סוד הקידמה היהודית / נקודה למחשבה לפרשת וישלח

מוקדש לרפואת מיכאל בן רשל ומיכאל בן שרינה

להאזנה למאמר:

"המלך מת, יחי המלך!"

קריאה זו נשמעת במדינות המונרכיות בכל אימת שמתחלף השלטון. כוחו של המשפט הזה הוא בכך שברגע הראשון הוא נדמה כסותר את עצמו. רק לאחר רגע אנו מבינים ששנֵי "המלך" שבו מתארים אנשים שונים. פרדוקסליות-לכאורה זו היא מכוונת: היא נועדה להדגיש את המוחלטות שבמעבר השלטוני. ברגע שהמלך הקודם מת קיומו כמו נמחה ונשכח, ומעתה המלך החדש הוא "המלך" בה"א הידיעה – השליט האחד והיחיד, שאין לעלות על הדעת שמישהו אחר אי פעם התהדר בתוארו.

ניתן לראות בסיסמה זו קוריוז ותו לא. אך למעשה, דינמיקה זו של מחיקת העבר ופתיחת דף חדש מוטבעת עמוק בתרבות המערבית, ומהווה את אחד ההבדלים היסודיים ביותר בינה לבין היהדות.

"וימת… וימלוך תחתיו"

אחרי שאנו נפרדים מעשו התורה מונה את שמות האלופים והמלכים העתידים לצאת ממנו. בשלב מסוים מופיעה רשימה של "הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", כאשר על כל אחד מהם כתוב שהוא מת ומיד לאחר מכן שהמלך הבא מלך תחתיו.

לפי המסורת הפרשנית, אֶדום היא רומא היא תרבות המערב. לאור זאת, ניתן לראות בתיאור מלכי אדום רמז לדפוס חוזר המאפיין את תרבות המערב. ההיסטוריה המערבית משובצת מהפכות המבקשות לנפץ כל מה שבא לפניהן ולכונן סדר חדש, המבטיח לפתור את כל הבעיות של הדור הקודם – עד שהמהפכה הבאה מנפצת אותו.

יש לכך דוגמאות רבות. את התרבות הנהנתנית של יוון ורומא החליפה התיאולוגיה הנוצרית הדוגלת בסגפנות וחיי פרישות, רק כדי שאותה תחליף ברבות הימים החילוניות המקדשת מחדש את הטבע והגוף. המהפכה הצרפתית העלתה לגרדום את כל נאמני המשטר המלוכני הישן, אך במהרה התדרדרה לשלטון טרור שהיה עליו ליפול בטרם יהפוך לדמוקרטיה. המהפכה הקומוניסטית הפילה את משטר הצארים ההיסטורי, אך הפכה גם היא לדיקטטורה אימתנית שבבוא היום קרסה והתמוטטה.

דינמיקת ה"וימת… וימלֹך" אפילו נמצאת בתולדות המדע, האמנות והתרבות: אנטי-תזות מפריכות תזות, פרדיגמות חדשות מחליפות את הישנות, זרמים חדשניים יורשים זרמים מיושנים – ובכל פעם יש הרגשה שהנה הגענו לשיא, ל"מילה האחרונה" הסופית.

בדורנו שלנו אנו עדים למספר מהפכות מנתצות-עבר כאלו. בשכרון חושים אימץ העולם את טכנולוגיית הסמארטפונים החדשה, מזדרז לצייד כל ילד בחלון הצצה פרטי משלו אל כל סרטי העולם, ורק כעת מתחיל להבין את הנזקים שבדבר ועושה צעדים אחורה לפיתוח מנגנוני בקרה וסינון. המהפכה המינית ניפצה את כמעט כל המוסכמות והאיסורים סביב המוסר המיני, וכעת החברה מתמודדת עם פורנוגרפיה לילדים, מגפת בדידות וגל מתלוננות me-too הבאות חשבון עם מטרידיהן. ההבדלים בין המינים הוצגו כולם כפרי "הבניה חברתית" מדכאת, וכעת הורים ואנשי חינוך מתמודדים עם גל חסר תקדים של ילדים שאינם בטוחים מה מגדרם ומבקשים לבצע שינויים בלתי הפיכים בגופם.

"אתנהלה לאטי"

ניתן לראות דפוס זה כבר בעשו עצמו. ברגע של עייפות הוא בז לבכורה ומוכר אותה בעבור נזיד עדשים, וזמן מה אחרי זה מתחרט ומציג זאת כאילו רימו אותו. יום אחד הוא רוצה להרוג את יעקב, ובהמשך הוא מתחבק עמו באהבה ומציע לו שיגורו ביחד. המהפכנות המערבית נטועה באופיו ההפכפך של מייסדהּ.

אל מול עשו ניצב יעקב, המגלם גישה אחרת. כאשר האחים מתאחדים ועשיו מזמין את יעקב להצטרף אליו, משיב לו האח הצעיר במילים המכוננות הבאות:

אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי… יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

מילות המפתח כאן הן "אתנהלה לאטי". יעקב לא שולל הצטרפות לעשו במקומו. גם הוא רוצה את כל הדברים הגדולים והיפים שעשו רוצה. אך הוא לא רוצה להגיע לשם בחיפזון. כיאות לשמו, הוא רוצה להתקדם "עקב בצד אגודל": לטבוע את טביעת הרגל החדשה בדיוק בנקודה שטביעת הרגל הקודמת מסתיימת – בלי לדלג, בלי לפסוח, בלי לרוץ ואז לגלות ששכח משהו מאחור.

מה מאט את יעקב? הוא מציין שני דברים: "לרגל המלאכה" ו"לרגל הילדים". המילה הכפולה "לרגל" מזכירה שתי משקולות הקשורות לרגליים, שני שיקולים שההתחשבות בהם מאיטה את צעידתו.

הילדים הם כמובן הדאגה לדור הבא. החדש והמהפכני לא בהכרח מתאימים לנפשם הרכה של ילדים, וגם לא לכל דור ודור. אימוץ חשיבה רב-דורית מאפשר לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה ומושכלת יותר, ונוטה להאט את קצב אימוץ הרעיונות החדשים.

מה לגבי המלאכה? על פי פשט הכוונה היא לצאן ולבקר של יעקב, אך לפי חז"ל המילה "מלאכה" רומזת באופן מיוחד למלאכות המשכן. לפי זה, "המלאכה" ניתנת להתפרש כשאיפה להפוך את העולם הזה למקדש לשכינה. יעקב אינו מעוניין רק בפתרונות פרקטיים ש"עובדים", אלא בחיים שיש בהם שאר רוח וזיקה למה שמעבר.

חדש חשוד מן התורה

הגישה המתונה של יעקב לא בהכרח אומרת ש"חדש אסור מן התורה", אך היא כאן מסתכלת על החדשנות במעט חשדנות: האמנם כולה טובה? מה מסתתר בקנקנה? האם היא מתיישבת עם הישן והטוב שלא נכון להשליכו?

זהו סוד הקידמה היהודית. לא שוקעים בעבר אך גם לא זורקים אותו, אלא נושאים אותו עימנו אל עֵבֶר העתיד. לא דורכים במקום אך גם לא קופצים, אלא פוסעים במתינות צעד אחד צעד. לא מסתפקים בפירושים הישנים אך גם לא מלעיזים עליהם, אלא מוסיפים עליהם פירושים חדשים המגיבים לרוחות הזמן.

---

נקודה למחשבה: חז"ל אמרו ש"כל המחדש – ידו על התחתונה". הם התכוונו לומר בכך שמי שמבקש לשנות את הסטטוס קוו נמצא תמיד בעמדת נחיתות. אך שמעתי מהרב משה גנוט פירוש חדש לביטוי הזה, שהוא בה-בעת שמרני ומהפכני: כל מי שרוצה לחדש צריך להניח ידו על השכבה התחתונה והקדומה ביותר של הבניין, ובאמצעותה להרים את כולו מעלה. כך יצטרף חידושו לחידושי הדורות הקודמים, יתקבל על כל סובביו, ויישא את העבר לתוך העתיד.

פורסם בעלון השבת "קרוב אליך"