זה קורה ברחבי העולם, לאנשים בגילאים שונים ומרקעים שונים. זה יכול לבוא בדמות של חוויה מטלטלת, מין סופת הוריקן העוקרת את נפש האדם מאדמתה, או כאדווה קלה, בקושי מורגשת, על פני מֵי הלב. זה יכול לקרות כשהאדם מתבודד, שקוע בנוף מפעים או במחשבותיו, ויכול להיות באמצע מפגש חברתי בעיר סואנת. אנשים נדירים נולדים עם זה. אבל איך שזה לא קורה, כשזה קורה, אין דרך חזרה: האדם נחשף לפן בהוויה שעד כה היה סמוי מעיניו, ומעתה אין עוד ביכולתו לעצום בפניו את עיניו.
הכוונה היא למפגש עם האלוקי, עם הנסתר, עם המיסטי. רקיע חוצץ בין העולם הזה למציאות שמעבר לו, וכשקרע נפער ברקיע אור משם מטפטף לכאן – אגלי טל, רסיסי לילה, הבלחות של יופי, אמת וקדושה שלא מהעולם הזה, פשוטו כמשמעו.
עכשיו השאלה היא מה עושים עם זה, וכאן זה נהיה הרבה יותר מורכב. אור צריך כלים בשביל לשכון במציאות בלי לסנוור או להתפזר, ובשביל כך צריך מוטיבציה חזקה מספיק בשביל לחדול מהתעסקות באור ולהקדיש זמן ותשומת לב לבניית כלים ולחיזוקם. זה היפוך מוחלט של כיוון התנועה – מנשיאת הפנים אל האור – המופשט, הכללי, המתוק – להפניית העורף אליו והתעסקות בהופכו, התובעני, המקרקע וגדוש הפרטים. הבעיה היא שלעתים האור כה חזק ומפתה, שלא מסוגלים, או רוצים, לעשות את הפניית המבט הזו. במקרים אלו את בניית הכלים מחליפה תנועה של כלות הנפש, של רצון לעלות מעלה בלהבה ולהבלע באור האלוקי. חוקרי הדתות מתארים זאת במושג הנוצרי, "אוּניוֹ-מיסטיקה" (unio mystica); בלשון התורה הוא מכונה "לאשתאבא בגופא דמלכא" (להשאב בגוף המלך).
אחד המקומות בעולם בהם התנועה הזו מקבלת היום את הייצוג המוחשי החזק ביותר שלה הוא פסטיבל ה"ניו אייג'" הענק הנערך מדי קיץ בצפון מדינת נבדה בארצות הברית, הגדול ביותר מסוגו בעולם, והמכונה Burning Man – האיש הבוער. שבוע של סדנאות, מדיטציות ומעגלי שירה מגיע לשיא בהצתתו של פסל עץ ענק בדמות אדם. כל אלפי באי הפסטיבל חגים ורוקדים סביב הצלם הבוער, נושאים עיניהם אל המחזה המהפנט. המטרה ברורה: להתעצם עם דמות האיש הבוער, לחוש משהו מבערה זו בעצמותיהם שלהם.
כתוב ש"אֶת־זֶה לְעֻמַּת־זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים" (קהלת ז, יד): יש בעולם קדושה וקליפה, תוך וחוץ, תופעות המבטאות את האלוקות וכאלה המעלימות אותה. אך בכל זאת הכל "זה לעומת זה" – יש הקבלה ודמיון ביניהם, וגם התופעות החיצוניות שורשן בקדושה –הן מסתעפות ממנה ומלבישות אותה מחלצות מגושמות. גם לאיש הבוער מנבדה יש שורש בקדושה.
אך מהו בדיוק? איך היהדות, ופרט החסידות, רואות את התנועה הזו של כלות הנפש? האם מדובר במגמה הרסנית ושלילית? קדושה וחיובית? משהו באמצע? האם יש לדכאה, לעודדה או שמא לווסתה? פתיחת פרשת אחרי־מות מספקת הזדמנות להעמיק מעט בנושא.
נדב ואביהוא כחוטאים
פרשתנו נפתחת בהוראת לעבודת אהרן הכהן ביום הכיפורים – היום המיוחד בשנה, בו הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים ומבקש כפרה על כל עם ישראל. אך הפסוק הראשון (ויקרא טז, א) מחזיר אותנו כמה פרשות אחורה, לפרשת שמיני ולסיפור מותם העל־טבעי המסתורי של שני בני אהרן, נדב ואביהוא (שם י, א-ג). זוהי הפעם הראשונה מתוך שלוש פעמים שהתורה שבה ומזכירה את סיפור נדב ואביהוא, חוץ מעצם הסיפור עצמו. מדוע הוא מוזכר כאן, ומה הקשר בינו לבין עבודת יום הכיפורים, של הכהן הגדול ושל כולנו?
על מנת להשיב על כך צריך קודם כל להבין מה בדיוק קרה שם עם נדב ואביהוא. כזכור, ה"יום השמיני" על שמו נקראת פרשת שמיני הוא יום חנוכת המשכן, שבא אחר שבעת ימי המילואים בהם משה הדריך את הכהנים כיצד לעבוד בו. באותו יום הובאו הקרבנות הראשונים, והשכינה החלה לשרות במשכן בדמות אש שיצאה מקודש הקודשים ואכלה את הקרבנות. אולם בהמשכו של אותו יום אירע ארוע משונה ומבהיל: שניים מתוך ארבעת בניו של אהרן, שנועדו לשמש עמו בקודש וכמוהו נחנכו זה עתה לעבודת המשכן, הביאו מנחת קטורת שה' לא ציוה עליה, וכתוצאה יצאה אש נוספת מקודש הקודשים ושרפה אותם:
וַיִּקְחוּ בְנֵי־אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.
מה קרה פה? היינו מצפים שסיפור כה מרכזי, שהתורה טורחת ומזכירה אותו שלוש פעמים נוספות, יהיה ברור – אבל הוא לא. ממש לא. בחז"ל מובאות כתריסר סיבות שונות לחטאם של נדב ואביהוא, מהן:
- שהביאו קרבן שלא נצטוו
- שפעלו כל אחד על דעת עצמו (כלומר שאם היו פועלים בשיתוף פעולה זה היה בסדר)
- שהם הורו הלכה בפני משה
- שהם נכנסו לקודש הקדשים
- שהיו שיכורים
- שנכנסו למשכן בלי בגדים
- שלא היו להם ילדים
- שלא היו להם נשים
החטא עצמו אם כן לא ברור, או שהיה מורכב ממספר דברים שונים.
דבר נוסף המסבך את הסיפור, הוא שהן מלשון המקרא והן מדברי חז"ל עולה, שנדב ואביהוא לא היו שני פרחחים אלא אנשי מעלה בעלי שיעור קומה. היסוד לכך הוא בפסוק המופיע מיד אחרי תיאור מותם הנ"ל:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר־דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל־פְּנֵי כָל־הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.
הביטוי "בקרובי אקדש" רומז שנדב ואביהוא היו דווקא מרוממים וקרובים במיוחד אל ה', לא ירודים או רחוקים ממנו. חז"ל הדגישו זאת עוד יותר במדרש על פסוק זה:[1]
אמר משה לאהרן: אחי, בסיני נאמר לי שאני עתיד לקדש את הבית הזה ובאדם גדול אני מקדשו. והייתי סבור שמא או בי או בך הבית הזה מתקדש. ועכשיו [התגלה כי] שני בניך גדולים ממני וממך. כיון ששמע אהרן שבניו יראי שמים הן שתק.
במקום נוסף חז"ל מבהירים ש"לא היה בידם [=נדב ואביהוא] אלא עוון זה בלבד", כלומר שלמעט פעולה זו הם היו צדיקים.[2]
סיפורם של נדב ואביהוא הוא אם כן מורכב מאד. חטאם אינו ברור, ולפי דעה מרכזית היה חד פעמי ויוצא מן הכלל, ובשורשם הם היו גבוהים ממשה ואהרן. עם זאת, אין שום מחלוקת בחז"ל לגבי עצם העובדה שהם חטאו. בין אם היה זה אירוע חד־פעמי או שגרתי, קל או חמור, מורכב או פשוט – בחטא עסקינן, ואם כן האש שיצאה מקודש הקדשים הייתה עונש על החטא הזה.
על בסיס מוסכמה זו גם מוסבר הקשר בין הסיפור לבין פרשתנו. איזכור מות נדב ואביהוא לפני תיאור עבודת אהרן ביום הכיפורים נועדה לשמש כאזהרה לאביהם, העומד להכנס לקודש הקדשים, לא לחזור על חטא בניו ולפעול שלא כשורה, על מנת שלא ימות כמוהם. הכתוב אומר זאת מפורשות לכאורה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־ה' וַיָּמֻתוּ… דַּבֵּר אֶל־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל־יָבֹא בְכָל־עֵת אֶל־הַקֹּדֶשׁ… וְלֹא יָמוּת".
עם כל החידות האופפות את המקרה המוזר של נדב ואביהוא, נראה שמדובר ב"תיק סגור": הבנים חטאו, נענשו, וסיפורם שב ומוזכר רק על מנת להזהיר שלא לשוב על חטאם. ניתן לתייק בארכיון ולהניח לסיפור. אך לפעמים גם תיקים שנחשבו לסגורים זמן רב נפתחים פתאום מחדש. הדבר קורה כאשר מתגלות ראיות חדשות, או לחילופין, כאשר חוקר חדש ומבריק מוצא דרך מפתיעה לחבר את הנקודות הקיימות, ומפצח את המקרה באופן חדש לגמרי…
"חיבת הקודש": פירוש אור החיים הקדוש
רבי חיים בן עטר, המכונה "אור החיים" הקדוש על שם ספרו, היה מחכמי מרוקו הגדולים ביותר במאה ה-18. לפני מותו בגיל הצעיר 47, בארץ ישראל, הספיק לכתוב את אחד הפירושים הגדולים, העשירים והעמוקים ביותר על התורה. הבעל שם טוב העיד עליו שהם מאותו שורש נשמה, והתבטא שאילו יצליחו להפגש יוכלו להביא ביחד את המשיח (המפגש לא התקיים, שכן נסיעתו של הבעש"ט לארץ ישראל לא צלחה, והוא שב באמצעה לארצו).
כדרכו, חיבר אור החיים מספר פירושים לסיפור נדב ואביהוא. חלקם מופיעים בפרשת שמיני אך רובם, למרבה הענין, בפרשתנו. בחלק מהפירושים הללו ממשיך אור החיים את הקו של חז"ל, לפיו הם היו צדיקים שחטאו בענין אחד, אך באחד הפירושים הוא מפתיע ומפליג למקום חדש, פורש את סיפורם של האחים מזווית חדשה לגמרי.
נעקוב אחרי דברי אור החיים בזהירות, צעד אחר צעד:
"אחרי מות" וגו'. דיבר ה' למשה [בדבר] דרך מיתתן, שהיתה על זה הדרך – "בקרבתם לפני ה'". פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו
את הפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־ה'" מפרש אור החיים כאומר, שה' בא להסביר למשה, כנראה לראשונה, את הסיבה האמיתית למות נדב ואביהוא. כיצד הם מתו? "בקרבתם לפני ה'": מתוך ש"נתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש".
לפנינו הסבר חדש לגמרי, שלא הופיע קודם לכן בחז"ל, למות נדב ואביהוא. אין כאן זכר לחטא או לעבירה, אלא בדיוק להפך. המוות נבע באופן כלשהו מתוך קרבתם של נדב ואביהוא לה'. נמשיך:
והוא סוד הנשיקה שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים
כאן מזכיר אור החיים את הביטוי הנודע "מיתת נשיקה". הגמרא מספרת שבין מאות הדרכים השונות למות, סוג המיתה האידיאלי ביותר הוא מיתת נשיקה, אותה היא ממשילה ל"הוצאת נימת שיער מתוך חלב".[3] בפשטות, נראה שמדובר במיתה שלווה ללא סבל, כנראה בשעת שינה. מסופר ששלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב, וכן שלושת הרועים שהוציאונו ממצרים, משה, אהרן ומרים, זכו כולם להפטר מהעולם במיתת נשיקה.[4] מיתת נשיקה היא כמובן גם דימוי מופלא לאופן בו מפגש אינטימי עם האלוקות יכול להוציא אותנו לחלוטין מגופנו ומתחושת הנפרדות שלנו. שכן הביטוי לא ניתן להתפרש רק כאומר שהמיתה נעשתה בידי נשיקה, אלא גם כאומר שעצם הנשיקה־השקה אל האלוקי פועלת על האדם מיתה.
כאשר אור החיים אומר שנדב ואביהוא מתו במיתת נשיקה, הוא מעצים עוד יותר את הרעיון של "חיבת הקודש": הוא משווה אותם לצדיקים הכי גדולים, שמותם עמד בסימן התאחדות מיסטית עם האלוקות.
אבל רגע: נדב ואביהוא ממש לא מתו בשנתם או בזקנתם, ואף לו באופן שקט ונעים. אש פרצה מקודש הקודשים ושרפה אותם. איזו מין מיתת נשיקה זו? על כך מסביר אור החיים:
אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואילו הם נתקרבו לה. והוא אומרו [זו הסיבה שהכתוב אומר] "בקרבתם לפני ה'".
אכן, מיתת הנשיקה של נדב ואביהוא היתה שונה ממיתת הנשיקה הרגילה. בדרך כלל האדם שוכב על משכבו, ובהגיע שעתו הנוכחות האלוקית יורדת אליו, 'נושקת' לו ונוטלת את נשמתו. אולם כאן היו אלו נדב ואביהוא שיזמו את הנשיקה! זו משמעות המלים "בקרבתם לפני ה'".
כעת מגיע אור החיים לשיא של פירושו, שיא שהינו חריג לא רק במסגרת פירושו, אלא במסגרת הספרות הפרשנית כולה:
ואומרו "וימותו" בתוספות וא"ו, רָמַז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים, שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקירוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות, עד כלות נפשותם מהם, והבן.
לשון אור החיים כאן מפליאה בעוצמתה. הוא מונה שבעה גוונים של עונג אלוקי – דביקות, נעימות, עריבות, ידידות, חביבות, חשיקות, מתיקות – ממש כאילו הוא מתאר כיצד כלות הנפש של נדב ואביהוא אספה עימה מעלה את כל שבע מידות הלב שלהם.[5] אור החיים מדגיש ששני האחים הבינו שהם עומדים למות מרוב דביקותם, אך אף על פי כן המשיכו בה. בקשתם היתה "לאשתאבא בגופא דמלכא" – להשאב אל תוך גוף המלך כביכול, להתבטל אליו, להתאיין בו. עד שנפשם כלתה מהם.
קשה להפריז בחדשנות פירושו של אור החיים הקדוש. במשך אלפיים שנות פרשנות הובנו נדב ואביהוא כחוטאים. צדיקים אולי, אבל חוטאים. כמעט לא ניתן היה לדמיין קריאה של הסיפור בה מעשיהם אינו חטא, והאש ששרפה אותם – לא עונש. בא אור החיים ובמחי מלים ספורות פתח את האפשרות הזו. הוא לא ביטל את הפרשנות הקלאסית, ולמעשה בעצמו מביא פירושים התואמים אותה; אך לצדם הוא הציב את הקריאה הזו, החיובית, ההופכת את מותם של נדב ואביהוא לאירוע מיסטי מרומם.
כמובן, שפירוש מהפכני זה מעלה שאלות רבות: כיצד הוא מתיישב עם דברי התורה המפורשים שנדב ואביהוא הביאו "אש זרה אשא לא צוה אותם"? איך היתן להבין את סמיכות סיפורם להזהרת אהרן לבוא אל הקודש באופן של "ולא ימות"? ובעיקר, כיצד מתיישבת קריאה זו עם אחד מיסודי היסודות של היהדות כולה, המבוסס על פסוק המופיע כאן בפרשתנו שלנו, "'וחי בהם' (ויקרא יח, ה) – ולא שימות בהם"[6]?!
גילוי עצם הנשמה: ביאור הרבי מליובאוויטש לפירוש אור החיים
שמונה דורות לאחר שנכתב פירושו של אור החיים הקדוש (לפי מניין הדורות המקובל בחב"ד), והאדמו"ר האחרון של חסידות חב"ד ליובאוויטש נטל את פירושו והעמיק בו עד מאד. פירוש אור החיים, הסביר הרבי, דורש שכתוב מהיסוד של כל סיפור נדב ואביהוא כפי שהיינו רגילים להבין אותו. לא זו בלבד, אלא שהוא עמד על כך שהפירוש תואם לגמרי את פשט הכתובים.
הדבר הראשון שהרבי נצרך להדרש אליו הוא כמובן הביטוי "אש זרה". ביטוי זה אינו נשמע חיובי, וקשה לראות כיצד הוא עולה בקנה אחד עם דברי אור החיים שנדב ואביהוא לא חטאו.
אך הרבי הופך את הפירוש המוכר על פיו. את הביטוי "אש זרה", הוא מסביר, ניתן להסביר גם באופן של "למעליותא" – כדבר חיובי ונעלה. זרות אינה בהכרח התנכרות שלילית, אלא ניתנת גם להתפרש כנובעת ממדרגה כה נעלית שהיא כביכול זרה ונבדלת מכל המדרגות שמתחתיה. אכן, המלה זר רומזת גם ל"זֵר זָהָב סָבִיב" – כותרת הזהב שעיטרה את ראשם של שלושה מכלי המשכן, הלא הם ארון הברית, השולחן ובעיקר מזבח הקטורת, עליו הקטירו נדב ואביהוא את מנחתם. זר הזהב רומז לאור ספירת הכתר (המכונה גם נזר) – האור המקיף או הסובב של הנשמה והמגלם את שורשה העל־מודע.
כאשר נדב ואביהוא הקריבו אש זרה, אם כן, הדבר למעשה נבע מאור הכתר של נשמתם. נקודה נעלית זו בנשמה אכן זרה לעולם והעולם זר לה. היא נבדלת בתכלית מכל המציאות, אך לא משום שהיא מנוכרת לקודש אלא בדיוק להפך – משום שהתעצמה עמו כל כך עד שהיא חלק ממנו, מקודשת ונבדלת מהעולם.
כעת, מה לגבי "אשר לא ציוה אותם"? דבר זה מתבאר מתוך הקישור היסודי שיוצר הרבי בין סיפור נדב ואביהוא לבין ההבחנה, המבוארת במספר מקומות בחסידות, בין עבודת המזבח החיצון של המשכן לבין עבודת המזבח הפנימי.
שני המזבחות מגלמים באופן כללי את חיצוניות המשכן ואת פנימיותו, וכן את חיצוניות ופנימיות לב האדם:
עבודת המזבח החיצון היא עבודת הקרבנות. עניינה לקיחת בהמה גשמית והעלאתה לקרבן. פעולה זו מסמלת את זביחת הגוף והנפש הבהמית של האדם, הרבדים הארציים שלו או חיצוניות הלב. מצוות ההקרבה מניחה ריחוק ונבדלות, אך מבקשת להתגבר עליהן ולרתום גם את החלקים הארציים והמגושמים שלנו לעבודת ה' כך שיהפכו לחלק ממנה.
עבודת המזבח הפנימי לעומת זאת היא עבודת הקטורת. על המזבח הפנימי נאמר בפירוש "לֹא־תַעֲלוּ עָלָיו… עֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו" (שמות ל, ט): הוא לא נועד לזביחת עניינים ארציים אלא לעבודה של ריח ורוח בלבד – העלאת "ענן הקטֹרת" שנועד לכסות את ארון העדות. השורש קטר נדרש כנובע מלשון קשר – הקטורת מסמלת את התקשרות הנשמה, או פנימיות הלב, לעבודת ה'. במישור זה אין גוף ארצי מרוחק שיש לקרב או להקריב, אלא רק קשר עצמי נשמתי שיש לחשוף.
כעת מגיע הרבי לחידושו המופלג ביותר. כאשר ניצח אהרן על עבודת הקרבנות ביום חנוכת המשכן (שנעשתה כמובן במזבח החיצון) עלה בידו לקדש רק את חיצוניות המשכן. האש שיצאה מקודש הקדשים ואכלה את הקרבנות המחישה את השראת השכינה רק על הרובד החיצוני של המשכן, לא על פנימיותו. הסיבה היא שהקרבת הקרבנות היתה מיוסדת על ציווי חיצוני לקחת את חיצוניותנו שלנו ולהקריב אותה. קידוש פנימיות המשכן לעומת זאת דורשת פעולה אחרת לגמרי. מעבר לכך שהיא צריכה להתבצע באמצעות קטורת ולא קרבן, עליה לנבוע דווקא מנדבת לבו של המקטיר – מרצונו הפנימי והחופשי, שאינו מונע בידי ציווי אלא בידי הזדהות וקרבה אל האלוקות.
זה בדיוק מה שעשו נדב ואביהוא: הם הקטירו קטורת על המזבח הפנימי באופן של "לא ציוה אותם" – מתוך חשיפה של הקשר העצמי בין נשמתם לאלוקות. בנקודה זו, אין פער והפרש בין הרצון האלוקי לרצון האנושי, אלא השניים מאוחדים לגמרי. את הביטוי "אשר לא ציוה אותם" ניתן גם לקרוא כאומר אשר "לא" (רובד האַיִן שבאלוקות שהוא בבחינת 'לא', למעלה מכל השגה והבנה) ציווה אותם. בחינת ה'לא' באלוקות היא כביכול שציוותה על נדב ואביהוא, באופן של צו פנימי, להקריב את הקטורת שלהם.
בכך שהביאו קטורת שלא מתוך ציווי אלא מתוך צו פנימי, פעלו נדב ואביהוא את קידושו של המשכן מצד פנימיותו, ולמעשה פתחו וחנכו את כל המישור של עבודת ה' מתוך פנימיות הלב. זו הסיבה לדברי משה לאהרן "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ": מתוך קרבתם הפנימית של נדב ואביהוא לקודש הם הביאו להשלמת חנוכת המשכן, לקידוש הממד הפנימי שלו. דבר זה גם שופך אור חדש לגמרי של האש שיצאה מקודש הקדשים ואכלה אותם. אין מדובר בגרסה אימתנית ושלילית של האש שיצאה קודם לכן ואכלה את הקרבנות, מסתבר, אלא בדיוק להפך – בשלב שני ונעלה יותר של אותה אש עצמה. כפי שהאש שאכלה את הקרבנות היוותה את השראת השכינה על חיצוניות המשכן, העלאת מישור חיצוניות הלב לעבודת ה', כך האש שאכלה את נדב ואביהוא היוותה את השראת השכינה על פנימיותו – גילוי מישור פנימיות הלב בעבודת ה', בה הנשמה מקושרת לאלוקות באופן שלמעלה מהציווי.
"אם רץ לבך": שילוב ה"שוֹב" בתוך ה"רצוֹא"
החידה האחרונה שנותר לבאר הוא פשר ההזכרה של פרשת נדב ואביהוא בפרשתנו, כהקדמה לפירוט עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. למעשה מדובר בתפנית נוספת בעלילה, המביאה את כל הפירוש המהפכני של אור החיים והרבי לשיאו ושלמותו.
עד כה הבנו שאזכור מות בני אהרן נועד להזהיר לאביהם שלא לחטוא כמותם. אך כעת שהבנים זוכו מכל חטא בפירושו של אור החיים, יש להבינו אחרת. אכן, מסביר הרבי, הזכרתם נועדה לספק לאהרן אזהרה בבואו להכנס לקודש הקדשים, אולם לא אזהרה שלא לעשות כמותם אלא אזהרה כן לעשות כמותם – להכנס בתנועה של כלות הנפש ונכונות למסור את הנפש! על אהרן להציב לנגד עיניו את דמויותיהם של שני בניו ולומר לעצמו כי הוא מבקש להתקשר לאלוקות באותה עוצמה כמו שלהם, וממקום שלגמרי מעל השאלה אם הוא מצווה או לא. להגיע לזיווג נשיקין עם ה' מתוך אהבה אליו.[7]
דברים אלו תקפים לגבי כל אחד מאתנו. כל עניינו של יום הכיפורים הוא "לפני ה' תטהרו" (ישעיה נט, ב) – התקשרות לה' מצד עצם פנימיות הנשמה שלנו, בה אנו תמיד טהורים ונקיים. ביום זה כולנו נכנסים קצת לקודש הקדשים, מתחברים למקום שלמעלה מהמקום, לעומק הבריאה בה היא דבוקה בבוראה, ה'. זו גם המשמעות של התפילה החמישית הייחודית של יום זה, תפילת הנעילה. תפילה זו מסמלת את ה"יחידה" שבנפש – הקומה החמישית והנעלית ביותר של הנשמה, המתוארת כ"חבוקה ודבוקה בך, יחידה ליחדך".[8] זהו שורש הכפרה שאנו זוכים לה ביום הכפורים: ההתקשרות לנקודה הטהורה ביותר בנפשנו, שמעולם לא חטאה. התעלות זו מעל כל לבושי הנפש וכוחותיה אפשרית בזכות נדב ואביהוא, וביצועה דורש שחזור מסוים של תנועת כלות הנפש שלהם.
אלא שיש הבדל יסודי אחד בין נדב ואביהוא לאביהם: "ולא ימות". הצד השני של הקריאה לאהרן להדמות לבניו היא ההסתייגות וההנגדה, המסבירות כי בשום אופן אין לחזור על מעשה הבנים עד תומו, כפשוטו. כלות הנפש של נדב ואביהוא היתה רצוא בלי שוב, אורות בלי כלים. דבר זה נדרש באופן חד פעמי כדי לקיים את "בקרובי אקדש" ולהשלים את קידוש המשכן. אך מאותו רגע, אין בו עוד צורך והוא הופך מרצוי לפסול.
חיוב אהרן לאזן את תנועת הרצוא של בניו בתנועת שוב מבוטאת באופן החזק ביותר בפסוק החותם את ה"ראשון" של הפרשה: "וְכָל־אָדָם לֹא־יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ… וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ…" (ויקרא טז, יז). חז"ל שואלים מה פירוש המלים "בעד ביתו", ומשיבים: "ביתו – זו אשתו".[9] מכך לומדים חז"ל שהכהן הגדול חייב להיות נשוי ביום כניסתו לקודש הקדשים (עד כדי דעה שיש להכין אשה נוספת שתוכל להנשא לו במקרה שאשתו פתאום תמות), זאת בניגוד מדויק לבניו שהיו "ללא נשים". דמות האשה, המזוהה עם העולם הזה והחיבור לגוף, מסמלת את תנועת השוב שצריכה לאזן את הרצוא – חיבור איתן לקרקע המציאות שישמור על הכהן הגדול מפני עליה בסערה השמימה כמו בניו. הלכה זו לגבי הכהן הגדול כה מרכזית, שהיא נבחרה לפתוח את כל מסכת יומא, המוקדשת לעבודת יום הכפורים.
היהדות אינה דת של פרישות ובריחה מהעולם. הקדוש ברוך הוא ברא את העולם כדי שיהווה "דירה בתחתונים" עבורו, ובהתאם לכך רוצה אותנו כאן, נשמות בתוך גופים, מעורבים ומשולבים בחיי הגוף, המשפחה והעולם. ההלכה כולה היא ביטוי כביר ומפואר לרצינות שבה לוקחת היהדות את עולם החומר והמעשה. אך התנועה השלמה צריכה להיות של רצוא ואז שוב, נכונות למסירות נפש ואז נחיתה חזרה אל תוך הגוף. בפירושיהם, העניקו אור החיים הקדוש והרבי מליובאוויטש הד עמוק וחסר תקדים לתשוקת הנשמה להתאחד עם בוראה, ובה בעת הזכירו: למעט המקרה של נדב ואביהוא עצמם, שהיה הוראת שעה ייחודית, בתוך תנועת הרצוא הזו צריך להיות נעוצה תנועת השוב – המחויבות לשוב לעולם ולהמשיך לעבדו ולתקנו. אחרת אין בתשוקה המיסטית דבר מעבודת ה', והאש שלה חוזרת להיות זרה במובן הפשוט והמוכר: אש של עבודה זרה ופולחן האני.
[1] ויקרא רבה יב, ב.
[2] ויקרא רבה כ, ח.
[3] בבלי ברכות ח, א.
[4] בבלי בבא בתרא יז, א.
[5] בספרי החסידות פעמים רבות מקצרים את דברי אור החיים כאן לארבע לשונות – נעימות, עריבות, ידידות, מתיקות – ראשי תבות נעים.
[6] בבלי סנהדרין עד, א.
[7] פירוש זה מאפשר גם לענות על חידה גדולה הנמצאת בפירוש רש"י לפסוק הראשון של הפרשה:
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מַה תלמוד לומר? היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל, לחולה שנכנס אצלו רופא, אמר לו, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב; בא אחר ואמר לו, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני. זה זרזו יותר מהראשון…
רש"י, על פי המדרש (ילקוט שמעוני ויקרא טז, המשך רמז תקעא; ספרא אחרי מות א) משווה כאן את התורה לרופא חכם, שכדי לזרז את אהרן לא רק מדריכה אותו מה לעשות, אלא גם מזכירה לו שאם לא יעשה כן הוא עלול למות – מה שפועל הרבה יותר חזק. הכל מובן כאן, חוץ מהדוגמא המסוימת שנבחרה – לא לאכול צונן ולא לשכב בטחב, הוראות שנועדו לחזק את חום הגוף. לכאורה, לאור העובדה שנדב ואביהוא אופיינו בהתלהבות והתלהטות יתר, הביאו אש זרה ואף נשרפו באש, דוגמא מתאימה הרבה יותר היתה דווקא ההוראה ההפוכה – לאכול צונן ולשכב בטחב! אך לפי שיטת אור החיים שהתלהבותם של נדב ואביהוא היתה חיובית, הדבר נעשה פתאום מובן: על אהרן דווקא להמנע מצונן, כדי לא לקרר את התלהבות נפשו ולהרחיקה מזו של בניו.
[8] נוסח הושענות ליום ג' דחול המועד סוכות.
[9] משנה יומא א, א.
הרהורי תשובה 
בס"ד. בכל אופן, זה צורם להזכיר במשפט אחד את הנצרות ואת החסידות! שם זה נקרא כך וכך, ופה כך.
אהבתיאהבתי