נקודה למחשבה 20#: תצוה
חווית ה'אני' שלנו היא אחד הדברים המתעתעים ביותר שישנם: מצד אחד, אין דבר שאנו חווים בצורה ודאית וישירה יותר מאשר האני שלנו. אך מצד שני, ככל שמעמיקים בחוויה הזו כך היא הופכת למבלבלת יותר, וכמו חומקת מבין אצבעות תודעתנו. איפה בדיוק מתחיל האני שלנו ואיפה הוא נגמר? האם אנו באמת משהו אחד ומיוחד או אוסף של תכונות, זכרונות ורצונות?
בעיה דומה מתרחשת כשאנו מנסים "לממש את עצמנו" או ליישם את העצה המוכרת "פשוט תהיה אתה". משום מה, ככל שאנו מתאמצים להיות אנחנו כך אנו פחות ופחות יודעים מי אנחנו, וממילא לא יודעים מה בדיוק לממש… מדוע זה מסובך כל כך להבין ולממש את עצמנו?
נוכח בהעדרו
פרשת תצוה נוגעת בנקודה הזו בדיוק. פרשת תצוה היא הפרשה היחידה, מאז פתיחת חומש שמות שבה נולד משה רבנו ומתחיל להנהיג את ישראל, שבה שמו של משה אינו מוזכר כלל. מה ההסבר לכך?
לפי חז"ל, העדר שמו של משה הינו מימוש רטרואקטיבי של בקשת משה מה' בפרשה הבאה, "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב). בעקבות חטא העגל ביקש משה שאם ה' לא יסלח לעם ששמו יימחק מהתורה. ה' לבסוף סלח לעם ולא מחק את שמו של משה, אך בכל זאת מילא את בקשתו באופן סמלי בכך שדאג שבפרשה אחת שמו לא יופיע.
אך אף ששמו של משה אינו מוזכר בפרשה, דמותו בהחלט נוכחת. הפרשה נפתחת במילה "ואתה" (המופיעה אחרי זה פעמיים נוספות), וכולה מופנית אל משה בגוף שני – "ואתה תצוה", "ויקחו אליך", "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך", וכך עוד ועוד.
בדקדוק עברי, גוף שני (אתה, את, אתם, אתן) נקרא לשון "נוכח" (בניגוד לגוף ראשון שנקרא "מדבר" וגוף שלישי שנקרא "נסתר"). לפי זה, יוצא שדווקא בפרשה שבה שמו של משה אינו נזכר הוא הכי "נוכח" – נוכח בהעדרו. אפשר לומר שה"אני" של משה נעלם אך ה"עצמי" שלו, העצמיות הפנימית שלו (המגולמת במילה "אתה"), דווקא מתגלה ביתר שאת.
סוד האני והאַיִן
אחד הדברים היפים ביותר בשפה העברית הוא שהמילה הבסיסית והשגורה אני מורכבת מאותן אותיות של המילה העמוקה והמיסטית אַיִן (בה השתמש משה לפני המילים "מחני נא"). אַיִן הינו שום דבר, העדר היש, אי-היות, אך משמשת בין השאר גם לתיאור האלוקות. כך למשל הביטוי "יש מאַיִן" אינו מדבר רק על כך שהעולם נברא משום דבר, אלא שהוא נברא מתוך האַיִן האלוקי. באותו אופן, הבעל שם טוב הציע לקרוא את הביטוי "אֵין מזל לישראל" כאומר "אַיִן מזל לישראל". לפי קריאה זו לכל מי שקשור במהות "ישראל" יש מזל, שורש רוחני שהוא יונק ממנו, רק שה'מזל' הזה נמצא מעל ומעבר לגלגל המזלות – זהו האַיִן האלוקי בכבודו ובעצמו.
בפשטות, המילים אני ו-אַיִן הפוכות לגמרי: האני הוא דבר מוחשי וברור והאַיִן משהו נעלם ונסתר; האני הוא האדם הארצי והאַיִן הוא הבורא השמיימי; וכן הלאה. אך למעשה כל מיני קשרים עמוקים שוררים בין שתי המילים.
הקשר הראשון קשור בחידת התודעה. באופן שאנחנו עדיין לא מבינים, וייתכן מאד שלא נבין מעולם, בתוך המוח האנושי מצליחה לשכון התודעה. מכיוון שהדבר אינו טמון בנוירון, בלוטה או רשת עצבית ספציפיים כלשהם, הרי שניתן לומר שבתוך המוח, "יש" פיזיקלי אובייקטיבי, ישנה נקודת "אַיִן" בה ממד הנפש משיק לממדי המקום והזמן.[*]
קשר נוסף בין המילים "אני" ו"אַיִן" הוא שדווקא האדם, היצור היודע לומר "אני", הוא גם זה שנברא בצלם ה"אַיִן" האלוקי ומסוגל להשיג אותו. זוהי המשמעות הפנימית של הביטוי הנאמר מדי בוקר בתפילה, "ומותר האדם מן הבהמה – אַיִן". לפי הפשט כוונת המפשט היא שלאדם אֵין כל יתרון על הבהמה; אך בעומק יותר המשפט בעצם מצביע על מעלת האדם על הבהמה – יכולתנו להמשיג ולהשיג את רעיון האַיִן האלוקי.
סוד האני והאַיִן משתקף במילה דומה מאד למילה אַיִן: המילה עַיִן. העין נחשבת לראי הנפש, הנקודה בה האני שלנו הכי מאיר. אך באמצע העין ישנה נקודה של מעין אַיִן – האישון השחור דרכו נכנס האור. זאת ועוד: האישון נקרא כך משום שבו משתקף הזולת בדמות איש קטן. דבר זה משקף את הרעיון שבנקודה בה האני נעלם והופך לאין מתפנה המקום לזולת – ל"אני" של מישהו אחר.
ביטול דרך שליחות
אך הקשר העמוק ביותר בין האני והאַיִן, וזה שנוגע ביותר לפרשת תצוה, קשור במושג החסידי "ביטול". אידיאל הביטול אומר שתיקונו של האדם כרוך בהתבטלותו למשהו גדול ממנו – לה' שברא אותו והעניק לו חיים. במילים אחרות, תיקון האדם הוא להפוך את ה-אני ל-אין. דבר זה נעשה דרך לקיחת הנקודה האלוקית, המסומלת באות י, ובמקום לדחות אותה לסוף המילה (אני), לשים אותה במרכז שלנו (אין). כך פירש בעל התניא את הביטוי משיר השירים "צְאֶינָה וּרְאֶינָה": צא מהאני ורְאֵה אַיִן.
למרבה הצער, המושג ביטול אינו מובן היום כראוי. אנשים חושבים שהכוונה היא מחיקת האני, לבטל במובן של to cancel. אך למעשה הכוונה היא אחרת לגמרי: לא מחיקת האני אלא התמסרות למשהו גדול יותר, עד שהדעת שלנו מוסחת מעצמנו ואנו מרגישים חלק בלתי נפרד ממנו. את המושג ביטול יש להבין כמו בביטוי "בטל בששים": מה הבטל בששים אינו מפסיק להתקיים, אלא פשוט נהיה חלק ממשהו גדול ממנו.
הדבר מתבטא בפרשתנו: כפי שראינו, משה אינו נעלם מהפרשה אלא להפך, נוכח ביתר שאת. בפרט, הוא נוכח כמי שעסוק בהנהגה ("תצוה") ובהעצמת אחרים – אחיו אהרן, בניו וכל הכהנים העתידים לצאת מהם. משה כה מתמסר לשליחותו עד שמתקיים בו הביטוי "שלוחו של אדם כמותו" – הוא הופך לזרוע השלוחה של ה' ושוכח את עצמו. אך דווקא בכך מתגלה העצמיות הגבוהה ביותר שלו, היותו המנהיג הנצחי שלנו.
כולנו צריכים ללמוד ממשה: ככל שנתמסר לשליחותנו כך הדבר יסיח את דעתנו מההתעסקות בנו ובעשיית שם לעצמנו. באופן זה יוכל האַיִן האלוקי להאיר דרכנו ובהפוך על הפוך העצמי שלנו, האני האמיתי שלנו, ילך ויתגלה.
לעילוי נשמת הילי בת רפאל
[*] תיאור הנפש כממד יסודו בספר יצירה, המתאר את העולם כמורכב מחמישה ממדים: שלושת ממדי המרחב, ממד הזמן וממד הנפש (בלשון ספר יצירה, "עולם, שנה ונפש"). כל ממד הוא קו ומתחבר לממדים הקודמים באמצעות נקודה שהיא עצמה נטולת ממדים, בבחינת "אַיִן".
הרהורי תשובה 