מחוללת התמורות: תמר אשת יהודה ושתי הדרכים העולות אל מלכות ישראל

גרסה מלאה | לגרסה המקוצרת

מבין שלל הסיפורים העזים והנועזים הממלאים את התנ"ך – שלא אחת קשים לעיכול לבטן דורנו הרכה, ואולי לבטן כל דור – שמור מקום מיוחד לסיפורה של תמר אשת יהודה, המשובץ בלב סיפורי האבות המכוננים שלנו. דמותה של תמר מאתגרת כפליים כאשר רואים שכל הפרשנים היהודיים לאורך הדורות, ללא יוצא מן הכלל, מהללים אותה ואת מעשיה.

כך למשל, לפי חז"ל, מעשה תמר הוא הדוגמה המופתית ל"עבירה לשמה"[1]: ביצוע עבירה לצורך קיום מצוה גדולה יותר, שערכו מושווה ל"מצוה שלא לשמה". מכיוון אחר, ספר הזוהר אומר על תמר ש"מחציפותא דצדקת חדא נפקן כמה טבאן לעלמא"[2] (מהחוצפה של צדיקה אחת יצאו כמה טובות לעולם): תמר היא שילוב חדשני של צדיקות וחוצפה, ההוכחה שתתכן חוצפה חיובית. נשים לב ששני הפירושים אינם מתכחשים לכך שמעשיה של תמר בעייתים; הם פשוט רואים במקרה שלה יוצא מן הכלל המעניק הקשר מיוחד לפעולותיה. המונח המאוחר יותר שנהיה מזוהה עם תמר, והפך להיות אחד המושגים הבולטים בהגות הקבלית והחסידית, הוא "עזות דקדושה": מידת עזות הפנים והחוצפה לאחר שזו נותבה אל צד הקדושה והחיוב. מסתבר שבין "עז פנים לגיהנום" ו"בֹשת פנים לגן עדן"[3] יש דרך שלישית: עז פנים ההופך פניו אל הטוב, ובנתיב עקלקל זוכה להגיע אף הוא לגן עדן, ואף להכנס בדלת הראשית.

שילוב סיפורה של תמר בחומש מעורר סימני שאלה רבים, לא מעט בשל מיקומו: הוא קוטע את הרצף הארוך של סיפור יוסף הנמשך ללא הפרעה במשך מספר פרשות. ההסבר הפשוט ביותר להופעתו הוא התמורה שהוא מחולל ביהודה, המתמודד בו עם חווית שכול הבנים אותה הסב לאביו במכירת יוסף, נפגש בו עם חטאיו וחולשותיו, והנהיה בסופו ראוי לשמו בהודאתו "צדקה ממני". אך הסבר נוסף ועמוק יותר מתגלה לנו מחוץ לחומש, במגילת רות, כאשר בפסוקים החותמים מסתבר כי מתמר ויהודה יוצא דוד המלך, שמזרעו אנו מצפים שיבוא הגואל של אחרית הימים. חז"ל רואים בכך את ההסבר להופעת סיפורה של תמר במקומו: "עד שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון"[4]. הקדוש-ברוך-הוא מקדים רפואה למכה, וזורע את זרע המשיח רגע לפני התחלת ההשתלשלות של הירידה למצרים. ברוח דומה, ובהשתמש במונחי הקבלה, אפשר לומר כי מיד לאחר שהתגבשו דמויותיהם של שלושת האבות, ביקש הקדוש-ברוך-הוא להעמיד את "הרגל הרביעית" של המרכבה, היא דוד המלך.

העזות דקדושה של תמר קשורה איפוא קשר הדוק להופעת המלכות בישראל – להתהוות דמות המלך, ממנה אנו רוצים לשאוב את ההשראה למנהיגות היהודית המתוקנת. בזיקה זו בין תמר וחוצפתה הקדושה לבין חזון הממלכתיות היהודית המתוקנת ברצוננו להתבונן כאן. כפי שנראה, סיפורה של תמר, וכן סיפור לידתם המיוחדת של שני בניה, פרץ וזרח, צופן בחובו מסר עמוק וחשוב על אודות נשיאת ההפכים המיוחדת המוכרחת לאפיין את כל המבקש להשתתף בתקומתה המדינית המתוקנת של היהדות. בנוסף, בקריאה נכונה מתגלה סיפורה כבעל השלכות מפתיעות ביותר לתולדות עם ישראל בדורות האחרונים, ולאתגרים בפניהם אנו ניצבים היום.

עזות דקדושה

מיד לאחר סיפור מכירת יוסף עוברת התורה להתמקד בדמותו של יהודה (שכבר בלט בסיפור המכירה כמי שהציע למכור את יוסף לישמעאלים במקום להורגו). מסופר לנו כי הוא נושא אשה, ששמה אינו נמסר לנו, ומוליד שלושה ילדים, ואז בוחר לבנו הבכור כלה, שלשמה אנו דוקא כן מתוודעים: תמר.

מוצאה של תמר לוט בערפל בכתובים, אך חז"ל משלימים את החסר: תמר, הם מגלים, "בתו של שם היתה"[5], הלא הוא שם בן נח. מדוע זה משמעותי? כי לפי המדרשים, שם הוא-הוא "מלכי צדק מלך שלם"[6] המוזכר בפרשת לך לך, שהיה "כהן לאל עליון" אך איבד את כהונתו לאברהם[7]. תמר היא איפוא בת אצולה שנועדה מראש לגדולות, וזיווגה עם יהודה הוא בבחינת סגירת מעגל מבחינתה – קנייתה מחדש את הכהונה שנלקחה מאביה וניתנה לאברהם. ספרות הקבלה מרחיבה את דמותה ומזהה אותה עם ספירת המלכות[8], שעל כן היא מתאימה ליהודה, הבן המנהיגותי-מלכותי של יעקב, ומהם יוצא דוד המלך. אכן, רמזים רבים לדבר: עץ התמר נחשב לאחד מה"גדולים מכל האילנות"[9], מעט כפי שהאריה (סמלו של יהודה) נחשב למלך החיות; דמותה של כנסת ישראל, המזוהה אף היא עם ספירת המלכות, משולה בכללותה לתמר – "זאת קומתך דמתה לתמר"[10]; בהקבלה הקבלית בין שבעת המינים לשבע הספירות התחתונות מקביל התמר לספירת המלכות[11]; ועוד[12].

למרות מעלותיה הרבות של תמר, רוצה ההשגחה ובעלה עֵר, בנו הבכור של יהודה, "רע בעיני ה'" ומומת על כך. אף כאן את ההסבר מספקים חז"ל: ער חשש שמא תמר "תתעבר ויכחיש יפיה", ולכן השחית זרעו ארצה[13]. בהתאם לכללי היבום, שמסתבר כעת שהיו נהוגים עוד לפני מתן תורה, נישאת תמר לאחיו הבא בתור של ער, אוֹנָן; אך למרבה הצער הלה מתגלה כגרוע כאחיו, חוטא בחטאו ונענש במיתה, ככתוב בפסוקים מפורשות. ההבדל הוא שהפעם הטעם שונה: אונן אינו חושש ליפיה של תמר, אלא פשוט אינו מעוניין להעמיד זרע לאחיו. לפי אותם חוקי היבום על תמר להנשא כעת לבן השלישי, שֵׁלָה, אך יהודה כבר חושש: אולי תמר היא אשה 'קטלנית' שכל בעליה מתים בעטיה?[14] מסיבה זו הוא שולח אותה לשבת בבית אביה "עד יגדל שֵׁלָה בני" – אך מובן מאליו, ורש"י על הפסוק מביא זאת, שהוא למעשה "דוחה אותה בקש".

הבה ונשתהה מעט על תמר בבית אביה. היא יושבת ומחכה, אך מיום ליום הולכים ונגלעים בה ספקות שמא חותנה אכן מתכוון לקיים את הבטחתו, ולבה כמרקחה. ביכולתנו לדמיין שתי דמויות המתרוצצות בקרבה של תמר, מעין צמד "כליות יועצות" הרוכנות מעל כתפיה ולוחשות באוזניה עצות הפוכות. נכנה את היועצות הללו תמה ומרה, על שם שני חצאי שמה של תמר. הן נשמעות בערך כך:

תמה:   תמר יקירתי, את יודעת מה את צריכה לעשות. תהיי ילדה טובה והישארי בבית אביך כמו שיהודה אמר לך. אחרי הכל, את הרי הכלה שלו ומחויבת לשמור לו אמונים.

מרה:    עשי לי טובה, את לא רואה שעובדים עליה בעינים?! תמר, יהודה לעולם לא מתכוון לתת לך את שלה, הוא רק ממציא תירוצים כדי להרויח זמן. את לא חייבת לו כלום יותר. קומי וברחי!

תמה:   אל תקשיבי לה, תמר. חותנך הוא יהודה בן יעקב הצדיק. הוא בשום אופן לא ירמה אותך. אם הוא אמר לחכות עד שיגדל שלה, סימן שהוא מתכוון לכך. שבי, תתפללי, והכל יהיה בסדר, בעתו ובזמנו.

מרה:    נו באמת, כמה אפשר לשמוע את השטויות האלה! תמר, צאי מהאשליות. רוצה ילד? תפסי את עצמך בידיים ודאגי לכך. מצדי תעשי הפריית מבחנה ותהיי אם חד-הורית, רק אל תשארי אלמנה זקנה!

וכן הלאה. תמה ומרה, כפי שניתן לראות, כשמן כן הן: תמה היא תמימה, ביישנית ונאמנה, ומרה – מרירה, חצופה ומרדנית (לשון מרי). מכיוון ששתי הכליות מזוהות בקבלה עם ספירות הנצח וההוד, נקביל את שתי היועצות גם לשתי ספירות אלו: מרה המרדנית מתאימה לספירת הנצח האקטיבית והזכרית יחסית, ותמה שומרת האמונים מקבילה לספירת ההוד הפסיבית והנקבית יחסית (שפנימיותה לפי החסידות היא מידת התמימות). מבחינה פסיכולוגית, ניתן לחשוב עליהן כשתי ה'אלמנות' שהותירו ער ואונן בנפשה של תמר (ה'כליות' היועצות הן 'כלות' יועצות…)[15].

האם אפשר לזהות מבין יועצות אלו – כפי שמקובל לגבי צמד יועצים דמיוניים – יצר טוב ויצר רע? כאן זה נהיה מעניין. מנקודת מבט דתית ישרה ותמימה, נראה בפשטות שמרה יועצת רעה, יצר הרע, ותמה יועצת טובה, יצר הטוב. אכן, לו יצויר שתמר היתה שועה לתמה ונשארת בבית אביה, בהחלט לא מן הנמנע שיהודה היה מתרצה ונותן לה לבסוף את שלה. אך המשך הסיפור מערער על האבחנה הפשוטה הזו, ולמעשה זו כל תכליתו. שכן תמר אינה שועה לתמה, ואף לא למרה, אלא בוחרת בדרך שלישית. מרגע שתמר שומעת כי יהודה התאלמן ומגיע לאזורה, ברק כמו חותך את האויר בין שני ענני העצות האופפים אותה, ונחישות חדשה ניצתת באישוניה. באוושה חדה היא מזדקפת, מנערת מעליה את שתי היועצות ויוצאת מביתה ברוח סערה.

אף שבחירתה של תמר שונה משתי העצות שקיבלה, היא באורח פלא משלבת ביניהן: כפי שייעצה לה תמה, היא בוחרת לשמור אמונים ליהודה ולעמוד על כך שילדיה יהיו מזרעו; אך בניגוד לעצתה, היא לא יושבת בחיבוק ידיים בציפיה שהדבר יגיע אליה, אלא, ברוח עצת מרה, קמה ועושה מעשה כדי לזכות בכך – מפתה את יהודה כשהיא מחופשת לזונה. דרכי הפיתוי המתוחכמות שהיא משתמשת בהן לקוחות מאורות התוהו של מרה המרדנית; אך בכך שהיא משתמשת באורות אלו, בהיפוך יוצרות מופלא, לחיזוק הברית עם יהודה במקום להפרתה, היא יוצקת אותם לתוך כלי התיקון של תמה. ויש גם חידוש מוחלט ומהפכני במעשיה, שכל הזכויות עליו שמורות רק לה: להרפות לגמרי משלה וללכת ישר אל המקור – אל יהודה עצמו.

החלטתה של תמר מלמדת אותנו כי לפעמים בין מה שנראה כיצר הטוב ויצר הרע, יש דרך שלישית – דרך של "יצר טוב מאד" נקרא לה, על שם מאמר ה' ביום הששי. מרה ממליצה על דרך העזות – מרדנות חצופה, המזדרזת לפרוק את עול המחויבות ולהתמקד בסיפוק צרכים עצמאי; תמה תומכת בדרך הקדושה – צייתנות נאמנה וכשרה, אך שלעתים נכשלת לזהות כי שעה ייחודית דורשת הוראת שעה ייחודית, וכי שמירה מוחלטת על ברית עלולה להוביל לשבירתה. תמר בוחרת בשביל בינים המאחדם: שביל העזות דקדושה, שכלפי חוץ משתמש בעזות של מרה אך מבפנים חדור בנאמנות הביישנית של תמה[16]. שילוב זה, דרך אגב, הוא מאפיינה המובהק של ספירת המלכות המתוקנת, העתידה להאיר בדמותו של דוד המלך. על ספירת המלכות המתוקנת נאמר ש"חיצוניותה גאות ופנימיותה שפלות"[17]: כלפי חוץ הוא לובשת מעטה של גאווה וסמכותיות, אך בתוכה פנימה היא חדורה בתחושה שאין היא טובה מאף אחד אחר, אלא פשוט עושה את מה שמוטל עליה משמים.

מדרש חז"ל המברר לפרטים את מעשיה של תמר מחזק ומעמיק הסבר זה. לפי אחת הדעות בחז"ל תמר היתה בתולה בשעת המפגש עם יהודה. דבר זה מעורר קושיה: כיצד הוא מתיישב עם הכלל הנקוט בידם, שאשה אינה מתעברת בביאה ראשונה? משיבים חז"ל תשובה מופלאה, שברי שרב בה הנסתר על הגלוי: "תמר", הם מסבירים, "באצבע מעכה" – היא ביתקה את בתולי עצמה במו ידה[18].

מדרש זה ממחיש בדרך סמלית יפהפיה את השילוב בין שתי היועצות שציירנו. כפי שראינו, עצתה של תמה היתה מאד נקבית באופיה, במובן הקלאסי של המלה: היא המליצה לתמר לשבת בביתה ככלה צייתנית עד שיורו לה אחרת. לעומת זאת, עצתה של מרה היתה מאד זכרית באופיה: עצתה היתה לצאת ולדאוג לעצמה באופן עצמאי לפי האינטרס האישי שלה. הן הנקביות של תמה והן הזכריות של מרה הן פשוטות וחד-צדדיות, ואינן מכילות בחינה של המגדר השני. באה תמר ומשלבת ביניהן: היא מסגלת לעצמה בחינה זכרית, המסומלת בידי האצבע, ובפעולה של מעין הפריה עצמית הופכת עצמה לכלי המסוגל להתעבר. במלים אחרות, היא באמת מוכנה להפוך עצמה לזכרית, אך רק על מנת שהדבר יסייע במימוש נשיותה, כאשר את עיבורה הממשי היא משאירה ליהודה. הראיה לכך שסיגול התכונה הזכרית הוא חלק ממהלך נקבי בכללותו משתקפת במקום בו מתרחש המפגש עם יהודה, "פתח עינים", שחז"ל מסבירים שהוא משל לנשיאת עיניה של תמר למרום בתפילה[19] – כח נפש נקבי הנע מלמטה למעלה[20].

פריצה או זריחה?

והנה, הפלא ופלא, ייחודם המהפכני ונושא ההפכים של תמר ויהודה מוליד בעצמו תאומים הפוכים. אם בדמותם הם זהים או שונים אין זה ברור, אך אין ספק שבאופיים הם מנוגדים בתכלית.

הדבר ניכר בסיפור לידתם: קודם כל אחד מהם מושיט את ידו לחלל העולם, והמיילדת מזדרזת לסמנו בחוט שני כדי לשמור לו זכות ראשונים, אך מיד לאחר מכן הוא משיבה פנימה; או-אז, בטרם יספיק להוציא אבר נוסף, עוקף אותו השני בחדות ופורץ החוצה במלוא הדרו, מכף רגל ועד ראש, ורק לאחר מכן חוזר הראשון ויוצא בשלמותו גם הוא. בשל התפרצותו הפתאומית זוכה האחד לשם פרץ, ואילו השני מכונה זרח, על שם חוט השני הזורח על ידו, ואולי גם על שם הופעתו ההדרגתית המזכירה את עלות השחר.

בהמשך לניתוחנו, נבקש לפרש את שני בניה של תמר כשני משעולים ששבילה מתפצל אליהם, שתי גרסאות של חזון העזות דקדושה שלה. פרץ וזרח, עם כל כמה שהם הפוכים, שניהם סוף סוף בניהם המלכותיים של תמר ויהודה, פרי זיווגם המשיחי בפתח עינים, ואם כן שניהם אוצרים בתוכם את סגולות חוצפתה הקדושה, גם אם הם מבטאים אותו בצורה שונה:

זרח, לשון זריחה והדרגה, חושב שיש להוליד את חזון המלכות לעולם בהדרגתיות, אבר אבר: כ"איילת השחר… בתחילה קימעא קימעא"[21]. יתרה מכך, הוא מכיר בכך שהתהליך הוא מחול של התקרבות והתרחקות, יציאה לאור ונסיגה חזרה לחושך, כניכר בהשבת ידו לתוך הרחם. העובדה שהוא מוציא קודם כל את ידו ולא את ראשו, מעידה על כך שמסע הגאולה הזה אינו מתחיל לשיטתו מהצגת 'מוחין' חדשים, בבחינת ראש ושכל, אלא מהמשכה של 'מידות', בבחינת גוף ורגש. וביכולתנו לשער שהיד אותה הושיט היתה יד ימין, שלפי הספירות מגלמת את המידה הראשונה, מידת החסד והאהבה.

פרץ, לשון פריצה ופתאומיות, סבור שמלכות ישראל תקום לא תקום דרך אבולוציה אלא דרך רבולוציה: מתוך תודעה מהפכנית המבקשת להפוך את הסדר הקיים כולו בתנופה אחת. פרץ מנצל את היסוסו של זרח על מנת לשעוט קדימה ולנסות להגשים את חזונו שלו. הגחתו לעולם בבת אחת כדמות שלמה מסמלת את תפיסתו כי לא ניתן להקדים את ה'מידות' הרגשיות ל'מוחין' השכליים או להפך, אלא השניים מוכרחים להגיח יחדיו – בבחינת 'פרצוף' (לשון פרץ) שלם, מכף רגל ועד ראש. פרץ מודע לכך ש"באין חזון יפָּרע עם"[22], ועל כן נדרש "חזון נפרץ"[23] – סדר יום שלם חדש.

מסתבר שדרך העזות דקדושה של תמר, המתלקחת באור גדול בדור הראשון, מתפצלת בדור הבא לשתי דרכים מנוגדות, המשלימות זו את זו: לפרץ נטיה מסוכנת לדחיקת הקץ שזרח יכול לאזן, ולזרח נטיה מסוכנת הפוכה לדחיית הקץ (עד לאין קץ…) שפרץ יכול לאזן[24].

חזונה המשיחי של תמר מסתעף לשתי דרכים
חזונה המשיחי של תמר מסתעף לשתי דרכים

נשים לב, כי בהתאם למסורת המקראית של שני בנים שאחד מהם קרוב יותר לאביו והשני לאמו (אברהם קשור יותר לישמעאל אך שרה מגוננת דוקא על יצחק, יצחק אוהב את עשו ורבקה את יעקב ועוד), אף כאן ניתן לראות שכל אחד מהבנים ממשיך בעיקר את תכונת אחד מהוריו: פרץ חסר הסבלנות משקף יותר את תמר, שאינה מוכנה לחכות בבית אביה אלא יוצאת לפתות את יהודה בהתנהגות לכאורה פרוצה ביותר (ולפי המדרש, גם אינה מתאפקת לגלות את הריונה, וכך נודע הדבר ליהודה[25]); לעומת זאת, זרח המתון משקף יותר את יהודה, הדוחה את תמר במלים "עד כי יגדל שלה בני" ומבטא את הבחירה בתהליכים טבעיים והדרגתיים. אף-על-פי-כן, עלינו לזכור שפרץ וזרח שניהם הבנים של תמר ויהודה גם יחד, ואם כן כלולים מתכונות שניהם. אי לכך, עלינו לסכם ולהגדיר, כי פרץ וזרח מייצגים שני אופני התכללות של הוריהם (כלומר שילוב של תכונותיהם), אלא שפרץ מבליט בעיקר את תכונות אמו וזרח בעיקר את תכונות אביו.

באותו אופן, ניתן לראות בכל אחד מהבנים התגלמות של אחת היועצות השליליות שהתרוצצו בקרבה של תמר בבית אביה (ושאף הן מעין צמד 'אמהות' של פרץ וזרח, שכן פיתוי יהודה היווה שילוב של שתי עצותיהן), אך בגרסא מאוזנת ומתוקנת: פרץ הוא תיקון של מרה הפרוצה, המשלב בה מעט מתמימותה של תמה; וזרח הוא התיקון של תמה הצנועה, המשלב בה מעט מעזותה של מרה.

כמובן, שההשלמה ההדדית של פרץ וזרח אינה פשוטה. כידוע לכולנו, דוד המלך, ובעקבותיו משיח בן דוד, יוצאים בסופו של דבר דוקא מפרץ ולא מזרח[26]. אכן, הצאצא היחידי של זרח שאנו יודעים עליו הוא טיפוס שלילי למדי: עכן בן כרמי, שבימי יהושע בן נון מעל בחרם יריחו שהוקדש לה' וגזל ממנו לעצמו[27]. בנוסף, בעוד בכל התנ"ך השם פרץ הוא יחידאי וניתן אך ורק לבנם של יהודה ותמר, השם זרח הוא שמם של ששה אנשים שונים, הנחלקים באופן סימטרי לשלושה יהודים ושלושה לא-יהודים[28]. במלים אחרות, פרץ, כמשיח, מבטא מהות קדושה ויוצאת דופן[29], אך זרח מבטא מהות מורכבת ורבת פנים, הניתנת להטיה לצד הקודש וצד החול גם יחד.

אך למרות שהמשיח המובהק יוצא מפרץ וזרח דמות מסובכת יותר, סיפורה של תמר, על המדרשים הנלווים לו, מפזר מספר לא קטן של רמזים, דקים ועבים כאחד, לכך שזרח אף הוא דמות משיחית ביותר, שבמידה גדולה לא ניתן להפרידה מפרץ:

נפתח בכך שפרץ וזרח הם תאומים, פרי אותו זיווג ואותו הריון, כלומר קשורים זה בזה באופן הדוק. חז"ל אף דייקו כי בעוד יעקב ועשו כונו "תומִם" בכתיב חסר משום ש"אחד צדיק ואחד רשע", פרץ וזרח מכונים "תאומים" בכתי במלא כדי ללמדנו ש"שניהם צדיקים"[30]. בנוסף, מדרש אחר מספר לנו שתמר "היתה מטפחת על כריסה ואומרת 'מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת'"[31]: היא השתמשה בלשון רבים, ללמדנו שמבחינתה לפחות, פרץ וזרח שניהם מלכים ושניהם גואלים, בלי הבחנה. לאלו אפשר להוסיף את העובדה שפריצתו של פרץ מתרחשת על רקע לידתו ההדרגתית של זרח (ואולי היא המדרבנת אותו לפרוץ), וכן אחריה מודגשת חזרתו של זרח (זרח אותיות חזר), הפעם במלואו. דמותו של פרץ 'עטופה' כביכול בדמות זרח, שהן סולל אליו את הדרך והן גולל אותה.

לעובדות אלו נוסיף את העובדה הפשוטה, שלפחות מבחינת המיילדת, זרח הוא הבכור[32]: מדוע קשרה על ידו את חוט השני אם לא שרצתה שידעו זאת? לפי הסתכלות זו, נמצא ששיווי משקל מסוים שורר בין האחים: מפרץ יוצא זרע המלוכה, אך הבכור הוא זרח (לא מעט כיחס בין יהודה, אבי התאומים, ואחיו הגדול ראובן).

יש לסכם, איפוא, שהגם שדוד המלך יוצא באופן רשמי ומסודר מפרץ, התמונה השלמה של העמדת זרעו כוללת גם את זרח. ניתן לדמיין את פרץ כצללית שחורה על דף לבן, דיוקן מטושטש של המשיח העתידי, כאשר זרח הוא החלל המקיף אותה. הם תשלילים אחד של השני, אך חולקים את אותו קו מתאר, ואיש מהם אינו יכול להתקיים בלי אחיו.

בין גלות לגאולה: תמר בדורנו

הבעל שם טוב אמר כי כל דבר בתורה, גם המצוות והסיפורים שלכאורה אינם שייכים לדורנו, נוגע למעשה לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן. לאחר שסקרנו את סיפורם של תמר ובניה, נבקש לשאול: מה אנו יכולים ללמוד ממנו לדורנו אנו? כפי שראינו, תמר היא התגלמותה של כנסת ישראל כולה, ובפרט של ממד המלכות ביהדות. נעבור איפוא שוב על פרטי סיפורה ונשאל, האם ניתן למצוא בהם השלכה על המציאות הקרובה לימינו וללבנו, המחלוקות הניטשות בזמננו סביב שאלת תקומתה המדינית של ישראל?[33]

נתחיל בכך שתמר מתחתנת ומתאלמנת פעמיים, ואז מוצאת עצמה בבית אביה במצב המתנה לבעל השלישי המיועד לה, המתנה שלא ברור אם אי פעם תבוא לקצה. שני אובדנים והמתנה שאינה מסתיימת לישועה שלישית… נשמע מוכר, לא? קשה שלא לחשוב על שני חורבנות בתי המקדש והציפיה המתמשכת עוד ועוד לבית מקדש שלישי. כמו תמר היושבת בבית אביה בבגדי אלמנותה, אף אנו כואבים עדיין את חורבן שני בתי מקדשנו ומתפללים מדי יום לבנייתו של בית שלישי ואחרון. הדעות אמנם חלוקות בינינו לגבי השאלה אם תהליך הגאולה המוביל אליו כבר החל או לא, אך אין שאלה שאחריתו עוד לפנינו, וביחס אליה אנו כתמר בבית אביה.

אכן, ניתן להקביל בבירור בין שלושת בני יהודה לשלושת בתי המקדש: על חורבן בית המקדש הראשון, כנגד ער, נאמר "ערו ערו עד היסוד בה"[34]; על בית המקדש השני, כנגד אונן, נסובה עיקר האבלות שלנו, ואבלות נקראת גם אנינות (והאבל – אונן); ובית המקדש השלישי, כנגד שלה, יבנה על-ידי המשיח, שאחד משמותיו הוא שילה ועליו נאמר "עד כי יבֹא שילה"[35] (רמז ל"עד יגדל שלה בני", וניתן לדרוש כי שילה הוא-הוא שלה לאחר שהתקיים בו פסוק זה והשתלם בכל י כוחות נפשו, כנגד י ספירות). כמו כן, על שלה נאמר "והיה בכזיב בלדתה אותו"[36] – "שפסקה מלדת"[37], ובית המקדש השלישי אמור להיות האחרון והנצחי.

נשים לב כי פירוש זה מעניק טעם חדש לחששו של יהודה בסיפור, "פן ימות גם הוא כאחיו"[38], ממנו משתמע שתמר היא הגורמת למות בעליה. לפי פשט הסיפור סברה זו מוטעית לחלוטין, שכן אנו יודעים כי שני הבנים עשו הרע בעיני ה' ובשל כך מתו; אך לפי פירושנו סברתו של יהודה משקפת דוקא את האמת לאמיתה: חורבן הבתים הראשונים אכן היה באשמת כנסת ישראל – "מפני חטאינו גלינו מארצנו"[39].

עיקר סיפורה של תמר מתרחש איפוא עכשיו – בזמן הגלות הארוכה שהחלה עם חורבן הבית השני ושסופה מי ישורנו. תמר היושבת בבית אביה בבגדי אלמנותה היא כעם ישראל מאז חורבן הבית השני, המחכה למשיח שיבוא ויוליך אותו קוממיות לארצו.

נמשיך. מי שהשיא לתמר את שני בניו וכעת מחזיק בידו את הבן השלישי הוא יהודה. יהודה מייצג איפוא בסיפורנו, לא פחות ולא יותר, את ה' בכבודו ובעצמו. תמר היא כנסת ישראל ויהודה הוא הקדוש-ברוך-הוא, והסיפור בא ללמדנו על אודות ייחודם המלא והעתידי, "ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", המוליד את המשיח ומעמיד את בית המקדש השלישי. רמז לכך שניתן לראות ביהודה כמייצג את ה' הוא שהשם יהודה כולל בתוכו את כל אותיות שם הויה (היחידי מבין שמות י"ב השבטים שדבר זה נכון לגביו). כמו כן, ביכולתנו להרחיב את יריעת ההגדרה, ולראות ביהודה כמגלם את דרך ה', כלומר דרך התורה והמצוות, שההולכים בה התקראו לימים יהודים, והיא – יהדות.

כיצד עלינו להבין את מניעת הבן השלישי מתמר? כאן עלינו לעשות דילוג מסוים בין המשל לנמשל. לאור כל המשתלשל בהמשך הסיפור – נטילת היוזמה של תמר, פיתוי יהודה והודאת יהודה על כך – ביכולתנו להציע כי ה' מעכב את ביאת המשיח ובניית הבית השלישי משום שהוא מעוניין לבדוק עד כמה אנו באמת מעוניינים בהם. גלות אדום בה אנו מצויים מאז חורבן בית שני, הארוכה מכל הגלויות, היא נסיון מה' שנועד לבחון מה אנו מוכנים לעשות כדי לצאת ממנה – האם נשב בחיבוק ידיים או שמא נפעל לשם כך, ואם נפעל אז כיצד? (ואפשר לטעון שזהו גם המניע הלא-מודע של יהודה עצמו, שבסתר לבו מעוניין לבדוק עד כמה תמר באמת מעוניינת להמשיך את זרעו).

אם כן, תמר היא כנסת ישראל, יהודה הוא כמו ה' (או היהדות), ושבתה של תמר בבית אביה אחרי מות שני בעליה היא כמו עם ישראל היושב בגלות ומחכה לגאולה. כעת הגענו לשתי כליותיה היועצות של תמר, תמה ומרה הזכורות לטוב (או לרע), והמשקפות את שתי הדרכים המתבקשות העומדות בפניה בבית אביה. צמד-חמד זה מופיע בעידננו בדמות שתי התגובות הבסיסיות שהתעוררו בעמנו להתארכותה של הגלות:

מרה החצופה, המעודדת את תמר לפרוק את עול מחויבותה לבית יהודה ולדאוג לעצמה, היא כציונות החילונית (ובהרחבה יותר, החילוניות בכלל, תנועת ההשכלה שביקשה להתרחק מהיהדות). הציונות התבססה על התחושה לפיה "עזב ה' את הארץ"[40]: א-לוהי ישראל, באם ישנו, אינו מתכוון למלא את הבטחתו להוציאנו מהגלות, ואם כן כל מחויבות שהיתה לנו כלפיו בטלה ועלינו לקחת את גורלנו בידינו. המהלך הציוני הוא בבחינת כנסת ישראל המתגרשת מבעלה (או בהקשר זה, חמיה) הקדוש-ברוך-הוא ומקימה 'משפחה חד-הורית' – מדינה שאינה מבקשת לייחד את "קודשא-בריך-הוא ושכינתיה" אלא להיות "בית לאומי" (לאום ואומה מלשון אם) לעצמה בלבד. מהלך זה כרוך עבורה בשלילת היהודי הגלותי ה'נקבי' ובאימוץ תכונות 'זכריות' ("יהדות שרירים" כלשון אחד מאבות הציונות) על מנת להיות, כביכול, הבעל של עצמה.

לעומתה, תמה הנאמנה, המחנכת את תמר להשאר בבגדי אלמנותה עד שיהודה מכריז כי בנו בשל לשאת אותה, היא כיהדות החרדית. החרדיות רואה בהתארכות הגלות גזירה משמים שפירושה שעדיין לא הגיעה שעת הגאולה ואם כן יש להמתין לה, ואין להפר את "שלוש השבועות" האוסרות על דחיקת הקץ. לפי גישה זו, דווקא הצייתנות, לא המרדנות, היא שתזכה את כנסת ישראל לחזות במימוש החזון הגאולי. על כנסת ישראל לעשות ככל אשר ציווה עליה 'חמיה' הקדוש-ברוך-הוא, ובבוא העת – ממושכת ככל שתהיה הציפיה – הבטחתו תתקיים. מול ה'משפחה החד-הורית' של היועצת הראשונה, כאן יש משפחה פטריארכלית קלאסית: צו האב גובר על הכל והאשה הכשרה עושה רצון בעלה. גישה זו משמרת את אופיה ה'נשי' של היהדות ושוללת לוחמנית 'זכרית' הכובשת ומשנה את המציאות.

שתי גישות אלו משקפות בדיוק את ספירות ההוד והנצח בגרסאתן הקיצונית והחד-צדדית, אותן הקבלנו לעיל לשתי הכליות היועצות של תמר: הציונות הפגינה בטחון פעיל מופרז של "כחי ועצם ידי" (נצח), והחרדיות בטחון סביל מופרז בה' ובהנהגתו הנסית (הוד). כמו מקודם, לזכותה של החרדיות יש לומר שבחירתה היא בכל זאת יהודית יותר (מלשון הוד) ומתוקנת יותר, שכן היא שומרת אמונים לבית יהודה[41].

הדרך השלישית בה בוחרת תמר פירושה, בהקשר שלנו, חיפוש דרך אמצע בין הציונות החילונית ליהדות החרדית, כזו שמצד אחד מנסה לקחת את גורלנו בידינו ולקרב את הגאולה באופן פעיל, אך מצד שני לא עושה זאת מתוך מרידה בה' אלא בדיוק להפך: מתוך בקשת פניו, הבטוחה כי האמת שלו אינה מוכלת בשתי הדעות הקיצוניות המדברות בשמו או נגדו. הגישה התמרית לסוגית מלכות ישראל שואפת להקים מדינה, אך כזו שאינה "בית לאומי" אלא "בית לה'" – כלי קיבול להשראת השכינה האלוקית. גישה זו בהחלט תשאף לסגל לעצמה את התכונות ה'זכריות' שהיו חסרות בגלות, אך לא על מנת לייצר "יהדות שרירים" המאליהה את עצמה, אלא כדי להצטרף לפן הנשי של היהדות, פן האמונה והתפילה, ועמו יחד להעמיד על הרגליים חיים ציבוריים יהודיים מלאים, שכביכול 'יפתו' את ה' להצטרף אליהם ולברך אותם.

בחירתה של תמר להפסיק לחכות לשלה ולחתור הישר ליהודה, הינה, בהקבלה אלינו, כמו ההצהרה שיותר משמעניין אותנו בית המקדש השלישי או תחליפים שלו, אנו מעוניינים בקשר חי עם בוראנו. זוהי גישה שאינה מעוניינת בגאולת "בעתה" אלא הולכת על גאולת "אחישנה" – וכך זוכה להתחבר עם ה' בעצמו, על דרך אמרתו הידועה של רבי שניאור זלמן בעל התניא, "איני רוצה את גן העדן שלך, איני רוצה את העולם הבא שלך – אני רק רוצה אותך!"

שתי תנועות גאולה: פרץ וזרח בדורנו

אם דרך העזות דקדושה של תמר מסתעפת לשבילי הפריצה והזריחה, הרי שגם בדורנו, כל החשים קרבה לרוחה וחזונה של תמר צריכים לפקוח עיניהם ולבם, לחפש את הקולות המשמיעים צדדים אלו באישיותה, ולנסות לאחדם.

והנה, ניתן לראות בעליל כי ישנם בישראל היום בדיוק שני זרמים המבטאים, באופנים שונים, את הלך הרוח התמרי של חיפוש דרך האמצע בין קירוב הגאולה באופן פעיל לבין נאמנות לה' וליהדות. אין כמותם הפוכים ואין כמותם קרובים ומשלימים, שכן הם בעצם אחים תאומים:

זרח איש המתינות וההדרגתיות מופיע בדמות הזרם הסובר כי הגאולה מתרחשת כזריחה, כ"איילת השחר, בתחילה קימעא קימעא". זרם זה מבקש לשלב בין המהלך הציוני האקטיביסטי לבין יראת השמים היהודית הדתית, ומאמין בתהליכי גאולה איטיים אך בטוחים. זוהי דרכו לבטא את דרך העזות דקדושה של תמר: מחד גיסא להפר את "שלוש השבועות" האוסרות על זירוז הגאולה באופן עצמאי, אך מאידך גיסא לעשות זאת באופן של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – על מנת להגשים את רצון ה' ומבלי לכפור במצוותיו. זרם זה מאמין גדול בהשפעה בתוך המסגרת, כאזרח (משורש זרח) נאמן. את הוצאת היד של זרח, עליה אמרנו כי מסתמא יד ימין היתה, ניתן לראות כמסר אהבת ישראל הגדולה שהם משדרים – מורשתו של רבם הגדול ביותר – שהם מאמינים שהיא שתקרב את לב כל אחי בני ישראל אל אביהם שבשמים. העובדה שזרח מתחיל בתיקון המידות דוקא, שבע הספירות התחתונות, משתקפת במידותיהם הנאות, שרבים יודו שאין מתוקנות מהן, וכן בסגנון הרגשי הפועם של תורתם, שמלת המפתח בה היא "אורות", כמשמעות זרח (למעשה, זרם זה אף קרוי ממש על שמו של זרח…).

מהכיוון השני, פרץ המהפכן קצר הרוח מופיע בדורנו בדמות התנועה שחרתה על דגלה ועל המנונה את קריאת ה"ופרצת" והדורשת "משיח עכשיו". בסגנון אחר ובאפיק מקביל, מהווה תנועה זו ביטוי משלה לעזות דקדושה התמרית: מצד אחד הזדהות מוצהרת עם החרדיות והסתייגות מהציונות (המתבטאת בין השאר בלבוש החרדי), אך מצד שני שבירה מוחלטת של מחיצות הגטו והפסיביות הגלותיים, יציאה למרחב הפעולה העולמי, ויזימת מבצעים שכל מטרתם קירוב פעיל של ימות המשיח והגאולה. בהתאם לאופיו מהיר הפעולה של פרץ, דרך זו אינה רואה בהדרגתיות כורח המציאות, מצהירה בגאון "לאלתר לתשובה, לאלתר לגאולה" ומייחלת לגאולה ומשיח "תיכף ומיד ממש". זרם זה אינו רואה עצמו מחוייב בהכרח למסגרת המדינית אלא נכון יותר לפרוץ אותה. לבסוף, החידוש העיקרי בפריצתו של פרץ בדמות שלמה – הצגת מוחין על גבי המידות – משתקף הן בשמה, הן באופי השכלי העמוק של תורתה עם גישת ה"מח שליט על הלב" שבה, והן בהדגשת המרכזיות של דמות הרבי למהלך קירוב הגאולה – ראשי תבות ראש בני ישראל.

שני זרמים אלו הם איפוא כתאומים שהופרדו בלידתם, ולצד כל ההבדלים ביניהם, מכנה משותף כביר מאחד אותם, אותו קבלו בירושה מהאם שנשאה את שניהם ברחמה הרוחני: שניהם היחידים המבקשים לסלול שביל אמצע בין דרכה של תמה הצנועה אך הפסיבית לבין דרכה של מרה הפרוצה אך האקטיבית. אמת, כפרץ וזרח כל אחד מהם קרוב באופיו יותר לאחת מהן; אך כזרח ופרץ בכוחם להשלים ולאזן זה את זה ולהגיע לעמק השווה (ולמעשה, מצד שיוכם ולבושם החיצוני מזוהים דוקא עם הכיוון ההפוך, ודוק!). כפרץ וזרח יש להם תורות בעלות אופי מנוגד – האחת שכלתנית ביותר והשניה הכתובה בלהט רגשי; אך כזרח ופרץ שניהם כלולים מהשתיים, ומי יכפור בקיומם של רגש עז אצל הראשון ושכל עמוק אצל השני?

"תמר", לידיה קוזניצקי, 2009

גם סדר לידתם של פרץ וזרח טעון התבוננות לאור תקופתנו, וניתן למצוא בו גם הד למציאות המוכרת וגם השראה לאופן בו עלינו לגשת אליה.

הראשון להגיח מרחם הגלות ולהניח דריסת רגל (או במקרה זה, דריסת יד) בקרקע הגאולה של ארץ ישראל הוא זרח: בכך שהוא מושיט יד של אחווה ואהבה לעוסקים בבניין הארץ ונהיה שותף להם, יש לו מעין 'זכות ראשונים' כאן – וחוט שני נקשר על ידו לציין זאת. אך ברגע מסוים, כאשר ידו של זרח נרפית קצת (אולי כשהוא מפסיק לדעת כיצד לעמוד בפרץ של השלטון החילוני…), יש להכיר בכך שדרך ה'קמעא קמעא' שלו אולי יפה על הנייר, אף בפועל היא לעולם לא תגיע לסיומה אלא תמיד תמצא תירוצים לדחות את הקץ. או-אז מגיעה השעה להביא משהו מאורו ורוחו של פרץ לתמונה – להציג, בהשראת תורתו השכלתנית העמוקה של פרץ, "חזון נפרץ" חדש, רדיקלי ומושכל יותר באופיו, להתקדמות אל עבר חברה יהודית שלמה החיה בדרך התורה. אך הסיפור לא נגמר כאן: מהלך הגאולה אינו שלם בלי חזרתו של זרח להשלים את המלאכה. זכות הראשונים שלו כשותף פעיל בבניין המדינה מאפשרת לו לסייע בתיווך בין חזונו של פרץ למציאות הקונקרטית, באופנים שפרץ עצמו, שזה מקרוב ומבחוץ בא, אינו מסוגל להם.

ברמת המשל, כפי שראינו, דוד יוצא מפרץ דוקא, כאשר זרח מהווה יסוד משלים בלתי נפרד מדמותו. ברמת הנמשל איננו חייבים להבין זאת כאילו המשיח מוכרח לבוא דוקא מהציבור שזוהה כאן עם פרץ – שהרי שאלת זהות המשיח היא מהדברים ש"לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"[42]. דרך טובה יותר היא להבין את פרץ וזרח כבחינות משלימות שראוי להן לשכון בקרב כל מי שנרתם להגשמת חזונה של תמר. בדרך זו, הרעיון כי המשיח יוצא מפרץ פירושו כי הכח הפורץ בנפש הוא המהווה את הנקודה המשיחית העיקרית, כאשר פן הזריחה וההדרגתיות פועל מסביבו – מקרב את המציאות אליו ומקרב אותו אליה[43].

* * *

תמר היא מחוללת התמורות. תמורה שלמה ואמיתית בחיים הציבוריים כאן – המשלבת בין שמרנות ומהפכנות, בין הדרגתיות לתנופה מתחדשת, בין פעולה בתוך הממסד לחשיבה מחוץ לקופסה שלו – יכולה להתרחש רק דרך שילוב אורותיהם וכוחותיהם של פרץ וזרח. שנזכה לחזות כולנו בתמורות המתוקות שיחוללו בניה של תמר, עוד השנה – תהא שנת עזות דקדושה!

בהשראת דברים מפי הרב יצחק גינזבורג | גרסה מקוצרת של מאמר זה התפרסמה במוסף "שבת" של מקור ראשון

[1] בבלי נזיר כג, ב.

[2] זוהר חלק ג דף עא, ב – עב, ב.

[3] פרקי אבות ה, כ.

[4] ילקוט שמעוני בראשית לח, קמד.

[5] בראשית רבה פה, י.

[6] בראשית יד, יח.

[7] פרקי דרבי אליעזר ז.

[8] ראו למשל: כתבי האר"י, שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע, דרוש ו, פירוש תיבת ישראל.

[9] במדבר רבה ג, א ומקומות נוספים.

[10] שיר השירים ז, ח.

[11] האר"י, ספר הליקוטים, פ' עקב, פרק ח.

[12] ראו הרב יצחק גינזבורג, מלכות ישראל ב, מאמר "זאת קומתך דמתה לתמר".

[13] בבלי יבמות לד, ב.

[14] תהיה זו של יהודה קשורה למושג ממשי בהלכה, מושג ה'קטלנית', כאשר יש מחלוקת אם אשה מוגדרת ככזו לאחר פטירת שני בעלים או שלושה. ראו בבלי יבמות סד, ב.

[15] וביתר פירוט, תמה החסודה היא אלמנתו של ער, שאמנם היה רע אך לפחות אהב את יופיה של תמר, ושלאחר מותו היא מיד התחתנה שוב; ומרה הפרוצה היא אלמנתו של אונן, שלא רצה את תמר כלל ונשא אותה רק משום שהיה חייב, ושלאחר מותו מצאה עצמה בעמדת המתנה. בעוד לאלמנה הראשונה יש עוד אמון ביהודה ובבניו, השניה איבדה אותו זה מכבר וסבורה שעליה לדאוג לעצמה.

[16] ליתר דיוק, תמר חושפת כי למעשה שתי היועצות גם יחד הן מצד הקליפה, אך בעוד מרה היא מהקליפות הטמאות של ספירת הנצח, תמה היא קליפת הנוגה של ספירת ההוד, המעורבת מטוב ורע גם יחד. לשון אחרת, מרה היא כח ה"עזות דקליפה" ותמה כח ה"ביישנות דקליפה", שמעצם היותה בעלת תכונת הביישנות המזוהה עם ישראל (המתוארים במיטבם כ"רחמנים בישנים וגומלי חסדים", בבלי יבמות עט, א) שייכת לקליפת הנוגה.

[17] ראו: הרב יצחק גינזבורג, לב לדעת, מאמר "פרק בעבודת ה'", ביאור א.

[18] בבלי יבמות לד, ב.

[19] בראשית רבה פה, ז.

[20] בקבלה מוסבר שבזיווגם של תמר ויהודה, תמר היוזמת היא הנשמה הזכרית ויהודה הנשמה הנקבית (מגיד מישרים, פ' וישב). אף על פי כן, מובן שנשמות אלו שוכנות בגופים הפוכים – נשמתה בגוף נקבה ונשמתו בגוף זכר. פעולת המיעוך באצבע היא איפוא כנשמתה הזכרית של תמר המתקנת את גופה כך שיהיה נקבי ומזומן לייחוד פורה עם גופו של יהודה.

[21] ירושלמי יומא יד, א.

[22] משלי כט, יח.

[23] שמואל א ג, א. שני הפסוקים (זה והפסוק מההערה הקודמת) קשורים הן בשל הביטוי "אין חזון" במופיע בשניהם, והם מכיוון שהשורשים פ.ר.ע ו-פ.ר.ץ נחלפים.

[24] השורש פ.ר.ץ מופיע לראשונה בברכת ה' ליעקב "ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה" (בראשית כח, יד). והנה, הכיוון הראשון המוזכר כאן, הקשור באופן הישיר ביותר לשורש פ.ר.ץ, הוא ים – מערב, והכיוון שבא מיד אחריו הוא קדם – מזרח, מלשון זרח. נמצא שפרץ וזרח מסמלים את רוחות המערב והמזרח בהתאמה, הלא הם שני קצוות מסלולה של השמש, בגימטריא תמר. הדבר הולם את דמותם של פרץ וזרח: זרח עסוק בעיקר ב"אתחלתא דגאולה" ופרץ משתוקק כבר לחזות ב"גאולה האמיתית והשלמה".

[25] בראשית רבה פה, י.

[26] כתוב כי "המלך פורץ גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו" (בבלי בבא בתרא ק, ב), וניתן לדרוש כי ידו של זרח אינה מהווה מחאה בפני פריצתו של פרץ.

[27] יהושע ז, א. עכן הוא י פעמים יד, על שם ידו המועלת במעל, המשתלשלת בדרך הקליפה מידו המושטת החוצה של זרח.

[28] הלא-יהודים: זרח בן רעואל, נכדו של עשו (בראשית לו, יג); זרח אבי "יובב בן זרח" (שם, לג), אחד משבעת "המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל" (המפרשים מדגישים שאין מדובר בזרח נכד עשו); ו"זרח הכושי" (דברי הימים ב יד, ח). היהודים: זרח בן יהודה ותמר, הנידון דנן; זרח של "לזרח משפחת הזרחי" (במדבר כו, יד) שרש"י מסביר עליו שהוא צֹחר בן שמעון (בראשית מו, י); וזרח בן גרשם, נכד משה (דברי הימים א ו, ו).

[29] "יוצא דופן" הוא כינוי למשיח, שכן יוצא דופן הוא מי שנולד בניתוח קיסרי על שם קיסר (ראו תוספות עבודה זרה י, ב, ד"ה כל).

[30] בראשית רבה פה, יג. וראו רש"י על בראשית כה, כד.

[31] בראשית רבה פה, י.

[32] ישנן דעות הפוכות. ראו למשל רבנו בחיי על בראשית לח, ל. ניתן לומר שאפילו בהכרעתה של המיילדת גופא שומעים היסוס לגבי בכורת זרח, שכן חוט השָני יכול להקרא גם שֵני.

[33] לאחר סיום מאמר זה הופנינו לפירוש אור החיים על במדבר כו, יט, העורך הקבלות דומות מאד למוצגות כאן, אך עם הסברים אחרים. עיין שם ויערב לך.

[34] תהלים קלז, ז.

[35] בראשית מט, י.

[36] שם לח, ה.

[37] רש"י.

[38]  בראשית לח, יא.

[39] תפילת מוסף של ראש חודש.

[40] יחזקאל ח, יב; ט, ט.

[41] ראו הערה 16 לעיל.

[42] רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם יב, ב.

[43] ראו: הרב יצחק גינזבורג, קומי אורי, מאמרים "מבית שאול לבית דוד" ו"המלקקים ומרי הנפש".

8 comments

  1. ניר
    אהבתי מאוד את העומק והניתוח שלך את הסיפור המקראי עם הפרשנות הפנימית תוך חתימה של רלוונטיות לדורנו.
    בהזדמנות זאת אודה לך גם על הספר הנפלא שכתבת- עולמות.
    הלוואי ונצליח כולנו להשכיל ולמצוא את הבינה בחיינו כמו שזה נכתב כל כך טוב על הדף.
    בנימה אישית, אינני מכירך ולא את אביך ואני מקווה שלא תחשוב שזה לא במקום אבל אולי גם במשפחתך התהליך הרוחני/היסטורי הזה התגלגל ולטובה, אביך בכתיבתו ואתה עם הכישרון הכתיבה ורוחב הדעת המודרני עם הפנים לקדושה…
    שוב במחילה אם איני בכיוון, אך סתם נקודה למחשבה

    כל טוב
    רועי ויסמן

    אהבתי

    1. רועי, שלום ותודה על התגובה ועל החיזוקים.

      בודאי שכל מה שקרה והתגלגל לאורך הדורות היה בהשגחה פרטית ולטובה, ואני באמת מנסה לקחת את כל מה שקיבלתי בביתי ולהעלות אותו אל הקודש.

      מקוה שתמשיך לעקוב אחר הבלוג ולהנות…

      אהבתי

  2. ניר שלום,
    וואו!!!
    נהניתי מאד מהמאמר ואני מרגיש שיש הרבה מה להרחיב ולעיין בו…
    נקודה למחשבה או שלפחות מחדדת לי ונותנת טעם חדש בהבנת "אורות הגאולה" בהקשר זה (ואיני נכנס -בדומה לך- לדיון מה מוגדר כראשית התהליך וכו') היא שמעבר לתיאור שלך את הציונות החילונית כ"מרה" אם מקבילים זאת לסיפור הרי שתופעת הציונות החילונית (ואולי אף ההשכלה) היא בעצם המקבילה להתחפשות של תמר לקדשה שבפתח עיניים.
    ייתכן שלזה כיוונת ובכל מקרה בשבילי, זה פן ממש מחודש בהבנה "היסטוריוסופית" של המציאות ועל כך תודה עמוקה!
    מעבר לכך אני חייב לציין שמאמר זה הוא משהו שחיכיתי לו שנים רבות, ואני אסביר.
    זה שנים רבות אני נמשך לתורת הרב גינזבורג, מאחר ורק בתורה זו מצאתי מספר מאפיינים שלא מצאתי בשום מקום אחר: התייחסות לכל הוויות החיים (אישי לאומי אוניברסלי וכו'), התבוננות מעמיקה בכל רבדי העולם, מבט תורני מעמיק וחדשני בנושאים כמו פסיכולוגיה, מדע ועוד צדדים שונים כשהכל ניתן בהסברים רציונאליים ובצורה מעמיקה החורגת מניתוח של קלישאות מפורסמות של מדע פופולרי, ומתוך גישה שכל רבדי המציאות הינם גילויים של תמונת העולם הרוחנית המתוארת בקבלה, ועוד ועוד (אני מניח שיש בדבריי אי-דיוקים, אך יש גבול לכמה אםשר להשקיע בתגובה… 😦 ).
    זה המקום לציין, שלמרות כל האמור לעיל, מעולם לא "צללתי" ממש לתורתו מסיבות שונות שלא זה המקום לפרטם (לצורך העניין ניתן בהקשר זה לכנותן "צוק העיתים", והקשורות לעולמו התורני של אדם שמתפרנס מעיסוק של חולין, שאינו תורני), וניזונתי בעיקר מקצת מאמרים שלך (ל"עולמות" טרם הגעתי…), של הרב ישראל אריאל ועוד מספר דברים שפורסמו בשמו של הרב גינזבורג.
    מהדברים האלה, כולל דברים של הרב ישראל אריאל עצמו (שלא בשם הרב דווקא) וכן שלך (נדמה לי למשל משהו שפרסמת פעם בתכלת אולי), הרגשתי תמיד שיש בינינו תהום או נתק הן בקריאת המציאות הן ביחס לחילוניות והן ביחס לציונות הדתית. רוצה לומר, שמעולם לא תהיה לי תרעומת על פרשנות כזו או אחרת של המציאות באופן שונה מזו שקיבלתי מרבותיי, אבל התחושה שלי הייתה -נדמה לי שאני מתקשה כאן להגדירה- שבסוף יש כאן נתק נפשי כיוון שדברים היקרים לליבו של צד אחד נתפסים כשליליים באופן אקטיבי אצל הצד השני (בניגוד להשקפה חרדית למשל שהינה ברובה במובן זה פשרנית יותר, יותר יושבת על הגדר).
    זה במיוחד כאב לי היות והמכנה המשותף בין שני בתי המדרש נדמה לי כרחב כל כך (לדוגמא, האחריות האקטיבית על כלל ישראל, שמוצאים פחות בציבור החרדי למשל).
    מאמר זה נותן לראשונה -בשבילי על כל פנים- מקום לכל אחד, מכיר בחשיבות של שתי התנועות, ומתווה את שדה הפעולה של כל אחד. על כך שוב, תודתי העמוקה.

    אהבתי

  3. נתי, שלום
    אני ממש שמח שנהנת מהמאמר!
    קודם כל אני רוצה להתייחס לאמירתך, "מעבר לתיאור שלך את הציונות החילונית כ'מרה' אם מקבילים זאת לסיפור הרי שתופעת הציונות החילונית (ואולי אף ההשכלה) היא בעצם המקבילה להתחפשות של תמר לקדשה שבפתח עיניים."
    אני מצטער, אך שגוי לגמרי לקרוא כך את הפירוש שהוצג כאן! הפעולה של תמר מבטאת שילוב נושא הפכים של העזות של 'מרה' החילונית (קירוב פעיל של הגאולה) עם הנאמנות של 'תמה' החרדית (שמירת הברית עם ה'). להגיד שתמר זה הציונות החילונית זה לפספס לגמרי את הרעיון של נשיאת ההפכים המגולם בעזות דקדושה. הציונות החילונית הלכה רק בדרך מרה – מהלך חד-צדדי של הקמת מדינה חילונית תוך כפירה מפורשת בה', מה שקראתי כאן 'הפרית מבחנה' של אם חד-הורית. הפעולה של תמר המפתה את יהודה זה תנועת גאולה דתית בהגדרה (לכן זו עזות דקדושה ולא דקליפה), היוזמת מהלכי גאולה מתוך רצון 'לפתות' את הקב"ה להצטרף. זו דרך שאינה חרדית פסיבית ואינה ציונית אקטיבית-אך-חילונית אלא שילוב, שטענת המאמר הוא שבדורנו מתבטא באופנים שונים ומשלימים בזרם הדתי-לאומי (סיוע בבנין המדינה) ובזרם החב"די (קירוב יהודים בכל העולם חזרה ליהדות).
    מה שקרה לך לדעתי, זה שדימוי התחפושת בהקשר של תולדות הציונות 'הדליק' אותך וגרם לך להשליך על המאמר את התפיסה הידועה, שגם ההיסטוריה ה'חילונית' כולה מכוונת מלמעלה ואם כן הציונות החילונית היא בעצם מהלך אלוקי מחופש. אך בשל כך פספסת את הניתוח המובא כאן של תמר. הנמשל הנכון של התחפושת בהקשר זה הוא שההתנהגות הפרוצה והחצופה אינה טבעית לכנסת ישראל ודורשת מאתנו 'ללבוש מלכות'. לגבי האמונה שכל ההיסטוריה בהשג"פ – זו בעינה עומדת, ולא צריכה שיאמרו על תופעות חילוניות שהן רק 'מסכות' של דברים קדושים כדי להתקיים. יש מקום בעולמו של ה' גם לחילוניות ולעזות דקליפה ממש, פרי בחירתם החופשית של בריותיו. הציונות החילונית היתה מעשה של עזות דקליפה, ממש לא ברוח תמר, וזה שהוא קרה בהשגחה עליונה (כמו כל הדברים בעולם, מטוב ועד רע) לא הופך אותו לקדוש, אלא לעוד דבר שיש לברר ולתקן.
    לגבי המשך דבריך, אם הבנתי נכון אתה אומר כך: עד המאמר הזה, העיבה על הערכתך לרב גינזבורג הרגשתך שיש נתק נפשי בין נקודת מבטך לנקודת מבטם של תלמידיו, בפרט בנוגע למדינת ישראל; אך המאמר דידן המתיק זאת במידת מה בכך שהציג נקודת מבט המכילה את שני הזרמים-העולמות. הבנתי נכון? אם כן, אז אני חושב שככל שתעמיק בתורתו והגותו של הרב גינזבורג תראה הרבה יותר כמה היא מכילה את תחומי הענין, השאיפות, הרגישויות והחזונות של הרב קוק, עד שבדברים רבים אפשר לומר עליו שהוא ממש ממשיך את דרכו ומגשים רבים מרעיונותיו. ספציפית יותר, בספר "קומי אורי" במאמר "ממלכות שאול למלכות דוד" הוא מדבר רבות על ההשלמה בין חב"ד והרב קוק, עד כדי פירוש שהרב קוק ובן דורו הרבי הריי"ץ (שמאד העריכו זה את זה) הם שני חצאי נשמתו של שמואל הנביא! (כל הפרטים היפהפיים נמצאים שם).

    אהבתי

  4. בינתים, שני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה מצביעים על תופעות של קרבה והפריה בין חב"ד לזרם הדתי לאומי.

    הראשון הוא מאמר בקורת על ספר חדש שיצא בהוצאת שיח-יצחק בנוגע לתורת חב"ד (התפרסם באותו מוסף שבת כמו מאמר זה): http://musaf-shabbat.com/2013/11/22/%D7%97%D7%91%D7%93-%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%A8%D7%95%D7%A2%D7%99-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%9F/

    השני הוא טור של ידידיה מאיר ב"בשבע": https://mail-attachment.googleusercontent.com/attachment/u/0/?ui=2&ik=d87215d597&view=att&th=1429eeb4d8c7df1f&attid=0.1&disp=inline&safe=1&zw&saduie=AG9B_P-ghuyFAvrS2Bszf-l-4N1L&sadet=1385682137630&sads=twa3YEiVH9hFUNKj-_HTjCmWQ58

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s