העמלק שבפנים – קווים לדמותו

בחג פורים אנו נזכרים בציווי "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח" (דברים כה, יט). לצערנו או לשמחתנו אין יותר עם כזה היום, אך המצווה במקומה עומדת ומזמינה אותנו לשאול: היכן קיים עמלק בעולמנו הפנימי? מה הם הדחפים ההרסניים הפועלים בתוכנו, שעלינו למחות אותו אם ברצוננו לנוע קדימה?

ניתן להצביע על ארבעה פירושים אפשריים לעמלק שבנפש, ארבעה עמלקים פנימיים המבקשים, כל אחד בדרכו, לעקור את נפשנו ממקורה. בכל אחד מהמקרים, אין מדובר בנצחון פשוט. לגבי עמלק יותר מכל מתאים הביטוי התלמודי "מינֵיה ובֵיה אִבא ניזיל ביה נרגא" – מתוך היער עצמו לוקחים את [קת ה]גרזן הכורת אותו. עלינו להשתמש בנשקו של עמלק נגדו. כך אנו מצליחים לקיים את הפרדוקס לפיו עלינו הן למחות את זכר עמלק והן לזכור אותו: בכך שאנו מאמצים ממנו את נשקו אנו זוכרים אותו, ובכך שאנו משתמשים בו נגדו אנו מוחים אותו.

לגבי כל אחד מארבעה העמלקים מספק לנו חג פורים סגולות וכלי עזר במלחמה עמו. את ארבע מצוות היום – קריאת מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים ומשתה ושמחה – ניתן לראות כמכוונות בדיוק כנגד ארבעת העמלקים שעלינו למחות.

עמלק 1#: הספקן

נודע הרמז לפיו עמלק עולה בגימטריה ספק (240). ניתן לחשוב על עוד כמה מלים בעלות אותו ערך גימטרי, אך דווקא זו מתיישבת מאד עם פשט הסיפור על העם העמלקי: התחככותנו הראשונה אתו היתה בצאתנו ממצרים, בדיוק אחרי שהטלנו ספק "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז). עמלק הריח את הספק המכרסם בנו וניצל את רגע החולשה כדי לזנב בנו, מיד בפסוק הבא: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם".

אך עמלק לא רק בא בעקבות הספק; הוא גם מגדיל ומעצים אותו. הנקודה בה הוא בחר לתקוף אותנו אינה משמעותית רק בגלל האירוע שארע לפניה, אלא גם בגלל האירוע שנועד להתרחש מיד אחריה: התחנה הבאה אחרי רפידים היא סיני, המקום בו אנו אמורים לקבל את התורה. זה המקום אליו חתרנו מהרגע שיצאנו ממצרים. לכאן הכל הוביל: לעליה ממדרגת עבד משוחרר למדרגת עם בן חורין באמת, בעל יעוד ותפקיד בעולם. אך בדיוק כאן מזנק עמלק ומנסה לעצור אותנו…

הספק העמלקי הוא כוח הרסני התוקף אותנו רגע לפני ההחלטות הגורליות, ומבקש לטעת בנו בלבול קיומי לגביהם. הוא לוחש באוזננו: מי אמר שכך צריך לעשות? האם יש לכם וודאות מוחלטת שזו החלטה נכונה? אולי זו טעות נוראית שתתחרטו עליה כל ימיכם? עמלק כשמו כן הוא: עם המבקש למלוק ולנתק את ראשנו מגופנו – לוודא שכל המחשבות, הרעיונות והתוכניות שלנו יישארו רק בראש, ולא ירדו חלילה לרובדי הרגש והמעשה. בכך שהוא מציב קריטריונים בלתי אפשריים לוודאות, מבטיח הספק הרדיקלי של עמלק שלא נעשה שום בחירה אלא נישאר לנצח ברפידים – במצב של רפיון ידיים מוחלט.

כיצד נצחו ישראל את עמלק במדבר? משה עלה על גבעה והרים ידיו מעל ראשו, ודבר זה העניק לבני ישראל כח להלחם עד הנצחון. אך הרמת הידיים היא פעולה מתמיהה: בכל מקום בעולם היא מסמלת כניעה, לא נצחון. כיצד הוביל הסמל האוניברסלי לכניעה לכדי נצחון? התשובה היא שאת עמלק הספק מנצחים בנשקו שלו – דרך הכלה של הספק והפיכתו לחלק מהאמונה. לספק יש להשיב: 'אתה צודק. אני נכנע. באמת אין לי וודאות שעלי ללכת לסיני ולקבל את התורה. אולי אני טועה לגמרי. אך אני בוחר להאמין שזו הדרך הנכונה. אין זו ידיעה, אלא משהו גבוה יותר: הבחירה להאמין, שבהגדרה אין בה וודאות מוחלטת'. לכן ידיו של משה עולות למעלה, אל מעל הראש: הן יוצרות גשר מהלב הישר אל הכתר העל־מודע של נשמתנו, העוקף את המחסום השכלי שהציב עמלק. הרמת הידים היא בה־בעת כניעה לספק ונצחון עליו.

הסגולה הפורימית להלחם בעמלק הספק היא קריאת המגילה. ה' במגילה מסתתר, וניתן אם רוצים לראותה כחיבור 'חילוני' לגמרי, שלא נכתב ברוח הקודש ורק מתאר מסכת צירופי מקרים. אפשר, ואפשר שלא. הבחירה בידינו, אם לשמוט ולהרפות את ידינו, להשלים עם הטבע החשוך, או אם להרימם מעלה ולחפש את ההשגחה המתלבשת בתוך הטבע ומאירה אותו מבפנים.

עמלק 2#: הנהנתן

עמלק השני הוא הופכו המדויק של הראשון. מדובר בנהנתן הולל המבקש לחוות את כל החוויות בעולם. בעוד עמלק הספקן שולל כל בחירה אפשרית, עמלק הנהנתן מחייב כל בחירה אפשרית. הוא רוצה לטייל בכל הארצות, לטעום מכל המאכלים, לעבוד בכל המקצועות ולהתחתן עם כל הנשים. כפי שעמלק נקרא "ראשית גוים", כלומר הוא השורש המשותף של כל העמים, כך גם העמלק שבנפש מרגיש שגרעיני כל המציאות נטועים בו, וכעת עליו לכבוש ולחוות את כולה כדי לעוררם לחיים.

עמלק הנהנתן מתרוצץ אנה ואנה בנסיון קדחתני להספיק הכל. הוא עובר ממקום למקום, ממקצוע למקצוע, מקשר לקשר, ואינו מוצא מנוח לרגליו. הוא לוקה ב-FOMO, ראשי התבות של Fear Of Missing Out: הפחד להפסיד משהו המתרחש במקום אחר. כתוצאה הוא לא באמת נמצא בשום מקום. אין הוא משתהה ומעמיק בשום דבר – אינו מכה שורש בשום מקום, מתמקצע בשום תחום או מעמיק את ההיכרות עם מישהו – כי מהר מאד הוא רץ לדבר הבא.

התוצאה הסופית של חיים עם עמלק מסוג זה זהה לזו של עמלק הקודם: תקיעוּת ברפידים, אי־התקדמות לתחנה הבאה והגורלית, הסיני שלנו. אכן, ניתן לראות בשני עמלקים אלו כשתי צדודיותיו של אותו דיוקן, או אפילו כשתי האישיויות של אותו אדם מפוצל אישיות: תקופה של הוללות והתפזרות מובילה בקלות לציניות קרירה ושוללת כל, וכן להפך.

אף כאן, הנצחון על עמלק משתמש בתכונתו שלו. עלינו לומר לו: אנחנו מבינים אותך, גם אנחנו רוצים לחוות הכל! אלא שאנחנו הבנו שהדרך לעשות זאת אינה על גבי ציר הרוחב, המוביל רק להתפזרות ושטחיות, אלא על גבי ציר העומק. בכך שתבחר מקום, מקצוע ובן זוג אחד ותעמיק בהם, תמצא ברבות הימים את כל הרוחב שאתה מבקש. הסיבה פשוטה: בתוך כל דבר וכל אדם מסתתר עומק אינסופי, ובו כל הדברים בעולם. דבר זה נכון במיוחד לגבי התורה, שעם כל צמצומה לכאורה, מכילה בעומקה את הרוחב והססגוניות של כל תרבויות העולם הקורצות.

הסגולה הפורימית לתיקון עמלק הנהנתן היא המצווה משלוח מנות איש לרעהו. במצווה זו אנו יוצאים ידי חובה במשלוח אחד לאדם אחד ("רעהו"), אך משלוח זה חייב לכלול לפחות שתי מנות. ההתמקדות באדם אחד היא בבחינת מעבר מרוחב לעומק, צמצום והעמקה במציאותו של הזולת; ושתי המנות הן בבחינת החדרת ממד הרוחב לתוך העומק – התייחסות לריבוי צדדים באותו זולת.

עמלק 3#: הגאוותן

שני הפירושים הקודמים התאימו לעמלק עמו נלחמנו ברפידים שבמדבר. כאשר מסתכלים על דמותו של המן במגילה, לעומת זאת, אין הוא עולה בקנה אחד עם אף אחד מהם. המן לא נראה ספקן אדיש שאינו מסוגל לקבל החלטות, וגם לא נהנתן המתפזר ומתבדר לכל עבר. המן הוא אדם מאד ממוקד: הוא התחתן עם אשה אחת והקים משפחה גדולה (עשרה ילדים! מזכיר משפחה חרדית…); יש לו קריירה והוא מקדם אותה, מטפס בהדרגה בסולם ההצלחה; וכאשר הוא מקבל החלטה הוא לא מבזבז רגע וניגש לקדם אותה, גם אם צריך לעבוד בלילה לשם כך (רץ להעמיד עץ לתליית מרדכי). מהי אפוא הקליפה שהוא מייצג?

במקרה של המן אין ספק שמדובר בקליפת הגאווה. כל עבודתו המסורה של המן היא לצורך קידומו האישי, ומתוך דרישה שכולם יכרעו וישתחוו לו. הוא המרכז, הכל חג סביבו, והוא חייב להיות מעל כולם. סביר להניח שהוא גם חומד לעצמו את הכתר, ומייחל ליום בו יוכל לרשת אותו לעצמו. גאוותנותו של המן כה חזקה, שהוא מאבד לגמרי את עשתונותיו כאשר יהודי אחד ויחיד אינו כורע ומשתחווה לו.

ניתן למצוא נגיעות של עמלק זה בכל אחד מאתנו. אנחנו עובדים ומתפקדים, אך באיזשהו מקום הכל בשביל עצמנו – לגדול ולהתפרסם, להצליח ולקבל הכרה וכבוד. תכונה זו היא עמלקית במובן שהיא מחבלת בנקיות ובזרימה הפשוטה והטבעית של נשמתנו. היא יוצרת חיץ בינינו לבין ה', שורשנו הרוחני, וכן בינינו לבין אנשים אחרים. לכן חז"ל האריכו כל־כך לדבר בגנות הגאווה, וזיהו אותה כאם כל המידות הרעות – בדיוק כמו האמירה "ראשית גוים עמלק".

כיצד מתקנים את מידת הגאווה? בפשטות, הפך הגאווה הוא מידות הענווה והשפלות, המחילה על כבודנו ואי־החזקת הטובה לעצמנו. ובאמת עלינו לטפח תכונות אלו מאד. אך עמלק הוא חיידק חמקמק, שבכל אחת מגרסאותיו תובע מאתנו לוחמה משוכללת יותר. גם כאן עלינו להפתיע אותו ולפרוק אותו מנשקו, וזאת על ידי כך שנשתמש בו.

אנו רואים זאת בבירור עם יריבו של המן במגילה, מרדכי. האם מרדכי נאבק בגאוותנותו של המן באמצעות מידות הענווה והשפלות? כלל וכלל לא. להפך: "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה". מרדכי ניצב זקוף, גאה, עומד בעקשנות על שלא לפרגן לתאוות הכבוד של המן. מה יש כאן אם לא גאווה נגדית – "גאון יעקב", "וגבה לבו בדרכי ה'" – שרק היא המסוגלת לפרק את הגאווה העמלקית. מרדכי מגייס את הגאווה של נשמתו, הזוכרת את יעודה לשרת את ה' ולא אף אחד אחר, ומשתמש בה כדי לאזן ולתקן את גאוות הקליפה. בנפשנו פנימה, המקבילה הפסיכולוגית של כך היא לומר לעצמנו, 'זה לא בכבוד שלי להיות כזה רודף כבוד!'

מבין מצוות הפורים, הסגולה להלחם בעמלק הגאווה היא כמובן המתנות לאביונים. פקיחת העינים אל החלש והנזקק הן מזכירה לנו את חולשותינו שלנו, והן מנתבת את רגש הגאווה שלנו ממקום מתנשא ומנוכר למקום רגיש ואכפתי, המכוון לנתינה ומתן עזרה לזולת.

עמלק 4#: הדכאוני

כפי שעמלק השני היה מעין 'בן זוג' הופכי של הראשון, כך גם הסוג הרביעי הוא הפך דמותו של של השלישי. אם הגאוותן מרגיש מעל כולם, הרי שתאומו ההפוך מרגיש למטה מכולם, קורבן אומלל של נסיבות חיים אכזריות שאין שום טעם לחייו. עמלק הרביעי הוא רעל הדכאון – המלנכוליה והשנאה העצמית העלולים לקרר אותנו עד מוות ממש.

אף את תכונה זו מדגים לנו המן. ערב אחד מגיע המן לשיא הקריירה שלו: הוא מוזמן להיות אורח הכבוד היחיד במשתה פרטי עם המלך ואשתו, ואף מוזמן למשתה נוסף ביום למחרת. מי שיער שיגיע לכזו מדרגה, למעלה מכל השרים האחרים? אך בצאתו ובראותו שוב את מרדכי שלא קם ולא זע אל מולו הוא מתמלא חֵמה, שחיש הופכת לדכאון סופני: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ". אם לא כל העולם משתחווה לו – אין לחייו של המן כל טעם!

אף בנפשנו פנימה עלינו להכיר בכך שמרבית רגעי הדכאון שלנו אינם תוצר של דימוי עצמי נמוך, כפי שסובר רוב העולם, אלא למעשה של דימוי עצמי גבוה בלתי־מודע: רובנו, רוב הזמן, מסתובבים כשפוסטר ענק תלוי מאחורי גבנו ובו דיוקן מדומיין של עצמנו ושל החיים שאנו חושבים שאמורים להיות לנו. אך כל אימת שהדברים אינם מסתדרים כפי שחשבנו שהם אמורים, או שאנו מגלים שאנו נופלים מאותו דימוי מופרז של עצמנו, או־אז אנו נופלים ברוחנו ומרגישים מדוכדכים. האמירה "כגובה הציפיות גובה האכזבות" תקפה גם לגבי רגעי האכזבה והדכאון שלנו מעצמנו ומחיינו.

כיצד מתרוממים מדכאון? כל מי שטעם טעם 'דִיכִּי' מימיו יודע שהדבר האחרון שיכול לעזור לנו הוא אדם חייכן ומאושר שיסביר לנו כמה החיים הם בעצם נפלאים. במלחמת עמלק כמו במלחמת עמלק, יש צורך בתחבולה ערוּמה המרימה את העצבות עצמה. לכן באה החסידות ואומרת: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" (משלי יד, כג) – יש יתרון ברגעי העצבות, והוא שהם מהווים שעת כושר טובה לתרגל עצבות חיובית ובונה, הנקראת מרירות וכן שפלות. הכוונה היא לחוות לב נשבר לגבי מצבנו בחיים, מבט נוקב לגבי חולשותינו ומעלותינו, ומה אנו עושים אתם בחיינו.

השפלות והמרירות הנכונות אינן מדכדכות כלל, אלא בכוחן דווקא להרים את מצב רוחנו חזרה מעלה, ביתר שאת. הן משחררות אותנו מנטל הדימוי העצמי המופרז, שכאמור הוא־הוא מקור סבלנו האמיתי. חופשיים מעולו של זה אנו יכולים לגשת למלאכת חיינו מתוך ענווה וסקרנות, כדוד המלך, שפיזז וכרכר בכל עוז עם העבדים והשפחות משום שלא חש התנשאות עליהם.

הסגולה הפורימית לעמלק הדכאון היא כמובן המשתה ושמחה שאנו עורכים ביום החג. האלכוהול נקרא בפי העולם "הטיפה המרה", אך בפורים אנו מצווים "לִבְסוּמֵי" – להתבשם ולהתמתק עמו. השתיה הטובה, בחיק חברים האמונים על אמנות האיזון בין פירגון ל'ירידוֹת' בריאות, בכוחה לחברנו בבת אחת הן לשפלותנו והן לשמחה הגדולה שהיא מביאה, ובכך למחות גם את עמלק הדכאון מלבנו.

לחיים לחיים ופורים שמח!