לעזור לאחרים לעזור לעצמם / נקודה למחשבה לפרשת וישב

לחצו כאן לתרומת הקדשה

להאזנה למאמר:

לפעמים שואלים אותי אם בהרצאותיי אני לא בעצם מנסה להחזיר בתשובה את הקהל. "כמובן", אני משיב מיד, "כל מה שאני מלמד זה כדי להחזיר בתשובה". אני מחכה רגע בזמן שהשומע מעכל את הישירוּת של דבריי, ואז מוסיף: "יש רק בעיה אחת – אני לא חושב שאפשר 'להחזיר בתשובה'. אדם אינו ספר שמחזירים לספריה. אפשר רק לחזור בתשובה – בעצמך ומבחירה חופשית. אני מלמד, והלומדים חופשיים לעשות עם הדברים בדיוק מה שהם מוצאים לנכון."

פרדוקס התשובה

כשאומרים היום על מישהו שהוא חזר בתשובה, מתכוונים שהוא הפך מ"חילוני" ל"דתי". אך משמעותו המקורית של הביטוי רחבה ועמוקה יותר: הוא מתאר תיקון עצמי ושיבה לשורשנו – לה' ולעצמיותנו הגבוהה. במובנה זה, תשובה היא התהליך הנפשי העמוק ביותר שישנו. אין דבר שיותר נוגע בעצם קיומנו מאשר ההכרה שמשהו בהשקפתנו או באורח חיינו שגוי, ושעלינו לחולל בהם תיקון.

כתוצאה, בתשובה יש משהו פרדוקסלי:

מצד אחד, היא חייבת להתעורר מבפנים. רק האפרוח יכול לבקע את הביצה שלו. למעשה, אם מישהו אחר יעשה זאת בשבילו הוא עלול להרוס את התפתחותו. זה בדיוק מה שעושה פעמים רבות תוכחה ישירה: מכווצת את האדם ומרחיקה אותו מתשובה אמיתית.

מצד שני, בגלל שתשובה כרוכה בהכרה הבלתי-נעימה שכרגע אנחנו לא בסדר, ישנו בתוך כל אחד מאיתנו מנגנון נפשי המגויס 'לגונן' עלינו מפניה. המנגנון הזה יכול ללבוש צורה של הצטדקות ואהבה עצמית, או של רגשות אשם והלקאה עצמית. כך או כך, התוצאה זהה: התקבעות בצורת החיים המוכרת שלנו. מסיבה זו, יש צד שתשובה חייבת סיוע מבחוץ. כדי שהאפרוח יתפתח בַּבֵּיצָה אימו חייבת לדגור עליה – "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

גוף שלישי נסתר

השלכת הפרדוקס הזה היא שהיכולת לעורר אדם לתשובה היא אמנות של הליכה על חבל דק. כיצד זה נראה? בפרשתנו אנו זוכים להדגמה של רבת-אמנים: תמר, כלת יהודה, שהאופן בו עוררה את חותנה לתשובה שינה את פני ההיסטוריה.

ניזכר בפרטי הסיפור. תמר נישאה לבנו הבכור של יהודה, אך לאחר זמן-מה הלה מת בשל חטאיו, מותירהּ אלמנה ללא ילדים. בהתאם לחוקי הייבום המקראיים נשא אותה אחיו הצעיר ממנו, אלא שגם הוא חטא ומת. כעת אמורה תמר להינשא לאח השלישי, אך יהודה, שאינו מכיר בחטאי בניו, חושש שמא תמר היא האחראית למותם. כדי לקנות זמן, מורה יהודה לתמר לחכות בבית אביה עד שהבן השלישי יגדל.

הזמן חולף ותמר רואה שיהודה דוחה אותה בקש. או-אז היא רוקחת תוכנית נועזת: היא מתחפשת לזונה ומפתה את יהודה על אם הדרך. מכיוון שאין לו איך לשלם לה הוא משאיר אצלה בתור פקדון את מטהו, חותמו (טבעתו) ופתילו (פריט מלבושו). למחרת הוא שולח שליח לשלם לה ולקחת חזרה את הפקדונות, אך האישה איננה.

שלושה חודשים חולפים והריון תמר נעשה ניכר. יהודה – שבאופן רשמי תמר עדיין מיועדת לבנו השלישי – זועם על כך שהיא 'זנתה' ומצווה להעלותה על המוקד. בתגובה שולחת לו תמר את שלושת הפריטים שהיא לקחה ממנו, ומוסיפה את משפט המפתח הבא:

לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה… הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.

שימו לב לאופן בו תמר מתנסחת. היא הייתה יכולה להגיד משהו כמו 'לךָ אנכי הרה, הנה ההוכחה לכך'. במקום זאת, היא מחליטה להתנסח בגוף שלישי נסתר: "לְאיש אשר אלה לו אנכי הרה". רק אחרי זה היא משתמש בגוף שני, וגם כאן באופן המותיר את הדברים פתוחים: "הכר נא למי החותמת וגו'" (הד למילים שאמר פעם יהודה לאביו, "הכר נא הכתונת…").

מעשה תמר אינו פחות מגאוני. היא תכננה הכל מהתחלה, וכעת הגיעה לצומת הרת גורל: אם היא תשתוק היא בוודאות תוצא להורג; אבל אם היא תוכיח את יהודה, מעבר לכך שהיא תלבין את פניו ברבים, אין לדעת מה הוא יעשה לה. בחוכמתה, היא בוחרת בדרך אמצע: להציב בפני יהודה מראה, ולתת לו להכיר בעצמו בעוולותיו ולעשות עליהן תשובה. יהודה בגאוותו טיפס על עץ גבוה, ותמר בענוותנותה לא גינתה אותו, אלא הניחה לו סולם לרדת ממנו.

התוכנית מצליחה, יהודה מודה באשמתו, תמר אינה מוצאת להורג ויולדת תאומים קדושים מהם עתיד דוד המלך, ובהמשך גם המשיח.

שתי הצגות

מעשה תמר המשיך להדהד במסדרונות ההיסטוריה. מרתק להשוות בין שתי דוגמאות של אנשים שכמוה הציבו מראה בפני חוטאים, אך עם תוצאות הפוכות.

המקרה הראשון מתואר באחת מיצירות התרבות המפורסמות בעולם – המחזה המלט מאת שייקספיר. המלט הוא נסיך שאביו המלך נפטר, ודודו, אחי האב, ירש את כסאו. יום אחד מגלה המלט לזעזועו כי הדוד למעשה רצח את האב על מנת לתפוס את מקומו. בהעדר ראיות מרשיעות מחליט המלט להזמין לארמון להקת שחקנים נודדת, ולבקש מהם להעלות הצגה על אודות מלך שאחיו רוצחו ותופס את מקומו. ההצגה אכן מזעזעת את הדוד הרשע, אך לא מעוררת אותו לתשובה אלא בדיוק להפך – מגבירה את מצוקתו ומולידה בו רצון להרוג את המלט. הסוף, כצפוי, טרגי: המלט ודודו מגיעים לעימות ומתים שניהם. 

השוו זאת לסיפור החסידי הבא, על אודות "האחים הקדושים" רבי אלימלך מליז'נסק ורבי זושא מאניפולי. במשך תקופה ארוכה נדדו האחים בעיירות ישראל, לנים באכסניות שונות. בנדודיהם נתקלו באנשים רבים, ובחושיהם הרוחניים היו יכולים לראות כל עבירה שמישהו עשה. כשנתקלו באדם שחטא, הם היו מעלים לצדו הצגה קטנה: רבי זושא היה מתחיל להתוודות בפני אחיו בדמעות על כך שעשה עבירה – בדיוק אותה עבירה של אותו אדם – ורבי אלימלך היה מנחמו ומסביר לו מה עליו לעשות כדי לזכות לכפרה. בכל אותו הזמן היה החוטא יושב בצד ומקשיב לאחים, כשהדברים חודרים לליבו כחיצים. משוחרר ממבטם החודר, אך מצד שני מעומת עם חטאיו, היה לו את המרחב הנדרש כדי להרהר במצבו ולבחור לעשות עליו תשובה.


נקודה למחשבה: אנשים לא מתעוררים לתיקון עצמי מכך שמגנים אותם, אלא מכך שעוזרים להם להגיע מעצמם להכרה בחטאם. אך הדבר דורש מאיתנו להיות בעצמנו בעלי תשובה העובדים על זיכוכם העצמי: אם אנו מוּנעים מרצון כלשהו לבזות או להשפיל את האדם השני, הוא רק יתבצר בתוך רשעותו; אך אם כוונתנו זכה וטהורה היא תחלחל אליו ותעוררו לתשובה שלמה. 

מאמרי "נקודה למחשבה" לא יכולים להתקיים בלעדיכם!

אנא הביעו תמיכתם דרך הוראת קבע או תרומה חד-פעמית. ניתן גם לתרום הקדשות

פורסם בעלון השבת "קרוב אליך"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s