מחוללת התמורות: תמר אשת יהודה ושתי הדרכים העולות אל מלכות ישראל

 גרסה מקוצרת | למאמר השלם

מבין שלל הסיפורים העזים והנועזים הממלאים את התנ"ך – שלא אחת קשים לעיכול לבטן דורנו הרכה – שמור מקום מיוחד לסיפורה של תמר אשת יהודה. תמר מאתגרת כפליים כאשר רואים שכל הפרשנים היהודיים לאורך הדורות, ללא יוצא מן הכלל, מהללים אותה ואת מעשיה. לפי חז"ל, למשל, מעשה תמר הוא הדוגמה המופתית ל"עבירה לשמה"[1], וספר הזוהר אומר עליה ש"מחציפותא דצדקת חדא נפקן כמה טבאן לעלמא"[2] (מהחוצפה של צדיקה אחת יצאו כמה טובות לעולם). המונח המאוחר יותר שנהיה מזוהה עם תמר, והפך להיות אחד המושגים הבולטים בהגות הקבלית והחסידית, הוא "עזות דקדושה": מידת עזות הפנים והחוצפה לאחר שזו נותבה אל צד הקדושה והחיוב.

תמר קשורה קשר הדוק להופעת המלכות בישראל. מחוצפתה הקדושה יצא דוד המלך, הדמות ממנה אנו רוצים לשאוב את ההשראה למנהיגות היהודית המתוקנת. בזיקה זו בין תמר וחוצפתה הקדושה לבין חזון הממלכתיות היהודית המתוקנת ברצוננו להתבונן כאן, בבקשה לשאוב ממנה השראה לימינו אנו.

עזות דקדושה

מוצאה של תמר לוט בערפל בכתובים, אך חז"ל משלימים את החסר: תמר, הם מגלים, "בתו של שם היתה"[3], שם בן נח. מדוע זה משמעותי? כי לפי המדרשים, שם הוא-הוא "מלכי צדק מלך שלם"[4] המוזכר בפרשת לך לך, שהיה "כהן לאל עליון" אך איבד את כהונתו לאברהם[5]. תמר היא איפוא בת אצולה שנועדה מראש לגדולות, וזיווגה עם יהודה הוא בבחינת סגירת מעגל מבחינתה – קנייתה מחדש את הכהונה שנלקחה מאביה וניתנה לאברהם. ספרות הקבלה מרחיבה את דמותה ומזהה אותה עם ספירת המלכות[6], שעל כן היא מתאימה ליהודה, הבן המנהיגותי-מלכותי של יעקב.

למרות מעלותיה הרבות של תמר, רוצה ההשגחה ובעלה עֵר, בנו הבכור של יהודה, "רע בעיני ה'" ומומת על כך. בהתאם לכללי היבום נישאת תמר לאחיו הבא בתור של ער, אוֹנָן, אך למרבה הצער הלה מתגלה כגרוע כאחיו, חוטא בחטאו ונענש במיתה. על תמר להנשא כעת לבן השלישי, שֵׁלָה, אך יהודה חושש: אולי תמר היא אשה 'קטלנית' שכל בעליה מתים בעטיה? מסיבה זו הוא שולח אותה לשבת בבית אביה "עד יגדל שֵׁלָה בני" – אך מובן מאליו, ורש"י על הפסוק מביא זאת, שהוא למעשה "דוחה אותה בקש".

הבה ונשתהה מעט על תמר בבית אביה. היא יושבת ומחכה, אך מיום ליום הולכים ונגלעים בה ספקות שמא חותנה אכן מתכוון לקיים את הבטחתו, ולבה כמרקחה. ביכולתנו לדמיין שתי דמויות המתרוצצות בקרבה, מעין צמד "כליות יועצות" הרוכנות מעל כתפיה ולוחשות באוזניה עצות הפוכות. נכנה את היועצות הללו תמה ומרה, על שם שני חצאי שמה של תמר. הן נשמעות בערך כך:

תמה:    תמר יקירתי, את יודעת מה את צריכה לעשות. תהיי ילדה טובה והישארי בבית אביך כמו שיהודה אמר לך. אחרי הכל, את הרי הכלה שלו ומחויבת לשמור לו אמונים.

מרה:     עשי לי טובה, את לא רואה שעובדים עליה בעינים?! תמר, יהודה לעולם לא מתכוון לתת לך את שלה, הוא רק ממציא תירוצים כדי להרויח זמן. את לא חייבת לו כלום יותר. קומי וברחי!

תמה:    אל תקשיבי לה, תמר. חותנך הוא יהודה בן יעקב הצדיק. הוא בשום אופן לא ירמה אותך. אם הוא אמר לחכות עד שיגדל שלה, סימן שהוא מתכוון לכך. שבי, תתפללי, והכל יהיה בסדר, בעתו ובזמנו.

מרה:     נו באמת, כמה אפשר לשמוע את השטויות האלה! תמר, צאי מהאשליות. רוצה ילד? תפסי את עצמך בידיים ודאגי לכך. מצדי תעשי הפריית מבחנה ותהיי אם חד-הורית, רק אל תשארי אלמנה זקנה!

וכן הלאה. תמה ומרה, כפי שניתן לראות, כשמן כן הן: תמה היא תמימה, ביישנית ונאמנה, ומרה – מרירה, חצופה ומרדנית.

האם אפשר לזהות מבין יועצות אלו – כפי שמקובל לגבי צמד יועצים דמיוניים – יצר טוב ויצר רע? כאן זה נהיה מעניין. מנקודת מבט דתית ישרה ותמימה, נראה בפשטות שמרה יועצת רעה ותמה יועצת טובה. אכן, לו יצויר שתמר היתה שועה לתמה ונשארת בבית אביה, בהחלט לא מן הנמנע שיהודה היה מתרצה ונותן לה לבסוף את שלה. אך המשך הסיפור מערער על האבחנה הפשוטה הזו, ולמעשה זו כל תכליתו. שכן תמר אינה שועה לתמה, ואף לא למרה, אלא בוחרת בדרך שלישית.

מרגע שתמר שומעת כי יהודה התאלמן ומגיע לאזורה, ברק כמו חותך את האויר בין שני ענני העצות האופפים אותה, ובאוושה חדה היא מנערת מעליה את שתי היועצות ויוצאת מביתה ברוח סערה. אף שבחירתה שונה משתי העצות שקיבלה, היא באורח פלא משלבת ביניהן: כפי שייעצה לה תמה, היא בוחרת לשמור אמונים ליהודה ולעמוד על כך שילדיה יהיו מזרעו; אך בניגוד לעצתה, היא לא יושבת בחיבוק ידיים, אלא, ברוח עצת מרה, קמה ועושה מעשה כדי לזכות בכך – מפתה את יהודה כשהיא מחופשת לזונה. דרכי הפיתוי המתוחכמות שהיא משתמשת בהן לקוחות מאורות התוהו של מרה המרדנית; אך בכך שהיא משתמשת בהם, בהיפוך יוצרות מופלא, לחיזוק הברית עם יהודה במקום להפרתה, היא יוצקת אותם לתוך כלי התיקון של תמה.

ויש גם חידוש מוחלט ומהפכני במעשיה, שכל הזכויות עליו שמורות רק לה: להרפות לגמרי משלה וללכת ישר אל המקור – אל יהודה עצמו.

פריצה או זריחה?

והנה, הפלא ופלא, ייחודם נושא ההפכים של תמר ויהודה מוליד בעצמו תאומים הפוכים באופיים – פרץ וזרח.

פרץ וזרח שניהם בניהם המלכותיים של תמר ויהודה, פרי זיווגם המשיחי בפתח עינים, ואם כן שניהם אוצרים בתוכם את סגולות חוצפתה הקדושה של תמר. ניתן לפיכך לראותם כשתי גרסאות של חזון העזות דקדושה שלה, המבטאים אותו באופנים שונים:

זרח, לשון זריחה והדרגה, חושב שיש להוליד את חזון המלכות לעולם בהדרגתיות, אבר אבר: כ"איילת השחר… בתחילה קימעא קימעא"[7]. יתרה מכך, הוא מכיר בכך שהתהליך הוא מחול של התקרבות והתרחקות, כניכר בהשבת ידו לתוך הרחם. העובדה שהוא מוציא קודם כל את ידו ולא את ראשו, מעידה על כך שמסע הגאולה הזה אינו מתחיל לשיטתו מהצגת 'מוחין' חדשים, בבחינת ראש ושכל, אלא מהמשכה של 'מידות', בבחינת גוף ורגש. וביכולתנו לשער שהיד אותה הושיט היתה יד ימין, שלפי הספירות מגלמת את המידה הראשונה, מידת החסד והאהבה.

פרץ, לשון פריצה ופתאומיות, סבור שמלכות ישראל תקום לא תקום דרך אבולוציה אלא דרך רבולוציה: מתוך תודעה מהפכנית המבקשת להפוך את הסדר הקיים כולו בתנופה אחת. פרץ מנצל את היסוסו של זרח על מנת לשעוט קדימה ולנסות להגשים את חזונו שלו. הגחתו לעולם בבת אחת כדמות שלמה מסמלת את תפיסתו כי לא ניתן להקדים את ה'מידות' הרגשיות ל'מוחין' השכליים, אלא השניים מוכרחים להגיח יחדיו – בבחינת 'פרצוף' (לשון פרץ) שלם, מכף רגל ועד ראש. פרץ מודע לכך ש"באין חזון יפָּרע עם"[8], ועל כן נדרש "חזון נפרץ"[9] – סדר יום שלם חדש.

חזונה המשיחי של תמר מסתעף לשתי דרכים
חזונה המשיחי של תמר מסתעף לשתי דרכים

מסתבר שדרך העזות דקדושה של תמר מתפצלת לשתי דרכים, המשלימות ומאזנות זו את זו: לפרץ נטיה מסוכנת לדחיקת הקץ שזרח יכול לאזן, ולזרח נטיה מסוכנת הפוכה לדחיית הקץ (עד לאין קץ…) שפרץ יכול לאזן.

כמובן, שההשלמה ההדדית של פרץ וזרח אינה פשוטה. כידוע לכולנו, דוד המלך יוצא בסופו של דבר דוקא מפרץ ולא מזרח. אכן, הצאצא היחידי של זרח שאנו יודעים עליו הוא טיפוס שלילי למדי: עכן בן כרמי, שבימי יהושע בן נון מעל בחרם יריחו וגזל ממנו לעצמו[10]. עם זאת, סיפורה של תמר ומדרשיו מפזרים מספר לא קטן של רמזים לכך שזרח אף הוא דמות משיחית ביותר, שבמידה גדולה לא ניתן להפרידה מפרץ.

נפתח בכך שפרץ וזרח הם תאומים, פרי אותו זיווג ואותו הריון, כלומר קשורים זה בזה באופן הדוק. חז"ל אף דייקו כי בעוד יעקב ועשו כונו "תומִם" בכתיב חסר משום ש"אחד צדיק ואחד רשע", פרץ וזרח מכונים "תאומים" בכתי במלא כדי ללמדנו ש"שניהם צדיקים"[11]. בנוסף, מדרש אחר מספר לנו שתמר "היתה מטפחת על כריסה ואומרת 'מלכים אני מעוברת גואלים אני מעוברת'"[12]: היא השתמשה בלשון רבים, ללמדנו שמבחינתה לפחות, פרץ וזרח שניהם מלכים ושניהם גואלים. לאלו אפשר להוסיף את העובדה שפריצתו של פרץ מתרחשת על רקע לידתו ההדרגתית של זרח (ואולי היא המדרבנת אותו לפרוץ), וכן אחריה מודגשת חזרתו של זרח, הפעם במלואו. דמותו של פרץ 'עטופה' כביכול בדמות זרח, שהן סולל אליו את הדרך והן גולל אותה. לעובדות אלו נוסיף את העובדה הפשוטה, שלפחות מבחינת המיילדת, זרח הוא הבכור[13]. מדוע קשרה על ידו את חוט השני אם לא שרצתה שידעו זאת? לפי הסתכלות זו, נמצא ששיווי משקל מסוים שורר בין האחים: מפרץ יוצא זרע המלוכה, אך הבכור הוא זרח.

יש לסכם, איפוא, שהגם שדוד המלך יוצא באופן רשמי ומסודר מפרץ, התמונה השלמה של העמדת זרעו כוללת גם את זרח. ניתן לדמיין את פרץ כצללית שחורה על דף לבן, דיוקן מטושטש של המשיח העתידי, כאשר זרח הוא החלל השלילי המקיף אותה. הם הפוכים, אך חולקים את אותו קו מתאר, ואיש מהם אינו יכול להתקיים בלי אחיו.

בין גלות לגאולה: תמר בדורנו

הבעל שם טוב אמר כי כל דבר בתורה, גם המצוות והסיפורים שלכאורה אינם שייכים לדורנו, נוגע למעשה לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן. מה אנו יכולים ללמוד מסיפורם של תמר ובניה לדורנו, לאור העובדה שהיא מגלמת את חזון המלכות בישראל?

תמר עוברת שני אובדנים ואז מצויה בהמתנה שאינה מסתיימת לישועה שלישית… נשמע מוכר? קשה שלא לחשוב על שני חורבנות בתי המקדש והציפיה המתמשכת עוד ועוד לבית מקדש שלישי. כמו תמר היושבת בבית אביה בבגדי אלמנותה, אף אנו עתה כואבים עדיין את חורבן שני בתי מקדשנו ומתפללים מדי יום לבנייתו של בית שלישי ואחרון.

יהודה, לפיכך, שהשיא לתמר את שני בניו וכעת מחזיק בידו את הבן השלישי, מייצג בסיפורנו, לא פחות ולא יותר, את ה' בכבודו ובעצמו. תמר היא כנסת ישראל ויהודה הוא הקדוש-ברוך-הוא, והסיפור בא ללמדנו על אודות "ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" המוליד את המשיח ומעמיד את בית המקדש השלישי. רמז לכך שניתן לראות ביהודה כמייצג את ה' הוא ששמו כולל בתוכו את כל אותיות שם הויה (היחידי מבין שמות י"ב השבטים שדבר זה נכון לגביו). כמו כן, ביכולתנו להרחיב את יריעת ההגדרה, ולראות ביהודה כמגלם את דרך ה', כלומר דרך התורה והמצוות, שההולכים בה התקראו לימים יהודים, והיא יהדות.

כיצד עלינו להבין את מניעת הבן השלישי מתמר? כאן עלינו לעשות דילוג מסוים בין המשל לנמשל. לאור המשתלשל בהמשך הסיפור ביכולתנו להציע כי ה' מעכב את ביאת המשיח משום שהוא מעוניין לבדוק עד כמה אנו באמת מעוניינים בו. גלות אדום בה אנו מצויים מאז חורבן בית שני, הארוכה מכל הגלויות, היא נסיון מה' שנועד לבחון מה אנו מוכנים לעשות כדי לצאת ממנה – האם נשב בחיבוק ידיים או שמא נפעל לשם כך, ואם נפעל אז כיצד? (ואפשר לטעון שזהו גם המניע הלא-מודע של יהודה עצמו, שבסתר לבו מעוניין לבדוק עד כמה תמר באמת מעוניינת להמשיך את זרעו).

הגענו לשתי כליותיה היועצות של תמר, תמה ומרה הזכורות לטוב (או לרע), והמשקפות את שתי הדרכים המתבקשות העומדות בפניה בבית אביה. צמד-חמד זה מופיע בעידננו בדמות שתי התגובות הבסיסיות שהתעוררו בעמנו להתארכותה של הגלות:

מרה החצופה, המעודדת את תמר לפרוק את עול מחויבותה לבית יהודה ולדאוג לעצמה, היא כציונות החילונית (ובהרחבה יותר, החילוניות בכלל, תנועת ההשכלה שביקשה להתרחק מהיהדות). הציונות התבססה על התחושה לפיה "עזב ה' את הארץ"[14]: א-לוהי ישראל, באם ישנו, אינו מתכוון למלא את הבטחתו להוציאנו מהגלות, ואם כן כל מחויבות שהיתה לנו כלפיו בטלה ועלינו לקחת את גורלנו בידינו. המהלך הציוני הוא בבחינת כנסת ישראל המתגרשת מבעלה (או בהקשר זה, חמיה) הקדוש-ברוך-הוא ומקימה 'משפחה חד-הורית' – מדינה המבקשת להיות "בית לאומי" (לאום ואומה הם מלשון אם) לעצמה בלבד.

לעומתה, תמה הנאמנה, המחנכת את תמר להשאר בבגדי אלמנותה עד שיהודה מכריז כי בנו בשל לשאת אותה, היא כיהדות החרדית. החרדיות רואה בהתארכות הגלות גזירה משמים שפירושה שעדיין לא הגיעה שעת הגאולה ואם כן יש להמתין לה, ואין להפר את "שלוש השבועות" האוסרות על דחיקת הקץ. על כנסת ישראל לעשות ככל אשר ציווה עליה 'חמיה' הקדוש-ברוך-הוא, ובבוא העת – ממושכת ככל שתהיה הציפיה – הבטחתו תתקיים. מול ה'משפחה החד-הורית' של היועצת הראשונה, כאן יש משפחה פטריארכלית קלאסית: צו האב גובר על הכל והאשה הכשרה עושה רצון בעלה.

הדרך השלישית בה בוחרת תמר פירושה, בהקשר שלנו, חיפוש דרך אמצע בין הציונות החילונית ליהדות החרדית, כזו שמצד אחד מנסה לקחת את גורלנו בידינו ולקרב את הגאולה באופן פעיל, אך מצד שני לא עושה זאת מתוך מרידה בה' אלא בדיוק להפך: מתוך בקשת פניו, הבטוחה כי האמת שלו אינה מוכלת בשתי הדעות הקיצוניות המדברות בשמו או נגדו. הגישה התמרית לסוגית מלכות ישראל שואפת להקים מדינה, אך כזו שאינה "בית לאומי" אלא "בית לה'" – כלי קיבול להשראת השכינה האלוקית שכביכול 'יפתה' את ה' להצטרף אליו ולברכו.

בחירתה של תמר להפסיק לחכות לשלה ולחתור הישר ליהודה, הינה, בהקבלה אלינו, כמו ההצהרה שיותר משמעניין אותנו בית המקדש השלישי או תחליפים שלו, אנו מעוניינים בקשר חי עם בוראנו. זוהי גישה שאינה מעוניינת בגאולת "בעתה" אלא הולכת על גאולת "אחישנה" – וכך זוכה להתחבר עם ה' בעצמו, על דרך אמרתו הידועה של רבי שניאור זלמן בעל התניא, "איני רוצה את גן העדן שלך, איני רוצה את העולם הבא שלך – אני רק רוצה אותך!"

שתי תנועות גאולה

אם דרך העזות דקדושה של תמר מסתעפת לשבילי הפריצה והזריחה, הרי שגם בדורנו, כל החשים קרבה לרוחה וחזונה של תמר צריכים לפקוח עיניהם ולבם, לחפש את הקולות המשמיעים צדדים אלו באישיותה, ולנסות לאחדם.

והנה, ניתן לראות בעליל כי ישנם בישראל היום בדיוק שני זרמים המבטאים, באופנים שונים, את הלך הרוח התמרי של חיפוש דרך האמצע בין קירוב הגאולה באופן פעיל לבין נאמנות לה' וליהדות. אין כמותם הפוכים ואין כמותם קרובים ומשלימים, שכן הם בעצם אחים תאומים:

זרח איש המתינות וההדרגתיות מופיע בדמות הזרם הסובר כי הגאולה מתרחשת כזריחה, כ"איילת השחר, בתחילה קימעא קימעא". זרם זה מבקש לשלב בין המהלך הציוני האקטיביסטי לבין יראת השמים היהודית הדתית, ומאמין בתהליכי גאולה איטיים אך בטוחים. זוהי דרכו לבטא את דרך העזות דקדושה של תמר: מחד גיסא להפר את "שלוש השבועות" האוסרות על זירוז הגאולה באופן עצמאי, אך מאידך גיסא לעשות זאת באופן של "עת לעשות לה' הפרו תורתך" – על מנת להגשים את רצון ה' ומבלי לכפור במצוותיו. זרם זה מאמין גדול בהשפעה בתוך המסגרת, כאזרח (משורש זרח) נאמן. העובדה שזרח מתחיל בתיקון המידות דוקא (הוצאת היד, עליה אמרנו כי מסתמא יד החסד היתה) משתקפת במידותיהם הנאות, במסר אהבת ישראל שלהם, וכן בסגנון הרגשי הפועם של תורתם – כולם מורשתו של רבם הגדול (זרם זה אף קרוי ממש על שמו של זרח…).

מהכיוון השני, פרץ המהפכן קצר הרוח מופיע בדורנו בדמות התנועה שחרתה על דגלה ועל המנונה את קריאת ה"ופרצת" והדורשת "משיח עכשיו". בסגנון אחר ובאפיק מקביל, מהווה תנועה זו ביטוי משלה לעזות דקדושה התמרית: מצד אחד הזדהות מוצהרת עם החרדיות והסתייגות מהציונות (המתבטאת בין השאר בלבוש החרדי), אך מצד שני שבירה מוחלטת של מחיצות הגטו והפסיביות הגלותיים, יציאה למרחב הפעולה העולמי, ויזימת מבצעים שכל מטרתם קירוב פעיל של ימות המשיח והגאולה. בהתאם לאופיו מהיר הפעולה של פרץ, דרך זו אינה רואה בהדרגתיות כורח המציאות ומייחלת לגאולה "תיכף ומיד ממש". זרם זה אינו רואה עצמו מחוייב בהכרח למסגרת המדינית אלא נכון יותר לפרוץ אותה. לבסוף, החידוש העיקרי בפריצתו של פרץ בדמות שלמה – הצגת מוחין על גבי המידות – משתקף בשמה ובאופי השכלי העמוק של תורתה.

"תמר", לידיה קוזניצקי, 2009
"תמר", לידיה קוזניצקי, 2009

גם סדר לידתם של פרץ וזרח טעון התבוננות לאור תקופתנו, וניתן למצוא בו גם הד למציאות המוכרת וגם השראה לאופן בו עלינו לגשת אליה.

הראשון להגיח מרחם הגלות ולהניח דריסת רגל (או במקרה זה, דריסת יד) בקרקע הגאולה של ארץ ישראל הוא זרח: בכך שהוא מושיט יד של אחווה ואהבה לעוסקים בבניין הארץ ונהיה שותף להם, יש לו מעין 'זכות ראשונים' כאן – וחוט שני נקשר על ידו לציין זאת. אך ברגע מסוים, כאשר ידו של זרח נרפית קצת (אולי כשהוא מפסיק לדעת כיצד לעמוד בפרץ של החילוניות…), יש להכיר בכך שדרך ה'קמעא קמעא' שלו לעולם לא תגיע לסיומה אלא תמיד תמצא תירוצים לדחות את הקץ. או-אז מגיעה השעה להביא משהו מאורו ורוחו של פרץ לתמונה – להציג, בהשראת תורתו השכלתנית העמוקה של פרץ, "חזון נפרץ" חדש, רדיקלי ומושכל יותר באופיו, להתקדמות אל עבר חברה יהודית שלמה החיה בדרך התורה. אך הסיפור לא נגמר כאן: מהלך הגאולה אינו שלם בלי חזרתו של זרח להשלים את המלאכה. זכות הראשונים שלו כשותף פעיל בבניין המדינה מאפשרת לו לסייע בתיווך בין חזונו של פרץ למציאות הקונקרטית, באופנים שפרץ עצמו, שזה מקרוב ומבחוץ בא, אינו מסוגל להם.

ברמת המשל, כפי שראינו, דוד יוצא מפרץ דוקא, כאשר זרח מהווה יסוד משלים בלתי נפרד מדמותו. ברמת הנמשל אין צורך לקבוע כי יבוא דוקא מהציבור שזוהה כאן עם פרץ, שכן זהות המשיח הוא מהדברים ש"לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"[15], אלא אפשר להבין את פרץ וזרח כבחינות משלימות שראוי להן לשכון בקרב כל מי שנרתם להגשמת חזונה של תמר. בדרך זו, הרעיון כי המשיח יוצא מפרץ פירושו כי הכח הפורץ בנפש הוא המהווה את הנקודה המשיחית העיקרית, כאשר פן הזריחה וההדרגתיות פועל מסביבו – מקרב את המציאות אליו ומקרב אותו אליה.

תמורה שלמה ואמיתית בחיים הציבוריים כאן – המשלבת בין שמרנות ומהפכנות, בין הדרגתיות לתנופה מתחדשת, בין פעולה בתוך הממסד לחשיבה מחוץ לקופסה שלו – יכולה להתרחש רק דרך שילוב אורותיהם וכוחותיהם של פרץ וזרח. שנזכה לחזות כולנו בתמורות המתוקות שיחוללו יחדיו בניה של תמר, עוד השנה – תהא שנת עזות דקדושה!

בהשראת דברים מפי הרב יצחק גינזבורג | פורסם לראשונה במוסף "שבת" של מקור ראשון


[1] בבלי נזיר כג, ב.

[2] זוהר חלק ג דף עא, ב – עב, ב.

[3] בראשית רבה פה, י.

[4] בראשית יד, יח.

[5] פרקי דרבי אליעזר ז.

[6] ראו למשל: כתבי האר"י, שער הכוונות, דרושי כוונות קריאת שמע, דרוש ו, פירוש תיבת ישראל.

[7] ירושלמי יומא יד, א.

[8] משלי כט, יח.

[9] שמואל א ג, א.

[10] יהושע ז, א.

[11] בראשית רבה פה, יג.

[12] בראשית רבה פה, י.

[13] ישנן דעות הפוכות. ראו למשל רבנו בחיי על בראשית לח, ל.

[14] יחזקאל ח, יב; ט, ט.

[15] רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמותיהם יב, ב.

11 comments

  1. פתרת לי הרבה שאלות שעלו לי בשבת האחרונה.
    שמחתי לראות אופן פירוש רחב ומכיל שכזה.

    שאלה שאולי אין לה תשובה-
    לפי המשל הזה, מה התפקיד של שאר תורות החסידות שאינן חב"ד?
    כדוגמת ברסלב, קרלין וכדומה.

    אהבתי

    1. נטע, שלום

      המאמר לא ביקש לחלק תפקידים לאף אחד, רק להצביע על העובדה שיש היום בדיוק שני זרמים המאמינים שיש לקרב את הגאולה באופן פעיל, שלמרבה הפלא האופי שלהם הוא בדיוק כמו של פרץ וזרח, ולהציע שצריך לשלב את שתי הבחינות שלהם. הזרמים החסידיים האחרים הולכים בדרכה של היועצת החרדית 'תמה', ולא מפגינים את תכונת העזות דקדושה של תמר.

      אהבתי

      1. שלום ניר.

        תודה רבה על החידוד.
        חייבת לציין שהכתיבה שלך נהדרת, במיוחד אחרי שקוראים את עולמות ואהבה.

        שבת שלום וחנוכה מלא באור ושפע.

        אהבתי

  2. שלום ניר
    יפה כתבת אם כי לדעתי סוף המאמר היה בו לדידי טעם לפגם, עם כל הכבוד לחב"ד קשה לי לראות בהן את העזות דקדושה, האם חב"ד באופן ראלי עושה מהלכים שמבטאים איזו רוח של פריצה כלשהי? אלא אם כן כמו בתלמוד החרב היא התפילה וה'טנק' מהו?
    יש להבדיל בין תורות מהפכניות של החסידות ובין השמרנות בפועל ואפשר הרבה להאריך בכך אך נראה לי שהיתה כאן המרה שלן החזון למציאות

    אהבתי

  3. לשאול איפה הפריצה החבדי"ת הכוולל ולא של איזה זרם מפוקפק ומבולבל בלי קשר לעומד בראשה וכו'
    כיום כמו בעבר פשוט מאוד כל העשרת מבצעים הקדושים שהרבי תיקן אינם פריצה??? להניח תפילין ליהודי חילוני ברחוב אינו פריצה ??? וכו' ע"ז הדרך

    אהבתי

  4. גם על מה שסיים במאמר עצמו "ברמת הנמשל אין צורך לקבוע כי יבוא דוקא מהציבור שזוהה כאן עם פרץ, שכן זהות המשיח הוא מהדברים ש"לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו"
    פשוט בוקי סרוקי לא יאומן כותב הפוסט מגדיר עצמו כחסיד חב"ד ומתבייש להגיד על רבו משיח ומה מתבסס על הרמב"ם אותו רמב"ם שכותב לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו כותב כמה פרקים לפני"ז בפרטות סימני משיח לפרטי פרטיו ואיני חושד בכותב המאמר שלא יודע אליהם שכן הרבי בעצמו מאריך בכ"ז כידוע אלא שחושב שהקוראים לא יבחינו ולא יידעו את ההבדל ובא לציון גואל

    אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s