לחלום מחוץ לקופסה / נקודה למחשבה לפרשת מקץ

טורי "נקודה למחשבה" מגיעים לעשרות אלפי קוראים ומאזינים מדי שבוע. לחצו כאן לתרומת הקדשה שתופיע במאמר ותוזכר בפודקסט

להאזנה למאמר:

בסוף הפרשה הקודמת ובתחילת פרשתנו מקבל כינוי האחים ליוסף, "בעל החלומות", משמעות חדשה: יוסף הופך מאדם שרק חולם חלומות נבואיים, לפרשן חלומות מקצועי המפרש בדיוק מופלא חלומות של אחרים – ספציפית, את חלומות ראשי הממשל של האימפריה המצרית, פרעה ושניים משריו.

פירוש חלומות המצרִים בידי יוסף הינו סמל נצחי לאחד מהחשובים והעמוקים שבתפקידי היהדות ביחס לְאומות העולם: ייעודנו לחדור לעומק חזיונותיהם ורעיונותיהם, ללכוד את הנקודה הפנימית שלהם, ולהעלותה לשורשה הרוחני דרך ביאור ופירוש.

לאומות העולם יש חלומות כבירים וטעוני תוכן ומשמעות, בין אם חלומות לילה או חלומות בהקיץ, שהם מתרגמים ליצירות אמנות, מניפסטים חברתיים וכדומה; אך בהיותם תפוסים בתוכם, אין ביכולתם לעמוד על עומק פשרם. כפי שאין בעל הנס מכיר בניסו, כך גם פעמים רבות בעל החלום אינו מבין את חלומו. נדרש מבט של 'אאוטסיידר' – של העִברי המגיע מהעֵבר השני של הנהר התרבותי – על מנת לבארו.

לחיות עם הזמן

הדבר המעניין הראשון לגבי תולדות יוסף כבעל חלומות, הוא שאת חלומותיו שלו הוא לא מפרש, אלא רק מספר אותו כמשׂיח לפי תומו. סיבה אחת לכך היא שחלומותיו פחות צריכים ביאור: אלומות האחים והכוכבים המשתחווים ליוסף – זה די מדבר בעד עצמו. אך יתכן שיש סיבה נוספת, והיא שחלומות יוסף צריכים להישאר ללא ביאור. כפי שלתורה שבני ישראל עתידים לקבל יש שבעים פנים, כך גם לחלומותיהם פנים רבות שאין להכריע בהם, אלא עליהם להתקיים זה לצד זה, בו-זמנית.

דבר זה עומד בניגוד לחלומות המצרים, לגביהם מציע יוסף פירושים חד-משמעיים וברורים. כנראה שכאן הסיפור שונה: אף שחלומות המצרִים נבואיים לא פחות מאלו של העברים, הם נתפסים ככאלו מהם צריך להפיק מסר ומסקנה מוחלטים ואף מעשיים.

כיצד מצליח יוסף לפצח את חלומות המצרים? אם סוקרים את כל פירושיו ניתן לזהות בהם מכנה משותף מובהק: יוסף מפענח את צופן החלום באמצעות הוספת ממד – ממד הזמן. שלושת שריגי הגפן והסלים של השרים הם שלושה ימים, ושבע הפרות והשיבולים של פרעה הם שבע שנים. פירושים אלו אינם מתחייבים בהכרח מהחלומות. לפי חז"ל, חרטומי פרעה הציעו פירושים אחרים לפרות ולשיבולים, שלא ראו בהן יחידות זמן אלא ישויות המתקיימות בו-זמנית, כגון שבע מלכויות שפרעה יכבוש או שבע בנות העתידות להוולד לו, וכדומה.

מהי משמעות הוספת הממד? כשמוסיפים לקו חד ממדי קו נוסף יוצרים מישור דו-ממדי; כשמוסיפים למישור קו נוסף יוצרים חלל תלת-ממדי. בכל מקרה כזה הממד החדש מגיע מחוץ למערכת הקיימת, חודר לתוכה ומעלה אותה לסדר גבוה יותר. לפי זה, הוספת ממד היא מעין משל לחשיבה מחוץ לקופסה, שבכוחה לחדור לקופסה ולהאירהּ באור חדש.

דימוי החשיבה מחוץ לקופסה – אובייקט תלת-ממדי – הולם במיוחד את הוספת ממד הזמן למרחב. מצרַים משולה לרחם גדול שגידל אותנו, עד לאירוע הלידה בקריעת ים סוף; באותו אופן ניתן לחשוב על עולם החלומות של המצרִים כעל מין מרחב מחשבתי, שבכוח ממד הזמן לחדור אליו וּלְעַבְּרוֹ. חלל ללא זמן הוא דומם. הזמן מפיח בחלל חיים. הוא הופך את כלי המשחק המפוזרים בו זה לצד זה לשלבים בתהליך המופיעים זה אחר זה – מחולל בכך כיוון, תנועה ותכלית.

דבר זה מסביר גם מדוע יוסף הציע מעצמו תוכנית פעולה מעשית בהקשר לחלומות פרעה (לקחת איש נבון וחכם שיקבץ את כל האוכל מהשנים הטובות וישמור לרעות וכו'), אף שאיש לא ביקש זאת ממנו: ברגע שמתחילים לפרש את הדברים במונחים של זמן ותהליך, נכנסים למצב תודעתי של התקדמות, חשיבה מעשית ופתרון בעיות.

הזמן והנפש

אך כעת עולה שאלה חדשה: כיצד ידע יוסף באלו יחידות זמן מדובר בכל פעם? כיצד ידע לפרש את השריגים והסלים כרומזים דווקא לימים, ואילו את הפרות והשיבולים כרומזות לשנים?

כאן מתגלה ממד נוסף שיוסף שילב בביאור החלומות: ממד הנפש. יוסף לא ראה בחלומות רק חזיונות אלוקיים היורדים במישרין מהשמיים, אלא אור המתלבש בכלֵי תודעת החולם ומקבל את צורתם. זהות הנפשות הפועלות הייתה חיונית להבנת חלומותיהם ומשמעותם. במקרה של השרים – יוסף הבין שאותם מאפיינת יחסית "קטנוּת מוחין": יש להם 'ראש קטן', החושב לטווח קצר, ולכן הגיוני שאליהם ידברו משמיים במונחים של ימים. לפרעה לעומת זאת יש יחסית "גדלוּת מוחין": עתיד הממלכה מונח על כתפיו, גורלם של המוני אנשים, ולכן סביר שאליו ידברו החלומות במונחים של שנים, לא ימים.

הרעיון שהנפש היא ממד מקורו ב"ספר יצירה", ספר הקבלה הקדום. שם מוסבר שהמציאות מורכבת מחמישה ממדים: שלושת ממדי המרחב, בתוכם ממד הזמן, ובתוכו ממד חמישי מיסתורי – ממד הנפש או התודעה. לפי מבנה זה, הזמן הוא מין 'ממוצע מחבר' בין המרחב והנפש. בעוד המרחב הוא אובייקטיבי לגמרי והנפש סובייקטיבית לגמרי, הזמן משיק ושותף לשניהם: מצדו ה'חיצוני' הוא שייך ליקום הפיזיקלי, חלק מ"רצף החלל והזמן", ומצדו ה'פנימי' הוא קשור באופן הדוק בתודעה האנושית, ה'נוסעת' בתוך הזמן וחווה אותו כנע מהעבר לעתיד. כשיוסף החדיר את ממד הזמן לחלומות המצרים, היה זה כדי שבאמצעותו הוא יגיע לעיקר: כניסה למרחב הנפשי שלהם ונגיעה בנקודה הפנימית שמעסיקה אותם, מה שיושב על ליבם.

במאה ה-19 הכירה הפיזיקה בזמן כממד, אך ההכרה בממד הנפש היא עדיין נחלתם של מיסטיקנים ומדעני פְרִינְג' הפועלים מחוץ לממסד – בקיצור, חולמים למיניהם. העולם מחכה ליוסף חדש שיביאנו ליום בו כולנו "היינו כחולמים", בו נכיר שבכל דבר מפעמת נפש – נפשנו שלנו, נפש העולם ונפשו של מי שאמר והיה העולם.

נקודה למחשבה בחנוכה: כשהיוונים טימאו את המקדש נעלם מעיניהם פך שמן קטן החתום בחותמו של הכהן הגדול. פך זה התגלה כמועט המחזיק את המרובה: היה גנוז בו בדרך פלא שמן שהספיק להדלקת מנורת המקדש לשמונה ימים. מעין הפלא הזה אנו מתגלה לנגד עינינו מדי חנוכה בהתווספות הנרות זה לזה מיום ליום.

והנה, פך השמן מסמל את ממדי הזמן והנפש הגנוזים בתוך החלל, והנעלמים מהעיניים התרות אחר החיצוניוּת בלבד. כדי לגלותם עלינו לסגל עיניים פנימיות, הקשובות לתהליכים הנסתרים של המציאות המתרחשים מתחת לפני השטח. ככל שנעמיק מבטנו ונבקשם, כך נזכה לראותם מתגלים ונפרשים לפנינו באופן שהולך ומוסיף אור.