מפת אוצר אל פנימיות הלב: פוסט מתעדכן לספירת העומר

הצטרפו לקבוצת הווטסאפ | הצטרפו לקבוצת הטלגרם

ווטסאפ אנגלית | טלגרם אנגלית | ווטסאפ רוסית | ווטסאפ צרפתית | ווטסאפ ספרדית

כל הקבוצות הן שקטות – רק הקטע היומי, בלי רעשים מיותרים


אחת התקופות המיוחדות והמעניינות ביותר במעגל השנה היהודי הוא ספירת העומר – שבעת השבועות שבין פסח לחג שבועות.

מבחינה היסטורית, ספירת העומר היא תקופת המעבר שבין יציאת מצרים למתן תורה. מבחינת חקלאית, זו התקופה שבין התחלת הקציר לזמן שבו ניתן להביא פירות ביכורים. מבחינה הלכתית, אנו מצווים בתקופה זו לספור מדי ערב את הימים שעברו מפסח.

אך לספירת העומר יש גם קומה רוחנית. לפי הקבלה והחסידות, ספירת העומר הוא זמן לעבוד על תיקון המידות – על התבוננות פנימית, על בחינת מקומנו ויחסינו עם אחרים, על שיפור ובניה של רגשותינו ודפוסי ההתנהגות שלנו. בחג שבועות כולנו רוצים לקבל את התורה מחדש, לקבל תורה חדשה, ולשם כך אנחנו בעצמנו צריכים להתחדש. להיות כלי ראוי לקבלת האור.

אני מזמין אתכם להצטרף אלי השנה למסע של תיקון המידות דרך הספירות הקבליות. לאפשר לעקוב דרך קבוצת הווטסאפ שלי, דרך קבוצת הטלגרם, או לעקוב אחרי הפוסט הזה, המתעדכן מדי ערב. לעיל יש גם קישורים לקבוצות בשפות נוספות. החל משבוע 3 יש גם הקלטות אודיו, המרוכזות כאן. ניתן גם לגלול עד למטה ולשמוע אותן שם.

להלן שתי הקדמות, אחת הלכתית ואחת רוחנית, שכדאי לקרוא לפני שמתחילים.

💠 הקדמה הלכתית 💠

התורה מצווה "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת… שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה… תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם" (ויקרא כג, טו-טז). חז"ל הסבירו ש"ממחרת השבת" הכוונה ממחרת החג הראשון של חג הפסח, כלומר ט"ז ניסן. מכיוון שהיממה לפי היהדות נכנסת כבר בשעות הערב הרי שכעת אנו כבר בט"ז ניסן, ומתחייבים במצוות הספירה.

קיום המצוה הוא כך: לאחר צאת הכוכבים, רצוי מה שיותר מוקדם, יש לעמוד ולברך את הברכה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר". מיד לאחר מכן יש לומר את הספירה עצמה: "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכן הלאה. למעוניינים ישנם פסוקים ואמירות נוספים שאומרים, מומלץ להעזר בסידור תפילה או באתר הזה.

אם לא ברכתם מיד לאחר צאת הכוכבים, אפשר עדיין לברך כל הלילה, עד עלות השחר. אם פספסתם לילה אחד, ביכולתכם להשלים את הספירה ביום שלמחרתו (בלי ברכה), ואז לאחר צאת הכוכבים להמשיך לספור כרגיל, עם ברכה. אם פספסתם לילה אחד ולא השלמתם ביום שלמחרתו – יש להמשיך לספור בלי ברכה. כנ"ל לגבי מי שמתחיל לספור מאמצע הספירה.

🌀 הקדמה רוחנית 🌀

לתהליך ספירת העומר שלושה רבדים, זה למעלה מזה:

הרובד הראשון הוא רובד הספירה עצמה, מלשון מספר – הרובד ההלכתי הבא לידי ביטוי בפעולת הספירה. המקבילה הנפשית לרובד זה היא 'ספירת' הימים במובן של הערכתם: פיתוח מודעות מלאת ענווה והודיה לכל יום שעובר, מתוך הכרה כי ימינו ספורים ואף אחד מהם אינו מובן מאליו.

הרובד השני הוא רובד תיקון המידות שנהוג להשקיע בו בתקופה זו. ברובד זה מובנת המלה ספירה מלשון סיפור: אנו מבקשים להפוך את חומר הגלם של חיינו לכדי סיפור חיים. מנהג נאה הוא ללמוד בשבועות אלו את "פרקי אבות", מסכת המשנה המוקדשת לתיקון המידות, וישנם העוקבים אחר צירופי הספירות הקבליות ומתבוננים במשמעותם הנפשית, כפי שנעשה אנחנו כאן.

הרובד השלישי והגבוה ביותר הוא הציפיה ההולכת וגוברת למתן התורה, הקרב מיום ליום. ברובד זה נדרשת המלה ספירה מלשון ספיר – אבן חן המסמלת אור ובהירות. בד בבד עם הספירה הגלויה מתרחשת כאן גם מעין 'ספירה לאחור', כצעדה במנהרה אל עבר האור שבסופה.

אנו נתמקד ברובד האמצעי, כאשר שני הרבדים האחרים 'יעטפו' אותנו מסביב. הקשר בין ספירת העומר, תיקון המידות והספירות הקבליות הוא כדלקמן:

אילן הספירות הקבלי, או ה"עץ חיים", בנוי מעשרה כוחות או ערוצי שפע המכונים "ספִירות". הספירות הקבליות נוכחות בין השאר ככוחות נפש בתוך נפשנו אנו, וככאלה נתייחס אליהן כאן. הספירות נחלקות לשתיים: שלוש ספירות 'שכליות' ושבע ספירות 'רגשיות'. ספירת העומר בנויה לפי שבע הספירות התחתונות, כאשר שלוש הראשונות שורות מעליהן כביכול.

תרשים הספירות - צבעוני
עשר הספירות. לחצו להגדלה

להעמקה בנושא הספירות, לחצו כאן

שמות שבע הספירות התחתונות הם חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כל שבוע בספירת העומר מקביל לאחת הספירות, כלומר שהכוח המגולם בה מאיר במהלכו ביתר שאת. כעת, מכיוון שכל שבוע מורכב משבעה ימים, הרי שקיימת גם הקבלה בין שבע הספירות לבין הימים שבכל שבוע. הימים מציינים את האופן בו כל ספירה מכילה בתוכה בחינות של כל הספירות האחרות. כך למשל ישנה בחינה של "גבורה שבחסד", ומאידך ישנה בחינה של "חסד שבגבורה". תופעה זו מכונה "התכללות", ולפי הקבלה היא המאפיין העיקרי של תופעות מפותחות ומשוכללות בעולם.

ספירת העומר נפתחת במוצאי החג בהתכללות ספירת החסד עם עצמה, בחינת ה"חסד שבחסד", ומסתיימת ביום ה-49, ערב שבועות, בבחינת ה"מלכות שבמלכות". יחד עם היום החמישים, חג שבועות עצמו, מכונים השלבים הרוחניים הללו "חמישים שערי בינה". השער החמישים, המכונה "שער הנו"ן", מבטא דרגת רוחנית פלאית ונשגבת שאין משיגים בשלמות, ולכן לא סופרים אותה. רמז לדבר: נו"ן ראשי תבות נוגע ואינו נוגע.


הצטרפו לקבוצת הווטסאפ | הצטרפו לקבוצת הטלגרם

ווטסאפ אנגלית | טלגרם אנגלית | ווטסאפ רוסית | ווטסאפ צרפתית | ווטסאפ ספרדית


ט"ז ניסן | א' לעומר

1. חסד שבחסד: אהבת חינם

בכל דבר שאנו ניגשים אליו, כל דבר שאנו מתחילים לעשות, כל מצב שאנו באים להתמודד אתו – עלינו לצאת מנקודת מוצא של חסד ואהבה. יש ללמד זכות על אחרים ולהניח שכוונתם טובה. יש לנסות להיטיב עמם. יש להקשיב לכל אדם, ובכלל לעולם, באופן המחפש לשמוע איזה דבר חדש וטוב אנו עשויים ללמוד ממנו.

הסיבה היא שכך ה' התחיל לברוא את העולם: "עולם חסד יבנה". עצם פעולת בריאת העולם היא אקט של חסד. כתוב על ה' ש"טבע הטוב להיטיב", וכדי שיהיה לו למי להיטיב הוא ברא את העולם.

כעת, מהו ה"חסד שבחסד"? זוהי עצם מידת האהבה, אהבה גולמית, האהבה בטהרתה. ניתן לכנות זאת "אהבת חינם" – חסד שבעצמו ניתן כאקט של חסד. כאשר מתחילים באהבה, בלי ראיות שהיא ראויה או בטחונות שהיא בטוחה, הדבר מוכרח לנבוע מאהבת חינם.

תשאלו, האין זה מסוכן לגשת כך אל העולם באופן של אהבה? כן, קצת. ספירת החסד שייכת לקו הימין של אילן הספירות, לא קו האמצע, ומשמעות הדבר שהיא לא לגמרי מאוזנת: יש לה נטייה, והטיה, לכיוון הנתינה והקירוב, וזה אומר שלעתים היא עלולה להשפיע אהבה עוורת, וקצת מסוכנת. אך בכל זאת איתה ה' פתח כשברא את העולם, ואיתה צריכים גם אנו לפתוח בכל דבר. מאוחר יותר (למעשה, כבר מחר) נתחיל לסייג אותה – להוסיף איזונים ובלמים, אמצעי זהירות ומקדמי בטיחות. אך מכיוון שנידונו להתחיל דברים באופן בלתי-מאוזן, עדיף שחוסר האיזון יטה לכיוון החסד.

📝 עשו היום מעשה טוב למישהו כך סתם, בלי סיבה!


י"ז ניסן | ב' לעומר

2. גבורה שבחסד: ריחוק מקרב

עמדת האהבה, החיוביות והנתינה אל המציאות היא רק נקודת מוצא. אהבה בפני עצמה היא דבר גולמי מדי, כללי מדי. אהבה כזו עלולה להיות עוורת, וזה אומר שהיא לא באמת רואה את הזולת, וגם לא באמת רואה את עצמנו. אפשר להשפיע אהבה במקומות, זמנים והקשרים ששם היא לא ראויה. אפשר להשפיע יותר מדי אהבה, להציף את הזולת ולסכן את עצמנו.

אם האהבה נוטה לעוורון, הרי שצעד ראשון בוויסותהּ הוא להעניק לה ראִיה, וזו באה מניגודה של האהבה – יראה. בלשון הקבלה זוהי מידת הגבורה (השווה בגימטריה יראה), והתכללותה במידת החסד נקראת "גבורה שבחסד".

הגבורה שבחסד משתקפת בביטוי מהמשנה "גבורות גשמים". העננים מסמלים מאגר של חסד שהשמיים מוכנים להשפיע לעולם. אך כדי לחלקו למנות – לממטרים, לטיפות – ולשלוח כל מנה לכתובת המדויקת שלה, לשם כך יש צורך בגבורה. גבורה היא כוח מחלק ומבדיל. היא יוצרת ריחוק, אך בהקשר של חסד זהו ריחוק מקרב, המאפשר מיקוד והגברה של האהבה.

תוספת הגבורה לחסד מתפרשת בשלושה אופנים, אותם ניתן לסדר כשלבים-צעדים באופן הבא:

1. התרחקות: על מנת לראות מישהו יש להתרחק ממנו מעט. כשיותר מדי קרובים-מזדהים, לא מזהים. הריחוק מאפשר לנו להפריד את הזולת מהדמיונות שלנו עליו, בין אם דמיונות של משאלה או של חרדה, ולראותו כמות שהוא, על תווי פניו, אישיותו וצרכיו הייחודיים. כשמזהים, קולטים אלו זמנים ומצבים נכונים להשפעת אהבה, ואלו פחות או בכלל לא (כולל מידת מסוגלותנו להעניקה).

2. התמקדות: הדמות המגלמת את הגבורה בתורה היא יצחק אבינו – חופר הבארות, מי שחי כל חייו בארץ אחת והיה נשוי לאשה אחת. גבורה קשורה בהתמקדות ובהעמקה. בעידן נהנתני ושטחי, האץ מחוויה לחוויה ומפלרטט עם רעיונות כ"פוליאמוריה", מידת הגבורה שבחסד היא תזכורת לכך שממד העומק של האהבה מתגלה דווקא בהתמסרות לדבר/אדם אחד והעמקת הקשר אתו.

3. התגברות: כמו קרן לייזר, המיקוד מגביר את עוצמת האור. זהו גם פירוש הביטוי (מהמשנה אף הוא) "כמעיין המתגבר": המעיין הוא פתח קטן, אך דווקא בו מתחוללת התגברות המים על כוח הכבידה ועלייתם מעלה. בכך שהגבורה שבחסד מחלקת ומווסתת את האהבה, היא מאפשרת להגבירה ולהגדילה עוד ועוד.

📝 עשו צעד אחורה, קחו נשימה והביטו מחדש במושאי אהבתכם. כך תוכלו להיטיב לראותם, להעמיק את אהבתכם אליהם ולחזקה.

שבת שלום!


י"ח ניסן | ג' לעומר

3. תפארת שבחסד: לבקוע החוצה

אנו ממשיכים בתיקונה של ספירת החסד, כוח האהבה בנפש, וכעת מגיעים לשלב השלישי – התפארת שבחסד. ספירת התפארת היא השלישית מבין שבע הספירות של מידות הלב, ותפקידה לשלב בין שתי הספירות שקדמו לה. בעוד ספירת החסד שייכת לקו ימין וספירת הגבורה לקו שמאל, התפארת ממוקמת על קו האמצע – קו האיזון ושיווי המשקל.

על פניו, תפארת היא משהו פושר וחסר אופי – לא יותר מדי חסד ולא יותר מדי גבורה. אך למעשה יש לה חידוש ובשורה גדולים משל עצמה: היא קשורה ביציאה מתוך עצמנו וביצירת מגע רגשי אמיתי עם הזולת. החסד שבחסד, אהבת החינם, היה בעצם חוויה אישית המתרחשת בתוכנו פנימה – שינוי הגישה שלנו למציאות, שטרם פוגש את המציאות עצמה. לאחר מכן בגבורה שבחסד שמנו את עצמנו בצד וביקשנו לראות את הזולת כמות שהוא – היינו מרוכזים לגמרי בו. כעת בשלב התפארת שבחסד אנו רוצים לחבר בין עצמנו לבין הזולת. סמל התפארת בתורה הוא יעקב אבינו, עליו נדרש הפסוק "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ": עלינו לבקוע את המחיצה החוצצת בינינו לבין הזולת.

המעבר מגבורה לתפארת הוא על דרך דברי ה' "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא". ניתן לדרוש פסוק זה כאומר שה' הוא ׁששם מחיצות בין האנשים באמצעות ספירת הגבורה, כדי לתת להם את קיומם העצמאי, והוא גם מי שלאחר מכן רוצה שנְרַפֶּה ונרופף אותן, באמצעות ספירת התפארת (השורש פא"ר הוא חילוף אותיות של רפ"א).

כיצד ניתן לבקוע מתוך קליפתנו? מוסבר שפנימיות ספירת התפארת היא מידת הרחמים. המלה "רחמים" קצת התקלקלה בדורות האחרונים, ונתפסת כמתארת רחמים יהירים, המקבילה העברית של pity. אך אלו הם רחמים מקולקלים, הנובעים מקליפתה של ספירת התפארת, מידת ההתפארות וההתנשאות. הרחמים המתוקנים אינם באים מלמעלה אלא בגובה העיניים, מתוך הרגשה שאיננו טובים יותר מהזולת אלא בדיוק כמוהו זקוקים לרחמים רבים ביחס לחולשותינו. הם לא סימפתיה מזויפת אלא אמפתיה כנה – יציאה סלחנית מעצמנו בבקשה לעטוף את הזולת כמו רחם.

הרחמים המתוקנים אינם רק חלק בלתי נפרד מהאהבה, הם במובן מסוים הלב שלה. אם איננו מרחמים על הזולת, מה ערך אהבתנו אליו? הדבר משתקף בעובדה שהמלה הארמית לאהבה היא "רחִימוּ". הארמית היא כמו התת-מודע של העברית, השפה שהעברית 'חולמת' בה. כשאנו מרפים ונרגעים, אנו מגלים שאהבה היא בעצם רחמים.

📝 שאלו את לבכם: מי מאהוביי זקוק לרחמיי, לסחלנותי ולעזרתי? הרשו לעצמכם להרגיש את דפיקת ידו על דופן לבכם וצאו אליו, במלים או במעשים טובים.


י"ט ניסן | ד' לעומר

4. נצח שבחסד: אהבה אקטיבית

הרומנטיקן שר על 'נפילה לאהבה' (falling in love) ועל אהבה נצחית. בתגובה, מרצה לו הציניקן על כך שהתאהבות היא בסך הכל פרץ של אוקסיטוצין במוח, הנידון לדעוך לאחר מספר שנים.

המוטיב החוזר החורז שתי השקפות אלו הוא תפיסת האהבה כמשהו שאנו פסיביים לגביו: דבר שפשוט קורה לנו ושאין לנו כל שליטה עליו.

יש אמת בשתי ההשקפות, אך אמת חלקית בלבד. למעשה, ביכולתנו להצית ניצוץ של אהבה, ללבות ולהגדיל אש של אהבה, לנשוף בגחלת אהבה דועכת ולהלהיבה מחדש. דברים אלו נעוצים כולם באחד המרכיבים החשובים ביותר של כוח האהבה – בחינת הנצח שבחסד.

ספירת הנצח קשורה ביוזמה אקטיבית, בצעידה החוצה ונטילת אחריות מעשית על דברים. היא קשורה בנצחון, כלומר הצלחה, וכן בנצחיות, כלומר בחתירה אל אופק הנצח. היזם שואף להצלחה בת-קיימא: לחולל שינוי במציאות שיחזיק מעמד לאורך זמן.

בחינת הנצח שבחסד היא ניתוב הכוח הזה לתחום מערכות היחסים. מול שלל הדיבורים המחלישים של העולם על סבילותה של האהבה היא רוקעת ברגלה הימנית ואומרת: אין הדבר תלוי אלא בי! ביכולתי להשקיע מאמץ פעיל בחיפוש אחר אהבה, בשימורה, בהגדלתה, בהחייאתה. ביכולתי להשקיע בקשרים שלי, להזרים לתוכם חיוּת ואנרגיה. ביכולתי לצאת מתרדמתי הפסיבית ולנצֵח, כמנצח תזמורת, על שירֵי האהבה של חיי.

📝 בהתאם למצבכם בחיים, שאלו את עצמכם: מה ביכולתי לעשות כדי לקדם ולשפר את מערכות היחסים שלי? לאחר מכן גשו ועשו אותו!


כ' ניסן | ה' לעומר

5. הוד שבחסד: הדהוד כנתינה

אחד הכלים שמקנים לאנשים בתחום התקשורת הבין-אישית נקרא "שיקוף": כל אחד מהצדדים צריך לחזור על האמירה של בן זוגו, ללא כל שיפוט או ציפייה ממנו, גם אם הוא לא מסכים אתו או הדבר מעורר בו קושי. מדובר בטכניקה מאולצת משהו, אך כזו שנועדה לעורר תנועה אמיתית ויקרה בנפש: הדהודם של רגשות הזולת, המאשרת אותם ומעניקה להם מקום.

היכולת להדהד את המציאות נעוצה בספירת ההוד. ספירת ההוד היא 'בת זוגה' של ספירת הנצח אותה פגשנו אתמול. בעוד ספירת הנצח עניינה יוזמה פעילה, התחלת דברים חדשים מתוך בטחון עצמי, ספירת ההוד קשורה בהשלמה עם מה שאין בכוחנו לשנות, או לפעמים אפילו להבין. בגרסתה המתוקנת אין מדובר בהשלמה 'מצוברחת', יאוש בלית ברירה, אלא בהשלמה שמחה, המבינה כי לכל דבר יש סיבה ו"לכל זמן ועת לכל חפץ". השלמה כזו היא מלאה הודיה, ונוסכת עלינו ועל סובבינו סוג של הוד.

כעת, בחינת ה"הוד שבחסד" פירושה שהדהוד של מציאות הזולת הינו גופא חלק מהנתינה שלנו אליו. כשאנו מהדהדים לזולת את מעלותיו, מודים לו על מה שהוא מעניק לנו, או אפילו סתם חוזרים בקול על הדברים שהוא מרגיש, אנו משיבים את נפשו, במובן המילולי של הביטוי. מציאותו מקבלת אישור והכרה, והדבר מעניק לו כוחות לצמוח ולהתפתח הלאה.

יחסית לספירת הנצח המתוארת כ'זכרית', ספירת ההוד מתוארת כ'נקבית'. משמעות הדבר היא שנשים (או גברים בעלי צד נשי מפותח) חוות יותר את הצורך בהדהוד, ונוטות להבין באופן אינטואיטיבי יותר את חשיבותו. לעומתן, גברים רבים (או נשים עם אופי גברי) מתקשים להבין את חשיבותו, ועוד יותר ליישם אותו. אך מדובר במרכיב חיוני בכל מערכת יחסים, שיכולה לחולל בה פלאים. שיטה טובה לטיפוסים גבריים להתחיל לתרגל הדהוד היא לשים לב כמה ההדהוד שהם עצמם מקבלים מהנשים בחייהם תורם להם, ולהשיב להן תודה על כך!

📝 הקדישו זמן לומר לסובבים אתכם תודה על כל שהם מעניקים לכם, והיו מפורטים. כעת שימו לב כמה הם מקבלים מכך.


כ"א ניסן (שביעי של פסח) | ו' לעומר

6. יסוד שבחסד: סוד הברית

אנו מתקרבים לסוף השבוע הראשון במסענו, המוקדש לנושא האהבה, הנתינה ומערכות היחסים בחיינו. כלל חשוב התקף לכל אחד משבעת השבועות בספירת העומר (והאמת, לחיים בכלל), הוא שלכל שבוע יש שני סופים: היום הששי והיום השביעי. כפי שכולנו מכירים בכל שבוע רגיל בחיינו, יום ששי חותם את השבוע מבחינה חומרית ויום שבת חותם אותו מבחינה רוחנית. כך גם בכל שבוע בספירה – הימים הששי והשביעי שבו (בחינות ה'יסוד' וה'מלכות') מביאים אותו לשני סיומים בשני מובנים.

בחינת היסוד שבחסד מסמלת את נקודת השיא הראשונה בכל הנוגע למערכות יחסים: הנכונות להתחייב לַקשר, ובאופן כלשהו לכרות ברית עם האדם השני.

ספירת היסוד מקבילה לאבר הברית בגוף הגבר, כלומר האבר בו מקיימים את ברית המילה. באורח פלא, אבר הברית מקפל בתוכו שתי בריתות: הברית עם הקדוש ברוך הוא (ברית המילה) והברית בין האיש והאשה (ברית הנישואין), כאשר זו האחרונה למעשה מסמלת את כללות רשת הקשרים האנושיים שלנו עם הזולת (שהרי כל האנושות התחילה מאדם וחוה בגן עדן).

חיבורן של שתי הבריתות האלו מלמדנו כי קשר עמוק שורר בין ההתקשרות עם הזולת לבין הקשר האישי והפנימי שלנו עם ה': כדי לחצות את הים הקיומי ביננו לבין האדם השני, אפילו אם רק צעד אחד מפריד בינינו, עלינו ראשית להתקשר עם הנקודה הכי פנימית וגבוהה בתוכנו – חיבורנו לה'. קשרים שטחיים אפשר לעשות בלי זה, אך קשר עמוק דורש התגייסות מהמקום הכי עמוק בתוכנו (לראיה, אברהם הוליד גם לפני הברית מילה, אך רק עם שפחתו; ההולדה עם אשתו התאפשרה רק אחרי ברית המילה).

ברית המילה גם מלמדת אותנו מה נדרש מאתנו כדי לכרות ברית: ויתור. עלינו להקריב משהו מעצמנו, להצטמצם, כדי לפנות מקום אמיתי לזולת ולחוש אותו ואת צרכיו. זה יכול להיות קרבן של זמן, של כסף או אפילו של ערך היקר ללבנו. זה כואב. זה חותך בבשר החי שלנו. אך רק הקרבה מאפשרת קרבה אמיתית לאדם השני.

📝 התבוננו בדבר שאתם אוחזים בו המעכב קשר עם אדם קרוב לכם. כעת שאלו עצמכם, בכנות גמורה, עד כמה הוא באמת חלק מהותי מכם או רק 'ערלה' חיצונית שאפשר להשיל. לפעמים תמורת ויתור אחד קטן אפשר לקבל עולם ומלואו.

הלילה בחג "שביעי של פסח" אנו מציינים את קריעת ים סוף (שחז"ל אומרים שהתאפשרה בזכות ברית המילה שעם ישראל קיבל על עצמו ערב יציאת מצרים…). שנזכה כל אחד מאתנו למצוא את השביל שלו בים סוּף, וכך לשים סוֹף למיצרים שלנו ולצאת לחירות אמיתית ושלימה. חג שמח! 🕯️🕯️


כ"ב ניסן | ז' לעומר

7. מלכות שבחסד: החופש להיות מי שאתה

הגענו ל'מלכות שבחסד', הבחינה החותמת את שבוע החסד, אותו הקדשנו לנושא מערכות היחסים שלנו (זוגיוֹת ובכלל). אתמול דיברנו על כריתת ברית; מה יכול להיות שיא יותר גדול מזה ביחסינו עם הזולת?

ספירת המלכות היא כמו הפרי של אילן הספירות, הניתק ממנו ויוצא להזין את העולם (ולהוליד עצים חדשים). בעולם האצילות, משכנן העליון של הספירות, ספירת המלכות היא היורדת להנהיג את העולמות התחתונים. בעולמנו הנפשי היא כל מה שאנו אומרים ועושים, שברגע שיוצא מרשותנו מתחיל לשוטט ולהדהד ברחבי העולם. לאחר התנתקותה מולידה ספירת המלכות אור חדש, שנקרא "אור חוזר": היא מחזירה למקור שלה את השפע שהעניק לה, בתוספת ריבית. לפי הקבלה תכלית כל בריאת העולם היא להפיק ממנו אור חוזר, שכביכול 'יפתיע' את ה' ויחדש לו. זו הסיבה שהוא נתן לנו כל כך הרבה חופש בחירה ותנועה כאן: בזכות זה אנו יכולים לקבל את עול מלכותו ולגלותה בעולם.

מהי אם כן ה'מלכות שבחסד'? זוהי הבחינה בכוח האהבה שמעניקה לזולת את המתנה הגדולה ביותר – אותו בעצמו. פירושה לשחרר את הזולת, לתת לו לקבל ולעכל את מה שאנו נותנים לו בדרכו שלו ובקצב שלו, ואז להפתיע אותנו בתגובותיו. פירושה להנות מהאור החוזר שהוא משיב לנו, השונה משלנו, אך באופן משונה מדגדג אותנו בעומק נפשנו וכמו משיב לנו אבדה ישנה, המשלימה אותנו. פירושה לתת לו להיות מי שהוא ופשוט לשמוח בכך.

נכון, קשה לפעמים להרפות מהזולת, לשחרר אותו. מה אם הוא יטעה? מה אם יעשה דברים שאינם מקובלים עלינו? כתשובה לקושי זה, חשבו כמה ה' סבלני וסובלני אתנו, איך הוא נותן לנו את כל הזמן והמרחב שבעולם לטעות, ליפול ושוב לקום. ה' מעדיף שאדם יטעה אלף פעמים, ואפילו יחטא, אם התשובה שלו בסוף תהיה אמיתית ופנימית, ומעדיף זאת על לשלוט בנו כרובוט או מריונטה. אנו צריכים ללכת בדרכיו. אפילו אם מדובר בילדינו שחינוכם מוטל עלינו, ניתן לעשות זאת ביתר הרפיה ואמון, שבטווח הרחוק יועילו לחינוכם יותר מכל ענישה והקפדה. מלכותו מלכות של חסד, וכך גם צריכה להיות מלכותנו שלנו.

📝 שימו לב היכן אתם מפעילים שתלטנות יתר על מי מקרוביכם, והרפו שם. במקום זאת, תנו לחן המיוחד שלהם לחלחל אליכם, והוקירו אותו. ככל שיותר תרפו ותהנו ממי שהם, כך הם גם יוכלו לקבל מכם יותר.


✒️ הקדמה לשבוע הגבורה

השבוע הראשון של ספירת העומר, שעמד בסימן ספירת החסד, הוקדש לנושא מערכות יחסים. הסיבה היא שחסד עניינו אהבה ונתינה, העומדות בליבן של כל מערכות היחסים שלנו. כעת אנו עוברים לשבוע השני של הספירה, שכנגד ספירת הגבורה, ואותו נייחד לנושא עבודה פנימית.
אם תסתכלו באילן הספירות, תראו שספירת הגבורה עומדת במרכזו של קו שמאל של האילן, המכונה בשל כך "קו הגבורה". והנה, שלושת קווי האילן מקבילים לשלושת הדברים שעליהם עומד העולם לפי פרקי אבות – "תורה, עבודה וגמילות חסדים" – כאשר קו הגבורה מייצג את עמוד ה"עבודה". על פי פשט, המונח עבודה מתייחס לעבודת הקרבנות, אך מאז שזו הופסקה תפסה את מקומה התפילה, המכונה "עבודה שבלב" ורומזת לעבודה פנימית בכלל.
גבורה קשורה בשרטוט גבול בינינו לבין המציאות, התכנסות פנימה והעמקה לתוך עצמנו – כמו הבארות שחפר מי שמגלם את מידת הגבורה בתורה, יצחק אבינו. בחסידות מקובל להבחין בין 'השכלה', הבנת הרעיונות החסידיים, לבין 'עבודה' ("עבוידֶע") – הפנמתם ויישומם בחיינו. לפי החסידות כל מה שלומדים צריך גם לתרגם לעבודה פנימית.


כ"ג ניסן | ח' לעומר

8. חסד שבגבורה: חדר חושך

העיסוק בעבודה פנימית הוא מעבר חד מהנושא של השבוע הראשון: בעוד מערכות יחסים דורשות תנועה החוצה אל הזולת, עבודה פנימית כרוכה בהתכנסות פנימה, התבודדות, הסתגרות מסוימת מהעולם. החסידות מדברות על "עיבור שני": תקופה בחיים בה על האדם לשוב למין 'רחם' על מנת 'להוולד מחדש' באופן בוגר יותר. 'אתמול' הוליד אותנו רחם אמנו מבחינה גופנית, ו'היום' אנו ממשיכים לפתח את תודעתנו מבחינה שכלית; אך על מנת לצעוד אל המחר ולגדול גם מבחינה רוחנית, עלינו להכנס מבחירה לרחם נוסף – חלל של עבודה פנימית.

והנה, תנועת ההתכנסות כרוכה במהותה בסכנות. סכנה אחת היא, שאנשים סביבנו יפרשו את הסתגרותנו לא נכון ויראו בה אקט אנטיפתי ואנטי חברתי, אולי אפילו אגואיסטי. "למה אתה מתרחק מאתנו ועסוק כל היום בעצמך?", הם עשויים לשאול, "איננו מספיק טובים בשבילך? בוא ותמשיך לבלות אתנו!" דבר זה עלול מאד להחליש אותנו ולעצור אותנו מהעמקה פנימה ומשינוי.

סכנה נוספת בצלילה פנימה היא, שאכן נסתבך בסבך הרגשות והחוויות שאנו מוצאים בתוכנו. המודעות העצמית החדשה עלולה להציף נושאים שישאבו אותנו עוד ועוד פנימה, עד שנחוג סביב עצמנו סחור סחור מבלי לצאת. סכנה זו גדולה עוד יותר לכאורה כאשר משתמשים במונחי הקבלה, שאם אין מבינים אותם כראוי עלולים לבלבל. והרי ידוע הסיפור על הארבעה שנכנסו לפרדס, ששלושה מתוכם ניזוקו (אחד כפר בעיקר, אחד השתגע ואחד מת).

הדרך להתחסן מכל הסכנות האלו היא, שיהיה מונח לנו בפשטות מהרגע הראשון, שמטרת כל התכנסותנו היא לצאת בסוף חזרה החוצה ולהעניק טוב לאחרים. זהו ה"חסד שבגבורה": התחלת העבודה הפנימית בהחלטה נחושה שיעדנו הסופי הוא לשוב החוצה אל חיי חסד ונתינה. אכן, זה בדיוק מה שעשה רבי עקיבא, היחידי מבין באי הפרדס ש"נכנס בשלום ויצא בשלום": הסיבה לכך שיצא בשלום, כך מוסבר, היא שמלכתחילה נכנס בשלום – עם החלטה שלמה לצאת בסוף אל העולם הרגיל.

דימוי שיכול מאד לעזור לנו, הוא של חדר חושך בו מפתחים צילומים (אני מקווה שהקוראים הצעירים עוד יודעים מה זה…). מי שנכנס לחדר החושך נראה כמסתגר במקום אפל ונועל עצמו מהעולם. הוא גם לא מרשה לאף אחד לפתוח את הדלת. אך למעשה, הסיבה להסתגרותו היא שברצונו להעניק לעולם תמונות חדשות ויפות, שהדרך היחידה להוציאן לאור היא בתהליך אינטימי ועדין הדורש פרטיות וחשאיות.

📝 בכל אימת שאתם לוקחים זמן לעצמכם, להתבודד ולהתכנס, התחילו בלהזכיר לעצמכם שהזמן הזה אינו רק בשבילכם, אלא גם ובעיקר בשביל סביבתכם. הדבר יעמידכם על קו העבודה הנכון, וכן ייעל וידייק את עבודתכם.


כ"ד ניסן | ט' לעומר

9. גבורה שבגבורה: שיפוט עצמי

אם ה"חסד שבגבורה" היה רגע הצעידה פנימה לחדר החושך של העבודה הפנימית, הרי שה"גבורה שבגבורה" היא כאשר הדלת נסגרת ואנו לבד עם עצמנו. כאן מתחילה העבודה באמת. אך מהי העבודה הזו? מה אנחנו אמורים לעשות פה בכלל?

שם נרדף לספירת הגבורה הוא "דין". גבורה קשורה במשפט, בנסיון להגיע לשיפוט אובייקטיבי של המציאות. בהקשר של עבודה פנימית זה אומר, בפשטות, לדון את עצמנו: לנסות להישיר מבט בכשלים ובפגמים שלנו ולראות מה צריך תיקון. אנחנו לא מושלמים, ולא אמורים להיות, אך עלינו כן לשאוף להיות במגמה מתמדת של השתלמות, תנועה אל עבר שלמות אידיאלית, ומשמעות הדבר להכיר בחסרונות שלנו ולנסות להשלימם.

בעידן הניו אייג' והאהבה העצמית, עידן ה"בדיוק כמו שאני ככה זה טוב", סר חנם של מושגים כמו חשבון נפש או שיפוט עצמי. אך האמת היא שאי אפשר בלעדיהם. הם מהווים את לבה של כל עבודה פנימית אמיתית, וממילא כל צמיחה אמיתית. לכל אחד מאתנו נטייה להצטדקות וסלחנות יתר כלפי עצמנו. אלו רגשות נעימים, אך מאד לא פוריים. בכדי להתקדם בחיים, עלינו להיות מסוגלים לשפוט את עצמנו בנקיות דעת.

האם אין שיפוט עצמי הרסני? בוודאי שיש. כדי לבררו, יש לנקות את השיפוט העצמי מכל קונוטציות של בושה, אשמה והלקאה עצמית שלעתים קרובות נלוות אליו. הללו הן ספיחים ממודל הכפרה הנוצרי, או להבדיל שיירי גישת ה"מוסר" היהודית (מלשון ייסורים). הגישה החסידית היא שאין לנו מה להתפעל כלל מפגמינו – אנחנו יצורים אנושיים המועדים לכל חטא, ואין מה לחוש אשמה על כך. עלינו רק להכיר בפגמינו, בלי שום רמאות עצמית, ולקחת אחריות עליהם. כך נוכל לעבוד סביבם ועל גביהם, ולצמוח מעבר להם.

עבודת השיפוט העצמי היא כמו היום השני בבריאת העולם (המקביל לספירת הגבורה), בו הופרדו המים התחתונים מהעליונים ולא נאמר "כי טוב". היא לא עבודה של feel good אלא של קילוף עצמי נוקב. אך למעשה גם בה גנוז טוב גדול, המוענק ביום השלישי. רוצים לדעת מה הוא? חכו למוצאי שבת.

📝 הישירו מבט בחולשות ובחסרונות שלכם, כמו גם במעלות שלכם. השתדלו להיות אובייקטיביים ככל שניתן. הדפו כל רגש של אשמה או שנאה עצמית, שאינם באמת בעדכם כלל. אין מה לצפות למשהו מושלם: מי שאתם כרגע הוא חומר הגלם של מי שבעזרת ה' תהיו מחר.


כ"ה ניסן | י' לעומר

10. תפארת שבגבורה: רחמים עצמיים מתוקנים

לפי החסידות, לכל ספירה יש "פנימיוּת" – ממד פנימי המבטא את האיכות הנפשית שלה, האופן בו היא מאירה בנפש האדם. פנימיות ספירות החסד והגבורה הן אהבה ויראה, בהתאמה. בשבוע הראשון עסקנו באהבה וביחסים, וכעת אנו עוסקים בעבודה פנימית, הנעשית מתוך רגש יראה. אין הכוונה ליראת עונש, הנחשבת ליראה נפולה, אלא ליראת חטא, לשון החטאה וחסרון: רתיעה מפני עצם קיום הפגם בנפשנו.

הגענו ל"תפארת שבגבורה". מהי פנימיות ספירת התפארת? התשובה היא רחמים. התפארת שבגבורה פירושה אפוא החדרת מנה של רחמים וחמלה לתוך העבודה העצמית שלנו. אך באלו מין רחמים מדובר?

נטייה רווחת של אנשים רבים היא לשקוע לרחמים עצמיים. הזהרתי פעם ילד נבון במיוחד מרחמים עצמיים, והוא ענה לי: "אבל זה הרגש הכי נעים שיש!" 😊 הוא צדק כמובן: רחמים עצמיים הם כמו רחם חם ועוטף הלוחש לנו שהמסכנוּת שלנו מוצדקת לגמרי, ואין לנו לדרוש מעצמנו דבר. זה נעים, אך זה לא מניע אותנו לשום מקום.

אך ישנו זן של רחמים עצמיים מתוקנים, הראויים יותר לשמם: רחמים על העצמיות שלנו – על נשמתנו הגדולה והצלולה שאינה מתממשת. בניגוד לרחמים העצמיים ההרסניים דלעיל, רחמים אלו מעוררים אותנו לתשובה ושינוי. הם מדרבנים אותנו לקום ולהתנער מהרגש הקורבני ולעשות משהו עם חיינו.

ברגע שאנו פוקחים את עין הרחמים הטובים, היא מלטפת ומנחמת גם את המקומות הפגומים והחסרים אותם חשפנו בשלב השיפוט העצמי (הגבורה שבגבורה). לא נורא להיות קטן וחלש, היא אומרת; ה' אתכם, אוהבכם ומאמין בכם בכל מצב. השילוב של הרחמים על הנפש הנפולה עם הרחמים על הנשמה הנעלה הוא בבחינת הפעמיים "כי טוב" של היום השלישי לבריאה – פעם אחת על היום הקודם ופעם שניה על היום.

📝 כשאתם מזהים דפוס שלילי שאתם מצויים בו, עצמו עיניכם והזכרו בנשמתכם הבהירה והזכה המשוועת להתממש בעולם. הפנו את אותו מבט חומל על מצבכם הנוכחי והזכירו לעצמכם שה' אתכם, קורא לכם בנועם לקום ולצעוד קדימה. הרשו לעצמכם להרגיש כיצד המבט הזה מרפא אתכם.


כ"ו ניסן | י"א לעומר

11. נצח שבגבורה: בטחון עצמי מתוקן

מתהליכים הקשורים במי שאנחנו כרגע אנו מתקדמים להגשמתה של מי שאנחנו יכולים להיות בעתיד. לשם כך יש לגייס לעבודה הפנימית שלנו את כוח הנצח, המאופיין ככוח של "בטחון". אך באיזה בטחון בדיוק מדובר?

תלונה מרכזית שמטפלים שומעים היום היא של חוסר בטחון. אני לא מאמין בעצמי, אני מפחד ממה שיחשבו עלי, אני לא מעז לפעול, אני פוחד ליפול – אלו הן רק חלק מהאמירות שאנו שומעים כל הזמן, כולל ובעיקר בתוכנו פנימה.

כתגובה שלל ספרים, סדנאות ואף קורסים שלמים מוקדשים לבניית בטחון עצמי: איך להאמין בעצמנו ואיך לאהוב את עצמנו, איך להתחבר לכוחות שלנו ולכבוש את העולם. איך להצליח, או לפחות להיראות מוצלח.

היהדות מאד נרתעת מבטחון עצמי כזה. הוא מדיף מ"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – פסוק שלילי המזהיר אותנו מפני האשליה שאנו שולטים בעולם. בטחון עצמי כזה אינו רק שגוי, הוא גם מסוכן: במוקדם או במאוחר הוא עתיד להתנפץ, ואז נהיה עוד יותר חסרי בטחון ממקודם.

התיקון ל"כוחי ועוצם ידי" הוא "וזכרת כי ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל": כל הכוח שלנו בא מה'. זה נשמע מאד פסיבי ותבוסתני – אנחנו שום דבר, ה' הוא הכל – אך הבנה זו נובעת מקריאה בלתי זהירה של הפסוק. הפסוק מדייק ואומר שה' מוסר את כוחו לנו. הכוח נמצא בתוכנו, ומחכה שנעשה אתו חיל.

האמונה שה' נטע בתוכנו כוחות יכולה למלא אותנו בטחון גדול, שאינו הבטחון העצמי של האגו, אך גם לא הופכו הפסיבי. זהו בטחון בה', אך לא כזה המגלגל את הכדור אליו אלא בדיוק להפך – התופס את הכדור ממנו, ועמו את הכוחות לזרוק אותו הלאה. זהו בטחון עצמי מתוקן: לא בעצמנו, אלא בכוחות הגנוזים בנו.

📝 יש בכם את הכוח להצליח בכל מה שאתם אמורים להצליח בו. זה לא אתם וזה לא שלכם, אך כן מצופה מכם לפעול למימוש הכוח הזה. עשו כל שביכולתכם, ואם זה לרצון ה' הוא יגבה אתכם וידאג להצלחתכם. עשו חיל!


כ"ז ניסן | י"ב לעומר

12. הוד שבגבורה: הודאה בחולשה כמקור עוצמה

מטרת העבודה הפנימית של שבוע הגבורה היא להפוך אותנו לגיבורים – גיבורי הסיפור האישי של חיינו. בחינת ההוד שבגבורה באה להזכיר לנו שאנחנו מחפשים מודל יהודי של גבורה, השונה מהמודל המקובל. אנחנו עם קטן, שעיקר כוחו אינו טמון בעוצמה צבאית, אלא באיכות אחרת, פנימית יותר, הקשורה הן בהודאה והן בהודיה.

רואים זאת בצורה יפהפיה בברכה שאנו אומרים בחנוכה: "מסרת גיבורים ביד חלשים". הגיבורים בברכה הם כמובן היוונים, והחלשים הם המכבים. אך נשאלת השאלה, כיצד ניתן לומר על החשמונאים שהם היו חלשים? הרי הם היו לוחמים אמיצים שנחלו נצחון צבאי כביר.

ההסבר הוא שהמלה "חלשים" מתייחסת לדימוי העצמי של המכבים. בנפשם פנימה הם לא חוו עצמם כגיבורים גדולים אלא להפך – כמי שנצחונם אינו מובטח, כמי שתלויים בכל עת חסדי שמים וצריכים להיות ראויים להם. הם התפללו לפני כל קרב והביעו שלמי תודה אחריו, ובזכות זה ניצחו (בעיקר יהודה המכבי, ששמו מורכב מאותיות הודיה).

ההודאה מלאת ההודיה בחולשות שלנו, בכל מה שאיננו מסוגלים לעשות או במה שנכשלנו בו, היא חלק בלתי נפרד מהעבודה הפנימית שלנו. באורח פלא, הדבר אינו מייאש אלא מטעין אותנו בכוחות מחודשים לצאת ולפעול, הפעם לא קשים כארז אלא רכים כקנה – רפויים וסלחניים יותר. בדרך זו, במקום לשלוט במציאות בכוחנות (וכך להבטיח את התנגדותה) אנו מסוגלים לחלוש עליה ברכּוּת ולזכות לשיתוף פעולתה.

📝 גלו את המתיקות שבהודאה בחולשות שלכם. זה בסדר שיש דברים שאינכם מסוגלים לשנות, מחוצה לכם וגם בתוככם פנימה. אתם תגלו שדווקא ההודאה מאפשרת לכם לנתב את כוחותיכם בצורה מדויקת יותר, שתניב יותר תוצאות.


כ"ח ניסן | י"ג לעומר

13. יסוד שבגבורה: תוכנית עבודה

"אמור מעט ועשה הרבה", כך מלמד אותנו שמאי בפרקי אבות. כל העבודה הפנימית שלנו צריכה מתישהו להיתרגם לכדי עבודה חיצונית – ביצוע שינוי ממשי בחיים שלנו. למעשה, אחד הפירושים לפסוק הנודע "אֲשֶׁר בָּרָא אֱ־לֹהִים לַעֲשׂוֹת", הוא שה' ברא את העולם כדי שאנחנו נעשה אתו משהו.

היסוד שבגבורה הוא מפתן היציאה מחדר החושך של העבודה הפנימית שלנו. זהו רגע האמת, הנקודה בה העבודה הפנימית שלנו צריכה לעמוד במבחן המציאות.

אם מסתכלים על מבנה הספירות, רואים שמיקומה של ספירת היסוד משווה לה צורה של משפך: לספירה זו מתנקזים שלושת קווי הספירות והופכים להיות קו מרוכז אחד היורד מטה אל המציאות. משמעות הדבר היא, שבשלב היסוד אין יותר זמן לשיטוט פנימי ולהתלבטות, להיטלטלות בין אפשרויות. צריך להכריע ולקבוע סדר פעולות – קודם א', אחרי זה ב', לבסוף ג'.

במלים אחרות, יסוד שבגבורה פירושו תוכנית עבודה, סדר יום, רשימת מטלות. זה נשמע מעיק, אך למעשה זה תענוג גדול: כך יורד השפע שלנו לתוך המציאות – דרך משפך לינארי של פעולות.

מי שמדגים לנו זאת הוא מגלמהּ של ספירת היסוד בתנ"ך, יוסף הצדיק. יוסף מצליח לפרש את חלומות המצרים בכך שהוא מוסיף להם את ממד הזמן (שלושה ימים, שבע שנים) ובמקרה של פרעה אף מנדב תוכנית פעולה מעשית כיצד להיערך להתגשמות החלום.

יוסף גם מעניק לנו שיעור גדול לגבי התכונות העיקריות הנדרשות מאתנו בשלב היסוד: איפוק, ריכוז ודבקות במטרה. בשל העובדה ששמר על צלמו הקדוש בניכר, ובפרט שעמד בפיתוייה של אשת אדונו, הפך יוסף סמל לשליטה ביצרים. גם אנו , בבואנו לתרגם את עבודתנו הפנימית לסדר יום מעשי, צריכים גבורה רבה שלא להתפזר ולא לאפשר 'דליפות אנרגיה' מיותרות.

יוסף שמר על קדושתו בכך שנשא לנגד עיניו בכל עת את 'גיבורו' – אביו הצדיק יעקב. אף לנו כדאי שתהיה דמות מופת כלשהי שתעמוד לנגד עינינו ותדרבן אותנו להתרכז בשליחותנו.

📝 אל תפחדו מרשימות מטלות ומתכנון סדר יום (ושבוע, וחודש, ושנה…). יש אפליקציות של לוחות שנה ורשימות מטלות שיכולות מאד לעזור. בחרו מודל חיקוי כלשהו, רצוי אדם צדיק וקדוש, המסור לשליחותו, ושאפו להיות ראויים לו. ניתוב כוחותיכם כראוי לתוך ציר הזמן יסב לכם סיפוק עצום, וייעל את נתינתכם לעולם.


כ"ט ניסן | י"ד לעומר

14. מלכות שבגבורה: תן לו משלו

פתחנו את שבוע הגבורה באמירה, שכל התכנסות לעבודה פנימית צריכה להתחיל בהחלטה שבסופה אנו חוזרים לעולם להביא לו מפירותינו. כעת, בהגיע השבוע לסופו, עלינו לפרוע אותה.

כל יציאה מהבית אינה קלה, קל וחומר אחרי שנדמה לנו שעבדנו קשה על שינוי פנימי בתוכנו. אנו כה קרובים אצל עצמנו, כה חשים את גודל התהליך שעברנו, שאנו עשויים לדמיין שהמציאות מיד תזהה זאת, תיפול לרגלינו בהתפעלות ובהערצה ותפתח לפנינו שעריה.

אך העולם בחוץ אינו חי את עולמנו הפנימי. הוא נוהג כמנהגו, ואין לדעת איך יגיב. הד לתמורה שעברנו עשוי להיות קלוש ומאוחר, ואולי אף לא להיות מורגש כלל. יציאה החוצה פירושה חזרה אל האחר השונה מאתנו, ועלינו להיות מוכנים לכל.

צעד היציאה דורש מאתנו אם כן מעשה אחרון של עבודה עצמית, שיחסן אותנו מפני כל התרסקות העלולה לבוא.

החיסון טמון בדברי דוד המלך "כי ממךָ הכל ומידךָ נָתַנו לך", או בגרסה של פרקי אבות: "תן לו משלו, שאתה ושלך – שלו". כל אימת שאנו מביאים משהו מעצמנו למציאות – עושים מעשה טוב, עוזרים למישהו – עלינו לזכור שאין לנו מה להחזיק טובה לעצמנו: אנו בסך הכל מחזירים לעולמו של ה' מעט מהטוב שהוא גומל אתנו. השפע הטוב שם, וכשהוא יוצא תחת ידינו, זה פשוט בגלל שהפסקנו לחסום אותו.

תודעה זו, שאין לנו באמת שום זכויות יוצרים על מעשינו הטובים, נקראת שפלות רוח, והיא המהווה את פנימיות ספירת המלכות. דוד המלך הדגים אותה כאשר, ברגע השיא של מלכותו, כשהעלה את ארון הברית חזרה לירושלים, פיזז וכרכר עם פשוטי העם, ללא כל רגש התנשאות או עליונות. מיכל אשתו 'ירדה' עליו על כך, אך הוא אמר לה בפשטות "הייתי שפל בעיני".

הסיבה שדברי מיכל לא הפילו את דוד מ"איגרא רמא" ל"בירא עמיקתא" היא שמבחינתו, הוא היה בבירא עמיקתא מלכתחילה. מי שלא מטפס על עצים גבוהים, גם לא נופל מהם.

📝  אחרי כל מלה או מעשה טובים שאתם גומלים עם מישהו, שננו לעצמכם "כי ממךָ הכל ומידךָ נָתַנו לךְ". כך לא תצפו לגמול או שכר, תהיו קלילים ושמחים יותר, ותוכלו לזרום הלאה לעוד ועוד מעשים טובים.


✒️ הקדמה לשבוע התפארת

אנו מתחילים הערב את השבוע השלישי של ספירת העומר, המוקדש לספירת התפארת. בחרתי להקדיש כל שבוע לנושא אחר. את שבוע החסד הקדשנו למערכות יחסים ואת שבוע הגבורה לעבודה פנימית. תפארת עניינה הרמוניה ויופי, ועל כן הנושא שלנו השבוע יהיה אמנות ויצירתיות.

לא צריך להיות אמן כדי להקדיש תשומת לב לנושא האמנות והיצירה! על כולנו לחיות כאמנים, הלוקחים את חומר הגלם של חיינו ומעבדים אותו לכדי יצירת אמנות. על כולנו להשתמש בכוחות היצירה שה' העניק לנו כדי לחיות את חיינו ביצירתיות ובהשראה.

למעשה, כוח האמנות והיצירה הוא מהגבוהים ביותר שניתנו לנו. לא בכדי, המלה אמנות נגזרת מאותו שורש של אמונה: כאשר אנו חיים כאמנים אנו למעשה מחזקים את האמנה והקשר שלנו עם ה', שבעצמו מכונה אמן בשיר השירים.


ל' ניסן | ט"ו לעומר

15. חסד שבתפארת: האתי והאסתטי

רוב הדברים נולדים מחיבור של שני דברים; האמנות המודרנית נולדה מהפרדה: הפרדת האתי (תחום המוסר) מהאסתטי (תחום היופי).

עד העידן המודרני היתה האמנות חלק בלתי נפרד מהדת, וממילא היתה מעוגנת בתמונת עולם המבקשת להגשים במציאות ערכי מוסר כלשהם. אך כאשר האמנות החלה להפרד מהדת, היא גם במהרה ניתקה עצמה מהמחויבות לסולם ערכי ומוסרי כלשהו.

מטרתה החדשה של האמנות לא היתה לחנך או לתקן את העולם, אלא רק להשקיף עליו ולהציף רגשות – לא משנה אם חיוביים או שליליים, נעלים או ירודים, מוסריים או בלתי-מוסריים. התוצאה היתה יצירות אמנות רבות שהנמיכו את האדם במקום לרומם אותו, ואמנים רבים שאינם לוקחים אחריות מוסרית על יצירותיהם.

בהיכנסנו לשבוע ה'תפארת', אותו אנו מקדישים לנושא האמנות והיצירה, עלינו להזכיר לעצמנו את בחינת ה'חסד' שצריכה לעמוד בבסיסו: כל דבר שאנו עושים, כולל ביטויי היצירתיות שלנו, צריך להיות מכוון אל עבר הטבה עם המציאות, אל עבר תיקון העולם, שיפורו והעלאתו.

בחינת החסד שביצירה האמנותית אין פירושה בהכרח אמנות דידקטית או קיטשית. ניתן ורצוי להעביר מסרים מורכבים, וגם לא לעשות זאת באופן המאכיל את הקהל בכפית. הכוונה היא לעמדה נפשית מצדנו: האם אנו מכוונים להטבה עם העולם או לא? אם אנו מעמידים עצמנו נכון בהתחלה, ההמשך ינבע מתוכנו בצורה טובה.

📝  בין אם אתם אמנים או לא, בדקו עצמכם אם הדברים שאתם עוסקים בהם ומעניקים לעולם נובעים מנקודת מוצא של חסד ואהבה ונועדו להיטיב עם המציאות, או חלילה לא.


א' אייר | ט"ז לעומר

16. גבורה שבתפארת: אמנות כעבודה

אנדב לכם סוד מקצועי מעולם הכתיבה: מכירים את הפסקאות שמרגישות לכם הכי קלילות וזורמות? אלו שהכי מתגלגלות מהדף בצורה חלקה? ובכן דעו לכם, שבכתיבתן הושקע הכי הרבה מאמץ. דברים חלקים דורשים שיוף וליטוש. כלל האצבע הוא: ככל שקל יותר לקרוא פסקה, כך היה קשה יותר לכתוב אותה.

בחינת ה'גבורה שבתפארת' היא בחינת העבודה שבאמנות. כל יצירה, בכל תחום, דורשת עבודה. יצירות טובות, מעמיקות, המשמחות את העין ומסברות את האוזן, דורשות הרבה עבודה.

מדובר הן בעבודה חיצונית והן בעבודה פנימית. במישור החיצוני יש ללמוד את מלאכת היצירה. בין אם מדובר בנגינה על כלי מוזיקלי, ציור, כתיבה או כל דבר אחר, דבר אינו יכול להחליף את הלימוד האינטנסיבי, האימון הממושמע וצבירת הנסיון. אל תאמינו לסיפורים על אנשים שהיצירה באה להם בשליפה מהמותן. יצירות טובות הן פרי עמל, ו"אדם לעמל יולד".

במישור הפנימי יצירות אמנות גדולות נובעות מבירור פנימי חודר: מהי האמירה שהכי חשוב בעיני, בנקודה הזו במקום ובזמן, להביא לעולם? כדי להגיע למי התהום העמוקים יש לחפור בארות, וכדי להפיק מתוכנו יצירות עמוקות יש לחפור לתוך נפשנו ולמצוא את הנקודה שבוערת בלבנו ומבקשת להתבטא.

📝  שׂישׂו אלֵי פיתוח יומיומי של הכישורים שלכם, אפילו אם זה דורש דם, יזע ודמעות. בזכות זה תוכלו להביא אוצרות לעולם. כשאתם מרגישים אפילו קצת מיומנים, אתם מוכנים להתחיל ליצור: התבוננו לתוך נפשכם, חושו מה הכי דחוף לכם להביע והשתמשו בכלים שלכם להביע אותו.

שבת שלום! 🕯️🕯️


ב' אייר | י"ז לעומר

17. תפארת שבתפארת: היופי שבאמנות, אמנות היופי

הקדשנו את השבוע לנושא האמנות משום שתפארת קשורה ביופי ובהרמוניה. בחינת ה'תפארת שבתפארת' היא אפוא בחינת היופי שבאמנות – עצם הממד האסתטי שלה.

היופי הוא חמקמק. מה שיפה בעיני אדם אחד אינו יפה בעיני אחר. ישנם גם סוגים שונים של יופי: בשפה העברית לבדה יש לפחות שמונה מלים נרדפות ליופי, שכל אחת מהן מבטאת היבט אסתטי אחר.

אך למרות כל זאת יש משהו המשותף לכל סוגי היופי, שכאשר רואים אותו מזהים אותו. ופעולתו של היופי עמוקה מכפי שמשערים: היופי מרומם את הנפש ומזכיר לה את שורשה הרוחני הנעלה – המקום בו היא יודעת שהיא, והבריאה כולה, הינם "מעשה ידי אמן" שעוצב לפרטי פרטים בידי אמן האמנים, משורר המשוררים, ה'. תכלית כל האמנות היא לעורר ידיעה/אמונה חבויה זו.

כמובן, שהיופי עשוי גם לתעתע. שלמה המלך הזהיר אותנו מפני "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי", והדגיש כי דווקא "אִשָּׁה יִרְאַת ה'" – המחוברת ליופי פנימי – "הִיא תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל).

אך בתורת החסידות מסבירים שזה רק השלב הראשון בתיקון היופי. תפארת היא שילוב של אהבה ויראה, ולכן מבקשת לחבר בין אהבת היופי – כולל זה החיצוני – לבין יראת ה' הנזהרת ממנו.

לפי הפירוש החסידי, לאחר שה"אשה יראת ה'" (שהיא בעצם כולנו) עובדת על תיקון יחסה ליופי, ושמה לבה שהוא ישרת את הפנימיות ולא את החיצוניות, היא לא מתהללת רק ביראת השמים שלה, אלא אף ביופי ובחן שלה עצמם: "הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה" (שיר השירים א, טו), בחן של אמת וביופי של ממש.

📝 בררו את היחס שלכם ליופי: האם אתם הולכים שבי יותר מדי אחר יופי חיצוני? אולי להפך, מזלזלים בו יותר מדי? חלק מגאולת העולם היא שהיופי החיצוני ישרת את הקדוּשה – יהיה מחובר לפנימיות הדברים ויקרין אותה החוצה.


ג' אייר | י"ח לעומר

18. נצח שבתפארת: אמנות הנוגעת בנצח

ספירות הנצח וההוד הן צמד. ספר הזוהר מונה אותן בנשימה אחת, והן מקבילות לשתי הרגליים בגוף האדם, שכאשר הן צועדות פועמות יחדיו בשיתוף פעולה ריתמי מושלם. אף כאן, בהקשר של ספירת התפארת, תחום האמנות והיצירה, נבקש לראותן כצמד: כהתגלמותן של בחינות הנצח והרגע שביצירה האמנותית.

ונפתח בנצח. ספירת הנצח שבתפארת מגלמת את הבחינה בה האמנות צריכה לגעת בנצח.

כאשר מקבילים את הספירות לכיוונים במרחב, ספירת הנצח מקביל לכיוון 'מעלה': היא מצביעה אל השמיים, משכן הכוכבים. ספירת הנצח גם מקבילה ליום הרביעי של בריאת העולם, בו נבראו הכוכבים. ומה הם הכוכבים? המשל המוחשי החזק ביותר למשהו נצחי, הנח למעלה מכל מה שמתהווה ונפסד.

אמנות אינה נעשית כמובן בתחום הנצח אלא בתוך ממד הזמן, וכמו כל דבר בעולם נועדה להתכלות. חז"ל אמרו שאחד ההבדלים בין הבורא לבין אמנים בשר ודם הוא, ש"מִדַּת בָּשָׂר וָדָם – מַעֲשֵׂה יָדָיו מְבַלִּין אוֹתוֹ [שורדים אחרי שהוא מתבלה]", בעוד "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מְבַלֶּה מַעֲשָׂיו [שורד אחרי שהם מתבלים]" (תלמוד בבלי, ברכות י א).

על פניו, משפט זה בא להראות את קטנוּת האדם מול ה'. אך הנה, טמונה בו גם אמירה מופלאה בשבח האמנות מעשי ידי האדם: האמנות מתגלה בו כרובד בינים בין האדם לבין ה'. מצד אחד היא מתבלה, כמו האדם ביחס לה', אך מצד שני, כמו ה' ביחס לאדם, היא 'מבלה' את האדם ושורדת אחריו. האמנות היא אם כן דרכו של האדם להדמות לבוראו – ליצור משהו בעל תוחלת חיים ארוכה משלו, המתקרב לנצח האלוקי.

📝 בעשייתכם היצירתית עשו כל מאמץ להתעלות מעל שיקולים של 'טרנדים' ואופנות חולפות. גלים עולים ויורדים, ומה שנראה גדול היום יתקטן שוב מחר. חשבו לטווח רחוק ושאפו לגעת ביצירותיכם באמיתות וערכים נצחיים.


ד' אייר | י"ט לעומר

19. הוד שבתפארת: אמנות עכשווית

הצד השני של נגיעת האמנות בנצח הוא, שכדי להיות רלוונטית ולגעת באנשים במציאות עליה להיות מחוברת גם לכאן ולעכשיו.

זוהי בחינת ה'הוד שבתפארת': המרכיב ביצירה האמנותית בו היא מהדהדת את המציאות הסובבת את האמן, אפילו אם זו היא מאד אישית. בעוד ספירת הנצח מצביעה מעלה אל השמיים, משכן הכוכבים הנצחיים, ספירת ההוד מצביעה מטה אל הארץ – אל המקום בו אנו עומדים, מודים ומתוודים: אלו הם חיינו, אלו ולא אחרים.

חשבו על יצירות האמנות הגדולות ביותר של כל הזמנים, בין אם מתחום הספרות, התיאטרון, האמנות החזותית או המוזיקה. בכולן תמצאו שזירה של הנצחי עם הרגעי, של האוניברסלי עם המקומי. אילו היו היצירות עוסקות רק ברגעי ובחולף, הן לא היו שורדות עד דורנו, ואילו הן היו עוסקות רק ברעיונות נצחיים ומופשטים – הן כלל לא היו בגדר יצירות אמנות, שבהגדרה עוסקות במוחשי ובפרטיקולרי. כל יצירת אמנות, בשפתה, סגנונה ופרטי 'לבושה', היא גם בבואה של תקופתה.

הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הספר המודפס ביותר בעולם: התנ"ך. התנ"ך הוא ספר נצחי, המעניק עד היום השראה למיליארדים ברחבי העולם. אך בה בעת כולו גם שיקוף ותיעוד של אירועים שהתרחשו באזור גיאוגרפי ובתקופה היסטורית מוגדרים.

די שתתנו דעתכם לְמה שאנו עושים בשבועות אלו של ספירת העומר: אנו משחזרים את צעדיהם של בני ישראל בנדודיהם ממצרים להר סיני, אירוע שארע רק פעם אחת בהיסטוריה. אך מכיוון שמסעם שילב בין מבנה נצחי ואוניברסלי לבין סיפור ספציפי, ביכולתנו לתרגמו, מדי שנה, לכדי מסע רוחני אישי.

📝 בין אתם אמנים או רק מנסים לחיות את חייכם מתוך יצירתיות והשראה – חיבור חזק למה שקורה כאן ועכשיו, במעגלי חייכם הספציפיים הוא חיוני בכדי להגשים בתוכם את הערכים הנצחיים שאתם מאמינים בהם.

מוקדש לעילוי נשמת כל החיילים הגיבורים שמסרו נפשם על קדושת הארץ, בכדי שנוכל אנו לחיות כאן.


ה' אייר | כ' לעומר

20. יסוד שבתפארת: דברים שהשתיקה יפה להם

אנו מקדישים את שבוע התפארת לנושא האמנות והיצירה, כולל השאלה כיצד לחיות את חיינו באופן יצירתי, והגענו לשלב היסוד שבתוך התפארת.

בגוף האדם, מקבילה ספירת היסוד לאברי הרבייה – האברים המוצנעים ביותר, שגם דורשים הכי הרבה עבודה של איפוק, זהירות והתקדשות. ביחס לאמנות ויצירה מעלה היסוד שבתפארת את נושא הקדושה שבאמנות: כיצד לרומם את יצירת האמנות שלנו כך שתשרה בה אותה איכות פלאית המכונה קדושה?

היה אפשר לחשוב שקדושה נוצרת דרך הנכחה אינטנסיבית של מוטיבים כאמונה, רוחניות, השגחה וכדומה. אך הקדושה – כמו הקדוש ברוך הוא שממנו היא נובעת ואליו מצביעה – היא עדינה וחמקמקה יותר. דיבור מופרז על אודותיה גורם לה דווקא לחמוק מבין אצבעותינו.

לכן מתאים יותר לומר שקדושה מתגלה דווקא דרך שתיקה, העלמה, רמיזה. היא "דבר שהשתיקה יפה לו", כלומר שהשתיקה חושפת את יופיו. אכן, לפעמים המסרים שאינם נאמרים הם החזקים ביותר, הדימויים שאינם מוצגים – אלו הנצרבים בעומק לבנו. דווקא ההסתרה היא המולידה רגש מסתורין, המיטיב להמחיש את פלא הקדושה יותר מכל.

פסוק בתהלים אומר, "הַאֻמְנָם אֵלֶם? צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן!" (תהלים נח, ב). על פי פשט הפסוק קורא לנו שלא לשתוק אלא להשמיע קולנו. אך חז"ל הפכו את היוצרות. הם דרשו את המלים "האמנם אלם" כאומרות: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם". (תלמוד בבלי חולין פט, א). על מנת שיצאו מפינו דיבורי צדק מתוקנים, עלינו ראשית כל להתעצם עם מידת האילמות והשתיקה. הדיבור שינבע אז מתוכה יהיה מעודן ומדויק יותר – דיבור קדוש.

📝  הרגילו עצמכם להקדים שתיקה לדבריכם. כאשר אנו חשים מלדבר אנו גם חשים טוב יותר מה באמת ברצוננו לומר. אמרו רק שיכול להישמע, ואת הדברים העמוקים והפנימיים יותר הותירו בין השורות. אתם תראו שלאורך זמן רישומם על הזולת יהיה עמוק יותר.


ו' אייר | כ"א לעומר

21. מלכות שבתפארת: שירו לה' שיר חדש

אנשים רבים הלומדים אמנות חווים לחץ לא קטן מסביבתם להיות מקוריים: לפתח סגנון אישי, לייצר אמירה חדשנית, לעשות משהו שעוד לא נעשה מעולם.

הלחץ הזה מאד שלילי, ותוצאתו ידועה מראש: מרוב מאמץ להיות מקוריים כל מה שיוצא תחת ידינו זה אוסף קלישאות, או לחילופין רעיונות פשטניים או בוטים. זה אותו דבר בחיים בכלל: כשאנו מנסים בכוח להיות מיוחדים, אנו הופכים למאד לא מיוחדים – עדר הגועה בקול "כולנו אינדיווידואלים!"

חדשנות היא באמת דבר חשוב. חז"ל קבעו כי "אין בית המדרש בלא חידוש", ומזמורי התהלים מבקשים מאתנו "שירו לה' שיר חדש". אך חדשנות, כמו אינדיווידואליות, לא ניתן לייצר בכוח. היא נובעת מעצמה דווקא כשאנחנו לא מנסים להיות מקוריים, כשאנחנו לא מחזיקים מעצמנו מיוחדים.

מושג החידוש מחובר מאד בתנ"ך למושג המלכות: הדבר הראשון המתואר בתורה כחדש הוא מלך ("ויקם מלך חדש על מצרים", שמות א, ה), והדבר הראשון אותו מחדשים הוא מלוכה ("לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה", שמואל א יא, יד).

והנה, דווקא על ספירת המלכות נאמר בספר הזוהר כי "לֵית לה מגרמה כלום": אין לה מעצמה דבר. אין הכוונה שאין לה באמת מה לחדש. נהפוך הוא: כל החידושים וההמצאות הכי גדולים מגיעים מספירת המלכות! הכוונה היא רק, שמצד המלכות עצמה היא לא מנסה להיות חדשנית, אלא ניגשת אל הדברים בענווה ובשפלות רוח.

כך בדיוק נולדו החידושים הגדולים ביותר ביהדות: לא מיומרה חדורת גאווה להמציא את הגלגל, אלא מנסיון חדור שפלות להבין ולפרש את דברי הדורות הקודמים. "משיח בא בהיסח הדעת", וכמוהו כל החידושים האמיתיים.

📝  הרפו מהרצון להיות מיוחדים ומקוריים. השקיעו בלימוד, בקבלת השראה מאחרים, בנסיון ללמוד מכל אדם. דווקא כך הייחודיות האמיתית שלכם תוכל להקרין החוצה ואור חדש יבוא דרככם לעולם.


✒️ הקדמה לשבוע ספירת ה'נצח'

ספירת הנצח קשורה בנצחון, בניצוח (כמנצח על תזמורת) ובנצחיות. בגוף האדם, היא מקבילה לרגל ימין – הרגל עמה נהוג לצעוד קדימה בבטחה ולהתחיל להטביע את חותמנו על המציאות. הרגליים גם מסמלות את יכולתנו להוריד את הכוחות שבנו לקרקע וליצור מהלכים בעולם, הממשיכים להתקיים גם אחרי שאנחנו כבר איננו.

בחרתי להקדיש את שבוע הנצח לנושא החינוך. הבסיס לכך היא הביטוי, שמקורו בחז"ל, "ברא כרעא דאבוה הוא", הבן הוא רגל אביו. מביטוי זה עולה, שכפי שהרגל היא חלק מהגוף אך בכל זאת יוצאת ממנו החוצה אל הקרקע, כך הילדים הם מצד אחד חלק מהוריהם אך מצד שני יוצאים מהם החוצה לעולם. בנוסף, בעוד חיינו שלנו סופיים, דרך צאצאינו יכולים רוחנו וערכינו להמשיך ולפעם בעולם, פוטנציאלית לנצח נצחים.

לא לכולנו יש ילדים, אך לכולנו יש קשר לחינוך. די בהיותנו מורים, מדריכים במסגרת כלשהי או אחראים על אנשים כלשהם  מתחתינו, וכבר החינוך הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. מעבר לכך, כל אחד מאתנו צריך גם להקדיש זמן לחינוכו העצמי: לגידול בחינת הילד שבו ולהבאתה לבגרות.

מכיוון שבהורים וילדים עסקינן, נעסוק בשבוע זה במיוחד גם בדמויות ההוריות המזוהות עם שבע הספירות התחתונות, "שבעת הרועים" שלנו – אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. לגבי כל אחד מהם נבקש לברר, מהי העצה החינוכית העיקרית שביכולתו להעניק לנו.


ז' אייר | כ"ב לעומר

22. חסד שבנצח: "שימני כחותם על לבך"

חסד שבנצח הוא האהבה שבחינוך. נקודת המוצא בחינוך ילדינו היא לאהוב אותם.

המלה חינוך קשורה למלה חן, שכן כל נשמה היא כאבן חן שניחנה ביופי ייחודי וחד פעמי. את אבני החן האלו עלינו להניח על לוח לבנו, כפי שהכוהן הגדול נשא על חזהו את אבני החושן שייצגו את שבטי ישראל לגווניהם. המלה חושן רומזת ליכולת לחוש את החן של כל נשמה ולנצור אותו על לוח לבנו.

הרבי הששי של חב"ד, הרבי הריי"ץ, אמר כי על כל הורה להקדיש לפחות חצי שעה ביום לחשיבה על חינוך ילדיו. דבר זה מתחיל באהבתם. כאשר זכר ילדינו נצור בלבנו אנו מתמלאים באהבה כלפיהם וברצון להעניק להם מכל טוב.

דברים רבים עלינו להנחיל לדורות הבאים – חכמת חיים, יושרה, ערכים ועוד. אך כשם שכולם צריכים לנבוע מאהבה, כך במרכזם גם צריכה לעמוד אהבה: אהבה לה' ואהבה לתורה, אהבת אדם ואהבת ישראל.

את כוח האהבה ירשנו מאברהם אבינו, איש החסד. אברהם נקרא "אוהבי" (ישעיה מא, ח) ואופיין ברצון לקרב באהבה את כל באי העולם . יתרה מכך, ה' מעיד על אברהם כי בחר בו "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט): אברהם נבחר בשל כוחו כמחנך להעמיד דור ישרים מבורך שייטיב עם העולם.

📝 אהבו את ילדיכם/תלמידיכם/חניכיכם כאילו הם יהלומים יקרים. חושו בלבכם את היופי המיוחד שכל אחד מהם ניחן בו. תנו לו לחלחל לתוככם. הוא ייתן לכם כוח להעניק להם יותר מעצמכם.


ח' אייר | כ"ג לעומר

23. גבורה שבנצח: גבולות בחינוך

ליצחק ורבקה נולדו תאומים: עשו שהיה "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה", ויעקב שהיה "אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז).

כתוב שיצחק אהב את עשו ואילו רבקה – את יעקב. האם באמת אנו חושבים ששניהם הפלו כך אחד מילדיהם? סביר יותר לפרש שיצחק אהב את האופן שבו עשו גדל – בחוץ, חופשי, בלי גבולות – בעוד רבקה אהבה את האופן שבו יעקב גדל – בתוך האוהל, מוגן ושמור.

אפשר להבין את יצחק. הוא רצה ילד גיבור, שלא מפחד מהעולם. ילד שהוא כמו מדורה גדולה , שהרוח אינה מכבה אלא להפך – מלבה ומחזקת. אך רבקה הבינה שגם מדורה גדולה מתחילה מנר קטן. ועל נר צריך לגונן מהרוח.

רבקה צדקה: עשו גדל וביזה את הבכורה, בעוד יעקב הפך לנושא הלפיד של מורשת אביו. כשיעקב גדל, רבקה בעצמה הוציאה אותו מהאוהל ושלחה אותו לחרן, ארץ של עובדי אלילים, שיתחכך עם רוחות העולם ויתחזק, כמו שיצחק רצה. אך הכל היה בזכות הגבולות החזקים שהעניקה לו בילדותו.

הגבורה שבנצח היא יסוד המשמעת שבחינוך. אמירת שלמה המלך ש"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד) נוטה להרתיע אותנו היום; אך אם נבין את המלה "שבט" כאומרת פשוט 'גבולות', נוכל לשמוע את האמת שבה. גבולות שומרים עלינו, מגוננים עלינו, מעניקים לנו בטחון. רק אם נשמור על הילד בגבורה בעודו נר, הוא יוכל לגדול ולהיות מדורה חזקה וגיבורה.

📝  אל תחששו להיות חזקים. החוסן הפנימי שלכם ינסך בטחון בילדיכם. כשהם משתוללים ומשגעים אתכם אמרו לעצמכם: הם רק בודקים אם אני סולם יציב. אם אתקפל, הם יישארו למטה. אך אם אעמוד על שלי – הם יוכלו לטפס באמצעותי מעלה מעלה.

שבת שלום!


ט' אייר | כ"ד לעומר

24. תפארת שבנצח: לאיזה שבט הילד שלי שייך?

אתמול דיברנו על מידת הדין. אך החסידות רוצה תמיד ללכת לפנים משורת הדין – אל מידת הרחמים.

ללכת לפנים משורת הדין פירושו גם לגלות את פנימיות הדינים – הרובד הפנימי והרך של הפסוקים הקשים בתורה, הממתיק את משמעותם. גם לפסוק הקשה שהבאנו אתמול, "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ" (משלי יג, כד), יש פירוש חסידי מתוק:

שבט פירושו מקל או מטה, אך בהשאלה הוא משמש גם לתיאור שבטי ישראל – הענפים היוצאים מהגזע של יעקב אבינו. לפי הפירוש החסידי, "חושׂך שבטו שונא בנו" פירושו שמי שחוסך ומונע מילדו את חיבורו ל'שבט' הרוחני שלו, שורש נשמתו, פוגע בבנו ומזיק לו.

כפי שראינו ביום החסד שבנצח, כל נשמה היא כמו אבן חן בחושן של הכוהן הגדול. היא שייכת לשבט רוחני מסוים – משפחת נשמות בעלת אופי ועניין משלה. יתכן שנשמת ילדנו היא מאותו שבט שלנו, וייתכן שלא. עלינו להקשיב לילד ולאפשר לו להתחבר לשורש הרוחני המיוחד שלו במסגרת חיי הקדושה: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו).

התפארת שבנצח היא אם כן השילוב בין אהבת הילד (חסד שבנצח) לבין שמירה עליו (גבורה שבנצח). זוהי מידתו של יעקב אבינו, שהצליח, ברחמים רבים, לגדל את שנים עשר שבטי עם ישראל, כל אחד עם דגלו ודרכו, ולפני מותו גם לברך כל אחד מהם בהתאם לכשרונו המיוחד.

📝 הטו אוזניכם לצליל המיוחד של נשמת כל אחד מילדיכם. נסו לראות מהו השביל המיוחד בו הוא רוצה ללכת. מתוך שילוב של אהבה הורית ואחריות הורית תוכלו להדריך אותו למצוא את דרכו וללכת בה.


י' אייר | כ"ה לעומר

25. נצח שבנצח: ערכים נצחיים

המתמטיקאי היווני ארכימדס אמר פעם, שבהינתן הנקודה הנכונה הוא יוכל להרים את העולם.

לא רק את העולם צריך להרים, אלא גם כל עלם ועלמה. זוהי מהות החינוך. אך בשביל כך צריך נקודה ארכימדית הנמצאת מחוצה להם – נקודת משען מוחלטת ונצחית, בלתי משתנה, באמצעותה נוכל למנף אותם מעלה.

העולם משתנה כל הזמן, ועמו גם תפיסת המוסר. בשל כך, רבים הגיעו למסקנה שאין אמת מוחלטת. הכל יחסי ודינמי, הכל תלוי בנקודת מבט, לכל אחד ה'אמת' שלו.

ניתן לנסות לגדל ילדים על תפיסת העולם הזו, ורבים אכן מנסים. אך תחושתו של מי שגדל כך היא שאין שום דבר מוצק בעולם. הכל נזיל ויחסי. הדבר מקרין לתוכו פנימה: קשה לו למצוא בתוך עצמו נקודת מרכז חזקה סביבה להיבנות – עמוד שדרה או מצפן מוסריים.

במסגרת שבוע הנצח אותו הקדשנו לחינוך, ה'נצח שבנצח' הוא הבחינה הנצחית והמוחלטת שחייבת להיות נוכחת בחינוך. על מנת שילדים יגדלו לכדי מבוגרים יציבים וחזקים, בלב תמונת עולמם חייב להיות גרעין של אמת נצחית.

הדמות החינוכית המגלמת נקודה זו היא משה רבנו, מי שהוציא אותנו ממצרים והעניק לנו את התורה. שני ההישגים האלו קשורים: אלמלא היה מכוּון משה מלכתחילה אל עבר מתן התורה, כנראה לא היה מצליח להוציא אותנו ממצרים. הר סיני היה הנקודה הארכימדית באמצעותה הוא העלה אותנו מעבדות לחירות.

📝 בדקו כמה מקום יש בביתכם לדברים נצחיים ומוחלטים. עיסוק בזמני ובמקומי הוא מצוין, אך רק על גבי בסיס חזק של משהו גבוה יותר. נוכחות קבועה ועקבית בחייך של ערך מקודש תרומם אותך, את ילדיך ואת הבית כולו.


י"א אייר / כ"ו לעומר

26. הוד שבנצח: לא נורא ליפול

אתמול דיברנו על החשיבות של אמת נצחית בחינוך, הנוסכת יציבות על הבית ומשמשת נקודת משען להתרוממות.

הצד השני של זה הוא פיתוח יכולת הכלה לשלל המצבים בהם הילדים לא עומדים ברף של האידאלים והעקרונות שאנו מציבים להם. המצבים בהם הם נכשלים, טועים ואפילו חוטאים.

מחנך צריך לדעת להיות בו-זמנית הן מעל ילדו, כדמות סמכותית, והן יחד עמו, כחבר וכאח – לשמוע "אל קול הנער באשר הוא שם" (בראשית כא, יז). זוהי בחינת ה'הוד שבנצח': מרכיב ההדהוד וההזדהות בחינוך.

הקדוש ברוך הוא הדגים לנו זאת כאשר צירף למשה רבנו את אחיו, אהרן. בעוד משה היה איש מידת האמת המוחלטת, ודגל בשמה בעקרון של "יקוֹב הדין את ההר", אהרן היה איש מידת השלום והפשרה ותואר כ"אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחברו" (בבלי סנהדרין ו, ב).

חז"ל המשילו את מעמד הר סיני לחתונה בין הקב"ה ה'חתן' לכנסת ישראל ה'כלה'. לפי ספר הזוהר משה היה "שושבין החתן" שהוריד את התורה מלמעלה, בעוד אהרן היה "שושבין הכלה" שליווה אותנו מלמטה. באותו אופן אנו צריכים להציב אידאלים מלמעלה, אך גם ללוות את הילד מלמטה בדרך להגשמתם.

עבודת אהרן אינה קלה. מרוב הזדהות עם בני ישראל הוא לא הצליח לעצור אותם מלפשוע בחטא העגל, ובסוף אפילו קצת סייע להם! אך מצד שני, בזכות הליווי והאמפתיה שהוא העניק להם, היו מסוגלים בני ישראל לעשות תשובה על חטאם ולקבל את הלוחות השניים. או-אז הם הצליחו לראות גם האור שבפני משה, שקודם לכן נעלם מעיניהם.

📝 עמדו מעל ילדיכם כדמויות סמכות, אך אל תתנשאו מעליהם. זכרו שגם אתם הייתם ילדים, ולמעשה גם עכשיו חי בכם ילד קטן המוּעד לכל פורענות. דבר זה יחדיר בכם יותר סלחנות לילדיכם, וישדר להם שגם אם חטאו ונפלו ניתן לעמוד מחדש ולתקן.


י"ב אייר | כ"ז לעומר

27. יסוד שבנצח: דוגמה אישית

ספירת ה'יסוד' קשורה בשליטת האדם על יצרו ובהרחבה, בתיקון מידותיו בכלל. בהקשר של נושא החינוך, לו אנו מקדישים את שבוע ה'נצח', היא מתייחסת להשפעת עבודת תיקון המידות שלנו על חינוך ילדינו, ובפרט להשפעת הזוגיות שלנו עליהם.

היינו יכולים לחשוב שהנושאים נפרדים. מה זה משנה כל כך לחינוך ילדינו כמה אנו עובדים על עצמנו? מה, הורים שיש להם בעיות בזוגיות שלהם לא יכולים להעניק חינוך מעולה לילדיהם?

אך למעשה, תיקון המידות שלנו הוא הדבר המשפיע על ילדינו יותר מכל. העבודה שאנו עושים על עצמנו מחלחלת לתוך ילדינו ונספגת בהם, וכן להפך: הרבי מאיז'ביצא נהג לומר שפגם קטן אצל ההורה, שהוא הזניח ולא תיקן בעבודה על עצמו, נועד להופיע אצל ילדו בקנה מידה גדול יותר.

בהקשר המשפחתי, האהבה והנאמנות שבין ההורים, ה"שכינה ביניהם" בלשון רבי עקיבא, תהיה תלויה כחופה מעל ראש ילדיהם כל חייהם, ותשרה עליהם השפעה חיובית שהם ימשיכו לדורות הבאים.

אנחנו רואים כל זאת בדמותו של מגלם ספירת היסוד, יוסף הצדיק. יוסף עמד בפיתויי אשת אדונו, וארץ מצרים בכלל, בזכות שנשא את דמויות אביו ואמו לנגד עיניו. צדקותם ואהבתם של יעקב ורחל, אולי האהבה הגדולה ביותר בתנ"ך, שמרה עליו. יוסף גם פעל כמחנך על סביבתו המצרית – לימד אותם להתאפק בהווה ולחסוך לעתיד, ואף הנחיל להם את מצוות ברית המילה, המסמלת את עבודת קידוש היצר.

📝  אל תדמו בנפשכם שאפשר לעשות לילדים הצגות לגביכם או לגבי הזוגיות שלכם, או שאתם כבר 'מקרה אבוד' אך אולי את ילדיכם אפשר להציל. העבודה המתמדת שלכם על עצמכם היא המתנה הגדולה ביותר שאתם יכולים להעניק להם.


י"ג אייר | כ"ח לעומר

28. מלכות שבנצח: לשחרר את הילד – ואת עצמנו

חז"ל תוהים על הפסוק "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה": כיצד אומר הפסוק שה' כילה את מלאכתו ביום השביעי? הרי כל העניין הוא שהעבודה נפסקה ביום הששי! תשובתם: "מה היה העולם חסר? מנוחה. באה שבת – באה מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה". במלים פשוטות: כשה' הניח לעולם – זה גופא היה סיום בריאתו.

באותו אופן, סופו כל 'סבב' של חינוך (החל מאמירה חינוכית קצרה וכלה בסוף תקופת החינוך כולה) הוא לשחרר את הילד. עוף, גוזל. עשינו מה שעשינו, כעת אתה כבר ברשות עצמך וצריך לעשות את בחירותיך שלך. רגע השחרור הזה הוא בה-בעת סוף החינוך, וחלק מהחינוך עצמו: האקט החינוכי האחרון שלנו לילד הוא להפסיק לחנך אותו.

לפי פירושנו ש'נצח' הוא חינוך, זוהי ה'מלכות שבנצח': השלב בו תפקידנו כמחנך מסתיים ואנו מניחים לילדנו לצאת לעולם (המלכות מסמלת בקבלה את השבת).

אך שימו לב: אין מדובר רק בשחרור של הילד, אלא גם בשחרור של עצמנו. כל מחנך עושה טעויות. לפעמים אפילו טעויות גדולות. קשה במיוחד הוא לראות כיצד טעויות שעשינו השפיעו לרעה על ילדינו. אילו רק היינו חכמים יותר, אנו כועסים על עצמנו, הם היו יוצאים אנשים יותר טובים ומאושרים! כיצד נחייה עם טעותנו אם היא הזיקה לילדינו?

כאן מגיע מקומה של האמונה. הקב"ה לא רק יותר חכם מהשכל שלנו;  הוא אפילו יותר חכם מהשגיאות שלנו! גם הן חלק מההשגחה שלו. לכתחילה היה אולי יותר נכון לפעול אחרת; אבל עכשיו, לאחר מעשה, יש רק לשאת את העיניים לשמיים באמונה תמימה שהכל היה לטובה.

קחו את דוד המלך, סמל ספירת המלכות. לא כל בניו יצאו צדיקים: אמנון אנס את תמר, ואבשלום מרד באביו ולקח ממנו את כס המלכות. מה עשה דוד? המשיך להתפלל ולקוות לישועת ה'. אפילו את רדיפת בנו אבשלום הוא הפך למזמור (תהלים ג'), ובו שר "וְאַתָּה ה' מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹדִי וּמֵרִים רֹאשִׁי". על טעויות צריך להתחרט, אבל לזכור שגם הן היו מאת ה', והוא יזכה אותנו להרים ראשנו ולעשות עליהן תשובה.

📝 הערתם הערה לילדכם? שחררו ותנו לו ליישם אותה בזמנו. הילד לא מקשיב לכם כמו פעם? קחו נשימה, זה חלק מהגדילה שלו. תנו לילדים להיות, רק כך הם ילמדו לנסוע בלי שתהיו גלגלי העזר שלהם. ואם עשיתם שגיאות בחינוכם, זכרו: הכל משמיים והכל לטובה. כנראה זה שיעור שהם לא היו צריכים ללמוד מכם, אלא להגיע אליו בעצמם.


✒️ הקדמה לשבוע ספירת ה'הוד'

אנו נכנסים לשבוע החמישי של ספירת העומר, המוקדש לספירת ההוד. ספירה זו קשורה בהודאה, בהודיה ובווידוי. שלושת הדברים קשורים לזה לזה: כולם נוגעים למקומות החלשים או הלא מתוקנים שלנו, המקומות בהם איננו בשליטה וזקוקים לסיוע. ראשית עלינו להודות בקיומם של חלקים אלו בנפשנו, לאחר מכן להתוודות עליהם ולבסוף גם להודות על קיומם, שכן בזכותם אנו נזכרים בקומתנו האמיתית וצומחים ממנה.

בהקשר של תיקון המידות, ספירת ההוד קשורה בתכונת התמימות – אמונה ובטחון פשוטים בה' שכל מה שקורה הוא לטובה, גם אם אינו מובן לנו או מנוגד לרצוננו. מאז גלות בבל בני ישראל מכונים "יהודים" משום ש"כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי" (בבלי מגילה יג, א). מכאן שהוד קשור גם בהודאה בקיומו של אל אחד – מקור טוב אחד לכל הדברים בעולם.

ספירת ההוד נמצאת בתחתית קו שמאל של הספירות, המקביל למושג "עבודה" (מבין שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם, תורה, עבודה וגמילות חסדים). על פי פשט הכוונה היא לעבודת בית המקדש, אך מכיוון שלאחר החורבן הוחלפו הקורבנות בתפילות הרי שהיא רומזת ל"עבודה שבלב" – התפילה. את שבוע ההוד נקדיש אפוא לנושא התפילה, או בהרחבה הקשר עם אלוקים.


י"ד אייר | כ"ט לעומר

29. חסד שבהוד: אהבת ה'

הקשר עם ה' מתחיל מהכרה בכך שהעולם וכל אשר בו נבראו בכוונה תחילה (שכן "אין דבר עושה את עצמו" בלשון ספרי החקירה) ושבריאתם היתה מעשה של חסד ואהבה. הכרה זו מולידה בנו, "כמים הפנים לפנים" (משלי כז, יט), רגש דומה של אהבה לבוראנו.

הקב"ה מוגדר כ"עצם הטוב", ומכיוון ש"טבע הטוב להיטיב" עלה ברצונו להשפיע מטובו לזולתו. זה אחד ההסברים העיקריים לחידת החידות, מדוע ה' ברא את העולם: כדי שיהיה לו זולת להיטיב עמו. אנחנו דרכו של בורא מושלם לחוות חסרון ולמלא אותו.

זו תשובה משונה לאוזנינו, אך יש לה טעם פנימי המתגלה למבקשו: "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים לד, ט).

חסד הוא כוח של קרבה וחיבור. הוא הדבק המאחד את כל פיסות ההוויה. הוא לא כוח מאוזן – כדי לאזנו נדרשת גבורה – אך הוא כוח יסודי: בלי אהבת ה' אלינו ואהבתנו אליו, הכל יתפורר ויתפרד.

בדרך כלל מוסבר שבניין עבודת ה' מתחיל מקומת בסיס של יראה: "ראשית חכמה – יראת ה'" (תהלים קיא, י). ואכן, כשהולכים בדרך הישר מלמטה למעלה יש לפתוח ביראה. אך בספירת העומר אנו מונים את הספירות מלמעלה למטה, בסדר שה' ברא את העולם, ובסדר זה מתחילים באהבה.

ההסבר הוא פשוט: אף שיראת ה' היא קומת הבסיס הראויה, קשה מאד לרצות לפתח אותה לפני שחשים קודם מעט אהבת ה'. לכן משמיים מרחמים עלינו ונותנים לנו – שלא בדין, עוד לפני שהתחלנו להתקרב לה' ולצבור זכויות – טעימה מה  אהבה זו. זהו אור בלי כלי, אך הוא הוא הנותן לנו את הכוח לבנות כלים שיכילו אותו בהמשך.

📝 הביטו סביבכם והתפעלו מכוח האהבה המפעם בבריאה – בכל פעולה של פריה ורביה של כל יצור חי, בהתלכדות המופלאה של כוחות הטבע. דמיינו שאהבה זו היא לבוש ארצי של כוח עליון – האהבה של ה'. אהבה זו שומרת על העולם כולו, ובפרט שומרת על עמנו בכל תהפוכות הגלות. תנו לה לעורר בכם אהבה פנימית ועמוקה חזרה לה' – ולבריותיו.


ט"ו אייר | ל' לעומר

30. גבורה שבהוד: לשמור על הסוד

אנו מקדישים את שבוע ההוד לנושא 'הקשר עם אלוקים', והגענו לבחינת הגבורה. הגבורה מבטאת את רגש היראה, ואם כן הנושא של היום הוא יראת ה'.

אנשים רבים חושבים בטעות שיראת ה' פירושה פחד מעונש. אך למעשה רגש זה אינו נחשב למניע ראוי לעבודת ה'. אפילו ילדים קטנים לא מומלץ שנגדל על גישה של "אם תתנהג רע אלוקים יעניש אותך". זה גורם לקשר שלהם עם ה' להיות חיצוני ולא אותנטי.

יראה מתוקנת יותר היא יראת חטא, מושג המתמקד במעשה השלילי עצמו ולא בתוצאותיו המשוערות. חטא הוא לשון החטאה – החמצה וחסרון – ואם כן יראת חטא היא פחד מעצם החסרון שייווצר במציאות, ובנפשי שלי, אם אעשה משהו רע.

סוג עוד יותר גבוה של יראה הוא יראת הרוממות. יראה זו נובעת מההכרה עד כמה ה' אינסופי ובלתי מושג. הכרה זו מעוררת בנו תנועה של רתיעה ונסיגה לאחור, אך מסוג חיובי: התפעמות מגדולתה של האלוקות, ומקטנותנו לעומתה.

אבל הכי בעומק, יראה היא בעצם הפחד שהקשר הפנימי של עם ה' יתקלקל. הקשר שלנו עם ה' הוא משהו מאד אינטימי וסודי. אי אפשר באמת להסביר אותו למישהו אחר, ואם ננסה אנו רק עשויים לחלל את קדושתו. יש צורך בהרבה יראה – זהירות, שמירה וגבולות – כדי לגונן עליו.

מגלמה של ספירת הגבורה הוא יצחק, שהקשר בינו לבין אלוקים תואר במלים "פחד יצחק" (בראשית לא, מב). הפשט הוא שאלוקים הוא מושא פחדו של יצחק, אך בחסידות דרשו את הביטוי אחרת: מידת היראה (פחד) נועדה לשמור על השעשוע הפנימי הסודי (צחוק) של הקשר הרוחני שלנו עם אלוקים.

כשנחשוב על הדברים כך, הפחד שלנו בעצמו יצחק, כפשוטו: כל פחדינו מהעולם הזה יהפכו לצחוק ושעשוע.

📝 עמדו והשתאו מול הפלא האלוקי הבלתי נתפס שמקיים את המציאות כולה. תנו לעצמכם להתקטן מולה. כעת שימו לב שבמרחק הזה יש גם קרבה: הנה, זכיתם להרגיש בתוככם את האינסופיות של ה'. שמרו על נקודת החיבור הזו. היא יקרה וחיונית, מקור לעליצות פנימית עמוקה. ככל שתגוננו עליה כך היא תהפוך לכוח מניע רב עוצמה בחייכם.


ט"ז אייר | ל"א לעומר

31. תפארת שבהוד: אורות וכלים

כתוב במשנה שאיש מקדש אשה באחת משלוש דרכים: בכסף, בשטר או בביאה.  הבעל שם טוב העניק למשנה הזו פירוש רוחני מופלא, המפרש את שלושת המושגים כשלבים בהתקרבות לה':

שלב 1: בחינת הכסף היא רגש הכיסופים המתעוררים בנו בראשית מסענו הרוחני. זוהי הרגשה חזקה של אהבה לה', שאיננו מבינים מהיכן הגיעה. מדובר למעשה במתנת משמיים, מעין 'הלוואה' רוחנית שנועדה לעזור לנו לצאת לדרך.

שלב 2: ברגע מסוים הכיסופים חולפים ואנו נשארים עם שטר התחייבות: הטקסט הכתוב של התורה. יש לחשוב על התורה כעל מכתב אהבה של אהוב שנסע למרחקים, שאנו קוראים שוב ושוב כדי להזכר בו ולהתקשר אליו.

אם איננו מתייאשים ומוותרים בשלב 2 אנו זוכים להגיע לשלב 3: חיבור אינטימי ועמוק עם ה', בבחינת ביאה. שלב זה למעשה מחזיר לנו את הכיסופים הראשונים, אך באופן בוגר ויציב יותר, שכן הפעם הרווחנו אותם ביושר דרך לימוד התורה.

שלושת השלבים מקבילים לספירות חסד, גבורה ותפארת. היום, ביום ה'תפארת שבהוד' (בחינת התפארת בקשר שלנו עם ה'), יש להתבונן בחיבור היהודי הייחודי בין חיבור רוחני בלתי אמצעי לה' לבין קשר עם ה' דרך התורה. לימוד התורה בלי חיבור עם ה' הוא כלי ריק; חיבור עם ה' בלי תורה הוא אור המסנוור ומתפוגג. יש לשלב בין השניים – להכניס את האורות הרוחניים לכלים של תורת חיים.

📝 כתוב שלכל יהודי יש אות בתורה. חפשו את האות שלכם, היא מהדהדת את הנקודות העמוקות ביותר בנפשכם. וכשאתם לומדים את חלקכם בתורה שאלו עצמכם, מה הקדוש ברוך הוא מבקש לומר לי כאן? שאלה זו תקים לתחייה את הלימוד שלכם ותהפוך את תורתכם לאור הממלא ועוטף אתכם.


י"ז אייר | ל"ב לעומר

נצח שבהוד: להפתיע את הקדוש ברוך הוא

אחד ממשלי החסידות מתאר מלך הטרוד בעניינים ברומו של עולם, אך למרות זאת, כשמביאים לו משהו מפתיע כמו ציפור מדברת, הוא מתפנה מענייניו ומשתעשע בכך.

הקדוש ברוך הוא לא ברא אותנו רובוטים או בובות מריונטה. הוא העניק לנו כוח בחירה כדי שנעשה אתו משהו: ניזום, נחדש, נפתיע אותו.

ציפיית ה' לאקטיביות ויצירתיות מצדנו ניכרת באחד ההבדלים הבולטים בין נֹח לבין אברהם: על נֹח כתוב "אֶת [עם] הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ", ואילו על אברהם כתוב "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". שניהם היו צדיקים, אך נח הלך עם ה' בעוד אברהם הלך לפניו. בעצם, אברהם היה יוזם ופועל על דעת עצמו, בעוד נח רק עשה מה שאמרו לו.

(רואים זאת בסיפוריהם: כשה' סיפר לנח שבכוונתו להוריד מבול נח ציית ובנה תיבה לו ולמשפחתו; אך כשה' סיפר לאברהם שבכוונתו להשמיד את סדום, אברהם ניסה לשכנעו לחזור בו).

ספירת הנצח עניינה יוזמה פעילה. בהקשר של שבוע ההוד, המוקדש לנושא הקשר עם אלוקים, היא מתייחסת לתכונת ה"חוצפה דקדוּשה": הכוח להעיז ולעשות דברים לא צפויים, אך לא כדי למרוד בה' אלא להפך, כדי להפתיע אותו ולשמח אותו – להיות ציפור מדברת.

📝 הסתכלו על חייכם ושאלו את עצמכם: איזה מעשה חיובי ביכולתי לעשות, המנוגד לאופי שלי או להתנהגותי בשנים האחרונות, ושממש ישמח את הקדוש ברוך הוא? מצאתם משהו? אל תחשבו יותר מדי, עשו אותו!


י"ח אייר | ל"ג בעומר

33. הוֹד שֶׁבְּהוֹד: הַרְפָּיָה מֻחְלֶטֶת

—–

זֶה בְּסֵדֶר לֹא לָדַעַת

זֶה בְּסֵדֶר לֹא לִשְׁלֹט

הָעוֹלָם הוּא מְדוּרָה

עִם לֶהָבוֹת מִשְׁתּוֹלְלוֹת

מֵחֲשַׁשׁ שְׂרֵפָה

בְּנוּ מַעְגַּל אֲבָנִים

(רַק זִכְרוּ שֶׁאֵין נוֹגְדָן

לְנִיצוֹצוֹת קוֹפְצָנִיִּים)

רַבִּי שִׁמְעוֹן הֵצִיץ

מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד

רָאָה סְפִירוֹת וְהֵיכָלוֹת,

סוֹד חָבוּי בְּתוֹךְ סוֹד

לְגַלּוֹת אוֹ לֹא?

זֹאת הַשְּׁאֵלָה

רַבִּי שִׁמְעוֹן בָּכָה

וּמַעֲנֶה הִתְגַּלָּה:

גַּם לְגַלּוֹת וְגַם לֹא,

לִכְתֹּב וְעִם זֹאת לְהַסְתִּיר

סוֹדוֹת נֶאֱמָרִים בִּלְחִישָׁה,

בֵּין אוֹהֲבִים, בִּדְמוּת שִׁיר

כְּשֶׁעָלָה לְעוֹלָמוֹ

בְּיוֹם הַהוֹד שֶׁבְּהוֹד

הַשָּׁמַיִם הִלְּלוּהוּ:

הִגִּיעַ אִישׁ הַסּוֹד!

לְמַעְלָה מֵאֶלֶף שָׁנָה

שָׁכַב סוֹדוֹ בְּסֵתֶר

עַד שֶׁהִגִּיעָה הַשָּׁעָה

לְכָתְבוֹ שׁוּב עֲלֵי סֵפֶר

סֵפֶר פֶּלֶא, סֵפֶר אוֹר,

מִלִּים שֶׁל אֵשׁ וְצֶבַע

מִלִּים שֶׁמּוֹרִידוֹת אֶת הַנֵּס

מִלִּים שֶׁמַּעֲלוֹת אֶת הַטֶּבַע

נַמְשִׁיךְ לִלְמֹד בּוֹ

עַד שֶׁהַמָּשִׁיחַ יַגִּיעַ

עַד שֶׁהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִירוּ

כְּזֹּהַר הָרָקִיעַ

ל"ג בָּעֹמֶר שָׂמֵחַ! 🔥


י"ט אייר | ל"ד לעומר

34. יסוד שבהוד: התקשרות לצדיק

"מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים י, יב). חז"ל תמהו על פסוק זה: האם השגת יראת שמיים היא דבר קטן, שהפסוק משתמש בלשון "כי אם" לגביה?! הלא זו עבודה של חיים שלמים! תשובתם: "כן, לגבי משה רבינו זה דבר קטן". משה רבינו היה מדבר עם ה' פה אל פה בדרך קבע, ועל כן היה מסוגל להתנסח כך.

שנים מאוחר יותר, בא הבעל שם טוב והעניק פירוש מהפכני לדברי חז"ל, המחזיר את הדברים אלינו. המלים "לגבי משה זה דבר קטן", הוא הסביר, פירושן שעבורנו, פיתוח יראה לגבי משה, כלומר צדיק בשר ודם, היא דבר קטן ובר-השגה יותר מאשר פיתוח יראה כלפי ה' הנשגב והנעלם, ואם כן יכולה לשמש קרש קפיצה אליה.

במלים אלו ניסח הבעש"ט את אחד העקרונות המרכזיים ביותר של החסידות: כדי להתחבר לקדוש ברוך הוא מותר ורצוי להתקשר לְצדיק. זהו ה'יסוד שבהוד': המרכיב של התקשרות עם "צדיק יסוד עולם" במסגרת הקשר שלנו עם אלוקים. לפי החסידות, באמצעות רבי צדיק, המשמש דוגמה ומופת לחיים של קדושה, אפשר להגיע לחיבור חי, עמוק ופנימי עם ה' יותר מאשר ללא דמות כזו.

כמובן, בהתקשרות בְּצדיק יש גם סכנות. ראשית, דמותו עלולה להחליף עבורנו את האלוקים אליו הוא אמור לחבר אותנו. ושנית, אנו עלולים לטעות ולהתחבר לאדם שאינו באמת צדיק, ואף עשוי לפגוע בנו. במקרים אלו הופכת דמות הצדיק מ"ממוצע מחבר" ל"ממוצע מפסיק", המרחיק אותנו מה' במקום לקרבנו אליו.

סכנות אלו ממשיות, ואין להקל בהן ראש. אך מענה החסידות להן אינו לוותר בגללן על השאיפה להתקשר לצדיק, אלא פשוט להגביר את המודעות אליהן ולהיזהר מפניהן. ככל שנתקן את מידת היסוד שבתוכנו – התקדשות ותיקון היצר – כך נזכך יותר את חושינו ונדע לזהות את צדיקי האמת ולהתקשר אליהם בצורה הנכונה, שתאדיר את ה' ולא אותם.

📝 בררו את יחסכם לנושא הצדיקים. האם אתם חשדניים כלפי עצם אפשרות קיומו של צדיק? אולי להפך, נותנים אמון בקלות מדי בכל מי שהילת צדיק נקשרה לראשו? אם אתם קשורים לצדיק, חשבו איך להעצים התקשרות זו. אם לא, נסו למצוא את הצדיק או הצדיקים, בהווה או בעבר, הקשורים לשורש נשמתכם. לימוד תורותיהם והליכה בדרכם תסייע לכם להגשים את מלוא הפוטנציאל הרוחני שלכם.


כ' אייר | ל"ה לעומר

35. מלכות שבהוד: בכל דרכיך דעהו

"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (בבלי ברכות ח, א). מתי תוכל עבודת ה' לפרוץ מחדש החוצה? לכאורה, רק כשנצא מהגלות ונקים מחדש את בית המקדש.

אבל אולי זה עובד גם הפוך: אולי אם נרחיב מחדש את עבודת ה' אל כל תחומי החיים, זה מה שיקרב את הגאולה?

זוהי גישת החסידות. אחד מאדמו"רי החסידות נשאל פעם בידי בנו: מה בעצם היה החידוש של הבעל שם טוב, מייסד החסידות? מה הוא עשה שלא נעשה קודם? השיב לו אביו: הבעש"ט הכניס את בית המרזח לתוך בית המדרש.

תודו שלא ציפיתם לתשובה הזו… אך היא עמוקה. מה עושים בבית המרזח? אוכלים ושותים, שרים ורוקדים, מדברים שיחות חולין ומספרים סיפורים. הבעש"ט רצה שדברים אלו יפסיקו להיות הסחת דעת מהקשר עם ה' ויהפכו להיות אמצעים להתקרב אליו.

זו הסיבה שישנם כל כך הרבה סיפורים חסידיים וניגונים חסידיים, שחסידים לא רק לומדים ומתפללים אלא גם מתוועדים על כוס 'משקה' ושרים. מרכיבים אלו אינם רק פרפראות לעבודת ה' שלהם, אלא חלק מהותי ממנה. למעשה, לפעמים מוסבר שבעומק הם-הם הדבר העיקרי, שכן הם עוקפים את מעצורי השכל ומעצימים את רגש הדבקות.

זוהי ה'מלכות שבהוד'. הפן האחרון של בניין הקשר שלנו עם אלוקים הוא "בכל דרכיך דעהו": לנסות להשתמש בכל דבר ודבר בעולם כדי לגלות את כבוד מלכות ה' יתברך בעולם הזה, שהרי "מלוא כל הארץ כבודו".

יש סיבה שבחינה זו באה בסוף. אילו היינו מתחילים אתה, היינו מתפזרים לגמרי: לא היה טוב ורע, מותר ואסור, גבוה ונמוך. רק לאחר שאנו ממוקדים על הקשר שלנו עם ה' כ"טרנסצנדנטי" (מעבר לעולם), אנו יכולים לפגוש אותו גם כ"אימננטי" (שוכן בעולם): להיות קשובים למה שהוא מגלגל לכיווננו בעודנו צועדים בדרך שהתווה לנו, ולשאול: המממ… מה ה' מנסה לומר לי כאן?

📝 הסתכלו על כל דבר בחייכם בעיניים של אמונה. הניחו שכל מה שקורה הוא לטובה, ובא לקדם אתכם בקשר עם הקב"ה. לא צריך להתרגש מכל דבר, הרבה דברים באים והולכים. אבל כן כדאי להקשיב לכל דבר ולראותו כחלק מהאופנים באמצעותם ה' מדבר אלינו. בכל דבר ניתן להשתמש כדי להתקרב לה' ולחזק את הקשר אתו.


✒️ הקדמה לשבוע 6: יסוד

השבוע הששי של ספירת העומר מוקדש לספירת היסוד. היסוד היא הספירה הלפני אחרונה, המשמשת כמין משפך או צינור האוסף את השפע מהספירות שמעליו ומנתבו לספירת המלכות שמתחתיו. תיקון היסוד כרוך בריכוז, איפוק ומיקוד.

במסגרת עבודת תיקון הנפש, מתאים מאד להקדיש את שבוע היסוד לנושא מימוש עצמי. כפי שהיסוד מלכד את הספירות שמעליו ומתעל אותם מטה, כך מימוש עצמי מוציא את כל כוחות הנפש שלנו מהכוח אל הפועל.

כפי שנראה, בהקשר היהודי-חסידי, כרוך מושג המימוש העצמי במושג נוסף: שליחות. מה בין מימוש עצמי לשליחות? כיצד ביכולתנו לדעת מהי שליחותנו? בשאלות אלו ועוד נבקש לעסוק בשבוע הקרוב.


כ"א אייר | ל"ו לעומר

36. חסד שביסוד: לֵךְ לְךָ

"לֵךְ לְךָ": בצמד מלים אלו, שנאמרו לפני כ-3800 שנה, הוזנק מסעו הגדול של אברהם אבינו, איש החסד, אל עבר מימושו העצמי והולדתה של היהדות כולה.

ללא ניקוד נראות שתי המלים זהות. ניתן לקרוא אותן כאומרות פעמיים לֵךְ, וכאומרות פעמיים לְךָ. ואכן מוסבר בחסידות שהן מתוות שתי תנועות, שתי הליכות אל עבר שתי בחינות של עצמיות, שכל אחד מאתנו צריך לקיים בעצמו:

ההליכה הראשונה היא מטה והחוצה, "אל הארץ אשר אראך" כפשוטו – חלקת המציאות המחכה לנו שנעבדה ונשמרה, שנפריח את השממה שלה. המלים לך לך בהקשר זה רומזות גם לנכונות להתלכלך בבואנו אל חלקתנו, שלפני תיקונה היא מלוכלכת ומקולקלת כביכול.

ההליכה השנייה היא מעלה ופנימה, אל ה'ארץ' המטאפורית בה נטוע שורש נשמתנו. זוהי אינה תנועה של יציאה החוצה אלא של התכנסות, של מציאת ה"לְךָ" שבך – זהותך ותפקידך הייחודיים בתוך הנשמה הכללית של "כנסת ישראל".

שתי התנועות משלימות ומזינות זו את זו: ככל שאנו יותר מחוברים לשורשנו הפנימי, כך אנו מסוגלים לזהות טוב יותר את שליחותנו ולהגשימה; ככל שאנו מתמסרים לשליחותנו כך אנו מתעצמים יותר עם שורש נשמתנו.

📝 שימו לעצמכם למטרה לחיות את שתי התנועות האלו בחייכם: לנוע פנימה ומעלה אל נקודת העצמי הייחודי שלכם, שמעל  מכל דימוי עצמי כוזב (בבחינת האלילים שאברהם ניפץ); ולנוע מטה והחוצה אל עבר החלק במציאות הקורא לכם לתקנו. למרות שהתנועות הפוכות, הן תשתלבנה ותסייענה לכם להגשים את שליחותכם בעולם.


כ"ב אייר | ל"ז לעומר

37. גבורה שביסוד: לזהות מה לא שייך לי

בעוד אברהם איש החסד היה בסימן "לך לך", תנועה של יציאה מעצמו ונסיעה למרחקים, יצחק בנו, איש הגבורה, הוא בסימן עמידה במקום: הוא לא יצא מימיו מארץ ישראל, והתמקד בחפירה מחדש של הבארות שחפר אביו ונסתמו, כלומר העמקה לתוך המקום של עצמו.

גם בחינה זו, של התכנסות ועמידה על מקומנו, חשובה מאד למימושנו העצמי ומציאת שליחותנו. כפי שחשוב לראות היכן זקוקים לנו ואנו יכולים להשפיע, כך חשוב להכיר בכל המקומות, הדברים והאנשים שלא קשורים אלינו, ששם השליחות שלנו אינה נמצאת.

יצחק היה כה מחובר למקומו ועניינו בעולם, שה' זיכה אותו שאפילו את אשתו הוא לא יצטרך לצאת ולחפש. הוא רק יצא להתפלל בשדה, וכמענה לתפילתו רבקה הגיעה עד אליו.

באותו אופן, היכולת לזהות מה קשור ולא קשור אלינו נובעת מחיבור חזק למהות ולאישיות שלנו, וכן מתפילה שמה ששייך לנו יתגלה לנו ויצביע לנו על הדרך בה עלינו ללכת.

📝 דעו את עצמכם, על מעלותיכם וחולשותיכם. אינכם אמורים להיות אדם אחר מלבדכם. ככל שתעמיק הכרה זו, כך יתחדדו חושיכם לזהות אלו דברים שייכים למימוש העצמי שלכם, ואלו לא.


כ"ג אייר | ל"ח לעומר

38. תפארת שביסוד: באש ובמים

להיות שליח זה אומר לצאת ולהשפיע על אנשים, להביא אור חדש לחייהם. אך השליחות היא אמנות של הליכה על חבל דק:

אם באים אל האדם עליו רוצים להשפיע בהתלהבות יתר, באופן שאינו קשוב לו או מכבד אותו, אנו עלולים לאבדו ו'לשרוף' אותו לגמרי (אני קורא לזה בצחוק: שליחות קטלנית…).

מצד שני, אם ניגשים יותר מדי בעדינות, בהכלה וקבלה בלבד, אז אמנם איננו שורפים את האדם, אך גם לא מחדירים לחייו שום אור חדש. אנו רק מאשרים את קיומו הנוכחי, וממילא שם הוא נשאר.

הפתרון הוא שילוב של שני הקצוות, הנקרא "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי" (שיר השירים ב, ו):

ביד ימין עלינו לחבק את האדם כמות שהוא, ללא כל נסיון לשנותו. זה נקרא "אהבה כמים" – אהבה רכה ומלטפת, שכמו מים מתאימה עצמה לצורתו של האהוב, עוטפת אותו ואומרת לו: אני אוהבת אותך בדיוק כמו שאתה!

מהצד השני עלינו כביכול להניח את יד שמאל תחת ראשו – במטרה לזקוף את ראשו ולהגביה את קומתו! זה נקרא "אהבה כאש": אהבה המאתגרת את הזולת ומדרבנת אותו לגדול ולהתעלות, כמו להבה השואפת מעלה.

אהבה שלמה, חיבוק שלם, חייבים לכלול את שתי הזרועות האלו. זוהי התפארת שביסוד, סוד האיזון הפנימי של אמנות השליחות.

מי שאנחנו ניגש אליו באופן זה יודה לנו בכפל כפליים – על כך שאהבנו אותו כמות שהוא בלי תנאים, ועל כך שהאמנו בו שהוא יכול להיות הרבה יותר מזה.

📝 חשבו על האנשים הנמצאים בטווח השפעתכם, ועל שתי הזרועות שתיארנו. האם אתם נוטים יותר מדי ליד שמאל המתלהבת והדוחקת? אולי יותר מדי ליד ימין המלטפת ומאשרת? חסרון באחת משתי הזרועות היא חסרון באהבה שאתם נותנים להם. בדקו את הנקודה החלשה שלכם וחזקו אותה. אתם תראו שהדברים יגעו ויפעלו הרבה יותר.


כ"ד אייר | ל"ט לעומר

39. נצח שביסוד: עקשנות חיובית

אנו ממשיכים בשבוע היסוד, המוקדש לנושא המימוש העצמי והשליחות, והגענו לצמד הספירות נצח והוד.

דרך טובה להבין צמד ספירות זה בהקשר לנושא השליחות הוא דרך משפט חשוב מפרקי אבות: "לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה". כמו כל אמרות חז"ל, מסתתרת במשפט קצר זה חכמה רבה.

המשפט מורכב משני חצאים הפוכים ומשלימים, המקבילים בדיוק לספירות נצח והוד. אך למרבה העניין, ההקבלה הופכת את הסדר שלהם: חציו השני של המשפט, "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה", מקביל לספירת הנצח הנמנית ראשונה.

הסיבה היא, שחצי זה מלמדנו כלל יסוד בתודעת שליחות: לא משנה כמה חופש יש לנו, כמה אנו בני חורין, איננו חופשיים להשתמט מהשליחות שלנו בעולם, ה"מלאכה" שלנו. כלומר, אנחנו כן: יש לנו בחירה חופשית, ואם נבחר בכך נוכל לשכב כל היום על ערסל. אך בתוך תוכנו אנו יודעים שלעשות כך תהיה השחתה של הזמן והכוח שניתנו לנו בעולם הזה. ככל שיותר נקשיב לקול הזה, כך נקים עצמנו יותר מהר מהערסל שלנו ונצא לעשות משהו עם חיינו.

אך התודעה שאיננו בני חורין להתבטל ממלאכתנו אינה חשובה רק כדי לצאת ולפעול, אלא גם כדי *להתמיד בפועלנו*. הרבי מלובביץ' התבטא פעם, שאם רק יהיו עשרה עקשנים הם יוכלו להביא את הגאולה. בדברים שאנו בטוחים שיש לעשותם עלינו להתעקש שהם יצאו לפועל – להמשיך ולפעול לגביהם עוד ועוד.

📝 גם אם אינכם יודעים מהי בדיוק שליחותכם כרגע, אתם בוודאי יודעים בביטחון על לפחות דבר אחד שעליכם לעשות. התמקדו בו, וגייסו מתוככם את הכוחות ללכת עליו במסירות נפש והתמדה. שום דבר בעולם אינו מושג דרך מעשה חד פעמי. התמידו בהגשמת היעד שלכם, חרשו וזרעו והשקו, ומובטח לכם שבסוף גם תקצרו.


כ"ה אייר תש"פ | מ' לעומר

40. הוד שביסוד: יש לנו תחליף

אתמול, יום הנצח שביסוד, דיברנו על כך שאין אנו בני חורין להתבטל מהמלאכה-השליחות שלנו; היום, הוד שביסוד, אנו חוזרים אחורה לחציו הראשון של המשפט: "לא עליך המלאכה לגמור".

חשוב להתעקש, אך חשוב לא פחות לדעת מתי לא להתעקש. מתי להרפות ולשחרר ולהודות שכנראה, לא אנחנו האדם שאמור לסיים את פועלנו, גם אם היינו ממש בטוחים שכן.

(זה קצת מזכיר מה שאמרנו השבוע ביום הגבורה, הספירה שמעל ההוד, על כך שצריך לזהות מה לא שייך לנו. אלא ששם דיברנו על דברים שאין לנסות לכתחילה; כעת אנו מדברים על דברים שהתחלנו ועלינו לדעת מתי להניח להם.)

שייקספיר אמר ש"כל העולם במה וכל הגברים והנשים שחקנים". ראוי להוסיף למשפט הזה: ולכל אחד יש שחקן מחליף… זו לא תוספת מייאשת. להיפך – הקב"ה רוצה לראות אותנו מנסים לשחק את תפקידנו בצורה הטובה ביותר, שרק אנו מסוגלים. אך אם נזכור ש"לא עלינו המלאכה לגמור", שאחרים יכולים להמשיך אותנו, תתווסף ענווה לעשיה שלנו, ונטל כבד יוסר מעל כתפינו: גם אם אנחנו ניכשל, העולם יסתדר. לא הכל תלוי בנו.

הפכנו את סדר המימרה מפרקי אבות, אך כמובן יש סיבה לסדר בו הדברים נכתבו. תודעת ה"לא עליך המלאכה לגמור" צריכה ללוות את ההתמסרות שלנו לשליחות מהתחלה. בזכותה, העקשנות וההתמדה שלנו תהיינה רכות יותר, מחוסנוֹת מכוחנוּת ושתלטנוּת.

הסדר השלם של העבודה הינו אפוא: לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין ליבטל ממנה, ואין עליך המלאכה לגמור. הרפיה, עקשנות, הרפיה (וחוזר חלילה).

📝 לימדו לזהות את הנקודה בה המציאות אומרת לכם: חִדלו. עשיתם השתדלות, קידמתם, התמדתם, התעקשתם… כעת הרפו. יש משהו מלא הוד בשחרור, במתן האמון בה' ובבריותיו, שבין אם אתם תזכו לראותם או לא, השליחים הנכונים לַשינוי שאתם רוצים לראות בעולם יִימַצאו.


כ"ו אייר | מ"א לעומר

41. יסוד שביסוד: מימוש עצמי או מישוש עצמי?

אנו מקדישים את שבוע היסוד לנושא המימוש העצמי, והגענו ליום היסוד שביסוד – עצם ספירת היסוד, הגרעין הפנימי שלה.

ספירת היסוד מקבילה לאברי ההולדה בגוף האדם, ובפרט לאבר הזכרי. אבר זה מכונה "אבר הברית" מכיוון שבו מתבצעת המצווה הראשונה בחיי היהודי – ברית המילה. ברית המילה עניינה הסרת ערלה חיצונית מעל הנקודה בגוף בה אנו יוצרים את ההתקשרות העמוקה ביותר עם הזולת; באותו אופן, המקבילה הרוחנית שלה, "תיקון הברית", עניינה הסרת ערלה מעל הנקודה בנפש בה אנו מִתְקשרים עם הזולת, הלב: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם".

בהקשר שלנו, זה אומר לזכך את המושג "מימוש עצמי", להפוך אותו מחיצוני לפנימי. מושג זה, כפי שהוא מובן בדרך כלל, נהיה נגוע בתאווה לפרסום, תהילה, האדרה עצמית ושליטה. למימוש עצמי כזה ראוי יותר לקרוא מישוש עצמי, שכן הוא לא באמת מוקדש להענקת השפע שיש לנו לעולם, אלא רק לאישור והעצמה של הרגשת קיומנו אנו.

הדרך להגיע למימוש עצמי פנימי היא להחליף את השאלה "כיצד אצליח?" בשאלה "מהי השליחות שלי?" שאלה זו היא מצד אחד אישית, כלומר מכוונת לַמימוש העצמי הספציפי והמיוחד שלי; אך מצד שני אינה מציבה במרכז אותי אלא את הזולת: לא מה אני צריך, אלא מה צריכים ממני. כאשר מנסחים את השאלה כך, מגיעים לתשובה עמוקה ואמיתית הרבה יותר.

האם זה אומר שאין מקום לצרכים שלי? ממש לא: כפי שהולדה פיזית נעשית רק מתוך הנאה, כך גם מימוש השליחות. שליחות צריכה להיעשות בכיף! הבעל שם טוב דרש על כך את הפסוק "רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים, נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף": נפשנו-שליחותנו, הוא הסביר, 'עטופה' ומסתתרת בתוך הצמא והרעב שלנו, כלומר בדברים שאנו הכי נהנים לעשות. אם אתם אוהבים לעשות משהו, כנראה הוא חלק מהשליחות שלכם…

📝 הציבו בפני עצמכם את השאלה, מהי השליחות שלי? (אין מדובר בהכרח בשליחות לכל החיים, יכול להיות גם לתקופה). שני דברים יעזרו לכם לגלות את התשובה: איתותים מהמציאות לגבי דברים שבהם היא זקוקה לכם, ובחינה פנימית של הדברים שאתם נהנים לעשות, וטובים בהם. שני החיצים האלו יחדיו יורו לכם את דרככם.


כ"ז אייר | מ"ב לעומר

42. מלכות שביסוד: גאות ושפל

ספירת העומר מונה 49 ימים. אחד הביטויים בעברית השווים בגימטריה 49 הוא אִם… אָז. והנה, ביטוי זה מחלק את ספירת העומר ל-אם (41) ימים ראשונים של התכוונות והכנה, ול-אז (8) ימים אחרונים של "תכל'ס": אז מה בפועל אנחנו רוצים לעשות? היום, המלכות שביסוד, מתחילים ימי התכל'ס!

 ספירת המלכות, בגרסתה המתוקנת, מאופיינת בנשיאת הפכים. כלפי חוץ היא לובשת צורה של גאווה והתנשאות – "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ"; אך כלפי פנים היא חדורה תחושת שפלות רוח – כדברי דוד המלך, מגלמה של ספירת המלכות, "וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי".

מה זה אומר לגבי ה'מלכות שביסוד', המלכות בהקשר של מימוש עצמי ושליחות? בפשטות, זה אומר שגם ביציאה לשליחות יש נשיאת הפכים דומה בין התנשאות ושפלות.

כלפי חוץ השליח צריך להיות קצת מעל הזולת. עליו להיות מחובר לאור או לתוכן גבוהים, שיהיה לו משהו לתת לאדם השני שאין לאותו אדם מעצמו. זה אומר נבדלות מסוימת מהסביבה, להיות נציגים או שגרירים של אמת כלשהי שאינה נוכחת בסביבתנו ושתפקידנו להביאה לכאן.

אך כל זה צריך להיות רק בבחינת לבוש חיצוני, "גאוּת לָבֵשׁ". כלפי פנים תחושתו של השליח צריכה להיות שהוא מתחת לזולת, וכלל לא ראוי ללמדו דבר. להפך: על השליח להרגיש שהסיבה העמוקה שהוא יצא לשליחותו אינה להשפיע אלא לקבל – ללמוד ולגדול מתוך המפגש עם האנשים הנפלאים אליהם נשלח.

אילו רק נעטה לבוש גאווה – שליחותנו תהיה מתנשאת ולא תפעל. אילו רק נרגיש חדורי שפלות – כלל לא ננסה להיות שליחים! רק השילוב של השניים, שאותו מלמדת אותנו ספירת המלכות, יכול לשמש מודל לשליחות מאוזנת ומתוקנת.

📝 תרגלו את בנייתן של שתי בחינות מקבילות בנפשכם. האחת, כלפי חוץ, של בגרות, סמכות ולקיחת אחריות על הסביבה. העולם זקוק ל'מבוגרים אחראיים' שיתפסו פיקוד על תחומי חיים שונים. השנייה, כלפי פנים, של שפלות וענווה, הזוכרות ומזכירות לכם שבסופו של דבר, אינכם נעלים במאומה מאף אדם שמסביבכם. אתם תגלו שהשילוב הזה לא רק עוצמתי אלא גם  אמיתי, ושהוא מוציא לאור את טבעכם המלכותי.


✒️ הקדמה לשבוע 7: מלכות

מסופר על איש אחד שהחליט לתקן את העולם! הוא יצא ללמוד על הבעיות השונות של העולם – מבחינה מדינית, כלכלית, צבאית וכן הלאה – אך במהרה הבין שקפץ הרבה מעל הפופיק: העולם עצום ממדים ואין בכוחו לתקנו לבד. החליט האיש להתמקד במדינתו שלו, אך כעבור זמן קלט שגם מטלה זו גדולה בכמה מידות על מידותיו. כך הלך האיש וצמצם האיש את שאיפותיו לעירו, לשכונתו, לבניין המגורים שלו ולבסוף לביתו שלו. כאשר נוכח לראות שאפילו תיקון בני ביתו היא משימה שאין בכוחו למלא, החליט האיש להתמקד בתיקונו העצמי בלבד…

זה סיפור חזק, ויש לכולנו הרבה מה ללמוד ממנו. אנשים רבים רוצים להציל את העולם, בזמן שאפילו את בעיותיהם הקטנות ביותר אינם יודעים לפתור.

אך בחסידות חב"ד מסתובבת גרסה המוסיפה לסיפור תפנית נוספת. לפי גרסה זו, זמן קצר לאחר שהחל האיש לעבוד על עצמו, הוא גילה שגם עולמו הנפשי האישי הוא בור ללא תחתית. אפילו אם יקדיש את כל חייו לכך, לא יעלה בידיו לתקן את עצמו עד הסוף. הבין האיש שאין מנוס, וחזר לנסות לתקן את העולם כולו. רק שהפעם הוא ניגש למשימה בהרבה יותר ענווה וסלחנות, ביודעו, על בשרו, עד כמה קשה לתקן אפילו אדם אחד…

ספירת המלכות מסמלת בין השאר את העולם הזה, עליו נאמר שירדנו אליו כדי לתקנו "במלכות ש־די" – להפוך אותו למלכותו של ה'. לאחר ששה שבועות של עבודה על מידותינו האישיות, הגיע הזמן להפנות את המבט החוצה ולשאול, מה ביכולתנו לתרום לתיקון העולם?

ניגש לשאלה זו, הנושא שלנו לשבוע האחרון של ספירת העומר, דרך פנייה לשבוע הראשון של בריאת העולם. בכל יום בסיפור הבריאה נמצא רמז לנקודה אחרת במציאות המחכה לנו שנגאל ונתקן אותה.


כ"ח אייר | מ"ג לעומר

43. חסד שבמלכות: חסיד הוא פנסאי

ביום הראשון של בריאת העולם נברא האור, והובדל מן החושך. אך רק על האור אמר אלוקים "כי טוב". על החושך, שהיה שם קודם, הוא לא אמר דבר, ומשתמע מכך שהוא לא היה טוב.

כל זה היה בבריאת העולם. בבואנו לתיקון העולם, הדבר הראשון שצריך לעמוד לנגד עינינו הוא המשימה להפוך את החושך לאור, שהחושך גם יהיה טוב.

מה זה אומר? חושך הוא מצב בו איננו מסוגלים לראות זה את זה, או אפילו את עצמנו. בחושך נדמה לכל אחד שהוא לבד, וגם אם הוא שומע אדם אחר הוא פוחד לנוע לקראתו מחשש לבורות או מכשולים. מבחינה רוחנית החשכה רומזת לשכחה: שכחת אור ה' הסובב וממלא את העולם, ושכחת אור נשמתנו המבקשת לחיות חיים אציליים בעולם (כלומר חיים אצל ועם ה'). ממילא יוצא, שהפיכת החושך לאור פירושה היזכרות – להזכיר לעצמנו ולאחרים את האור האלוקי המפעם בתוכנו והמחבר אותנו.

אך יש שני סוגי חושך. יש חושך שכולם יודעים שהוא חושך: מצבים ומקומות אפלים ורעים, שאנשים סובלים להיות שם ושאין שאלה שצריך להושיעם משם. חושך זה מגרשים פשוט דרך הוספת אור, ו"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך".

אך יש גם חושך חמקמק יותר, חושך המציג עצמו כאור. אלו הם תפיסות, רעיונות ומקומות המפרידים אנשים אחד מהשני, ומנשמתם וגופם הם, ובכל זאת מציגים עצמם, ונדמים לרבים, כמלאי אור. הנביא בכה על כך כשאמר, "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ" (ישעיה ה, כ).

חושך זה נקרא "חושך כפול ומכופל", וזיהויו קשה יותר. הוא דורש מין חוש לחושך, המתפתח מתוך הרבה עידון פנימי. גם הפיכתו של חושך זה לאור קשה יותר: בהפוך על הפוך, היא דורשת הכרה בניצוץ האור שבאמת קיים בו (ושבלעדיו הוא לא היה יכול להתחפש לאור). ברגע שאנו מכירים בקיום הניצוץ הזה ונותנים לו מקום, החושך שסביבו יכול להתקלף וליפול, ושורשו הפנימי להתגלות.

📝 הסתכלו סביבכם באנשים השרויים במצב של חושך. החלו מאלו שחייהם חשוכים כפשוטו: שהם לבד, שקשה להם, שלא דואגים להם. חשבו מה ביכולתכם לעשות כדי להקל עליהם. כעת העמיקו לחשוב אם אתם רואים אנשים שכלפי חוץ נראים בסדר, אך בעומק יותר חיים בנתקים ובשכחה של מהותם. בהרבה עדינות (אור הוא עדין, חסר כל מסה) גששו לקראתם ונסו לגעת בלבם.


כ"ט אייר | מ"ד לעומר

44. גבורה שבמלכות: איחוד התורה והמדע

ביום השני של בריאת העולם נחצו המים הקדמוניים למים עליונים ומים תחתונים. לפי ספר הזוהר מים מסמלים חכמה, ואם כן חציית המים מסמלת את התפצלותה של החכמה האלוקית לשתיים: חכמה השופעת מלמעלה באופן של התגלות שמיימית, וחכמה הנובעת מלמטה מתוך החקירה וההתבוננות האנושיות.

בבריאת העולם שני סוגי החכמה האלו הופרדו, כנראה כדי שיוכלו להתפתח בנפרד. אך כעת, בבואנו לעסוק בתיקון העולם, עלינו לחתור לחיבור מחדש שלהם: חיבור של המדע עם המיסטיקה, של ההשכלה והנאורות עם התורה, של ההגות החילונית עם ההגות הדתית. רק חיבור זה יביא לשחזורה של החכמה האלוקית הקדמונית השלמה.

המדרש מספר שכאשר המים התחתונים הופרדו מהעליונים, הם החלו לבכות. את דמעות המים התחתונים אפשר לראות כשורשם של כל המדעים: כל החקירה האנושית היא בפנימיותה געגועים לאמת אלוקית שהתרחקנו ממנה.

מה זה אומר לגבינו? שכל דבר שאנו לומדים מהעולם – באוניברסיטה, ממורים, בספרים, בסרטים – עלינו לנסות לחבר עם ה"דברי אלוקים חיים" שבתורה. כל תובנה על הטבע, על ההיסטוריה, על החברה או על נפש האדם, טומנת בחובה רסיס של חכמה אלוקית (גם אם אינו גלוי, או נדמה כסותר את האופי ה'אתאיסטי' שלה).

חיבור חכמת הא־ל עם חכמת האדם היא פרויקט קיבוצי ענק, אך לכולנו יש יכולת לתרום לו. הדבר דורש חיבור רציף ללימוד תורה מעמיק, ובהשראתו נסיון להקשיב לעומק לכל מה שאנו לומדים מחוץ לתורה ולמצוא את נקודת האמת האלוקית שבו. חיבור המים התחתונים והעליונים הוא חלק מרכזי מתיקון העולם כולו.

📝 חשבו על משהו מעניין ששמעתם או למדתם השבוע. בעומקו, הוא גם מלמד אתכם על התכלית הסופית לשמה ירדנו לעולם: העמקת הקשר שלנו עם ה' והפיכת העולם כולו למשכן עבורו. נסו ללמוד עם הנשמה ולא רק עם השכל, ותראו שהלימוד שלכם, בכל תחום, יהפוך להיות עמוק ומשמעותי הרבה יותר.

הידעתם שיחד עם הרב שלי כתבתי ספר שלם בנושא איחוד התורה והמדע?


א' סיון תש"פ | מ"ה לעומר

45. תפארת שבמלכות: להפוך את הטבע מפרוזדור לטרקלין

ביום השלישי של בריאת העולם הופיעה היבשה והתכסתה בצמחיה. אך היה פער מסוים בין מה שה' ציווה למה שקרה: ה' אמר לארץ להוציא "עץ פרי עושה פרי", אך בפועל היא הוציאה "עץ עושה פרי". מה ההבדל? מסבירים המפרשים שהתוכנית המקורית היתה שגם לגזע העץ יהיה טעם של פרי. "עץ פרי" פירושו עץ בטעם פרי, שחוץ מזה הוא גם "עושה פרי". אך הארץ חטאה והביאה למציאות המוכרת לנו, בה העץ עצמו אינו אכיל אלא רק פירותיו.

מה מסמל כל הסיפור הזה? ניתן לחשוב על העץ בתור אמצעי ועל פירותיו בתור תכלית. החזון של "עץ פרי עושה פרי" הוא של מציאות בה האמצעי חשוב בדיוק כמו התכלית, בה לא רק היעד מעניין אותנו אלא גם הדרך. לעומת זאת, "עץ עושה פרי" הוא המצב המוכר יותר: יש כל מיני יעדים עסיסיים המחכים לנו שם, בעתיד, ואילו כאן בהווה יש רק עבודה משמימה, או פרוצדורות מעיקות אחרות, שאנו חייבים לעבור כדי להגיע דרכם ל"שם".

בבריאת העולם התרחקנו מהחזון המקורי, כי הארציות השתלטה והסתירה את טבעו האלוקי של העולם. כנראה זה היה לטובה, אחרת היינו יכולים לחשוב בטעות שהטבע הוא אלוקים, לסגוד לבריאה במקום לבוראהּ. אך כעת בבואנו לתיקון העולם עלינו לחזור לחזון המקורי: לראות בכל ה"אמצעים" של העולם – הגוף, האוכל, העבודה, הכסף – גם תכלית, למצוא את הטעם האלוקי הפנימי שנוכח בהם, לא "שם" ו"אז" אלא כאן ועכשיו.

בעומק זה אומר לשנות את כל יחסנו אל הטבע (במיוחד העצים והיערות). לאחר שנים בהם הורגלנו לראות בעולם הזה רק "פרוזדור" בדרך ל"טרקלין" של העולם הבא, עלינו להתחיל לראות בו גם טרקלין. התורה עצמה אומרת זאת, באומרה כי הקב"ה נתאווה שתהיה לו "דירה" בעולמות התחתונים. את העולם הזה יש להפוך לדירה לה', בה הוא יוכל להתרווח ו"להרגיש בבית", וזה בין השאר אומר יחס מתוקן יותר לטבע.

📝 ה' אינו נמצא רק בעולם הבא, או בעתיד, או בבית המדרש, או בכל "שם" מרוחק אחר. הוא נמצא גם כאן ועכשיו, בטבע ובחומר, במה שאתם עוסקים בו כרגע, גם אם הדברים האלו נדמים לכם מאד לא "רוחניים". דרך כל דבר ה' מנסה ללמד אותנו משהו ולהזמין אותו להיות אתו בקשר. הפיצו תודעה זו ובכך תתרמו תרומה חשובה לתיקון העולם.


ב' סיון | מ"ו לעומר

46. נצח שבמלכות: דאגה לחלשים

ביום הרביעי של בריאת העולם נבראו שני המאורות הגדולים, השמש והירח. אך גם כאן חלקו של אחד הצדדים נגרע: המדרש מתאר כיצד הלבנה התמעטה והפכה להיות מאור קטן יותר בעוצמתו מהשמש. מיעוט הלבנה היה מאורע כה דרמטי, שהקב"ה בעצמו ביקש עליו את הבקשה החריגה, "הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח" (בבלי חולין ס, ב).

מה מסמל מיעוט הלבנה? דומה שהוא מסמל את היווצרותו של חוסר שוויון בעולם – החלוקה לחזקים וחלשים, אדונים ועבדים, עשירים ועניים. בפרט, הלשון "מיעוט" רומזת ל"מיעוטים" – אוכלוסיות קטנות וחלשות שאין להן בהכרח ייצוג נאות. אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לכך היא אנחנו, עם ישראל, שרוב ההיסטוריה חי כמיעוט נרדף. אכן, עם ישראל נמשל ללבנה ותואר במלים "הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז).

בבריאת העולם מועטה הלבנה, אך לעתיד לבוא היא נועדה להתמלא מחדש: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה" (ישעיה ל, כו). תיקון העולם כולל את הרמת קרנם של החלשים והמקופחים, ה"גר, יתום ואלמנה", את טיפוחם והעלאתם עד שאורם יאיר במלוא בהירותו.

כלל חשוב בדאגה לחלשים: אין מה לרוץ רחוק. "עמי ונָכרי – עמי קודם… עניי עירךָ ועניי עיר אחרת – עניי עירךָ קודמין" (בבלי בבא מציעא עא, א). אין שום אגואיזם או אפליה בהקדמת הקרובים לרחוקים: האחריות שלנו על הזולת נעה במעגלים המתפשטים מאתנו החוצה. כשאנו רצים לעזור לרחוקים אנו מדלגים על אנשים שהמחויבות שלנו לעזור להם גבוהה יותר.

דאגה לחלש לא צריכה להיעשות ממקום מתנשא אלא מזדהה. אחד הפירושים לפסוק דלעיל "המעט מכל העמים" הוא שאנחנו צריכים למעט את עצמנו לפני ה'. ככל שנבוא יותר מרגש של קטנות וענווה, כך נחוש יותר במצוקתם של אחרים ובחשיבות הושטת העזרה להם.

📝 פקחו עיניכם ובדקו מי בסביבתכם חלש וזקוק לסיוע. העמידו עצמכם במקומו והרגישו כמה הייתם שמחים לקבל הצעה לעזרה. החלו מהאנשים הקרובים אליכם ביותר: קרובי משפחתכם, שכניכם, אנשי הקהילה שלכם. לפעמים פעולה קטנה יכולה לחולל שינוי גדול.


ג' סיון | מ"ז לעומר

47. הוד שבמלכות: פנימיות התורה

ביום החמישי לבריאת העולם נבראו העופות והדגים, כולל זן מיסתורי של יצורים בשם "התנינים הגדולים". לפי המדרש מדובר היה בשני יצורים פלאיים דמויי לוויתן, זכר ונקבה, שאיימו להחריב את העולם. כדי למנוע מהם להתרבות הרג ה' את הנקבה. אך למרות שנקבת הלוויתן היתה מאד מסוכנת, ה' מייחד לה תפקיד חשוב: באחרית הימים הוא יכין מעורהּ סוכה לצדיקים, ומבשרהּ – סעודה עבורם.

אז מה מסמלת אותה לוויתנית מיסתורית, שהוא מצד אחד כה מסוכן אך מצד שני חלק מחזון הגאולה?

לפי אחד הפירושים מסמלת נקבת הלוויתן את תורת הסוד – הקבלה והחסידות, התהומות הנסתרים של פנימיות התורה.

בדורות עברו חששו מאד מתורת הסוד. פחדו שהיא תעביר אנשים על דעתם או תביא אותם לכפירה. אך בהדרגה היא הולכת ומתגלה: ספר הזוהר ניבא שבאמצעות תורת הסוד נצא מהגלות ברחמים; במאה ה-16 אמר האר"י, גדול המקובלים, ש"מותר ומצווה לגלות זאת החכמה"; וסמוך יותר לתקופתנו, ההתחדשות הרוחנית הגדולה של החסידות יונקת כולה מפנימיות התורה.

"תיקון עולם" אינו רק תיקון החברה, המדינה והיחס לטבע. המושג כולל גם את עליית המודעות לממד הנסתר של העולם – לסודות האלוקיים הגנוזים בתורה, בעולם ובנשמת האדם.

חלק מחזון הגאולה הוא "אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן, בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ" (יואל ג, א). כדי להגיע לכך יש להתחיל להציף לפני השטח את פנימיות התורה, להפוך אותה למקור השראה מרכזי ללימוד, יצירה ותרבות.

📝 חפשו את השער שלכם לפנימיות התורה. יש היום שלל ספרים ללימוד חסידות שאפשר להתחיל מהם. תורת החסידות היא כמו שמן זך וצלול: היא מחלחלת בשקט לכל התאים, משמנת את הצירים, הופכת את החיים לעשירים ומלאים יותר וניתן להפיק ממנה אור גדול.

מחפשים ספר מבוא טוב להתחיל ללמוד אתו חסידות? נסו את עולמות.


ד' סיון | מ"ח לעומר

48. יסוד שבמלכות: שוויון מגדרי

ביום הששי של בריאת העולם נברא האדם, ובו ביום גם חטא באכילה מפרי עץ הדעת. אחד מעונשיה של חוה על חלקה בחטא היה "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ". ממצב בו האיש והאשה נצטוו יחד לשלוט בארץ ובבעלי החיים, נולדה מציאות חדשה בה האיש שולט באשה.

חלק מתיקון העולם הוא תיקון החטא הקדמון של פרי עץ הדעת וביטול עונשיו, וזה כולל את חוסר השוויון בין גברים ונשים. השינוי הזה כבר מתרחש סביבנו בהדרגה, אך חשוב להבין שהוא גם חלק אינטגרלי מחזון התורה לתיקון העולם, במיוחד אם מביאים לשולחן את מישור פנימיות התורה (ראו הפנינה של אתמול).

לפי האר"י, הפן הזכרי של ההוויה והפן הנקבי שלה שווים לגמרי, אך אינם זהים: האור הזכרי מאיר יותר 'מלמעלה', כלומר ממישור התיאוריות והרעיונות, בעוד זה הנקבי מאיר יותר 'מלמטה', כלומר ממישור המציאות והחוויה. זו הסיבה שהאשה הורדה מטה בבריאת העולם: כדי לצמוח משם מעלה ולפתח בכך נקודת מבט שונה משל האיש, כזו המזדהה עם חלשים ומנושלים, וחווה על בשרה את מסע הגדילה שעליהם לעבור.

אך 'פער מעמדי' זה לא נועד להיות נצחי. ככל שחזון אחרית הימים מתממש כך נועד לשוב ולהופיע בעולם השוויון המקורי בין גברים ונשים – לא באופן המטשטש את ההבדלים ביניהם, אך כן באופן הממחיש ומכבד את שוויון ערכם ותפקידם.

מה לגבי קללת "והוא ימשול בך"? לפי החסידות זו צריכה לקבל משמעות חדשה, מלשון משל ונמשל: כשממשלת האיש על האשה תיפסק, האור הנשי יספק משלים רוחניים חדשים להשגת העולמות העליונים וסודות ה'. במקום לשלוט באשה, האיש ילמד ממנה.

📝 התקשורת מלאה בויכוחים מלאי ארס סביב נושא הפמיניזם. ראו מבעד לרעש הלבן והבחינו בפלא המתחולל לנגד עינינו, גם אם הוא טרם התברר די צורכו: הקול הנשי, שבמשך אלפי שנים היה אילם, מתחיל להשמע. האתגר שלנו הוא להגיע לשוויון בין המינים בלי להתכחש לשונותם (ואין צורך לומר, בלי להגיע לאפליה הפוכה). אם נשכיל ללכת על החבל הדק הזה נזכה לראות בתיקון עולם במישור המגדרי: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם… וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם".


ה' סיון | מ"ט לעומר

49. מלכות שבמלכות: שלמות האי-שלמות

הקדשנו את שבוע המלכות לנושא תיקון העולם. הרעיון היה להפסיק קצת להתעסק בעצמנו, לצאת החוצה ולראות מה בעולם טעון שיפור. מהי אפוא בחינת המלכות שבמלכות? אין מדובר רק בבחינה האחרונה שלנו בתיקון העולם, אלא גם בצעד האחרון שלנו בספירת העומר בכלל (לפני יום מתן תורה עצמו)!

המפתח, כמו בכל השבוע האחרון, טמון בשבעת ימי בראשית. מה קרה בשבת הראשונה? לאחר ששה ימים של בריאה מאומצת ומרוכזת, הניח הקב"ה ביום השביעי לעולם ונתן לו להתגלגל בכוחות עצמו.

העולם כבר הוגדר כ"טוב מאד" ביום הקודם. מדוע אפוא נצרכה השבת? כי כמו שכל תלמיד בית ספר יודע, "טוב מאד" אינו הכי טוב; יש מעליו "מצוין". ומהו עולם מצוין? בהפוך על הפוך, זהו דווקא עולם שהקב"ה קצת עזב אותו במנוחה. עולם שאינו מושלם – שמועד ונופל, שטועה ותועה ותוהה, שהולך לאיבוד ומחפש את דרכו חזרה. ושיש לו מרחב לעשות את כל זה.

באותו אופן, הבחינה המסכמת של תיקון העולם היא לדעת מתי להפסיק לנסות לתקן אותו. על כל ששה ימים של תיקון עולם, של נסיונות לעבד את העולם ולשפר אותו, יש שבת מנוחה. בשבת אנו מניחים לעולם, ולעצמנו, ופשוט נהנים ממנו כמות שהוא, בלתי מושלם.

שבת היא היום לראות את השלמות שבאי-השלמות. את הבחינה בה העולם מתוקן גם כשהוא לא. את האופן בו העולם לפעמים יודע לתקן את עצמו בעצמו.

דווקא מציאות זו, של עולם שבור שמניחים לו לרגע להיות כזה, מעניקה לנו השתקפות מסוימת של העולם המתוקן של אחרית הימים, שיהיה "כולו שבת" – עולם שפשוט ישנו ומזמין אותנו פשוט להיות בו.

📝  שיעורי בית: אין.


ו' סיון תש"פ | חג שבועות

50. שער הנו"ן: נוגע ואינו נוגע

התורה מצווה לספור "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת [=שבועות] תְּמִימֹת", כלומר 49 יום, אך מצד שני אומרת לספור "חֲמִשִּׁים יוֹם". חז"ל למדו מכך שהכוונה היא לספור עד חמישים ולא עד בכלל. סופרים עד 49 (מה שספרנו אתמול), אך את היום ה-50 (הערב) כבר לא סופרים.

ההסבר הפנימי לכך הוא שחמישים ימי הספירה מקבילים לחמישים "שערי בינה" – חמישים שערים רוחניים בדרך להשגת אלוקות. אך השער החמישים, "שער הנו"ן", שונה מכל השערים הקודמים.

מכירים את זה שהמספר 7 מסמל את הטבע והמספר 8 את מה שמעל הטבע? זו הסיבה שהבריאה נעשתה בשבעה ימים, אך את ברית המילה, הברית שלנו עם הבורא, אנו כורתים ביום השמיני. ובכן, אותו הכלל חל גם לגבי 7 בריבוע, כלומר 49, והמספר שאחריו – 50:

שבע בריבוע זה כמו טבע בריבוע, הטבע בשיא שכלולו והתפתחותו. לכן סיימנו אתמול בכך שהעולם מושלם גם כשהוא לא מושלם. באותו אופן, גם המספר שאחריו מסמל את מה שלחלוטין מעל הטבע. הוא נקראת השער החמישים של הבינה, אך בעצם מדובר בנקודה בה הבינה שלנו נגמרת, בה אנו עומדים מול הלא-מובן.

נו"ן זה ראשי תבות נוגע ואינו נוגע – מושג ובלתי מושג. אם היינו סופרים אותו בעצמנו, היינו חושבים שתפסנו אותו. לכן ביום זה אנו מפסיקים לספור. אנחנו מתעצמים עם ההבנה שאיננו מבינים. אנחנו מחזירים את הספירה לה' ומבקשים ממנו: ספור אתה במקומנו.

לכן ביום זה ה' נותן לנו ספר. ספר התורה הוא האופן בו ה' ממשיך עבורנו את הספירה. עלינו ללמוד תורה מתוך תודעה שבסופו של יום עומקיה אינסופיים ובלתי נתפסים: "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר".

חג שבועות שמח! שנזכה לקבל התורה בשמחה ובפנימיות! (זו הברכה החסידית הקלאסית לשבועות, אך היא מתאימה במיוחד השנה:  תורה שמחה פנימיות ראשי תבות תש"פ!)

תם ונשלם, השבח לבורא עולם!


הצטרפו לקבוצת הווטסאפ | הצטרפו לקבוצת הטלגרם

ווטסאפ אנגלית | טלגרם אנגלית | ווטסאפ רוסית | ווטסאפ צרפתית | ווטסאפ ספרדית

כל הקבוצות הן שקטות – רק הקטע היומי, בלי רעשים מיותרים


חסידות בשני קולות · המסע של ספירת העומר

13 תגובות

  1. שלום.
    משום מה כשאני מנסה להצטרף לקבוצת הוואצפ , הפלאפון חוסם אותי ומציג את הקישור כקישור פוגעני.
    אנשים אחרים הצליחו להתחבר בקלות?
    תודה וחג שמח!

    אהבתי

        1. ניר מנוסי! מדהים!!!!!!!!מדהים!!!!!!מדהים!!!!!!!אתה פשוט מדהים!!!!!!

          נולדתי בכ"ו אייר- היסוד שביסוד.
          וזה בול!!!!!!בדיוק!!!
          במלכות שביסוד (יום שאחרי) גם מצאתי את עצמי מאוד!💞💕💖🎀

          Liked by 1 person

  2. קראתי ברצף מתחילת ספירת העומר והוצפתי ברגשות רבים שנגעו עמוק בנפש.
    תודה שהענקת לנו את העונג לקרוא את הכתיבה שלך. היא מרפא לנפש ותענוג רוחני גם יחד.
    זיכית וזכינו…
    שנזכה לכל המצטרך בגשם וברוח
    בקרוב

    Liked by 1 person

  3. שלום ניר. תודה על המבט המיחד שלך על ספירת העומר. חידשת לנו כמה נקודות מאוד עמוקות. מחכים לעדכונים שלך. מקווים שהכל טוב ונוכל להמשיך עם עבודת המידות יום יום.
    בברכה

    אהבתי

  4. תודה רבה!! ממש מחזק!! ספירת העומר השנה הייתה מיוחדת וחווייתית, כזו שונה משאר השנים!! בד"כ כשאני סופרת אני לא זוכרת מה הייתה הספירה של אתמול אבל השנה חווינו את הספירה יום יום והיה קל לזכור כל יום מה סופרים! תודה וישר כח שאתה מזכה אותנו!! תורת החסידות היא פשוט אוצר!!

    Liked by 1 person

להגיב על נ לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s