יהדות העתיד (טור מחורז)

להלן נסיון לכתוב משהו בחרוזים. אבי ז"ל (עוד לא התרגלתי לשתי האותיות העצובות האלו שהתייצבו ליד שמו כמצבה) היה משורר ופזמונאי, והיה וירטואוז של כתיבת טורים במשקל ובחריזה. לי אין שום יומרה לכתוב בסגנון הזה, בטח לא ברמה שלו, אך כשלעתים רחוקות באות אלי מחשבות המבקשות להכתב בצורת שיר, אני משתדל לחלוק להן כבוד כמיטב יכולתי (הפעם הקודמת והיחידה עד כה בבלוג זה היתה לפני קרוב לשנה, והתוצאה כאן).

בהשגחה פרטית מצמררת משהו, הפעם האחרונה שבאה אלי מחשבה כזו היתה בלילה בו אבי נפטר! כבר זמן מה מזמזם אצלי בראש הביטוי "יהדות העתיד", כתשובה שהייתי רוצה לתת לשאלה "לאיזה זרם ביהדות אתה משתייך?" לכאורה יש לי כבר תשובה: אני שייך לחסידות חב"ד. בחרתי להתקשר לשושלת אדמו"ר חב"ד המפוארת, לאמץ את מנהגיה ולהיות ניזון מתורתה העמוקה הנוגעת לשורש נשמתי. אך אני מרגיש שהתשובה הזו אינה מספקת, ואינה מייצגת את מלוא ההרגשה שלי ביחס לדופק הפנימי של היהדות כפי שאני מבין וחש אותה.

כבר זמן רב אני מרגיש שהיהדות שעמה אני מזדהה, זו המקימה אותי בבוקר ונותנת לי חשק להמשיך לעבוד את ה', והתנוצצות שלה היא שעוררה אותי להתקרב לעולם התורה מלכתחילה, אינה באמת קיימת עדיין. שכל המורשת הארוכה שלנו של לימוד, הגות וחיים יהודיים היא רק סדרה של טיוטות וחזרות בדרך ליצירה האמיתית והשלמה שטרם התגלתה, ושניתן לכנותה "יהדות העתיד". "זרם" יהדות העתיד, עלה בדעתי, אינו שייך לעדה מסוימת או משמר מסורת מסוימת, אלא זורם מהעתיד להווה כביכול, וכל הזרמים השונים של היהדות משתלבים בו.

בכלל, הביטוי "יהדות העתיד" מערער על הדימוי שנהיה שגור אצלנו לגבי היהדות, ומעורר אותנו לחשוב עליה מחדש באופן שלדעתי הוא נכון יותר. לעתים רבות נדמה שהיהדות עסוקה רק בעבר, שלא לומר שקועה בעבר. השבת היא זכר למעשה בראשית והחגים הם זכר ליציאת מצרים. אנו מתפללים שה' ישיב שופטינו כבראשונה ויבנה ביתו כבתחילה. אנו מאמינים שהדורות הולכים ויורדים, ואם אנו בני אדם הרי שזה רק בגלל שראשונים כמלאכים. אך בעוד מתן התורה הוא אירוע היסטורי הנטוע בעבר, מקובלנו כי התורה עצמה תתגלה בשלמותה רק בעתיד, בדמות "תורתו של משיח" שכל תורתנו הבל בפניה. כאשר חושבים על התורה כך, מפסיקים לחוות את ההיסטוריה היהודית רק כנדחפת בידי עבר שאנו בהתרחקות ממנו, ומתחילים לחוות אותה גם כנמשכת אל עתיד שאנו הולכים ומתקרבים אליו.

משום מה, הרגשתי שיש לבטא רעיון זה בסגנון שירי, בבחינת "תשורי מראש אמנה", הביטוי משיר השירים שרבי נחמן מברסלב דורשו כמתייחס לשיר הנשמה הנובע מכח האמונה שבנפש. התחלתי לכתוב אותו על המחשב שלי, עד שהתעייפתי והלכתי לישון. בבוקר, כשהתבשרתי שאבי נפטר בלילה, כיביתי את המחשב בחפזון ומיהרתי עמו לבית הוריי. במשך כל ימי האבלות שכחתי ממנו, אך כשנזכרתי בו עם תום השבעה נכונה לי הפתעה מרה: בשל הסגירה המהירה של המחשב הקובץ אבד, ואינו נמצא אפילו בין הקבצים המשוחזרים! השיר, כך נראה, עלה השמיימה יחד עם נשמת אבי. שמחתי על התזכורת שלעתים הזכרון האנושי עולה על זה הממוחשב, וישבתי לשחזר את השיר בעצמי, ולסיים אותו. אני מפרסמו כעת לכבוד יום השלושים של אבי, החל היום.

יַהֲדוּת הֶעָתִיד

אֲנִי שַׁיָּךְ לְזֶרֶם

יַהֲדוּת הֶעָתִיד,

הַזֶּרֶם הַיָּחִיד

שֶׁאֵינוֹ מָסוֹרְתִּי

וְאֵינוֹ שַׁמְרָנִי

אֶלָּא זוֹרֵם אֲחוֹרַנִּית

לַהֹוֶה מֵהֶעָתִיד

לִהְיוֹת.

*

בְּיַהֲדוּת הֶעָתִיד חָבֵר

רַק מִי שֶׁחוֹתֵר

נֶגֶד הַזֶּרֶם

בְּסִירָה מִשֶּׁלּוֹ.

מִי שֶׁלֹּא,

מֵאֵט

וְטוֹבֵעַ

בְּטֶרֶם עֵת.

נֹאמַר לְזִכְרוֹ:

שָׁקַע בַּעֲבָרוֹ.

*

הֶעָתִיד

אֵינוֹ דָּתִי,

אֵינוֹ עֲדָתִי,

אֵינוֹ דַּעְתִּי.

הוּא יָם אֵינְסוֹפִי,

שֶׁבּוֹ כָּל הַזְּרָמִים

הוֹפְכִים לְגַלִּים

הָעוֹלִים וְיוֹרְדִים

זֶה לְדַעַת זֶה.

בְּמִלָּה:

מִתְגַּלִּים.

*

וְהַגַּם

שֶׁכָּל הַנְּחָלִים

הוֹלְכִים אֶל הַיָּם

(אוֹ מוּטָב, בִּגְלָלָם)

הַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא

מֵעַצְמוֹ

אֶלָּא מְלוֹא

כָּל הַיָּם כְּבוֹדוֹ

וְהוּא שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ

לְהָשִׁיב לְעוֹשׂוֹ

טִפָּה בַּיָּם

מֵאֵין סוֹפוֹ.

*

אַךְ בְּעִקָּר

כְּשֶׁהַכֹּל נֶאֱמַר

בְּיַהֲדוּת הֶעָתִיד

פָּשׁוּט כֵּיף

כָּל כָּךְ כֵּיף

שֶׁבָּא לְהִתְאַלֵּף

(כְּלוֹמַר, לִלְמֹד מֵהַתְחָלָה

אֵיךְ לְהִתְפַּלֵּא מֵהַמִּלָּה

"בְּרֵאשִׁית").