אמנות האנטי-שְׁבִירוּת / נקודה למחשבה לפרשת תולדות

להאזנה למאמר:

מה אתם מעדיפים להיות – נר עדין ושברירי, או מדורה גדולה וחזקה? לפי הפילוסוף נאסים ניקולס טאלב אין בכלל שאלה. הוא פותח את ספרו "אנטי-שביר" במילים הבאות:

הרוח מכבה את הנר אך מחזקת את האש. כך גם עם אקראיות, אי-ודאות, כאוס; אתם רוצים להשתמש בהם, לא להתחבא מהם. אתם רוצים להיות האש ולייחל לרוח.

טאלב, אמריקאי ממוצא לבנוני, הוא מומחה עולמי לנושא האקראיות, שהפך להיות גורו של אנשי עסקים ומאמנים. בפסקה שלפנינו הוא מתמצת את עיקרי תורתו: האופן שבו סערות החיים ישפיעו עלינו תלוי בנו: אם אנו קטנים ופגיעים כשלהבת נר הם יכבו אותנו, אבל אם אנחנו גדולים וחזקים כמו מדורה הם דווקא יחזקו אותנו.

נעים להכיר: אנטי-שביר

הרעיון של טאלב מקופל במונח המקורי שהוא המציא, "אנטי-שביר". מה זה אומר?

בדרך כלל אנו מבחינים בין דברים שבירים לדברים שאינם שבירים, או עמידים. כך למשל, זכוכית וחרסינה הם שבירים, ולכן נתעסק איתם במשנה זהירות ונדביק עליהם מדבקת "שביר". לעומתם, פלסטיק ועץ אינם שבירים, ולכן איתם איננו צריכים להיזהר כל כך.

אך האם אלו הן שתי האפשרויות היחידות? טאלב שם לב שקיימת קטגוריה שלישית, שאין לה שם: דברים שכאשר הם מקבלים זעזועים, לא רק שאינם נשברים אלא שהם מתחזקים. טאלב החליט לכנות קטגוריה זו "אנטי-שביר", שכן היא ההפך הגמור משבירוּת: בעוד לדבר השביר חבטות מזיקות, לאנטי-שביר הן מועילות.

דוגמא מובהקת למשהו אנטי-שביר היא המערכת החיסונית שלנו. כשהמערכת החיסונית נפגשת עם חומרים העוינים לגוף, היא לומדת אותם ומפתחת נוגדנים כלפיהם. דוגמא נוספת היא שריר: כששריר מתאמץ אז ברמה המיקרוסקופית הסיבים שלו נקרעים, אך ברמת המקרו השריר כולו דווקא גדל ומתחזק. רוצים עוד דוגמא? המוח! כל תהליך של למידה והתפתחות קוגניטיבית כרוך בהתמודדות עם אתגרים וקשיים חדשים.

אין זה מקרה ששלוש הדוגמאות הללו לקוחות מגוף האדם. לפי טאלב, בני אדם הינם באופן כללי יצורים אנטי-שבירים. איך הולכים הפתגמים העממיים? מה שלא הורג מחשל, ואם קשה לך סימן שאתה בעלייה. עלינו כל הזמן לאתגר עצמנו עם התמודדויות חדשות, אחרת נתנוון.

חינוך ורוחניות

התזה של טאלב מרתקת ומשכנעת, אך כמדומני שיש לפחות שני תחומי חיים שהיא פחות לוקחת בחשבון.

התחום הראשון הוא חינוך ילדים. הגישה לפיה עלינו "להיות המדורה ולייחל לרוח" מתאימה באימון עסקי ואישי לאנשים מבוגרים. אך מה לגבי ילדים – האם גם בהם עלינו להאיץ להיות מדורה ולהערים עליהם קשיים ואתגרים? האם לא מוטב לילד לגדול קודם כל כלהבה עדינה, ורק אז בהדרגה להפוך למדורה?

התחום השני הוא רוחניות. גישת המדורה מתאימה להתנהלות בעולם הזה – עולם הגוף וחיי המעשה. אך מה עם הנשמה השוכנת בתוך הגוף? האם גם במישור הרוחני אין ערך לעדינות, שבירוּת וענווה? הרי הדימוי המרכזי בתורה לנשמה הוא של נר, "נר ה' נשמת אדם": הנשמה עדינה ודורשת הגנה, לא טלטלות ורוחות עזות.

המאפיין המשותף של שני הדברים האלו, החינוך והרוחניות, הוא תמימות. הן הילד והן הנשמה זקוקים לסוג של תמימות כדי להתקיים. כמו הגותם של אינטלקטואלים רבים, הפילוסופיה של טאלב מתאימה לעולמם המחוספס של המבוגרים ושל חיי המעשה, אך קשה לתרגמה לעולם העדין של חינוך הילדים וחיי הנשמה.

האם תרגום שכזה אפשרי? תשובה לכך מסתתרת בפרשתנו, פרשת תולדות.

בחוץ מדורה, בפנים להבה זעירה

לאחר עשרים שנות המתנה ארוכות זוכים סוף סוף יצחק ורבקה בפירות בטן – התאומים יעקב ועשו. אך במהרה מתגלה כי שני הילדים שונים לגמרי באופיים:

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

אחת השאלות המפורסמות לגבי הפסוקים הללו היא, כיצד זה כל אחד מההורים העדיף בצורה כה ברורה ילד אחד?

אחת הדרכים להשיב על כך היא לומר, שמה שיצחק ורבקה אהבו היו בעצם האופנים בהם הילדים גדלו. ספציפית יותר, נראה שכל אחד אהב את מסלול החיים ההפוך משלו: רבקה, בעלת התשובה שגדלה בחוץ לארץ, אהבה את הילדוּת השמורה והתמימה של יעקב הצדיק, שהזכירה לה את האופן בו גדל בעלה יצחק; ויצחק, שגדל מוגן ושמור בבית אברהם שבארץ הקודש, אהב את הילדוּת החופשית של עשו, שבה ראה את הפוטנציאל לחזרה בתשובה כמו זו של רבקה.

אם לחזור למונחים של טאלב, נראה שיצחק ורבקה קראו שניהם את ספרו, אך הגיעו למסקנות ההפוכות: יצחק השתכנע, רצה ילד שיהיה מדורה חזקה, ולכן נהנה לראות את עשו גדל חשוף לרוחות העולם; ואילו רבקה לא השתכנעה, רצתה ילד שיהיה כמו נר עדין, ולכן שמחה שיעקב גדל שמור באוהל.

אך המשך הסיפור מחייב אותנו להגיע למסקנה מורכבת יותר. כשיעקב מתבגר, רבקה בעצמה דואגת להוציאו מאוהל התמימות ולהפגישו עם רוחות העולם, כך שילהפוך למדורה גדולה וחזקה. הדבר מתבטא ראשית בכך שהיא מנחה אותו להתחפש לעשו ולקבל את ברכות הבכור, ולאחר מכן בדאגתה שהוא יצא מארץ ישראל ויתמודד עם העולם שהיא גדלה בו, עולמם של הארמים הרמאים והבלתי צפויים.

אך כעת אנו מבולבלים: האם רבקה רוצה ילד שביר או אנטי-שביר? עדין כמו נר או חזק כמו מדורה? התשובה היא, שהיא רוצה את שתי התכונות, וחשוב מכך – מבינה באיזה סדר צריך לבנות אותן. רבקה הייתה צעד אחד לפני טאלב; היא הבינה שכדי שילד יגדל להיות מדורה חזקה, עליו ראשית להיות להבה זעירה של תמימות. כך, כאשר הוא יגדל ויהפוך למדורה, תמשיך הלהבה לבעור בליבו פנימה ותשמור על העדינות הפנימית של הנשמה. עדינות שבירה זו חיונית כדי לאזן את החספוס החיצוני שיוצר בנו החיכוך עם קשיי החיים.

---

נקודה למחשבה: הורים רבים רוצים לגדל את ילדיהם מוגנים בחממת האוהל. אחרים דווקא דוגלים בכך שהילדים ייחשפו מגיל צעיר ל"עובדות החיים" וכך ילמדו להתמודד אתן. רבקה מציעה לנו מודל המשלב בין השניים: בתחילת הדרך יש להקפיד על חינוך שמור המגונן על נר הנשמה העדין; אך בהמשך צריך להוציא את הילד מהחממה ולחשוף אותו לעולם כדי שיהפוך למדורה חזקה. זהו השילוב המנצח שייצר את יעקב אבינו, ובהרחבה, את העם היהודי.

אתם רוצים להיות בחוץ מדורה, בפנים – להבה זעירה.

פורסם בעלון השבת "קרוב אליך" | להורדת גרסה מעוצבת להדפסה