להתאהב אחרי החתונה / נקודה למחשבה לפרשת חיי שרה

מוקדש לזיווג בן בן אורית, לנחת רוח, ברכה והצלחה

מעוניינים לפרסם כאן הקדשה? לחצו כאן

להאזנה למאמר (מומלץ במיוחד הפעם):

פרנק סינטרה, הזמר האמריקאי הקלאסי, שר כי "אהבה ונישואין – הולכים ביחד כמו כרכרה וסוסים". שיא האהבה היא להתחתן עם אהובך, וחתונה חייבת ללכת עם אהבה.

רוב האנשים מסכימים עם אמירה זו. אך נשאלת השאלה, מהו הסדר הרצוי של הדברים: האם חייבים קודם להתאהב ואז להתחתן, או שמא אפשר גם להפך – להתחתן ורק אז להתאהב?

רומנטיקה בתורה

קודם כל נבחן, האם נישואים אכן חייבים ללכת עם אהבה? יש היסטוריונים הטוענים שהחיבור בין נישואין ואהבה הוא בעצמו 'שידוך' מאוחר יחסית, שיצרה התנועה הרומנטית במאה ה-19. לפני כן אנשים לא התחתנו בשביל אהבה, אלא בשביל פוליטיקה, עסקים וכמובן העמדת צאצאים. אהבה הייתה בונוס.

אך אם מסתכלים בתנ"ך רואים שהוא דווקא נותן מקום גדול לאידיאל של נישואין עם אהבה. בבריאת אדם וחוה כתוב "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", ודבקות בתנ"ך היא מילה נרדפת לאהבה. ספר קהלת מזמין אותנו לראות "חיים עם אשה אשר אהבת". וכמובן ישנו סיפור האהבה הגדול של יעקב ורחל, בו יעקב התאהב ברחל ממבט ראשון, ושבע השנים שעבד בעבורה היו בעיניו "כימים אחדים באהבתו אותה". מה יותר רומנטי מזה?

אז ביהדות יש מקום לאהבה לפני נישואין, ואפילו לאהבה ממבט ראשון. אך למרבה העניין, לא זו נקודת המוצא של התורה. בפעם הראשונה בה התורה מדברת על הקשר בין אהבה ונישואין – בפרשתנו, חיי שרה – היא מציגה גישה אחרת לגבי הסדר שלהם.

עץ האהבה

לאחר מות שרה שולח אברהם את עבדו לארץ ארם למצוא כלה לבנו, והלה מוצא את האשה הצדיקה רבקה. כשהוא מביא אותה ליצחק אומר הפסוק:

וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה… וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ…
בראשית כד, סז

שימו לב לסדר הפעולות כאן: קודם כתוב שיצחק לוקח את רבקה לאשה, ורק אז שהוא אוהב אותה. אך האם באמת הכוונה היא שיצחק התחתן עם רבקה ללא שום אהבה? שימו לב לדברים שכתב על כך המלבי"ם, אחד מגדולי הפרשנים של המאה ה-19 (תקופת השיא של התנועה הרומנטית כאמור):

אהבתם הייתה כנטיעת עץ, אשר הוא מגרגיר קטן, ועל ידי מים יתדבק בארץ ובכל יום יגדל ויתעבה יותר… שבתחילה היה רק זיק האהבה שתול על תלמי לבו, ועל ידי כשרון המעשה נתווסף בו כל יום אהבה. ונמצא שעיקר האהבה הייתה נגלית רק אחר הנישואין.
מלבי"ם על דברים כד, א

המלבי"ם אינו מדבר כאן על אהבה הנבראת יש מאַיִן אחרי הנישואין, אלא על משהו עדין ומעניין יותר: אהבה שקיימת כגרעין או ניצוץ התחלתיים, ואז על ידי מעשים – נתינה לבן הזוג, התמסרות אליו, השקעה בקשר – הולכת ונבנית לכדי עץ או להבה גדולים. בעל ספר החינוך תיאר דבר דומה באומרו כי "אחרי המעשים נמשכים הלבבות": פעולות לא רק נובעות מרגשות, אלא ביכולתן גם להעצימם.

"אוהבים כי התחתנו"

לפני כמה שנים טובות, כשהייתי סטודנט באוניברסיטה הרחוק מאד מהיהדות, ראיתי סרט תיעודי בשם "ויהי ערב ויהי בוקר", על משפחה חרדית ממאה שערים. אחד הדברים החזקים בסרט היה תיאור היכרותם של בני הזוג, שהתחתנו בגיל צעיר מאד ואחרי שתי פגישות בלבד. בשלב מסוים אמרה על כך האישה את המילים המפתיעות הבאות:

אם נחשוב קצת יותר, נראה שאהבה נגרמת מנתינה. כשאדם נותן לשני משהו זה גורם לו לאהוב את השני. אנחנו לא מתחתנים כי אנחנו אוהבים, אנחנו אוהבים כי התחתנו.

המילים הללו טלטלו אותי. באותה תקופה למדתי קורס בפסיכולוגיה על נושא ה"אותנטיות". דובר שם רבות על "האני האותנטי" – הרעיון ששוכנת בנו אישיות חבויה, שלא ניתן להשפיע עליה או לשנותה, אלא רק לתת לה להתבטא או לחילופין לדכא אותה. והנה באה האשה החרדית הפשוטה הזו, שלא למדה יום אחד באקדמיה, ומציעה רעיון חלופי רדיקלי: שהאני האותנטי שלנו אינו מעוצב לגמרי מראש ורק מחכה שנגלה אותו, אלא תוצר של תהליך דו-סטרי, המורכב מגילוי ויצירה גם יחד. מצד אחד עלינו להקשיב ללבנו ולראות לאן הוא נוטה (גם האישה בסרט לא הייתה מתחתנת עם כל אחד), אך מצד שני אין מה לחכות בחיבוק ידיים ולראות אם הנטייה הזו תתעצם או לא, אלא יש לפתח אותה באופן פעיל – והתוצאה תהיה אותנטית לא פחות.

הייתי יכול לחשוד באישה שהיא משכנעת או משלה את עצמה, אלמלא היו ניכרים דברי אמת: היה ניתן לראות בבירור שאהבת אמת מחממת לב שורה בינה לבין בעלה.

שלא תבינו אותי לא נכון: חתונה ללא כל רגש אהבה היא דבר שגוי ואף מסוכן. נישואין משיקולים תועלתניים גרידא מובילים כמעט תמיד לזוגיות עגומה ולילדים אומללים. מה שאני מנסה להגיד הוא, שאהבה היא מדורה שאנו בונים אותה: חייבים ניצוץ חי ואמיתי של אהבה כדי להבעירה, אך לא הרבה יותר מזה. שאר העבודה – הגדלת הלהבה ותחזוקה – תלוי ים בנו.

ככל שאנשים צעירים יפנימו זאת, כך הם יוכלו לקצר את תקופת ההיכרות הנדרשת להם כדי להחליט עם מי להתחתן. אין שאלה שצריך להשמר מהחלטות פזיזות, אך באותה מידה צריך להזהר מהאשליה שניצוצות יהפכו לבד למדורות. זה לא יקרה, ואם נחכה הניצוץ עלול לדעוך ולכבות.

נקודה למחשבה: הביטוי "טבע שני" מתאר בדרך כלל הֶרְגלים שנעשו כה מוטבעים בנו, שהם הפכו כביכול לחלק מהטבע שלנו. אך לפי החסידות "טבע שני" יכול לתאר גם דבר שהוא טבעי באמת, אבל שייך לסדר שני וגבוה יותר של הטבע, כזה שלא מתגלה מעצמו אלא רק דרך עבודה פנימית. בהקשר של שני סוגי האותנטיות דלעיל, האני האותנטי הרגיל, המתגלה מעצמו, הוא הטבע הראשון שלנו, ואילו האני האותנטי הגבוה יותר, זה שאנו שותפים בהגשמתו, הוא טבענו השני.

אנשים הנעולים על מודל האותנטיות הרגיל בטוחים שהאני של הטבע השני הוא משהו מלאכותי, הרגל שסיגלנו לעצמנו או אשליה ששכנענו עצמנו בממשותה. אך בחסידות מצביעים על העובדה המעניינת שהביטוי "טבע שני" שווה בגימטריה – "אמת" (441). רמז זה מציע שקיימת אפשרות נוספת לגבי הטבע השני: שהוא-הוא טבענו האמיתי, ושהסיבה שעלינו לעבוד כדי לטפס אליו היא בדיוק היותו גבוה יותר.

לצפיה בסרט "ויהי ערב ויהי בוקר": חלק 1 | חלק 2 | חלק 3 | חלק 4

להאזנה למאמר: