עצמו אינו מודע לכך, או לפחות אינו מסוגל להודות בזאת.
עבור האשה לעומת זאת, נקודת המוצא היא שאין מציאות של קיום אנושי בודד. מבחינתה בדידותו של הגבר בגן עדן היא סיפור אגדה, 'מיתוס בריאה' על העידן לפני שנבראה. עבורה חוויית היסוד היא של התקשרות. היא פטורה מאשליית העצמאות, ומכירה במצב האנושי כקיים אך ורק בזיקה והזדקקות אל הזולת.
אפשר לומר כך: הגבריות קשורה במונולוג, בנאומו חסר המענה של היחיד, ואילו הנשיות בדיאלוג, בדו־שיח בין השניים. בהיותו לבדו בגן עדן יכול היה הגבר או לשתוק או לשאת נאומים חד־סטריים שהדהדו בחלל הגן. האשה עימתה אותו עם קול שני, נקודת מבט חדשה ומנוגדת, שאינה מהנהנת בשקט צייתני לכל מילה שהוא אומר אלא מגיבה, מקשה קושיות, מתווכחת ולעיתים אף מפריכה כליל את עמדתו. הקשר בין הגבר והאשה לבין שתיקה/מונולוגיוּת ושיחה/דיאלוגיוּת ניכר אפילו בשמותיהם של האיש והאשה הראשונים: השם אדם הוא לשון 'דומיה', השם חוה – לשון 'חוות דעת'.
הבעל שם טוב, מייסד החסידות, נהג לומר כי הזולת הוא המראָה של עצמך. הזולת הראשון בעולם היה חוה, והיא אכן הייתה המראה של אדם, המעמתת אותו עם מציאותו ומפכחת אותו משיגעון גדלותו. זהו כנראה הפירוש הפשוט, המתבקש והעמוק ביותר ל"עזר כנגדו": הזולת עוזר לנו מעצם זה שהוא מנוגד לנו, שהוא רואה את העולם מנקודת מבט הפוכה לשלנו.
מחשבה מאוחרת או מחשבה שנייה
רעיון זה יכול מאד להמתיק את פשט הכתובים, שלפיו האשה נבראה לכאורה בדיעבד. באנגלית מקובל להבחין בין afterthought, מחשבה מאוחרת, ל־second thought, מחשבה שנייה. בעוד מחשבה מאוחרת היא נספח אגבי לעיקרי הדברים, מין הערת שוליים שנזכרים בה ברגע האחרון, מחשבה שנייה היא דווקא מחשבה מגובשת יותר, שהסיבה שהיא הופיעה שנייה היא שלקח לה יותר זמן להתבשל. כלומר, למרות שהמחשבה השנייה היא שנייה בזמן היא דווקא ראשונה במעלה – מחשבה בוגרת יותר, הנובעת מרובד גבוה יותר בתוכנו.
אלו הסוברים שסיפור הבריאה השני מנמיך את האשה מפרשים אותה כ'מחשבה מאוחרת'. אך מה אם נפרשה כ'מחשבה שנייה'? לפי זה, האשה מהווה דווקא גילוי של כוונה גבוהה יותר ברצון הבורא ביחס לגבר. אכן, כלל הוא בפנימיות התורה, שמה שנברא מאוחר יותר משקף כוונה גבוהה יותר. הדבר מגולם בביטוי "סוף מעשה במחשבה תחילה": מה שמופיע כאן בעולמנו כ'סוף מעשה', מאורע מאוחר שאולי אפילו התרחש בדיעבד, נעוץ בעצם ב'מחשבה תחילה', במחשבתו הקדומה של ה' לגבי מה ראוי להתקיים לכתחילה.
האשה היא 'סוף מעשה' במובן כמעט הכי מוחלט: היא סוף מעשה בראשית כולו, הדבר האחרון שנברא לפני שבת. אך משמעות הדבר היא שהיא מגלמת 'מחשבה תחילה' גבוהה ביותר, השנייה רק לשבת.
נהנתם? מוזמנים לרכוש את הספר וכן להרשם לקורס הדיגיטלי
פורסם לראשונה בעלון קרוב אליך: עבודת השם בדרך החסידות (את הגליון כולו ניתן לראות כאן).
הרהורי תשובה 
ובגלל שהאשה נבראה ממחשבה יותר גבוהה
היא גם מברכת על המקום הגבוה :"שעשני כרצונו", מהמקום של הרצון, שבכתר.
בהצלחה רבה עם הספר!
אהבתיאהבתי